״כן״.
״חשבתי שזה נפסק״.
״נפסק? אני לא מרגיש שזה אי פעם ייפסק. זה רודף אותי, אורי. לא נותן לי מנוח. אבל זה מאוד מוזר״.
״כי בחלום אני אף פעם לא בורח. בחלום אני תמיד נשאר שם״.
״כן. כשיורים ביוסי – אני תמיד שם״.
2
רחוב יהודה הלוי, תל אביב, ישראל
הערב ירד לאיטו על העיר. הרחוב התארגן מחדש. עם רדת החשכה מפנים בעלי החנויות והעסקים הזעירים את מקומם בתשבץ האורבני ומכינים את הקרקע למשמרת הבאה – משמרת הבליינים. יוסי הרפד בטח אוכל ארוחת ערב עם אשתו ולא אומר מילה, כרגיל, חשבתי לעצמי. מר לוי מן הסתם סגר את תריס הברזל הישן בחנות הרהיטים שלו, ורק צ’רלי בפיצוצייה מעביר ערוצים.
״המבצר״. כך קראתי לה, לעיר המקלט הדיגיטלית שלי. החנות שכל גיימר שמכבד את עצמו בעיר מכיר. השתדלנו שכל המשחקים החדשים יגיעו קודם כול אלינו. גאדג’טים, מקלדות, עכברים, מה לא. היה ידוע שבמבצר אפשר להשיג הכול. כולם התלהבו ממנה, חוץ ממני, שכבר עייפתי. עוד משחק, עוד גאדג’ט, עוד יום שעובר.
עמוס סידר משחקי וידיאו בירכתי החנות וארגן את המדפים. ״סוגרים, בוס?״
הבטתי בשעון הגדול המוצב מעל הדלת. ״כן, נראה לי שאפשר לסגור להיום״.
הסטתי את עיניי משעון הקיר אל הלפטופ, סך המכירות היה בסדר. לפי מה ששמעתי מיוסי וממר לוי המצב בשוק קשה. כבר כמה חודשים שהאיומים מאיראן מתחזקים ויש תחושת פאניקה באוויר. היחיד שלא מתלונן על המיתון הוא צ’רלי. ״אנשים תמיד ממנצ’סים״, הוא אומר בחיוך, ״מיתון או לא מיתון״. אני משתדל לא להתעדכן יותר מדי בחדשות, לא זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי עיתון.
שמעתי רחש והדלת נפתחה, פעמוני הנחושת שתלויים מעל הכניסה צלצלו. הפעמונים הם ירושה מהבעלים הקודמים של החנות, זקן טרוד שניהל חנות ספרי יד שנייה עמוסה בספרים מצהיבים ודלה בלקוחות. הפעמונים אפשרו לו לשמוע מי נכנס לחנות והפיגו את השקט ששרר בה מרבית היום. במאה העשרים ואחת חנות הספרים המשומשים הפכה ל״מבצר״, הספרים הוחלפו במשחקי מחשב וקהל הקונים התחלף בילדים להוטים אחרי הדבר הבא בעולם הגיימרים. רק הפעמונים נשארו, זכר לימים אחרים.
מולי עמד ילד שמנמן כבן עשר בכתפיים שמוטות ומבט שואל, עיניו מכווצות מעט. לשמאלו עמדה במנח נחוש אישה כבת ארבעים בתספורת קארה שחורה ומשקפיים, אוחזת בידה תיק קטן. אמא.
״מה רצית?״ שאלתי את הילד בחיבה. הוא לא ענה, רק תלה בי את עיניו העצובות. אמא שלו נדחפה קדימה ואמרה ״מקלדת עם מקשים שקטים״. הבטתי בו כשהנהן בחוסר אונים, ביקשתי מעמוס להביא את המקלדת. הילד הביט במקלדת ורצה להגיד משהו. אמו דיברה לפניו – ״מעולה, לקחנו״.
כאב לי עליו. היא בטח לא אשמה, מנסה לעשות הכול אבל יש כל כך מעט זמן פנוי וכל כך הרבה לחץ, קשה להיות אמא. קשה יותר להיות ילד, חשבתי לעצמי, הבטחתי לעצמי שאתנהג אחרת אם יהיו לי ילדים.
״לך הביתה, עמוס, אני אסגור כאן״.
נשארתי לבד בחנות, עוד יום נגמר. מבחינתי כלום לא התרחש בו פרט למפגש עם הילד בעל העיניים העצובות. סגרתי את הלפטופ, כיביתי את האור ונעלתי את החנות. לא התחשק לי לעלות לדירה שלי, אז יצאתי לשוטט קצת ברחוב.
בפיצוצייה ראיתי את צ’רלי נועץ מבט מודאג במסך. עצרתי לרגע והבטתי במרקע. ״האיראנים אמרו שהם יכולים לחמש את הטילים״, אמר צ’רלי כשמבטו נעוץ במרקע. ״אומרים שיש לנו מערכת הגנה חדשה אבל אני לא מאמין לכלום. בחייאת, יואב, אני כבר לא מאמין לכלום שהם אומרים״.
הוא הגביר את הווליום ועל המרקע הופיע קריין: ״עמוד האש, מערכת חדשה להגנה נגד טילים, הותקנה בישראל בחסות ממשלת ארה״ב. מומחים טוענים שהמערכת בלתי חדירה. זוהי המערכת המתקדמת ביותר של צבא ארה״ב, שנבחנת בישראל בפעם הראשונה בעולם. אין ספק כי עמוד האש היא המערכת שתשנה את מאזן האימה במזרח התיכון. האיראנים, שהכריזו בחודש האחרון על סיום פיתוח אחד הטילים המסוכנים ביותר למדינת ישראל, עומדים נדהמים לנוכח המערכת״. על המסך התחלפו בסימולציית מחשב תמונות המציגות את המערכת, על רקע קולו של הקריין: ״המערכת עובדת בתיאום עם לווייני הריגול האמריקאיים לאפקטיביות מקסימלית״.
בהיתי במרקע לרגע והמשכתי במורד הרחוב.
