יש אנשים הנולדים נטועים במקומם, שייכים לנצח לזמן ולמקום, שורשיהם עמוקים, מכירים במקומם ובשייכותם. תבנית נוף.
יש הנודדים, נוסעים, טסים. ממקום למקום, מארץ לארץ, מאהבה לאהבה, אך יודעים שיש להם מקום לשוב אליו כשהם מתעייפים. מקום ששייך להם כשם שהם שייכים לו.
יש כאלה שהם אבודים ותלושים כעלים נידפים ברוח. ללא שורשים, ללא מקום, ללא נוף וללא ארץ. ואפילו במולדתם אינם מרגישים שייכים.
יש אנשים המוצאים לעצמם בית חדש, ארץ חדשה. מגלים בנבכי נשמתם את זהותם האבודה, זו שהייתה נסתרת וחיכתה לביתה החדש. מאמצים ומאומצים, אוהבים ואהובים. תבנית נוף חדשה.
***
פתח דבר
את המחברת המהודרת קניתי ביומי השני בכפר. עמדתי בפתח חנות הספרים וראיתי אותה בחלון הראווה. הכריכה הקשה והמוזהבת שלה קרצה לי, ובהחלטה של רגע קניתי אותה. לרגע קצר אחד חשבתי שאולי טעיתי, היא הכילה דפים רבים מדי, ולא האמנתי שיהיו לי די סיפורים למלא אותה בשהות הקצרה שתכננתי. אבל היא התמלאה אט־אט, מילה ועוד מילה, שהתחברו לנהר שוצף וגועש. החלטתי לכתוב את קורותיי בכפר, ואת המילים הפכתי לספר שאתם קוראים בו עכשיו.
***
ריח הלחם הטרי נישא באוויר והתערבב בריח הקפה. ספגתי אותו לתוכי בהתרגשות. שלט מתכת היה תלוי מעל דלת העץ השחוקה, ובו, באותיות גדולות, הכתובת: בית הקפה של קיילי. שביל קצר הוביל לגשר עץ צר, שמתחתיו זרם נחל, הגיע אל שער חלוד ונמשך עד לכניסה אל טחנת קמח קטנה, שהופעלה על ידי גלגל מים. הכרתי את המקום מתמונות. היה לי ברור שאכנס, אף שלא חשתי שום רצון לאכול או לשתות. כל כך פשוט, סתמי ויומיומי, רק להיכנס, לשבת ולהזמין קפה. אבל זה לא היה פשוט וסתמי, לא כשבית הקפה נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממקום מגוריי.
בית הקפה שכן במבנה של טחנת קמח עתיקה. דלת העץ חרקה קלות כשפתחתי אותה. נכנסתי למסדרון קצר. השמש האירה את החלל באור בוהק ומשכה אותי אל חלון גדול שממנו היה אפשר להשקיף על הגלגל. הסיבובים ורחש המים הנשפכים הפנטו אותי. עמדתי שם, לא מודעת לדבר פרט לסיבובים המונוטוניים. קולות שיחה וצחוק מבית הקפה חדרו למחשבותיי, אך לא פניתי מהחלון, המשכתי להביט, ובכל סיבוב של הגלגל הרגשתי את הבטן שלי מתערבלת. ניסיתי לארגן את המחשבות שהסתחררו בראשי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני, גבריאלה ינאי, בת שלושים ותשע, הגעתי לכפר הקטן הזה, בדיוק למקום שאליו השתוקקתי ושעליו חלמתי. מה עכשיו?
החלום היה ארוך ונמשך כמעט כל חיי הבוגרים. מעולם לא הרגשתי שייכת, לא כשהסתובבתי בעיר, לא כשעשיתי קניות ולא כשעליתי על מונית. לא הרגשתי שייכת כשליוויתי את גלי לכיתה א' ולא כשסיימה תיכון. בטיולים המשפחתיים בטבע חלמתי על הרים רחוקים. תמיד חיפשתי משהו. ידעתי שאני שייכת למקום אחר, מקום שהוא שלי, מקום שהוא הבית; לאהבה הגדולה מהחיים. אבל לא פה. במקום אחר. עם גבר אחר. בקיום אחר. ידעתי גם לאיזה מקום אני שייכת, אבל לא יכולתי להסביר מדוע.
יש בחיים הרבה צירופי מקרים, אבל תמיד חשבתי שהם לא באמת מקריים, שיש סיבה שהם מופיעים ככה פתאום, באמצע היום, באמצע החיים - דברים לא מובנים, התרחשויות שמשנות את הסדר הקיים ותחושות לא מוסברות, שמתלוות כמו צל ומובילות להחלטות משנות חיים.
חלק א
הרים של ענבר
1
המודעה משכה את תשומת ליבי במגזין האון־ליין שקראתי: חוגגים את מסורת האפייה בסקוטלנד. היריד היה צפוי להתקיים בעוד עשרה ימים. המקום: הכפר שלי - הכפר שהכרתי כמו את כף ידי, אף שמעולם לא ביקרתי בו. ליבי החסיר פעימה, כל כך רציתי להיות שם. בעצם, הרגשתי שאני חייבת להיות שם. אנחה כבדה בקעה מעומק חזי, ידעתי שלא יצא מזה דבר, אין לי את מי לצרף לנסיעה ואין לי אומץ לנסוע לבד. כל היום התאבלתי על ששוב החלום שלי נשאר רחוק ובלתי מושג. צירוף מקרים או אלת המזל התערבו לטובתי. רננה, חברתי הטובה, התקשרה בערב וסיפרה לי על נסיעתה הקרובה ללונדון לתערוכת מזון. רציתי לספר לה, אך משהו עצר אותי. היא כנראה הייתה מנסה לשכנע אותי לנסוע, ואני לא יכולתי, לא יכולתי לעשות את זה לבד. שמעתי ברקע את אורי, בעלה.
"תגיד לה שתבוא, יהיה כיף."
אמרתי לא.
מאז גירושיי ניסה הזוג היפה הזה ככל יכולתו לתמוך בי, אבל אני עטפתי את עצמי בקליפת מגן קשיחה. הכרתי אותם לפני שנים רבות, כשהקימו חברת קייטרינג והיו בתחילת דרכם המקצועית והזוגית. חגגנו לבתי גלי את חגיגת בת־המצווה שלה, ואני חיפשתי מישהו שיכין את הכיבוד. אחותה של רננה, שגרה בשכנות אליי, המליצה לי עליהם. מעולם לא הצטערתי. הם עשו עבודה נהדרת, ואני זכיתי בחברים נהדרים. רננה ואני הפכנו חברות נפש. היא עברה איתי את כל הזמנים הקשים, ותמיד זכיתי ממנה לאוזן קשבת ולתמיכה.
כל אותו הלילה הסתובבתי במיטה חסרת מנוחה. האם זה מקרי שהם נוסעים בדיוק בזמן שבו מתקיים יריד האפייה? לפעמים יודעים שמשהו עומד לקרות, שמשהו עומד להשתנות. זה באוויר. קול שמנקר בראש, תחושה שמדגדגת בתחתית הבטן. ודווקא אז הפחד הופך חונק יותר. נזכרתי במשפט שקראתי פעם: היקום נותן לך מתנות, קחי אותן. שיניתי את דעתי שוב ושוב. באמצע הלילה קמתי וניגשתי לחלון, הלילה היה בהיר, הכוכבים זהרו בבוהק משונה.
