1.
יום רביעי, 9 באפריל 1919
לפחות הבגדים שלו היו יפים. חליפה, עניבה וכל השאר. אם כבר להיות קורבן רצח, עדיף להיראות הכי טוב שאפשר.
השתעלתי, כי הסירחון קרע לי את הגרון. בעוד כמה שעות הריח יהיה בלתי נסבל - אפילו הרוכלים בשוק הדגים של כלכתה לא יעמדו בו. שלפתי חפיסת קַפּסטֶן, הוצאתי סיגריה בנקישה קלה, הדלקתי אותה ושאפתי את העשן המתוק, שיטהר לי את הריאות. באזורים הטרופיים המוות הרבה יותר מסריח. כמו רוב הדברים האחרים.
נער שליחויות צנום גילה אותו באחד הסיבובים שלו. נשמתו של המסכן כמעט פרחה מרוב בהלה, כך שגם כעבור שעה עדיין רעד כולו. הוא מצא אותו שוכב ברחוב צדדי חשוך - סמטה ללא מוצא שבניינים רעועים מקיפים אותה משלושה צדדים, וכדי לראות את השמים צריך לעקם את הצוואר ולהסתכל ישר למעלה. בטח היו לו עיניים חדות, לנער השליחויות הזה, אם הוא ראה את הגופה באפלולית. אבל יכול להיות שהוא פשוט הלך אחרי הריח.
הגופה היתה מונחת בצורה מעוותת, עם הפנים למעלה, חצי שקועה בתעלת ביוב פתוחה. גרון משוסף, גפיים בכל מיני זוויות משונות, וכתם דם גדול וחוּם על חולצת כפתורים לבנה כשלג. כמה אצבעות כבר נעלמו מהיד המרוסקת, ואחת העיניים נוקרה מארובתה - פרי עמלם של עורבים גדולים ומגושמים, שגם עכשיו המשיכו לתצפת בכעס מראשי הגגות מעל. בקיצור, לא מוות מכובד במיוחד לבּארָה סאהיבּ - אדון חשוב, לבן.
אם כי אני כבר ראיתי דברים יותר גרועים.
והיה גם פתק. חתיכת נייר מוכתמת בדם, מקומטת לכדור, שמישהו דחף לו לפה, כמו פקק לבקבוק. תוספת מעניינת, חידוש מבחינתי. נחמד לגלות שרוצח עדיין מסוגל להפתיע אותך, כשנדמה לך שכבר ראית הכול.
***
קהל של מקומיים התקבץ מסביב. אוסף מגוון של רוכלים, רכלנים ועקרות בית. הם נדחקו, נדחפו והצטופפו, להוטים להעיף מבט בגווייה. השמועה התפשטה במהירות. ככה זה במקרים כאלה. רצח הוא עניין מרתק בכל מקום בעולם, וכאן, בעיר השחורה, אפשר למכור כרטיסים אם מזדמן לראות סאהיב מת. הסתכלתי מסביב בזמן שדיגבּי נבח על כמה שוטרים מקומיים שימתחו סרט הפרדה מסביב. הם מצדם צעקו על הנדחפים, שענו להם בלגלוג והטיחו בהם עלבונות בשפות שלא הבנתי. השוטרים קיללו, הניפו את הלאתי שלהם - אלות החזרן הארוכות - וחבטו על ימין ועל שמאל, עד שהאספסוף נהדף בהדרגה.
החולצה נדבקה לי לגב. בקושי תשע בבוקר, אבל החום כבר היה מעיק, למרות הצל שבסמטה. כרעתי ליד הגופה ומיששתי אותה בטפיחות קלות. על החזה היתה בליטה - משהו מהכיס הפנימי של הז'קט. תחבתי יד והוצאתי את התכולה: ארנק עור שחור, מפתחות וכמה מטבעות. את המפתחות והמטבעות שמתי בשקית ראיות, והתמקדתי בארנק: ישן, רך ובלוי. בטח עלה לא מעט כשהיה חדש. בתוכו מצאתי תצלום של אישה, מקומט בקצוות ומהוה מרוב שנים של משמוש. האישה נראתה צעירה, בת עשרים ומשהו כנראה, ולפי הבגדים שלבשה הנחתי שהתצלום ישן. הפכתי אותו. בחותמת שמאחור היו מוטבעות המילים פֶריס ובניו, רחוב סוֹקיהוֹל, גלאזגו. תחבתי את התצלום לכיס שלי. אבל חוץ מזה הארנק היה ריק. לא מזומן, לא כרטיסי ביקור, רק כמה קבלות. שום דבר שיעיד על זהותו של האיש. סגרתי את הארנק, צירפתי אותו אל הפריטים האחרים בשקית, ועברתי לבדיקת כדור הנייר בפה של הקורבן. משכתי את הנייר בעדינות כדי לא להזיז את הגופה, אבל הוא נשלף בקלות. נייר עבה, איכותי, כזה שאפשר למצוא במלון יוקרתי, לדוגמה. יישרתי את הדף. שלוש שורות היו משורבטות עליו. בדיו שחורה. באיזשהו כתב מקומי.
