פתח דבר
סיסם שחור. מתוק, פּריי, מדיף אדי תבלין.
זהו ריח האמון, השלווה.
הוא מעורר את הכאב המתוק של הציפייה ושל התקווה.
"עצמי את העיניים, קטנטונת."
"ככה, סבתא?"
"כן, אלנה. ככה. ועכשיו עשי כמו שלימדתי אותך."
כשידיה מונחות על השולחן, באפלולית במרכז החדר, הילדה עוצמת את העיניים. אצבעותיה העדינות מחליקות לאורך המשטח ונאחזות בקצה המעוגל שלפניה. אבל היא חשה בעוצמה הרבה ביותר דווקא לא את התמציות השמורות בבקבוקונים המכסים את הקיר.
אלא את קוצר הרוח של סבתא שלה. את ריח הפחד של עצמה.
"נו?"
"אני מנסה."
הזקנה קופצת את שפתיה. ריח הכעס שלה חריף, מזכיר את העשן האחרון שפולט בול־עץ כשהוא כבר כמעט נהפך לאפר. בעוד דקה הוא יכה בה ואז ייעלם. אלנה יודעת את זה, היא צריכה להחזיק מעמד עוד קצת, רק עוד קצת.
"תשתדלי, את צריכה להתרכז. ועצמי את העיניים, אמרתי."
הסטירה בקושי נוגעת לה בשיער. מזויפת, כמו כל השאר. כמו השקרים שסבתא שלה מספרת לה, וכמו אלה שאלנה, מצדה, מספרת בחזרה.
"נו, תגידי לי מה זה!"
נמאס לה לחכות וכעת היא מנופפת מתחת לאפה בצלוחית מלאה בשמנים אתריים. אבל היא לא רוצה ממנה תשובה פשוטה. היא רוצה משהו אחר לגמרי. משהו שאלנה לא מתכוונת לתת לה.
"רוזמרין, טימין, לואיזה."
עוד מכה.
הדמעות שורפות את גרונה. אבל היא לא נכנעת, וכדי לאזור אומץ היא מתחילה לזמזם איזה פזמון.
"לא, לא. ככה לא תמצאי את הבושם המושלם. אל תישארי בחוץ. תיכנסי, חפשי אותו... הוא חלק ממך, את צריכה להרגיש את מה שהוא מציע לך, את צריכה להבין אותו, לאהוב אותו. נסי שוב, והפעם תתרכזי."
אבל אלנה כבר לא אוהבת את הבשמים. היא לא רוצה לראות את כרי האחו לאורך הנהר שאליהם נהגה אמה לקחת אותה בילדותה, ממש בפאתי הכפר. היא לא רוצה לשמוע את רעש העשב הרך שצומח ולא את שאון המים הזורמים. היא לא רוצה להרגיש את עיניהן של הצפרדעים שננעצות בה מתחת לסבך הקנים.
היא מהדקת מחדש את העפעפיים וחושקת את השיניים, נחושה לא להניח לדבר לחדור לתוכה. אבל בתוך השחור הסמיך, המנוקד בקושי בכתמים בהירים, מתפוצץ ניצוץ.
"הרוזמרין לבן."
הסבתא פוערת את עיניה. "כן," היא לוחשת בשעה שהתקווה ניצתת במבטה. "למה? ספרי לי עליו."
אלנה פותחת את פיה, מניחה לרגשות להחליק פנימה, למלא את המוח ואת הנשמה.
הרוזמרין הוא צבע עכשיו. היא מרגישה אותו על קצה הלשון, הוא זורם מתחת לעורה, מעביר בה צמרמורות ארוכות. לבן אילם, שנהפך לאדום ואחר כך לסגול.
היא פוקחת את עיניה לכדי חריץ, מבוהלת.
"לא! אני לא רוצה! לא רוצה!"
הסבתא ההמומה מביטה בה בזמן שהיא רצה משם. היא נדה בראשה בפנים קודרים וצונחת על שרפרף. לאחר נשימה ארוכה היא קמה ופותחת את החלונות.
אורו העייף של הערב חודר אל פנים המעבדה השייכת למשפחת רוסיני זה למעלה משלוש מאות שנה.
לוצ'יה ניגשת לשידת העץ המלא שתופסת את כל הקיר. היא שולפת את המפתח מכיס החלוק ומחליקה אותו לחור המנעול. בשעה שהיא פותחת את הדלת המרכזית, ניחוח קליל של עשבי בר מתערבב בריח הווניל הנוכח בחדר, ובושם מרענן של הדרים נישא בעקבותיהם כעבור רגעים אחדים.
כשהיא מוקפת בסימפוניית הריחות המנוגדים הזאת, האישה מלטפת את הכרכים המסודרים לפניה, ובוחרת אחד מהם ברוגע. היא מהדקת אותו לחזה לרגע, ולאחר שהיא מתיישבת ליד שולחן העץ המלוטש, היא פותחת אותו ומדפדפת בו בזהירות. האצבעות רצות על פני הדפים שהזמן הצהיב כפי שעשו פעמים רבות מספור בחיפוש אחר עקבות הבושם המושלם.
גם באותו רגע נדמה שלוצ'יה מחפשת משהו. אבל אין דבר בכתב המסודר שיכול לעזור להסביר לנכדה שהבושם הוא לא משהו שבוחרים.
הבושם הוא השביל. ללכת בו משמעו למצוא את נשמתך.