בבוקר התקשרתי לרננה והודעתי לה שאני מצטרפת אליהם. הרגשתי כאילו מישהי אחרת השתלטה על החיים שלי, והיא עושה בי כרצונה. אבל אולי בעצם כרצוני?
למרות הפחד המבעית שחשתי, התמלאתי מרץ, נוצקו בי כוחות חדשים. הרגשתי שאני מתעוררת משינה ארוכה. עשיתי את הסידורים בלי לחשוב יותר מדי כדי שלא אתחרט. בתי היפה גלי חשבה שזה יעשה לי טוב ועודדה אותי לנסוע, וכך גם הפסיכיאטר שלי. גלי נישאה לתומר חודשים ספורים קודם לכן ועמדה להתחיל את לימודיה. את אחי, שהתגורר עם משפחתו בארצות הברית, לא טרחתי לעדכן, לא היינו קרובים במיוחד. חייתי בבית הענקי והמעוצב שלי במושב המטופח והירוק, והלכתי לאיבוד בתוכו ובתוך העצב שלי.
לא סיפרתי לאיש על תוכניתי, אני עצמי הייתי המומה מכך שיש לי בכלל תוכנית. כשנגיע ללונדון, חשבתי, אשאר עם רננה ואורי כמה ימים, ואז אסע ברכבת צפונה. הרגשתי קלילה כנוצה וכבדה כסלע ענק.
***
בלונדון מילאו חבריי היקרים את ימיי בכל טוב. כשהגיע הרגע, סיפרתי להם. הם לא האמינו. כעבור כמה שעות ליוו אותי שניהם לתחנת הרכבת בלהג אין סופי, במתן הוראות ובהשמעת אזהרות. נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות.
ברכבת הלילה לסקוטלנד קיבלתי תא שינה קטן וצפוף, שרק גרם לי להרגיש רע יותר. הדרגש, ששימש מיטה, היה צר; כאילו יכולתי לישון - עוד עשר שעות אגיע לחלום שלי, חיים שלמים ועוד עשר שעות. הרכבת דהרה צפונה בשקשוק מחריש אוזניים, ואני הרגשתי כמו ברכבת הרים, אבל במקום הפנייה החדה של הרגע האחרון, דמיינתי התנגשות בקיר והתרסקות איומה.
ישבתי על הדרגש, הבטתי בחשכה שחלפה על פניי במהירות וייסרתי את עצמי ללא רחמים. הרגשתי אימה אך גם התעלות רוח. בכיור שבתא התזתי מים על פניי כדי להירגע. בשלב מסוים הכריעה אותי העייפות ונרדמתי על הדרגש הצר. התעוררתי כשגבי תפוס וראשי כואב. התרעננתי בשירותים ויצאתי לקרון המסעדה, הייתי זקוקה לקפה. השעה הייתה מוקדמת וקרון המסעדה היה כמעט ריק. המלצר הניח על השולחן ספל קפה ושאל מה ארצה לארוחת בוקר; הסתכלתי עליו כאילו יצא מדעתו, והוא הניח לי. בהיתי בחלון בלי לראות את הנופים החולפים, קצב ליבי התאים בדיוק לשקשוק הגלגלים. רק כשהרכבת החלה להתקרב למחוז חפצי, התעשתּי והתחלתי לשים לב לנופים המשכרים שחלפו בחלון. אני קרובה. עוד דקות ספורות אגיע.
הרים נשגבים, אגמים תכולים ומרבדי פרחים ססגוניים, ציינו את הכניסה לחלום שלי. ירדתי מהקרון אל רציף של תחנת רכבת קטנה ששכנה בבניין עתיק, כמו רוב הבתים בכפר. שני ספסלים מעץ וכדים עמוסי פריחה צבעונית קישטו את התחנה. גררתי את המזוודה שלי, מסוחררת מעט ושיכורה מהדרך הקשה, מהמראות, מהריחות ומהאוויר הקר. את מקום מגוריי הזמני מצאתי בקלות, לפי ההסבר של בעלת הבית: צאי מהתחנה ופני ימינה, לכי כשלוש מאות מטרים עד שתגיעי אל הבית עם הגדר הירוקה ואדניות הפרחים בחלון. הגעתי. על השלט הצמוד לגדר הירוקה היה כתוב: ג'ורג'ינה דאנקן – חדרים להשכרה.
ג'ורג'ינה קיבלה את פניי בלבביות והובילה אותי אל חדר בקומה השנייה. הוא היה גדול, נעים ונקי, מקושט בווילונות בהירים, שמאחוריהם נשקף הנהר; על המיטה הייתה פרושה שמיכת תחרה סרוגה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מרגישה טוב יותר.
כעבור חצי שעה כבר עמדתי בבית הקפה ובהיתי בסיבוב הגלגל של טחנת הקמח. תהיתי מה עליי לעשות, ואם השתגעתי שהגעתי עד לכאן. למרות הקור היום היה בהיר ויפה - הצינה שהרגשתי נבעה מתוכי. קול נשמע מאחוריי.
"סליחה, גברתי, תרצי לשתות משהו?" פנים עגולות ויפות הביטו בי בחיוך.
הזמנתי תה צמחים ועוגה. ישבתי ליד השולחן הצמוד לחלון והרגשתי שאני האדם הבודד ביותר בעולם. האישה חזרה ובידיה קנקן תה ופרוסת עוגה, שנראתה כאילו נרקחה בידי אלים. מחיתי במהירות דמעות שלא הצלחתי לעצור והנחתי מבוישת את כפות ידיי על לחיי. היא התיישבה לצידי ללא היסוס ולחצה את ידי בעידוד. ידה הייתה חמה, ולרגע באמת הרגשתי מעודדת יותר.
"מייד כשנכנסת ראיתי שאת אבודה. נעים מאוד, אני קיילי." חיוכה הרחב הבליט את גומת החן שבלחייה הימנית.
שערה החום והחלק ירד בשובבות על כתפיה, עיניה הכחולות בחנו אותי בעיון. שתקתי במבוכה. היא העוותה את פניה בהחלטיות.
"מה שאת צריכה זה לשתות את התה, הוא מאוד מרגיע, לעשות אמבטיה חמה וללכת לישון. איפה את מתאכסנת? אצל ג'ורג'י?"
הבטתי בה בחוסר הבנה.
"ג'ורג'ינה," הסבירה. הנהנתי.
"יופי, תסיימי פה ולכי. ג'ורג'י כבר תדע לטפל בך. אני אגיע אליה מאוחר יותר ונוכל לדבר, אם תרצי," אמרה. היא בהחלט ניהלה את העניינים.
סיימתי לשתות והושטתי את ידי אל הארנק שלי.
"עזבי, את לא בורחת נכון?"
כנראה נראיתי המומה כי היא גיחכה והאיצה בי לקום. יצאתי מבית הקפה בלי להבחין באנשים האחרים שהיו שם, רציתי רק לברוח. התחושה שאני פועלת מתוך דחף לא עזבה אותי מאז החלטתי להגיע לכאן, וכך הרגשתי גם עכשיו.
הגעתי אל הקוטג' של ג'ורג'י, שככל הנראה קיבלה עדכון על מצבי וכבר מילאה חצי אמבט. לא עזרו כל טענותיי וניסיונותיי להתחמק. כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי טובלת באמבט חם וריחני. גופי הקפוא הפשיר אט־אט, ואילולא ג'ורג'י, שלא הפסיקה ללהג מאחורי הדלת, אולי אפילו הייתי נרדמת. יצאתי עטופה בחלוק מגבת רך ונעים ישר למיטה המסודרת שחיכתה לי. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי הייתה: מעניין כמה דברים שאף פעם לא עשיתי, אולי אעשה בקרוב.