קראתי לדיגבי. הבחור הזה היה בן האימפריה הבריטית בכל רמ״ח איבריו - שיער זהוב, גו דק ושפם צבאי שופע - והתנהג כאילו נולד לשלוט בעולם. הוא גם היה פקוד שלי, אם כי לא תמיד היה קל להבחין בזה. בזכות עשר שנות ותק במשטרת האימפריה הוא נחשב מומחה, לפחות בעיני עצמו, למגעים עם המקומיים. הוא ניגש אלי ותוך כדי כך ניגב את כפות ידיו המזיעות בז'קט המדים הארוך.
״די חריג שסאהיב נרצח בחלק הזה של העיר,״ הוא אמר.
״חשבתי שזה חריג בכל מקום בכלכתה.״
הוא משך בכתפיו. ״תתפלא, ידידי.״
הושטתי לו את פיסת הנייר. ״מה זה אומר לך?״
הוא בחן בהפגנתיות את הנייר משני צדדיו. ״נראה לי בֶּנגָלית... המפקד.״
את המילה האחרונה הטעים בסלידה קלה. יכולתי להבין אותו. לא קל כשמקדמים מישהו אחר במקומך, וקשה עוד יותר כשמדובר בזר שהרגע הגיע בספינה מלונדון. אבל זאת היתה בעיה שלו. לא שלי.
״אתה יכול לקרוא את זה?״ שאלתי.
״ברור שאני יכול לקרוא את זה. כתוב פה, 'אזהרה אחרונה. דם אנגלי יזרום ברחובות. צאו מהודו!'״
הוא החזיר לי את הפתק. ״פעולה של טרוריסטים, כנראה,״ אמר. ״אבל אפילו יחסית אליהם זה קיצוני מאוד.״
שיערתי שהוא צודק, אבל לא רציתי להסיק מסקנות חפוזות לפני שיש לי עובדות ביד. ובעיקר לא אהבתי את נימת הקול שלו.
״אני רוצה חיפוש מלא באזור,״ אמרתי. ״ואני רוצה לדעת מי הנרצח.״
״אני יודע מי הנרצח,״ הוא ענה. ״קוראים לו מֶקוֹלי. אלכסנדר מקולי. הוא נחשב תותח ברַייטֶרס.״
״איפה?״
דיגבי נראה כאילו בלע משהו לא טוב. ״בית הממשל, המפקד. משם מנהלים את כל בנגל וחלק גדול מהודו. מקולי הוא אחד הבכירים שם. היה, ליתר דיוק. אחד העוזרים של הנציב, לא פחות ולא יותר. מחזק את ההשערה שזה רצח פוליטי, נכון, ידידי?״
״נתחיל בחיפוש וזהו,״ נאנחתי.
״כן, המפקד,״ השיב והצדיע. הוא סקר את הסובבים, עד שמבטו נתקל בסמל הודי צעיר, שעמד והביט למעלה, אל אחד החלונות שמשקיפים על הסמטה. ״סמל בַּאנֶרג'י!״ צעק. ״בוא הנה, בבקשה.״
ההודי הסתובב, עבר לדום מתוח, מיהר אלינו והצדיע.
״פַּקָד וינְדְהַם,״ אמר דיגבי, ״תרשה לי להציג לפניך את סמל סֶרֶנָדה באנרג'י. אחת התוספות המשובחות ביותר למשטרת האימפריה של הוד מלכותו, כך מתברר, וההודי הראשון שהגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים בבחינות הכניסה.״
״מרשים,״ אמרתי, גם מפני שהנתונים היו מרשימים וגם כי נימת קולו של דיגבי העידה שהוא מסתייג מהם. הסמל נראה נבוך.
״אנשים כמוהו,״ המשיך דיגבי, ״הם פרי מדיניותו של הממשל הנוכחי להגדיל את מספר הילידים בכל ענפי המִנהל, אלוהים ישמור.״
פניתי אל באנרג'י. ברנש קטן ורזה עם פנים דקים, שייראה כמו נער גם כשיהיה בן ארבעים. לא פרצוף טיפוסי של שוטר. מראה תמים אבל נחוש, שיער שחור חלק, מסורק הצדה בקפדנות, ומשקפי מתכת עגולים של תולעת ספרים - משורר יותר מאשר שוטר.
״סמל,״ אמרתי, ״אני רוצה שיבצעו חיפוש מדוקדק בשטח, כולל טביעות אצבעות.״
״כמובן, המפקד,״ ענה במבטא אנגלי שהגיע ישר ממגרש גולף במחוז סארי שבאנגליה. הוא נשמע יותר אנגלי ממני. ״דבר־מה נוסף, המפקד?״
״רק דבר אחד,״ אמרתי. ״למה הסתכלת למעלה, אל החלון?״
״ראיתי אישה, המפקד.״ הוא מצמץ. ״היא הסתכלה עלינו.״
״יש פה מאה אנשים שמסתכלים עלינו,״ אמר דיגבי וזקר אגודל לעבר הקהל.
