פרק א
תניא בסוף פרק ג' דנדה: משביעים אותו, תהי צדיק, ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. וצריך להבין, דהא תנן אבות פרק ב': "ואל תהי רשע בפני עצמך". וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב, ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב; ואם לא ירע לבבו כלל מזה, יכול לבוא לידי קלות חס ושלום.
אך הענין, כי הנה מצינו בגמרא חמש חלוקות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ובינוני. ופירשו בגמרא: צדיק וטוב לו, צדיק גמור; צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור. וברעיא מהימנא פרשת משפטים פירש: צדיק ורע לו, שהרע שבו כפוף לטוב וכו'. ובגמרא סוף פרק ט' דברכות: צדיקים יצר טוב שופטן כו', רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכו'. אמר רבה, כגון אנא בינוני. אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה וכו'.
ולהבין כל זה באר היטב. וגם להבין מה שאמר איוב ב"ב פ"א, ריבונו של עולם, בראת צדיקים בראת רשעים כו', והא צדיק ורשע לא קאמר. וגם להבין מהות מדרגת הבינוני, שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות, שאם כן איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא, עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו, ואיך היה יכול לטעות במחצה עוונות חס ושלום? ועוד, שהרי בשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור, [ואם אחר כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור]. ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע, כדאיתא בפ"ב דיבמות ובפ"ק דנדה; ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע בפרק ו' דשבועות. וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רז"ל: "כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת" וגו' (במדבר טו,לא), ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן. ואם כן, על כרחין הבינוני אין בו אפילו עוון ביטול תורה, ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני.
הגהה: (ומה שכתב בזוהר חלק ג דף רל"א, כל שממועטין עוונותיו וכו', היא שאלת רב המנונא לאליהו; אבל לפי תשובת אליהו שם, פירוש צדיק ורע לו הוא כמה שביאר ברעיא מהימנא פרשה משפטים דלעיל, ושבעים פנים לתורה).
והא דאמרינן בעלמא דמחצה על מחצה מקרי בינוני ורוב זכויות מקרי צדיק, הוא שם המושאל לענין שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו, ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין. אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רז"ל: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית. אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכויותיו מרובים על עוונותיו, אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן אמרו רז"ל במדרש: ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו', וכמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם".
אך ביאור הענין, על פי מה שכתב הרב חיים ויטל ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פרק ב'], דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב: "ונשמות אני עשיתי", שהן שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב: "כי נפש הבשר בדם היא". וממנה באות כל המדות רעות, מארבע יסודות רעים שבה. דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש, שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות, מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים, באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע.
מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג': וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין, וכדאיתא בגמרא על פסוק "וחסד לאומים חטאת", שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינן אלא להתייהר כו'.