***
התעוררתי מבולבלת מעט בחדר הזר. הפניתי את ראשי לעבר התריס הסגור למחצה - כבר היה כמעט חשוך בחוץ. אורות מכונית נוסעת ריצדו על התקרה. היה לי חם ונעים במיטה, וחשבתי שאולי אשאר כך עד הבוקר. דפיקה עדינה על הדלת חידדה את חושיי, התיישבתי. לא הרגשתי מוכנה להתמודד עם העולם, בטח לא עם שתי הנשים שפגשתי קודם, על אף כוונתן הטובה. דפיקה נוספת, נמרצת יותר, נשמעה, וקולה של קיילי מבית הקפה נשמע מעבר לדלת.
"את ערה, יקירתי?" החנקתי אנחה, הבנתי שהן לא יעזבו אותי. קמתי מהמיטה, הידקתי את החלוק אל גופי ופתחתי את הדלת. היא עמדה בפתח ונראתה מודאגת. מה היא כבר חשבה שאעשה?
"לא אמרת לי איך קוראים לך, אבל כבר שאלתי את ג'ורג'י. גבריאלה, איזה שם יפה. באתי להזמין אותך לארוחת ערב, את בטח גוועת, ואני לא מוכנה לשמוע לא. תתלבשי ותבואי עם ג'ורג'י."
היא בחנה אותי בעיניים מצומצמות, כאילו לא הייתה בטוחה שהבנתי את דבריה. הנהנתי בראשי וחייכתי. סגרתי את הדלת וחשבתי שאם לא הייתי מדברת איתה מעט בבית הקפה, היא הייתה בטוחה שאני אילמת. למרבה הפלא הרגשתי טוב, כל הכבדות שרבצה עליי קודם נעלמה. ארוחת ערב זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
התחלתי להתכונן בשמחה, הוצאתי מהמזוודה, שטרם פרקתי, כמה פריטי לבוש והתלבשתי במהירות. לא רציתי להתעכב - הרעב הציק לי וגם לא רציתי שיחכו לי. לבשתי מכנסי ג'ינס חדשים, שקניתי לנסיעה, וסריג לבן עם פסים ורודים. נעלתי את מגפי הבוקרים החדשים שלי, הסתרקתי והתבשמתי. מבט חטוף במראה הארוכה, שעמדה בקצה החדר, הבהיר לי שנראיתי בסדר גמור. רציתי להיראות טוב ולמחוק את הרושם הראשוני שעשיתי – של מטורפת תלושה ואבודה. ג'ורג'י הייתה במטבח ועטפה מאפה כלשהו שהוציאה מהתנור.
"היי גבריאלה, אני שמחה שהתעוררת ושאת מצטרפת אלינו. יש כל כך הרבה אוכל, הבנות תמיד מביאות יותר מדי."
חייכתי אליה ועזרתי לה לעטוף מאפה נוסף.
"את לא מדברת הרבה, אה יקירתי?"
היא הייתה מבוגרת ממני, נמוכה ועגלגלה. בתלתליה החומים היו שזורים פסי כסף, והיא חייכה חיוך רחב. היו לה עיניים טובות. החלטתי שאני יכולה לבטוח בה.
"את צודקת," עניתי. "קשה לי עם אנשים שאני לא מכירה ובכלל כל המצב..." עצרתי לרגע, "שאני... אה... נמצאת בו..." היססתי אם להמשיך. מצב רוחי היה טוב ולא רציתי לקלקל לי את הערב.
היא הבחינה בהיסוס שלי. "אוח," נפנפה בכף ידה, "מהר מאוד תגלי שפה את בין חברות, ואנחנו נרפא כל מצב. עכשיו בואי נלך."
בית הקפה היה קרוב, הלכנו ברגל. החזקתי את הסל עם המאפים של ג'ורג'י וחשבתי לעצמי שהמקום הזה באמת קסום כפי שידעתי שיהיה. רק חצי יום עבר וכבר היו לי יותר חברות משהיו לי כל חיי. התרגשתי, לא ידעתי מי הן הבנות שדיברה עליהן, לא ידעתי אם זו ארוחה חגיגית או משהו שהן עושות בקביעות. לא רציתי לשאול, זה לא היה חשוב. הקסם של המקום כבש אותי - השקט ברחוב שצעדנו בו, האורות מהבתים הנמוכים שלאורכו, אור הפנסים הרך ורחש המים מהנהר; אווירה טובה אפפה את המקום, לא זכרתי מתי הרגשתי כה שלווה.
חלמתי על הכפר כל הזמן, שאבתי כל פיסת מידע עליו. ואף שמעולם לא ביקרתי כאן, הכרתי את המקום היטב - את הרחובות, את העיקול שבסופו עמדה תחנת הרכבת, שממנה נשקפו שדות הבור והיער, את החנויות, את הכיכר הקטנה שמול הספרייה, שבמרכזה עמד הפסל של גיבור העיירה, וגם את הכביש המוביל אל הטירה, שחולשת על הכפר הקטן. הכרתי את כל אלה, ובכל זאת לא הכרתי דבר. לא יכולתי להכיר את הריחות, את צלילי היום והלילה, את אוושת הגלים הקטנים בנהר ואת הזמזום שהשמיע גלגל טחנת הקמח; וכמובן לא יכולתי להכיר את קולות האנשים ואת האנשים עצמם - את כל אלה אי אפשר להכיר דרך 'תצוגת הרחובות' של גוגל מפות.
כמעט מדי יום ביקרתי באתר, כאילו משהו ישתנה ופתאום ידברו אליי אנשים מן הרחובות שבהם חלפה המצלמה. האובססיה שלי למקום הייתה מוזרה אפילו לי, והייתי די מוזרה. היה לי ברור שעד שלא אגיע לכאן, לא אשתחרר ממנה. כשהלכנו, ג'ורג'י ואני, חשבתי להגיד לה משהו על זה, בסוף החלטתי שלא. ידעתי בוודאות מוחלטת שאני מאוהבת במקום הזה. אולי אפילו קצת מאושרת? יכול להיות?
לפני שנכנסנו לבית הקפה, שאורות פנסים דלקו בשביל המוביל אליו והפכו אותו למקסים עוד יותר, הבטתי לאחור אל צלליתה השחורה של הטירה וצמרמורת עברה בגבי. בתוך בית הקפה היה חמים, וקולות שמחה נשמעו מהשולחן הארוך שבקצה החדר. מסביב לשולחן ישבו שש או שבע נשים, הן דיברו בבת אחת. קיילי יצאה מהמטבח.
"סוף־סוף, חשבתי שהתחרטת. ג'ורג'י, מה לקח כל כך הרבה זמן? בואי, שבי, יקירתי."
התקרבתי לשולחן וג'ורג'י ניסתה להציג אותי, אך התקשתה להשתיק את החבורה. לבסוף הן הבחינו בפנים החדשות שעמדו מולן והשתתקו.
"בנות, זו גבריאלה. חברה חדשה שלנו. היא מתארחת אצלי."
"לא גבריאלה, גבי זה בסדר." אמרתי בקול שקט.