״כן, המפקד, אבל הגברת הזאת היתה מבוהלת. היא קפאה כשהיא ראתה אותי, ומיד נעלמה בפנים.״
״טוב,״ אמרתי. ״תן הוראה שיתחילו בחיפוש, ואתה ואני ניגש לשם וננסה לנהל שיחה קצרה עם החברה שלך.״
״שמע, ידידי, אני לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך,״ אמר דיגבי. ״כדאי שתדע כמה דברים על הילידים והמנהגים שלהם. הם עלולים להגיב בצורה די משונה כשמנסים לחקור את הנשים שלהם. אתה מתכוון להתפרץ לשם כדי לחקור איזו אישה, ולפני שתבין מה קורה, תצטרך לטפל במהומה שלמה. אולי עדיף שאני אטפל בזה.״
באנרג'י התפתל באי־נוחות.
פניו של דיגבי קדרו. ״רצית להגיד משהו, סמל?״
״לא, המפקד,״ אמר באנרג'י בהתנצלות. ״פשוט נדמה לי שאף אחד לא יחולל מהומות אם ניכנס לשם.״
קולו של דיגבי רטט בסלידה. ״ומאיפה הוודאות הזאת?״
״ובכן, המפקד,״ אמר באנרג'י, ״אני די בטוח שהבית הזה הוא בית בושת.״
***
כעבור חצי שעה עמדנו באנרג'י ואני בכניסה למספר 47 בסמטת מַניקטוֹלָה - בית דו־קומתי מתפורר. בתים מתפוררים הם אחד הדברים היחידים שלא חסרים בעיר השחורה. השכונה כולה מורכבת ממשכנות רעועים כאלה, צפופים ושורצי אדם. דיגבי אמר קודם משהו על העליבות של השכונות ההודיות, אבל לדעתי יש בהן מין יופי נואש ומלא חיים, שלא מוצאים בשכונות לונדוניות כמו וַייטצֶ'פּל או סטֶפּני.
ניכר לעין שהבית נצבע פעם בכחול בהיר ועליז, אבל הצבע הובס מזמן בקרב נגד השמש הקופחת וגשמי המונסון, ועכשיו נותרו ממנו רק עקבות חיוורים פה ושם - כתמים מימיים על טיח אפור־ירקרק טחוב, עדות דהויה לתקופות מוצלחות יותר. בכמה מקומות נשר הטיח וחשף לבנים כתומות מתפוררות, ועשבים בצבצו מהסדקים. שרידי מרפסת בלטו מלמעלה, כמו שיניים שבורות, ומעקה הברזל שלה היה חנוק מרוב צמחייה.
דלת הכניסה היתה רק כמה קרשים מחוספסים ומעוקמים. גם הצבע שעליהם כבר דהה, ומתחתיו נחשף עץ כהה, אכול תולעים.
באנרג'י הרים את הלאתי שלו ונקש בקול רם.
שום רחש לא נשמע בפנים.
הוא הביט בי.
הנהנתי.
הוא נקש שוב. ״משטרה! לפתוח!״
קול עמום נשמע לבסוף מבפנים.
״אַשצֶ'ה, אשצ'ה! אני בא!״
רגליים דשדשו לעברנו, ומישהו טיפל במנעול. דלת העץ הדקה נאנקה ולבסוף היטלטלה ונפתחה קצת. זקן מקומי צמוק, בעל רעמת שיער כסוף ופרוע, הציץ מן הפתח, כפוף כמו סימן שאלה. עור שחום ודק כקלף הידלדל על גופו הגפרורי, כך שנראה כמו ציפור שברירית בכלוב. הוא הרים את מבטו אל באנרג'י וחייך בפה חסר שיניים.
״הה, בּאבּה, מה אתה רוצה?״
באנרג'י הביט בי. ״המפקד, אולי יהיה פשוט יותר אם אסביר לו בבנגלית.״
הנהנתי.
באנרג'י דיבר, אבל נראה שהזקן התקשה לשמוע. הסמל חזר על דבריו בקול רם יותר, וגבותיו הדקות של הזקן התכווצו בבלבול, עד שהבעת פניו השתנתה והחיוך חזר. הוא נעלם, וכעבור כמה רגעים נפתחה הדלת לרווחה. ״אָשוּן!״ אמר לבאנרג'י, ואז פנה אלי, ״בוא, סאהיב. בוא. בוא!״
הוא דשדש לפנינו, לאורך מסדרון ארוך ואפל, שהאוויר בו היה צונן ומלא ריח קטורת. פסענו בעקבותיו, והד נעלינו הכבדות עלה עכשיו ממרצפות שיש מלוטשות: כאן, בתוך הבית, היה הכול מעוצב בטוב טעם, בשפע כמעט, בניגוד גמור לחיצוניות העלובה של הבניין. כאילו נכנסת לחורבה במַייל־אֶנד הלונדונית ומצאת את עצמך בווילה במֵייפֵייר.