הפנים המחייכות של הנשים הביעו סקרנות. אולי חיכו שאספר להן מה אני עושה פה, אבל השתתקתי והפניתי את ראשי אל קיילי, שישבה לידי והרגישה במצוקה שלי. היא קמה והחלה להציג את הנשים, דוחה למעני את ההתמודדות עם הסיבות להימצאותי במקום.
"את ג'ורג'י שלנו כבר הכרת. זו," אמרה והצביעה על האישה שישבה לצידה, "ליידי מקרידג', בשבילנו קלייר, אשתו של הלֶיירְד[1] שלנו." היא דיברה בגאווה לא מוסתרת.
האישה שהיא הציגה חייכה לעברי והניעה את ראשה בברכה. שערה הבהיר נצץ ומִסגר פנים אצילות למראה.
הליירד שלנו, נו באמת.
ליידי מקרידג' בחנה אותי בסקרנות, אך לא אמרה דבר. הבאה הייתה מרי היגינס, בעלת חנות הספרים. היא הרימה כף יד ונופפה קלות לעברי. ליד מרי ישבה האישה הכי מרשימה בחדר, גם כשישבה נראתה גבוהה. שערה בער באור הנרות באדום לוהט. היא הייתה לבושה חליפה אלגנטית ומרשימה, ונראתה לא שייכת לחבורה הזאת. היא הביטה בי בהתנשאות מהרגע שנכנסתי, ועיניה האפורות סקרו אותי בקרירות. היה בה משהו שגרם לי להרגשת אי־נוחות. היא לא חיכתה שיציגו אותה.
"דורין פרגוסון," אמרה ברשמיות.
הנשים לא נראו מתרשמות מהתנהגותה הקרירה. אולי רק דמיינתי, אבל הרגשתי שהיא לא מחבבת אותי. הופתעתי, היא לא הכירה אותי כלל. קיילי המשיכה להציג את הנשים, אבל הפסקתי לעקוב אחריה. הכול נראה לי הזוי ולא אמיתי - הערב הזה, הארוחה, הפנים המחייכות של הנשים, ההגעה שלי לכפר ובכלל לארץ הזאת. פתאום הרגשתי שאני רוצה לקום וללכת, לצאת מבית הקפה, להתרחק מהחבורה הזאת, שרוּבה קיבלה אותי בלבביות. נרעדתי ושילבתי את אצבעותיי בחוזקה כדי שלא יבחינו בכך.
"ואחרונה חביבה," המשיכה קיילי, "אנוכי, קיילי מורטון בעלת המקום היפה הזה." היא חייכה אליי את חיוכה המקסים. "עכשיו נברך את אחותנו מרי, שלכבודה התכנסנו כאן היום."
הנשים הרימו את הכוסות ובירכו את מרי בשלל ברכות. השתדלתי ככל יכולתי להתעלם ממבטה הקר של דורין פרגוסון. הרמתי כוס לחיי מרי היגינס, בעלת חנות הספרים, אף שלא היה ברור לי מה חוגגים.
הייתי רעבה. לא אכלתי ארוחה הגונה מהערב הקודם, בלונדון, עם רננה ואורי. אולי בגלל המחשבה על החברים שלי ואולי בגלל הרעב, דמעות עלו בעיניי; התאמצתי להסתיר אותן. דווקא דורין היא שהבחינה בעיניי המוצפות דמעות והרימה גבה. למזלי הארוחה התחילה, וכולן פנו להתעסק באוכל. אף שהייתי רעבה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה. המבט הקפוא המשיך להטריד אותי, לא רציתי שיבחינו בכך. הייתה פה חגיגה, ולא התכוונתי להיות 'מחרבת המסיבות'.
הנשים היו עסוקות באכילה ולמעט שאלות אקראיות, לא הטרידו אותי. הן היו מנומסות מאוד, כאילו יש להן את כל הזמן שבעולם לדעת עליי יותר. מעט האוכל שהצלחתי לאכול והיין ששתיתי פעלו את פעולתם, הרגשתי טוב יותר. לקראת סוף הארוחה שוב הרימו הנשים כוס לחיי מרי. הצטרפתי אליהן.
"יום הולדת שמח, מרי."
כולן הביטו בי בפליאה, דורין הסתירה חיוך מלגלג. מרי אמרה:
"הו, יקירתי, אני לא חוגגת יום הולדת. אני חוגגת את המעבר לגיל השלישי, את הפסקת המחזור החודשי שלי."
חום הציף את פניי. התנצלתי במבוכה.
"את לא צריכה להתנצל," אמרה מרי בחביבות, "את חדשה כאן, ואת לא יודעת עלינו."
לאחר התקרית הזאת המשיך הערב ללא הפרעות מביכות נוספות. החלטתי שעדיף שאשתוק ואקשיב. היה משהו מוזר בהתנהלות הארוחה הזאת.
למה הן חוגגות את הפסקת המחזור? תהיתי, ומה אני לא יודעת עליהן, כפי שרמזה מרי?
הארוחה נמשכה וויסקי נמזג לכוסות. זה כבר היה יותר מדי בשבילי, לא הייתי מסוגלת לשתות וסירבתי בנימוס. קרוב לחצות החלו הנשים לפנות את הכלים למטבח, שנמצא בירכתי בית הקפה. קמתי לעזור להן. בדיוק כשהחלו להוציא את הקינוחים, נפתחה דלת בית הקפה וקולות נשמעו מהפתח. באור החלש שבכניסה הבחנתי בשתי צלליות גבוהות.
"או, יופי, ידעתם בדיוק מתי להגיע." קיילי יצאה מהמטבח, נושאת בידיה שתי תבניות פאי ריחניות, והניחה אותן על השולחן.
"קחו פרוסת פאי ועופו מפה," אמרה בעליזות.
גבר גבוה ואדום שיער ניגש אליה ונישק אותה על שפתיה. היא נצמדה אליו לרגע ואז דחפה לידו צלחת עמוסה עוגות. הגבר השני נשאר לעמוד בפתח. חזרתי למקומי בשולחן בלי להביט בו, קיילי הגישה גם לו צלחת עמוסה. דורין קמה ממקומה וניגשה אליו, ליוויתי אותה במבטי. הם התלחשו ואני הסתובבתי בחזרה, לא רציתי ללטוש עיניים.
"ג'יימי," אמרה קיילי לגבר שעמד לידה, "תכיר את גבריאלה. גבי. היא מתארחת אצל ג'ורג'י והיא חברה חדשה שלנו."
ג'יימי אדום השיער ניגש אליי והושיט לי את ידו.
"נעים מאוד..."
לא שמעתי את המשך המשפט, ההתלחשויות בכניסה הפכו רמות וקדחתניות. לחיצת יד חזקה החזירה את תשומת ליבי אליו. נבוכה מסקרנותי, חייכתי והרגשתי מטופשת.
"אתה גבר מאושר אם אתה אוכל כל הזמן עוגות מפוארות כאלה." הוא צחק וטפח על בטנו, בידו הפנויה חיבק את קיילי באהבה.
לא העזתי להביט שוב בזוג שהתווכח בכניסה. כעבור רגע שמעתי את הדלת נטרקת, ודורין חזרה לשולחן. היא נראתה סמוקה אבל שלטה בעצמה. החזרתי את מבטי לכניסה, צלחת העוגות הייתה מונחת על השולחן, היא נותרה מלאה. אף אחת מהנשים לא התייחסה למה שקרה.