הזקן עצר בקצה המסדרון והכניס אותנו אל סלון גדול ומרוהט ביד רחבה. ספות בסגנון רוקוקו, שעליהן פזורות כריות משי בדוגמאות אסיאתיות. על הקיר המרוחק, מעל כורסת שכיבה מרופדת בקטיפה אדומה, היה תלוי ציור ממוסגר גדול, שמתוכו השקיף באדישות נסיך הודי עטור תכשיטים רוכב על סוס לבן. לאורך התקרה היתה תלויה מניפת פּאנקה ירוקה - יריעת קנבס מתוחה על מסגרת מלבנית, גדולה כמו שולחן אוכל. אור חדר פנימה מהחצר שבחוץ.
הזקן החווה בידו שנשב, ונעלם בשקט.
שעון תקתק בחדר סמוך. שמחתי על ההפוגה הקלה. יותר משבוע עבר מיום שירדתי מהספינה, אבל עדיין לא סיימתי את שלבי ההתאקלמות. ולא רק בגלל החום. היה גם משהו מעבר לזה - ערטילאי ובלתי מוגדר. עצבנות שהתבטאה בכאב בעורף, בבחילה בעמקי הבטן. כלכתה גבתה ממני מחיר מסוים.
כעבור כמה דקות נפתחה הדלת, ואל החדר נכנסה אישה הודית בגיל העמידה, ובעקבותיה הזקן, כמו חיית מחמד נאמנה. באנרג'י ואני קמנו. האישה היתה נאה לגילה. לפני עשרים שנה בוודאי נחשבה יפהפייה. גוף שופע, עור שחום כמו קפה, ועיניים חומות מעוטרות בקצת כחל. השיער היה חצוי בפסוקת אמצעית ואסוף לפקעת בעורף. על המצח התנוססה נקודה אדומה, אות לכך שהיא אישה נשואה. היא לבשה סארי בצבע ירוק עז, שציפורי זהב רקומות בשוליו, ומתחתיו חולצת משי ירוקה, שהותירה את מותניה חשופים. על הזרועות היו שפע של צמידי זהב, ומן הצוואר השתלשל תליון זהב מעוטר, משובץ אבנים ירוקות קטנות.
״נאמַסקַר, רבותי,״ אמרה והצמידה את כפותיה בברכה. צמידיה דנדנו בשקט. ״שבו, בבקשה.״
שלחתי מבט שואל אל באנרג'י: זאת האישה שראית בחלון? הוא הניד ראש לשלילה.
היא הציגה את עצמה כגברת בּוֹס, בעלת הבית.
״המשרת שלי אמר שאתם רוצים לשאול כמה שאלות?״
היא ניגשה אל כורסת הקטיפה והשתרעה עליה באלגנטיות. כמו על פי אות, החלה מניפת הפאנקה שעל התקרה להתנדנד מצד לצד, ויצרה משב מקוטע, מבורך. גברת בוס לחצה על כפתור פליז קטן בקיר שלצדה. משרתת הופיעה בשקט בפתח.
״תשתו תה, כן?״ שאלה גברת בוס, ובלי לחכות לתשובה פנתה אל המשרתת ופקדה עליה, ״צָ'ה, מינה.״
המשרתת הסתלקה בדממה, ממש כמו שהגיעה.
״טוב,״ המשיכה גברת בוס, ״במה אני יכולה לעזור לכם, רבותי?״
״שמי פקד וינדהם,״ אמרתי, ״וזה סמל באנרג'י. אני מניח שאת מודעת לתקרית שהתרחשה בסמטה?״
היא חייכה בנימוס. ״אתם השוטרים עושים כל כך הרבה רעש, שכל הפּארה כבר מודעת לתקרית, כמו שאתה קורא לזה. אולי באמת תוכל להסביר לי מה קרה שם בכלל?״
״גבר נרצח.״
״נרצח?״ אמרה בפנים חתומים. ״מזעזע.״
במהלך הקריירה שלי פגשתי לא מעט נשים אנגליות שנזקקו למלחי הרחה כששמעו את המילה רצח, אבל גברת בוס היתה עשויה מחומר קשיח יותר, כנראה.
״תסלחו לי, רבותי,״ המשיכה, ״אבל בחלק הזה של העיר אנשים מתים כל יום. לא זכור לי שאי־פעם הגיעה לכאן חצי ממשטרת כלכתה או שסגרו רחוב שלם, שלא לדבר על קצין אנגלי שהתעניין במקרה. בדרך כלל לוקחים את המסכן בעגלה לחדר המתים ונגמר הסיפור. למה הפעם מחוללים מהומה כזאת?״
הפעם חוללו מהומה כי הנרצח היה אנגלי. אבל שיערתי שהתשובה הזאת ברורה לה.
״רציתי לשאול אותך, גברתי, אם ראית או שמעת משהו חריג בסמטה במהלך הלילה.״
היא הנידה את ראשה. ״כל לילה אני שומעת קולות חריגים מהסמטה הזאת - שיכורים מתקוטטים, כלבים מייללים. אבל אם אתה שואל אם שמעתי שמישהו נרצח - לא, לא שמעתי שום דבר כזה.״
תשובתה הנחרצת נראתה לי משונה. ניסיוני לימד אותי שבורגניות בגיל העמידה ששות בדרך כלל לעזור בחקירת רצח. תקריות כאלה מוסיפות התרגשות לחייהן. לפעמים הן כל כך משתוקקות לסייע, שהן מצטטות ברצון רב כל פיסת רכילות ושמועה, כאילו היא הבשורה על פי יוחנן. לכן התנהגותה של גברת בוס לא נראתה לי אופיינית למי שרק עכשיו נודע לה על רצח שהתרחש במרחק שלושה מטרים מהבית שלה. חשדתי שהיא מסתירה משהו. אבל מצד שני, ידעתי שזה לא קשור בהכרח לרצח. כל כך הרבה דברים נאסרו חוקית בזמן האחרון, שאולי היא מנסה לחפות על משהו אחר לגמרי.
״היו כאן לאחרונה התקהלויות שכללו דברי הסתה וקריאה להתקוממות?״ שאלתי.
היא הסתכלה עלי כמו על ילד קשה תפיסה במיוחד. ״יכול להיות, פקד. אל תשכח שאנחנו בכלכתה - עיר של מיליון בנגלים, שחוץ מדיבורים על מהפכה אין להם הרבה מה לעשות. לכן העברתם את הבירה לדלהי, לא? עדיף להיצלות באיזה חור במדבר, בין המוני פנג'אבים צייתנים, רק לא לסבול עם בנגלים 'מסוכנים' שמחרחרים מהומות. אף על פי שהם לא עושים כלום חוץ מלדבר. אבל בתשובה לשאלה שלך - לא, לא ידוע לי על התקהלויות שכללו דברי הסתה וקריאה להתקוממות. שום דבר שמפר את צווי החירום היקרים שלכם.״
צווי החירום. חוקי רוֹלַט. הם התקבלו חודש קודם לכן ואפשרו לנו לעצור כל אדם שנחשד בטרור או בפעילות חתרנית. יתרה מזאת, הם אפשרו לנו להחזיק בו שנתיים בלי כל משפט. מנקודת מבטו של שוטר, הם בהחלט שיפרו את המצב ופישטו אותו. אבל ההודים הגיבו בזעם, כמובן, ולא יכולתי להאשים אותם. הרי רק לפני זמן קצר, במלחמה הגדולה, נלחמנו על חירותנו מול הגרמנים, ואילו כאן עצרנו אנשים בלי צווים חוקיים וכלאנו אותם על כל דבר שנחשב מתסיס, החל בהתקהלות בלי רישיון וכלה בנעיצת מבט לא נעים באנגלי.
גברת בוס קמה. ״טוב, צר לי, רבותי, אבל אין לי שום דרך לעזור לכם מעבר לכך.״
הגיע הזמן לנסות גישה אחרת.
״אולי תרצי לשקול מחדש את העמדה שלך, גברת בוס,״ אמרתי. ״הסמל שלי הביע חשד בנוגע לסוג המוסד שאת מנהלת כאן. לדעתי הוא טועה, כמובן, אבל אני יכול לדאוג לכך שעשרה שוטרים ממחלק המוסר יתייצבו כאן תוך פחות מחצי שעה ויבדקו מי משנינו צודק. אני מניח שהם יפרקו את המקום לגורמים ואולי גם יגררו אותך אל לַאל־בזאר, לחקירה. אולי הם אפילו יבקשו שתישארי לילה או שניים במעצר, אם המשנה־למלך ימצא לנכון... לחלופין, תוכלי לגלות רצון טוב ולשתף איתנו פעולה.״
היא הביטה בי וחייכה. להפתעתי, היא לא נראתה מפוחדת. ובכל זאת בחרה בקפידה את מילותיה הבאות. ״פקד וינדהם, נדמה לי שהיתה כאן איזו... אי־הבנה. בהחלט אשמח לעזור לך בכל דרך שאוכל. אבל באמת לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר חריג אמש.״
״אם ככה,״ אמרתי, ״לא יפריע לך שנתַשאל את האחרים שהיו בבית בשעות האלה?״
הדלת נפתחה, והמשרתת שנכנסה נשאה מגש כסף ועליו כל ציוד התה האופייני למעמד הביניים. היא הניחה את המגש על שולחן מהגוני קטן לצד גברתה, ויצאה מהחדר.
גברת בוס הרימה את הקנקן המעוטר ומזגה תה לשלושה ספלים. ״כמובן, פקד,״ אמרה לבסוף, ״תוכל לדבר עם כל מי שתרצה.״
שוב לחצה על כפתור הפליז שבקיר, והמשרתת חזרה. הן החליפו כמה מילים בשפה זרה, והמשרתת נעלמה.
גברת בוס פנתה אלי. ״תגיד לי, פקד, אני רואה שאתה חדש בהודו. כמה זמן אתה כאן?״
״לא ידעתי שזה בולט עד כדי כך.״
גברת בוס חייכה. ״בהחלט כן. קודם כול, לפי הגוון הוורוד של עור הפנים שלך, עוד לא למדת את הלקח הכי חשוב של החיים כאן: לא יוצאים לשמש בשעות הצהריים. שנית, עוד לא סיגלת לעצמך את היהירות שמאפיינת את העמיתים שלך כאן, כשהם מדברים עם הודים.״
״מצטער לאכזב אותך,״ אמרתי.