השעון העגול הגדול, שהיה תלוי על הקיר בכניסה, הראה ששעת חצות כבר עברה מזמן. בעלה של קיילי נעלם בבית הקפה, והחבורה התכוננה לסיום הערב. נעשו סידורים וניקיונות אחרונים, והנשים החלו לעזוב. הודיתי לקיילי במילים חמות, והיא פרשה את ידיה וחיבקה אותי.
"אני מחכה לך פה מחר. תבואי מתי שתרצי, אני נמצאת כאן כל היום."
לפני שהלכה ראיתי את ליידי מקרידג' סוקרת אותי שוב בעניין, אבל מלבד ברכת פרידה ידידותית, היא לא אמרה דבר.
יצאתי עם ג'ורג'י ונעצרתי מופתעת, האוויר היה קפוא, שונה כל כך מהחמימות הנעימה ששררה בבית הקפה. לא הייתי לבושה חם מספיק לקור הזה, ואף שג'ורג'י הייתה לבושה פחות חם ממני, היא לא עשתה מזה עניין. היא ראתה שאני רועדת ושילבה את זרועה בזרועי.
"בטח מאיפה שאת באה לא רגילים לקור."
הנדתי בראשי וניסיתי לשלוט ברעידות. "לא כזה קור ולא בעונה הזאת."
רציתי לשאול את ג'ורג'י על הארוחה שערכו לכבוד מרי, על דורין, על הגבר שעמד בדלת, אבל שיניי הנוקשות והמהירות שבה צעדנו מנעו ממני לדבר. הרי גם מחר אני כאן, חשבתי בשמחה.
המחשבה על כך שאני כאן ושאני יכולה להישאר כמה זמן שארצה, גרמה לרעידות להתגבר, וג'ורג'י, שחשבה שזה מהקור, החישה את צעדיה. בבית נפרדנו בברכת לילה טוב, וכל אחת פנתה לחדרה.
הייתי עייפה מאוד, אבל ידעתי שיהיה לי קשה להירדם. החלפתי את בגדיי לפיג'מה החמה שהבאתי והתיישבתי על אדן החלון. אהבתי את קולות הלילה הזרים. הנהר השמיע את המייתו ברחש קל של גלים, הרוח נשבה קלות והניעה את העשב שצמח על הגדה, את צמרות העצים שהקיפו את הבית ואת הכביסה שעל החבל בבית הסמוך. אף רכב לא עבר בכביש, לילה רגיל בכפר, אבל בשבילי לא היה בו שום דבר רגיל. הרגשתי שלווה נעימה. מחלון חדרי לא ראיתי את הטירה, אבל נוכחותה הייתה מורגשת היטב. חשבתי על כך שאני צריכה לבקר בה בהקדם, הרי היא חלק מהקסם של המקום.
ישבתי כך עד שהרגשתי שהעייפות מכריעה אותי ונכנסתי למיטה הרכה. דמותו של הגבר מבית הקפה התגנבה לראשי. שקעתי בשינה עמוקה לפני שהספקתי לחשוב עוד מחשבה אחת.
2
התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת כששיניי נוקשות מקור. גיששתי כדי למצוא את השמיכה, אך היא לא הייתה על המיטה. הרמתי אותה מהרצפה, והתכרבלתי בתוכה רועדת. החדר היה קפוא, הצטערתי שלא שמעתי בעצתה של ג'ורג'י להדליק את החימום. החדר היה חשוך, אך מבעד לחלון היה אפשר להבחין באור השחר המפציע. הרעידות שככו לאיטן. חשבתי לקום להדליק את החימום, אך לא היה לי כוח. לא נרדמתי שוב, והמחשבות החלו לצוף.
עלה בדעתי שמאז שהגעתי לכאן לא חשבתי כלל על עופר, זה הפתיע אותי מפני שזה היה הדבר היחיד שהעסיק אותי. מאז גירושינו לא הפסקתי לדוש בנושא. חבריי ובתי נואשו ממני, ואף שהבטחתי להם שאני בסדר, לא באמת הייתי. הבטחתי להם שאני משתקמת, שאני בונה לעצמי חיים חדשים, אבל אפילו עבודתי כמידענית במוסד מכובד, עבודה שאהבתי מאוד, הפסיקה לאתגר אותי. לקחתי חופשה ארוכה ושקלתי לעזוב. למעלה מחצי שנה עברה מאז הגירושים, ועדיין הייתי עסוקה רק ברחמים עצמיים ואמללתי את עצמי. עד שהגיעה הנסיעה הזאת.
בלילה שבו החלטתי על הנסיעה ידעתי, בלי להבין מדוע, שהנסיעה תהיה נקודת מפנה בחיי. הרגשתי שמיציתי את מכסת האומללות שהוקצבה לי. והנה אני כאן, ולא חשבתי על עופר אפילו פעם אחת מאז ירדתי מהרכבת. לפתע זה הכה בי - כבר לא אכפת לי, לא ממה שהיה, לא למה זה קרה, והכי חשוב לא אכפת לי מעופר. אבל ההקלה לא באה.
לאחר הגירושים נכנסתי לדיכאון, התרופות שלקחתי כבר כמעט לא השפיעו וחששתי שאזדקק לתרופות חזקות יותר. הבוקר, בחדרי שבביתה של ג'ורג'י, הרגשתי את העצבות שוב מזדחלת לתוכי. קמתי מהמיטה חסרת שקט, והלכתי הלוך ושוב בחדר. חפיסת הכדורים הייתה טמונה עמוק בתיקי, קיוויתי שאוכל להעביר את היום ללא עזרתם. מזגתי כוס מים מהקנקן ועמדתי ליד החלון, אוחזת בחפיסה בידיים רועדות.
פתחתי את החלון, אוויר הבוקר הקר פרץ פנימה. לא רציתי לקחת כדור, נאבקתי עם עצמי. עמדתי כמה דקות ליד החלון וחזרתי לשבת על המיטה. כמו תמיד כשהופיע מצב הרוח הזה, דיברתי אל עצמי בקול.
"תירגעי, גבי," אמרתי, "הכול בסדר, הכול יהיה בסדר."
פתאום הצטערתי שהגעתי לכאן. התחלתי לחשוב שאולי אחזור ללונדון, עם רננה ואורי ארגיש טוב. הרגשתי אבודה במקום זר עם אנשים זרים. נשכבתי לאחור באנחה ובהיתי בתקרה עצובה ומבולבלת. הדקות חלפו והאור בחוץ התחזק.
מהקומה התחתונה התנגבו אל החדר ריחות טובים של טיגון ואפייה. המחשבה על ארוחת בוקר ועל חיוכה החם של ג'ורג'י שיפרו את מצב רוחי. קמתי נחושה ודחפתי את חפיסת הכדורים בחזרה לתיק. נשמתי נשימה עמוקה וידעתי שאני נשארת. בינתיים. חככתי בדעתי אם להתלבש ולרדת או להתעכב בחדר עוד קצת. החלטתי להישאר. פרקתי את המזוודה והרגשתי תחושה קלה של ניצחון.
כן, חשבתי לעצמי, עופר כבר לא מעניין אותי, ואני לא צריכה את הכדורים המחורבנים האלה.
הרגשתי שאני לא יכולה יותר להיות לבד ושאני חייבת לצאת. סיימתי לסדר את הבגדים בארון הקטן, הכנסתי את הלבנים לשידה, התלבשתי וירדתי לקומה התחתונה. ג'ורג'י עמדה במטבח ליד הכיריים ובחשה משהו בסיר.