״אל תצטער,״ השיבה בקלילות. ״אני בטוחה שמהר מאוד תסגור את הפער.״
לפני שהספקתי להגיב, נפתחה הדלת, וארבע בחורות דקיקות נכנסו לחדר, ובעקבותיהן המשרתת מינה והמשרת הזקן. הבחורות נראו סתורות והלומות שינה, כאילו העירו אותן בגללנו. בניגוד לגברת בוס, אף אחת מהן לא היתה מאופרת, אבל כולן היו יפות. כל אחת מהן לבשה סארי כותנה בצבע פסטל אחר.
״פקד וינדהם,״ אמרה גברת בוס, ״תרשה לי להציג לפניך את בני ביתי.״ היא החוותה לעבר הזקן. ״את ראטַן כבר פגשת. וכמובן את מינה, המשרתת שלי. האחרות הן סַרַסוואטי, לאקשמי, דֶוִוי וסיטה.״ כל אחת מהבחורות הצמידה את כפות ידיה בברכה כשגברת בוס הזכירה את שמה. הן נראו מתוחות. לא פלא. גם רוב הפרוצות הצעירות בלונדון היו מתוחות כששוטר ביקש לחקור אותן. אם כי לא כולן.
״לא כל בני הבית דוברים אנגלית,״ המשיכה גברת בוס. ״אני אתרגם את השאלות להינדית, כן?״
״למה הינדית ולא בנגלית?״ שאלתי.
״ולמה בנגלית? מפני שכלכתה היא בירת בנגל? הרבה אנשים כאן הם לא בנגלים. סיטה הגיעה מאוֹדישׂה, ולאקשמי מבּיהאר. ההינדית היא השפה המשותפת, אפשר לומר.״ היא חייכה, משועשעת מהשיעור שהזדמן לה להעביר לי. היא הצביעה בידה על באנרג'י. ״אני מניחה שהסמל שלך דובר הינדית?״
הבטתי בו.
״ההינדית שלי די חלודה, המפקד,״ ענה באנרג'י, ״ובכל זאת מניחה את הדעת.״
״בסדר גמור, גברת בוס,״ אמרתי. ״תשאלי אותן, בבקשה, אם ראו או שמעו רעש חריג בסמטה, אתמול בלילה.״
גברת בוס הציגה לכולם את השאלה. הזקן לא שמע אותה כנראה, ולכן חזרה על המילים בקול רם יותר. הסתכלתי על באנרג'י. המבט שלו היה נעוץ בדֶווי.
הבחורות הקשיבו לשאלה, וכל אחת בתורה השיבה ״נֵהין״.
לא השתכנעתי. ״הייתם שבעה אנשים בבית אתמול בלילה, ואף אחד מכם לא ראה ולא שמע שום דבר?״
״מתברר שלא,״ אמרה גברת בוס.
הבטתי בהם לפי הסדר. ראטן הזקן באמת היה חירש מדי כנראה. המשרתת מינה יכלה לשמוע, אבל שפת הגוף שלה לא רמזה שהיא מסתירה משהו. גברת בוס היתה פיקחית, ולא היה סיכוי שתפלוט משהו שלא תכננה לומר; מי שעוסקת בתחום שלה לומדת מהר מאוד איך להתמודד עם חקירות משטרה מעיקות. אבל ארבע הבחורות - הן היו ערות רוב הלילה, בגלל הלקוחות. אולי אחת מהן ראתה משהו. ואם כן, יש להניח שהן לא מיומנות בהסתרה כמו גברת בוס.
פניתי אל באנרג'י. ״סמל, תציג שוב את השאלה לכל אחת מארבע הבחורות, לפי התור.״
הוא עשה כפי שביקשתי, ואני הבטתי בבחורות כשהשיבו. סרסוואטי ולאקשמי ענו מיד ״נהין״. אבל דווי היססה לרגע, הסיטה את מבטה, ורק אז ענתה בשלילה. ההיסוס הזה הספיק לי.
גם הבחורה האחרונה ענתה בשלילה, אבל בלי שום סימני התחמקות. לא היה לי ספק שדווי היא הבחורה שנצטרך לחקור, אבל לא כאן ולא עכשיו. נצטרך לדבר איתה ביחידות.
״טוב, צר לי, אבל נראה שאנחנו לא יכולים לעזור לך, פקד,״ אמרה גברת בוס.
״כן, ככה זה נראה,״ עניתי וקמתי מהספה, ובאנרג'י בעקבותי. גם אם חשה הקלה, הצליחה גברת בוס להסתיר אותה היטב, ונותרה שלווה כמו פרח לוטוס על אגם שקט. עשיתי עוד ניסיון אחרון לערער אותה. ״רק עוד שאלה אחת אחרונה, אם יורשה לי?״
״כמובן, פקד.״
״איפה מר בוס?״
היא חייכה, משועשעת. ״באמת, פקד. אתה בטח מבין שבמקצוע כמו שלי צריך לפעמים לטפח תדמית מכובדת. מניסיוני, קיומו של בעל, גם אם הוא לא בסביבה, עוזר לפתור כל מיני בעיות קטנות בחיים.״
***
יצאנו מהבניין וחזרנו אל החום היוקד. הגווייה עדיין היתה שם, מכוסה בברזנט מלוכלך. מוזר שעדיין לא העבירו אותה. חיפשתי את דיגבי אבל לא ראיתי אותו.
הסמטה בערה כמו כבשן, אבל המכשלה הזאת לא השפיעה על הנאספים, שרק הלכו והתרבו, נדחקו זה אל זה מתחת למטריות שחורות גדולות. כמעט כל אדם בכלכתה נשא איתו מטרייה, לא כמגן מגשם אלא כפיסה של צל. הזכרתי לעצמי לשמוע בעצתה של גברת בוס ולתפוס מחסה כבר בשתים־עשרה בצהריים.
קול צופר נשמע עכשיו מרחוק, וברחוב הצפוף והצר התקדם לעברנו אמבולנס ירוק כזית, שלפניו רכב שוטר על אופניים וצעק לקהל לפנות את הדרך. כשהגיע אל סרט ההפרדה, ירד השוטר מהאופניים, השעין אותם על קיר וניגש אלי במהירות.
הוא הצדיע. ״פקד וינדהם, המפקד?״
הנהנתי.
״יש לי הודעה בשבילך, המפקד. אתה צריך להתייצב מיד אצל רב־ניצב טאגֶרט.״
לורד צ'רלס טאגרט, מפכ״ל המשטרה. שבגללו הגעתי מאנגליה לבנגל.
הודיתי לשוטר, והוא חזר אל אופניו. האמבולנס כבר עצר ליד סרט ההפרדה, ושני סניטרים הודים יצאו מתוכו. הם דיברו עם באנרג'י, הרימו את הגופה באלונקה והכניסו אותה לאמבולנס.
חיפשתי את דיגבי, אבל כשלא מצאתי אותו, ביקשתי מבאנרג'י שיצטרף אלי ופסעתי בחזרה אל המכונית, שחנתה בכניסה לסמטה. הנהג, סיקי בעל טורבן גדול, הצדיע ופתח את הדלת האחורית.
באטיות מייגעת התפתלה המכונית ברחובות הצרים והדחוסים של העיר השחורה, והנהג לא הפסיק לצפור ולשגר איומים קולניים לעבר הולכי רגל, ריקשות ועגלות שוורים שחסמו את דרכנו. פניתי אל באנרג'י. ״איך ידעת שהבניין הזה הוא בית בושת, סמל?״
הוא חייך בביישנות. ״שאלתי כמה אנשים בקהל על הבניינים שמסביב. אחת הנשים שמחה לספר לי מה קורה במספר ארבעים ושבע.״
״וגברת בוס? מה דעתך עליה?״
״היא מעניינת, אדוני. ברור שהיא לא מעריצה את הבריטים.״
האבחנה שלו היתה נכונה. אם כי זה לא העיד בהכרח על מעורבות כלשהי מצדה. בסופו של דבר, היא אשת עסקים, ולאנשים כמוה אין זמן לפוליטיקה (אלא אם זה מעלה את מפלס הרווחים, כמובן).
״והאישה שראית בחלון?״
״זאת היתה הבחורה שגברת בוס קראה לה דווי.״
״זה לא השם האמיתי שלה, לדעתך?״
״אולי כן, המפקד, אבל פירוש השם דווי הוא אֵלָה, וגם שלוש הבחורות האחרות נקראות בשמות של אלות הינדואיות. לדעתי, זה צירוף מקרים מוזר מדי. ולמיטב ידיעתי, בחורות כאלה עובדות לא פעם בשם בדוי.״
״זה נכון, סמל,״ אמרתי, והוספתי בעוקצנות, ״ברכותי על בקיאותך בתחום.״
אוזניו של הבחור האדימו.
״אם ככה,״ המשכתי, ״אתה חושב שהיא ראתה משהו?״
״היא הכחישה את זה, המפקד.״
״כן, אבל מה דעתך?״
״לדעתי היא משקרת. ואם מותר לי להגיד, המפקד, נדמה לי שגם אתה חושב כך. לכן אני לא מבין למה לא המשכת לחקור אותה.״
״סבלנות, סמל,״ אמרתי. ״כל דבר בזמן המתאים.״
***
עכשיו כבר הגענו לדרך צ'יטפּוּר, בקצה העיר הלבנה. שדרה רחבה, שמשני צדיה וילות מרשימות - בתיהם של הסוחרים העשירים, שצברו את הונם מעיסוק בסחורות שונות ומגוונות, מכותנה ועד אופיום.