"בוקר טוב, יקירתי, את משכימת קום, לא כמו האורחים האחרים שלי."
חיוכה היה רחב וחם, התחלתי להרגיש טוב יותר. היא הפנתה אותי אל פינת האוכל, היו שם כמה שולחנות ערוכים וחלון גדול שפנה לגינה מרהיבה.
"מה תרצי לארוחת בוקר?"
"רק טוסט וכוס קפה, תודה ג'ורג'י."
היא הניחה לפניי צלחת מאפים וטוסטים מהבילים וטריים, חמאה, וריבה שנראתה ביתית. שמחתי על שהתגברתי על המשבר הקטן והרגשתי רעבה. הסתכלתי על גבה של ג'ורג'י, לא רציתי לשבת לבד, הרגשתי צורך בחֶבְרָה.
"ג'ורג'י, אשמח אם תצטרפי אליי לקפה."
היא הסתובבה אליי מופתעת.
"זו פעם ראשונה שאורח מבקש ממני להצטרף אליו."
"אולי אחרי אתמול אני כבר לא אורחת רגילה?"
ג'ורג'י התיישבה לצידי והנהנה בראשה. תהיתי אם לשאול אותה על הדברים שרציתי לדעת על הערב הקודם, אך לפני שהספקתי להחליט, שאלה היא:
"החלטת מה את עושה היום?" היא קמה ולקחה ערימה של עלונים צבעוניים מהשידה והושיטה לי אותה. "יש פה רעיונות לטיולים, היכן כדאי לבקר. ויש לנו גם מדריך טיולים פה בכפר."
לקחתי את העלונים וחייכתי לעצמי חיוך קטן. ידעתי כל מה שאפשר לעשות ולראות בכפר ובסביבה, אבל לא יכולתי להגיד את זה לג'ורג'י, וחוץ מזה, אולי בכל זאת אלמד משהו חדש?
קולות נשמעו מכיוון המדרגות, ולמטבח נכנס זוג; כנראה גרמנים, אם לשפוט לפי השפה שדיברו בה. הם התיישבו וג'ורג'י הניחה לפניהם ארוחת בוקר סקוטית מלאה, הרגשתי את בטני מתהפכת. ג'ורג'י שאלה בלבביות אם ארצה עוד משהו.
"עוד ספל קפה."
"נו, החלטת מה את עושה היום?" שאלה כשמזגה את הקפה.
לגמתי מהקפה מהורהרת והחלטתי לא להחליט.
"אני חושבת שאעשה סיבוב בכפר ואחר כך אראה."
"את יודעת שכל החנויות עדיין סגורות בשעה הזאת?"
"לא חשוב, אני לא מתכוונת לקנות כלום."
אספתי את העלונים וקמתי. נישקתי את ג'ורג'י על לחיה ויצאתי מהמטבח. כשעליתי במדרגות גיחכתי לעצמי למראה ההפתעה שהצטיירה על פניה.
נכנסתי לחדר, הסתדרתי מעט ולקחתי את הארנק. כשירדתי, ראיתי במטבח זוג נוסף. ג'ורג'י הייתה עסוקה, לא רציתי להפריע לה. יצאתי וסגרתי את הדלת מאחוריי. עמדתי בשביל הכניסה ושאפתי לריאותיי את האוויר הרענן. מבטי התקבע על ההרים שהתנשאו מולי ובהקו בצבעיהם הסגולים, האפורים והירוקים. כיפות לבנות התנוססו בפסגות הגבוהות, מזכרת מהחורף. המראה היה מרהיב. ההרגשה הרעה שחשתי קודם התפוגגה לחלוטין באוויר הריחני. התמלאתי עליצות. הגיע הזמן לחקור את הכפר.
יצאתי מהשער ועצרתי לרגע. משמאלי היו תחנת הרכבת, הכביש אל הטירה ושדות הבור, ואחריהם הגבעות והיערות. מימיני ניצב הכפר. פניתי ימינה. היה קריר אבל החלטתי שאני לא חוזרת לקחת מעיל. הלכתי לאט, סופגת לתוכי את המראות, הריחות והקולות. אף שהכרתי את הרחובות מתמונות, לצעוד בתוכם היה שונה לגמרי. אווירה קסומה ומכשפת שררה במקום. נלהבת כמו ילד קטן בלונה פארק, רציתי לבלוע את המקום הזה ככל יכולתי.
במרכז הכפר החנויות אכן היו עדיין סגורות וכמעט שלא היו אנשים ברחוב. נעצרתי ליד הכיכר הקטנה והבטתי בפסל גיבור הכפר, שעמד במרכזה - חייל ממלחמת העולם הראשונה, שנפל בפעולת גבורה. עברתי את הכיכר והגעתי לספרייה. התקרבתי לדלת כדי לראות את שעות הפתיחה, שיננתי אותן לעצמי והמשכתי.
בצידו האחר של הרחוב הקצר ניצבו חנות הספרים של מרי היגינס, מספרה, סניף דואר וחנות כולבו גדולה למכירת ציוד מחנאות ודיג. בשונה משאר החנויות, היא הייתה פתוחה. עמדתי בפתח החנות והצצתי פנימה. התלבטתי אם להיכנס, אך לבסוף החלטתי להמשיך, אוהלים וחכות לא היו הסגנון שלי.
רכב שטח מרובב בוץ עצר בחריקת בלמים בפתח החנות. הדלת נפתחה ומתוכה יצא גבר מגודל, טרק את דלת הרכב ובצעדים גדולים ומהירים נעלם בתוך החנות. על הספסל האחורי של הרכב ישב כלב, הוא התבונן בי בסקרנות ונבח לעברי נביחה אחת. המשכתי ללכת ואז נעצרתי. בניגוד לכל היגיון, משהו בגבר הזה היה מוכר לי. היססתי רגע והחלטתי לחזור על עקבותיי ולהיכנס לחנות.
באותו רגע, ובאותה מהירות שבה נכנס, יצא הגבר המגודל מפתח החנות - ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. עפתי לאחור ונַָחַתִּי על ישבני. זעקת כאב נפלטה מפי, הארנק עף מידי והתגלגל על המדרכה. הכאב הגופני צרב רק מעט יותר מההשפלה שהרגשתי, פניי בערו ודמעות הציפו את עיניי. יד גדולה ושרירית הושטה לעברי. לא הייתה לי ברירה, אחזתי בה בלי להביט בו, והוא משך אותי בעדינות, כאילו הרים חפץ שברירי. בידו האחרת תמך בגבי ועזר לי לקום. מצמצתי בעיניי כדי לעצור את הדמעות והרמתי את פניי, עיניים אפורות הביטו בי בדאגה. גם מבעד למסך הדמעות יכולתי לראות עד כמה הוא מרשים.
"אני מתנצל מאוד, את בסדר?"
מתחתי את שפתיי למעין חיוך והנהנתי קצרות. שחררתי את ידי מידו וניגבתי את דמעותיי. ראייתי הצטללה ויכולתי לראות בבהירות את הגבר שעמד מולי. שערו הקצוץ היה בצבע חום־נחושת על גבול האדמוני, שזור בפסי כסף. לסתו הייתה רחבה ושפתיו מלאות וחושניות. מעל שפתו העליונה, בצד ימין, הייתה צלקת קטנה. בהיתי בה. הייתי חסרת נשימה ולא הייתי בטוחה אם זה מהנפילה או מהקרבה לגבר הזה, שלא נראה מודע למה שמתרחש בתוכי. שמתי לב שידו עדיין על מותניי, גם הוא הבחין בכך, אך השתהה קלות ורק אז הוריד אותה.