״תגיד לי, סמל,״ אמרתי פתאום לבאנרג'י. ״השם שלך - סֶרֶנָדה - הוא לא שם שגור במיוחד.״
״למעשה, זה לא השם שלי, המפקד,״ השיב הסמל. ״השם האמיתי שלי הוא סַרֶנדרַנָאת. זה אחד השמות של האל אינדרָה, מלך האלים. למרבה הצער, מפקח־משנה דיגבי לא הצליח להגות אותו, ולכן הוא העניק לי את השם סרנדה.״
״ואתה מרוצה מהשם הזה?״
באנרג'י זע במושבו. ״כבר קראו לי בשמות גרועים יותר, המפקד. בהתחשב בחוסר היכולת הטבעית של רבים מבני ארצך להגות שם זר שיש בו יותר מהברה אחת, סרנדה הוא לא שם נורא במיוחד.״
נסענו הלאה בשתיקה, שהתחילה להעיק עלי. חוץ מזה, רציתי להכיר קצת יותר טוב את הבחור הזה, כי חוץ ממשרתים ופקידים זוטרים, הוא היה ההודי האמיתי הראשון שפגשתי מיום שהגעתי לכאן. לכן המשכתי לתשאל אותו.
״בילדותי גרתי בשיאם־בזאר,״ סיפר לי. ״ואחר כך למדתי באנגליה, בפנימייה ובאוניברסיטה.״
אביו היה פרקליט בכלכתה, ששלח את שלושת בניו, בזה אחר זה, לרכוש השכלה באנגליה - בתיכון הארוֹ ואחר כך באוקספורד או בקיימברידג'. באנרג'י הוא הצעיר משלושתם. מבין אחיו הגדולים, אחד הלך בעקבות אביו, למד משפטים והתקבל לאכסניית המשפט לינקולֶנ'ס אִין. האחר היה רופא בעל מוניטין. ובנוגע לבאנרג'י - אביו רצה שיבנה לעצמו קריירה בשירות הציבורי ההודי, אבל למרות היוקרה הרבה שמתלווה לכך, הבחור לא רצה להעביר את ימיו כפקיד, בכיר ככל שיהיה, ובמקום זה החליט להצטרף למשטרה.
״ומה אביך חושב על זה?״ שאלתי.
״הוא לא מרוצה כל כך,״ השיב באנרג'י. ״הוא תומך במאבק לשלטון עצמי. לדעתו, בעצם הצטרפותי למשטרת האימפריה, אני מסייע לבריטים להשפיל את בני עמי.״
״ומה דעתך על זה?״
באנרג'י חשב רגע לפני שענה. ״לדעתי, המפקד, ייתכן שביום מן הימים אכן נזכה בשלטון עצמי. או שהבריטים יעזבו לגמרי. בכל מקרה, אני די בטוח שאירוע כזה לא יביא איתו שלום כלל־עולמי ואחווה בין כל בני ארצי, כמו שמר גאנדי מאמין. גם אז יהיו רוצחים וגנבים בהודו, וכשתעזבו - אם תעזבו, המפקד - יידרשו לנו הכישורים לאייש את העמדות שאתם תפַנו. גם בתחום אכיפת החוק, כמו בכל תחום אחר.״
לא בדיוק תמיכה נלהבת באימפריה, כמו שהייתי מצפה משוטר. כאנגלי ממוצע, ההנחה הבסיסית שלי היתה שכל הודי הוא בעדנו או נגדנו, ושההודים שעובדים במשטרת האימפריה הם בהכרח הנאמנים ביותר. הרי בזכותם המערכת ממשיכה לפעול. לכן נדהמתי כשהתברר לי שלפחות אחד מהם פוסח על שתי הסעיפים.
אני מודה שהשבוע הראשון שלי בכלכתה היה מלווה בתחושת אי־נוחות. זה לא היה המפגש הראשון שלי עם הודים, כי כמה מהם נלחמו לצדי במלחמה הגדולה. זכרתי מה קרה באיפְּרְה ב-1915, במתקפת־הנגד ההתאבדותית שיזמו המצביאים שלנו על כפר קטן ואומלל ששמו לַנגֶמַרק. החיילים ההודים באוגדת לאהור השלישית, שרובם היו סיקים ופַּאתָנים, הסתערו בלי שום סיכויי הצלחה ונקצרו עוד לפני שהספיקו לראות את עמדות הגרמנים. הם מתו באומץ. וכאן, בכלכתה, הזדעזעתי לראות איך אנחנו מתייחסים לבני עמם בארצם שלהם.
״ואתה, המפקד?״ שאל באנרג'י. ״למה אתה הגעת לכלכתה?״
שתקתי.
מה יכולתי להגיד לו?
ששרדתי את המלחמה שהרגה את אחִי ואת החברים שלי? שנפצעתי ונשלחתי הביתה, ובזמן האשפוז בבית החולים נודע לי שאשתי מתה משפעת? שאנגליה נמאסה עלי אחרי שכל תקוותי ממנה נכזבו? לא נראה לי מתאים לספר את הדברים האלה לאחד מבני המקום, ולכן עניתי לו כמו שעניתי לכולם:
״הגשם נמאס עלי, סמל.״