"אני קצת ממהר, את רוצה שאקח אותך למרפאה או למקום אחר?"
"לא צריך, אני בסדר גמור," הנדתי בראשי.
הוא הרים את הארנק והושיט לי אותו.
"שיהיה לך יום טוב," אמר והניד בראשו קלות, ואז נכנס לרכב ונסע.
רעדתי כעלה נידף ולא העזתי להביט בו כשהתרחק. הייתי נבוכה, מבוישת ומושפלת, גם מהנפילה וגם מכך שלטשתי בו מבט. המבטא שלו הרס אותי. התבוננתי סביבי, לא היה איש ברחוב, הודיתי לאל על השעה המוקדמת. לא יכולתי להמשיך לעמוד שם והתחלתי ללכת, כאב חד דקר באחוריי. מזווית העין ראיתי שאחרי חנות הכולבו, קצת מוסתרת, יש גינה קטנה שלא הכרתי. פניתי בשביל ונכנסתי אליה. הגינה הייתה מעוצבת במעין חצי עיגול, חבויה למחצה מהרחוב. היו בה כמה ספסלים, בחרתי את הנסתר ביותר והתיישבתי. יותר נכון, ניסיתי לשבת. התמקמתי כך שיכאב לי הכי פחות, נשענתי לאחור ועצמתי עיניים. נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי לעכל את מה שהתרחש זה עתה. הפליא אותי שלמרות הסיטואציה המביכה, הדמעות בעיניי והכאב באחוריי, הצלחתי לבחון אותו די טוב. רחמים עצמיים הציפו אותי.
ממש מתאים לי, חשבתי בתסכול. דווקא פה, דווקא כשאני מנסה ליהנות ודווקא כך לפגוש גבר כזה מקסים. אני וחוסר המזל שלי.
דמעות חמות וגדולות זלגו מעיניי, והפעם אפשרתי להן. הרגשתי חסרת ישע ואומללה, ושוב התחילו המחשבות:
על מי אני עובדת? הגעתי למקום המרוחק והזר הזה, רציתי לשכוח מהכול ולהתנסות בדברים חדשים, אבל זה לא התאים לי. מה שקרה עכשיו רק מוכיח את זה, אני לא שייכת לפה, למרות כל מה שהייתי רוצה לחשוב. אני חייבת לחזור הביתה.
שום דבר לא נראה נכון.
ההשפלה שחשתי והריחוק מכל מה שמוכר שברו אותי. כיסיתי את פניי בידיי ובכיתי בכי תמרורים, נתתי לכל הכאב הגופני והנפשי לזרום החוצה.
שקועה בכאבי, לא שמעתי דבר, לכן קפצתי בבהלה כשמישהו במבטא סקוטי כבד אמר:
"זה לא יכול להיות כל כך גרוע. מה את אומרת, גברת צעירה?"
הרמתי את ראשי בהפתעה, עיניי היו מטושטשות מדמעות. כיוון שלא תכננתי את המפגש המסעיר ואת כל סערת הרגשות שגרר אחריו, לא היו לי ממחטות. משכתי באפי. יד הושיטה לי ממחטת נייר, לקחתי אותה בהכרת טובה. ניגבתי את עיניי וקינחתי את אפי במבוכה. כשראייתי התבהרה ראיתי מולי גבר קשיש. ליד האיש עמד כלב קטן, תלתליו השחורים מדובללים. שניהם הביטו בי בסקרנות.
מה עוד מכין לי הבוקר הזה? חשבתי בעצב, כל תושבי הכפר צריכים לראות אותי במצבים הכי מביכים שלי?
הקשיש הושיט את ידו.
"נעים מאוד, אני דונלד מקנזי, אפשר?" הוא הצביע על הספסל.
הנהנתי הנהון קצר והוא התיישב. הושטתי לו את ידי בהיסוס.
"נעים מאוד," אמרתי בקול חנוק, "אני גבי."
כלבו החל לרחרח בגינה, ואני התבוננתי בו. לא ידעתי מה להגיד. ישבנו כך דקות ספורות עד ששמעתי את דונלד מקנזי מכחכח בגרונו, כאילו מכין את עצמו לשיחה.
"פגשתי את קאתי שלי כשהייתה בת שבע־עשרה."
מופתעת, סובבתי אליו את פניי.
"אני עצמי הייתי בחור צעיר ובדיוק עמדתי להתגייס לצבא, היא התנדבה לאסוף ציוד למשפחות החיילים. מעודי לא פגשתי מישהי כל כך יפה, לא חשבתי שהיא בכלל שמה לב אליי, היו לה מחזרים בלי סוף. לא ידעתי מה היא ראתה בי, אבל היא ראתה, וכך יצא שערב לפני צאתי לצרפת נישאנו בטקס קצר בכנסייה."
מבטאו נשמע כבד, והייתי צריכה להתאמץ כדי להבין את דבריו.
"צרפת הייתה איומה. הייתי בגיהינום וחזרתי, הרבה לא חזרו, את יודעת. אז, זה לא היה כמו היום, כל הטלפונים והטכנולוגיה. במשך שלוש שנים נפגשנו רק פעמים ספורות. היה קשה, אבל לכולם היה קשה. להתחיל את החיים אחרי המלחמה, זו הייתה הגבורה האמיתית."
בחנתי אותו בתשומת לב. הוא היה מרוכז ושקט, שקוע בזיכרונותיו. שערו היה לבן ושופע, עיניו הכחולות היו שקועות, אבל כשהביט בי ברקו בניצוץ שובב. כלבו חזר לשבת לצידו, והוא שלח יד גרומה ללטפו.
"נולדו לנו שני ילדים, בן ובת, ויש לנו ארבעה נכדים. הייתה בינינו אהבה גדולה. למעט תקופת המלחמה, מעולם לא נפרדנו ליותר מיום, והיינו נשואים למעלה משישים שנים. עכשיו הילדים גדולים ורחוקים, לורי חיה בלונדון וטומי באוסטרליה, הם מגיעים מפעם לפעם לבקר את האבא הזקן שלהם." הוא עצר והביט בי בעיניים נוצצות.
"בשנה שעברה קאתי הלכה לעולמה."
קולו רעד, ואני נלחצתי ולא ידעתי אם כדאי שימשיך, אם אני צריכה להגיד משהו. הוא הרים את ידו כמנסה להדגיש את דבריו.
"כך שאת מבינה, אם לא איבדת מישהו אהוב, אם כל היקרים לך עדיין בריאים ושלמים, עדיין יש לך למה לצפות. אז, גברת צעירה, את מבזבזת את זמנך, אני בטוח שיכולת לעשות בו משהו מעניין יותר."
הופתעתי מהווידוי שלו ומהנזיפה הקלה שבסופו ולא הייתי בטוחה איך להגיב. פתאום ראיתי את השעה האחרונה באור אחר. היה נראה שהבכי, הסיפור של דונלד מקנזי והכלב שלו, שליקק את ידי, שיחררו אותי. הרגשתי הקלה עצומה. ליטפתי את ראשו של הכלב.
"איך קוראים לכלב שלך?"
"זו קוני." הוא ליטף את ראשה בחיבה.
"היא הייתה יותר של קאתי, אבל עכשיו היא איתי."
דונלד שאף שאיפה ארוכה.
"אני לא רוצה לחטט, או שבעצם כן, מה יש לזקן כמוני עוד לעשות? אבל אם את רוצה לדבר, אני מוכן לשמוע."
אומרים שקל יותר להיחשף לפני אנשים שלא מכירים, אז דיברתי. סיפרתי לדונלד כל מה שקרה בחיי בשנה האחרונה - ההלם מהפרידה, שיברון הלב, הבדידות, הפחדים, הבת שלי, שנישאה צעירה מדי. אבל לא יכולתי לספר לו למה הגעתי לכפר שלו. אמרתי שהגעתי לכאן כי חיפשתי מקום רחוק שאוכל להתאושש בו. הופתעתי ששפכתי כך את ליבי לפני מישהו זר לחלוטין. היה בו משהו שגרם לי לעשות זאת בלי להרגיש מוזר. שערו התבדר קלות ברוח שנשבה, והוא הביט בי בעניין, ידעתי שמצאתי עוד חבר בכפר הזה. הוא נראה בודד, וכנראה גם אני.
"לא קל לחיות לבד לאחר כל כך הרבה שנים ואהבה כזאת. גם אני חשבתי שאזדקן עם בעלי ועכשיו אני לבד, ואני לא כל כך יודעת להיות לבד."
"הוא אידיוט, אני יודע את זה ואני אפילו לא מכיר אותו."
גיחכתי במרירות והוא נאנח.
"אני מבין בני אדם, ותאמיני לי, לא עוזבים מישהי כמוך בלי להצטער אחר כך. אף אחד לא יודע מה מייעד לו הגורל. בדבר אחד אני בטוח, את לא תישארי לבד זמן רב. אל תדאגי, תראי שהכול יסתדר בקרוב."
נשענתי לאחור והבנתי פתאום שאני מרגישה טוב. השלווה של האנשים שפגשתי כאן הייתה מדבקת, כאילו כולם ניחנו ביכולות ריפוי. הכאב בישבני הזכיר לי מדוע נכנסתי לגן הזה.
טוב, אז אולי לא כולם.
קמתי בזהירות.
"ראיתי בהמשך הרחוב בית קפה קטן, הייתי רוצה שתצטרף אליי לכוס קפה."
דונלד הרים את ראשו והביט בי בבדיחות.
"הא, הטי היא מכשפה זקנה, וגם לא עושה קפה הכי טוב, אבל אני אשמח להצטרף אלייך." הוא התרומם ונאנח. "בואי, קוני, אנחנו הולכים להטי."
יצאנו בהליכה איטית מהגן - אני וישבני הדואב, דונלד הקשיש וקוני הזקנה. בטח היינו מחזה. כשהגענו להטי, קשר דונלד את כלבתו אל עמוד בכניסה ונכנסנו. ישבנו ליד שולחן קטן, שמפה משובצת בירוק ולבן הייתה פרושה עליו. אישה מבוגרת וחמורת סבר ניגשה אלינו, הביטה בי בספקנות ואמרה:
"נו, תרח זקן, איזה ציפור פצועה מצאת לך היום?"
דונלד קרץ לי והזעיף אליה פנים. למרות גילו המבוגר הוא נראה כמו ילד קטן שאוהב להשתובב.
"זוהי גבי, והיא ציפור נחמדה מאוד."
האישה מלמלה משהו והניחה לפנינו תפריט.
"אנחנו לא רוצים לאכול, רק קנקן תה."
היא לקחה את התפריטים והתרחקה ברטינה שקטה.
"אל תשימי לב אליה, היא תמיד כזאת. אנחנו מכירים מילדות." הוא רכן לעברי ולחש: "מתחת לחזות הקשוחה, היא רכה כמו ענן של קצפת. רק אל תגידי לה שאמרתי את זה."
זעתי באי־נוחות בכיסאי.
"מה קרה? את זזה כאילו את יושבת על קיפוד."
הדימוי היה מדויק. לא היה לי נעים, אבל סיפרתי לדונלד מה קרה לי הבוקר בפתח חנות ציוד המחנאות ולא חסכתי במילים קשות על ההתנהגות וגסות הרוח של הגבר המגודל. הטי הגיעה עם קנקן התה ונעלמה במהירות. לגמנו בשקט, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבחון את המקום. כמו כל דבר בכפר הזה, הוא נראה מקסים. היו בו שולחנות קטנים מכוסים מפות משובצות, אח דולקת בקצה החדר, שסיפקה חום נעים, ואדניות פרחים עמוסות עמדו בכניסה. אדניות הפרחים המקסימות, ששפעו פריחה צבעונית, היו מפוזרות בכל הכפר, בכל פתח חנות ובכל כניסות הבתים. מעולם לא ראיתי אדניות שופעות כאלה. השבתי את מבטי אל דונלד וראיתי שהוא מתבוננן בי בריכוז.
"אז פגשת את אליסטר שלנו."
"אליסטר? אתה מכיר אותו?"
דונלד חייך. "ודאי, אני מכיר אותו מיום שנולד, בחור מצוין."
צמצמתי את עיניי. "מצוין? הוא ממש לא נראה לי כזה."
"תאמיני לי, הוא כזה. כנראה פגשת אותו ברגע לא טוב, אבל הוא אכן כזה."
הוא שתק לרגע והיסס אם להמשיך. "הוא סבל די הרבה, אליסטר שלנו, אבל לא נתן לזה להשפיע על יחסו הטוב לאנשים. הוא טוב מאוד אליי מאז שקאתי נפטרה, דואג מאוד."
פניו של דונלד הרצינו והוא השתתק, הבנתי שהוא לא מתכוון להמשיך לדבר על הנושא. הוא אחז בקנקן ומזג עוד תה לספל שלי. כעבור רגע חזר החיוך לעיניו והוא התחיל לספר לי על הכפר. אבל אני כבר לא הייתי מרוכזת, חשבתי על מה שאמר. הגבר שנתקל בי בפתח החנות עורר בי רגשות מעורבים. זכרתי איך הרים אותי בעדינות מהמדרכה ואת מבטו המודאג. מצד שני, האופן שבו הסתלק ועזב אותי כואבת ורועדת, הרגיז אותי מאוד, אפילו לא הבנתי למה. לאחר כמה דקות של פטפוט סתמי, קם דונלד.
"אני צריך לצאת לקוני, היא כבר חסרת סבלנות."
הוא השאיר כמה מטבעות על השולחן. קמתי גם אני ונופפתי בתודה להטי, שעמדה מאחורי הדלפק, היא החזירה לי הנהון קודר. אדיבותם של בני המקום הדהימה אותי - אני הצעתי לו ללכת לבית הקפה, וזה נגמר בכך שהוא שילם. דונלד שחרר את קוני מהעמוד שהייתה קשורה אליו.
"אני גר בקוטג' הקטן שצמוד לתחנת הרכבת, אשמח אם תבואי לבקר. ותזכרי מה דונלד הזקן אמר לך, הכול מסתדר בסוף."
הוא לחץ את ידיי בחום ופנה ללכת. לאחר כמה צעדים עצר והסתובב.
"הוא באמת בחור טוב."
הקשיש וכלבתו המשיכו לאיטם במורד הרחוב, ואני הבטתי אחריהם ותהיתי מדוע הרגיש צורך להדגיש את זה.
[1] Laird - תואר אצולה סקוטי. לורד.
