טרילוגיית הגרישה 3 - הרס ותקומה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית הגרישה 3 - הרס ותקומה
מכר
אלפי
עותקים
טרילוגיית הגרישה 3 - הרס ותקומה
מכר
אלפי
עותקים

טרילוגיית הגרישה 3 - הרס ותקומה

4.7 כוכבים (53 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

לי ברדוגו

לי ברדוגו נולדה בירושלים והיא מחברת בית תשיעי ו־Hell Bent, שכיכבו בראש רשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס, ויוצרת עולם הגרישה (טרילוגיית "צל ועצם", ספרי "שישה עורבים", ספרי "King of Scars"- והרבה יותר), שעובד לסדרה בנטפליקס. סיפורים קצרים שכתבה מופיעים באסופות שונות, ובהן " Best American Science Fiction and Fantasy ".

כיום לי מתגוררת בלוס אנג'לס והיא חברה של כבוד במכללת פאולי מורי באוניברסיטת ייל.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

גורלה של רבקה תלוי בזמנית שמש רדופה, גשש עריק וצבא קסום מנותץ

האופל שולט ברַבקה בעזרת צבא הצללים שלו, ואילו אלינה, זמנית השמש, מתקשה להתאושש לאחר הקרב האחרון עמו שבו איבדה כמעט הכול. בעודה שבויה בידי הקנאים שסוגדים לה כקדושה, היא מתכננת דרכי בריחה כדי ללכוד את המגבר האחרון – ציפור האש שקיומה מוטל בספק. 
אך כאשר האופל יוצא למלחמה, אלינה חייבת להתמודד מולו בכל כוחותיה כדי למנוע ממנו להשליט את כוחות החושך במדינתה האהובה. כדי לנצח בקרב אחרון זה, שרק אחד מהם יוכל לשרוד בו, היא נאלצת לבחור בין ארצה לבין אהובה – האם יעמוד לה כוחה ברגע האמת?
לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג´לס ולמדה באוניברסיטת ייל. שני הספרים הראשונים בטרילוגיה, צל ועצם ומצור וסופה, ראו אור אף הם בהוצאת אריה ניר. לפרטים נוספים על טרילוגיית הגרישה בקרו באתר leighbardugo.com
 
"ספריה של ברדוגו הם הרפתקה מסמרת שיער, רומן נוקב ומסתורין מסקרן!" ריק ריירדן
"עולם שמרגיש אמיתי מספיק כדי שתהיה לו חותמת דרכון משלו." רדיו ציבורי ארה"ב
"היקום הקסום הטוב ביותר מאז הארי פוטר." Bustle
"מהפנט... זו הסיבה לקיומה של פנטזיה." ניו יורק טיימס

פרק ראשון

לפני
 
שמו של המִפלץ היה איזוּמְרוּד, התולע הגדול, והיו שטענו שהוא זה שחצב את המנהרות שמתחת לרַבְקָה. הוא אכל טין וחצץ, חולה מתיאבון, והתחפר עמוק יותר ויותר אל תוך האדמה בחיפוש אחר דבר־מה שישביע את רעבונו, עד שהגיע רחוק מדי ואבד בחשכה.
זה היה רק סיפור, אבל בקתדרלה הלבנה אנשים נזהרו שלא להתרחק יותר מדי מהמסדרונות המתעקלים סביב המערות הראשיות. קולות מוזרים הדהדו במבוך המנהרות האפלולי, גניחות וקולות רעם בלתי צפויים; כיסים קרים של דממה שהופרו ברחשים קלושים שאולי לא היו דבר ואולי היו תנועתו הגלית של גוף ארוך, המתפתל ומתקרב מבעד למעבר סמוך בחיפוש אחר טרף. באותם רגעים היה קל להאמין שאיזוּמְרוּד עדיין חי אי־שם, ממתין להקיץ לקריאתם של גיבורים, חולם על ארוחה אחרונה שיזכה לה אילו ילד ביש־מזל יפסע אל תוך פיו. מפלצת כזו נחה; היא לא מתה.
הנער הביא לנערה את המעשייה הזאת, ועוד אחרות, את כל הסיפורים החדשים שיכול לאסוף, בימים הראשונים שבהם הותר לו להתקרב אליה. הוא נהג לשבת לצד מיטתה, בניסיון לגרום לה לאכול, האזין לשריקה הכאובה של ריאותיה, וסיפר את סיפורו של נהר, שאולף בידי מחולל גאות רב־עוצמה ואומן לצלול דרך שכבות סלע בחיפוש אחר מטבע קסם. הוא לחש לה על פֶּלְייֶקין המקולל האומלל, העמֵל אלף שנים במכושו הקסום ומותיר מערות ומסדרונות מאחוריו, יצור בודד שאינו תר אחר דבר מלבד הסחת דעת, וצובר זהב ואבני חן שאין לו כל כוונות לבזבז.
ואז, בוקר אחד, הנער הגיע וגילה שדרכו אל חדרה של הנערה חסומה בידי אנשים חמושים. וכשלא הסכים לעזוב, הם גררו אותו מדלתה בשלשלאות. הכומר הזהיר את הנער שאמונה תבטיח לו שלווה וצייתנות תבטיח לו נשימה.
הנערה הכלואה בתאה, לבדה מלבד טפטוף המים והלמותו האִטית של לבה, ידעה שהסיפורים על איזוּמְרוּד נכונים. היא נבלעה בשלמותה, נטרפה, ובבטן הבהט המהדהדת של הקתדרלה הלבנה, רק הקדוֹשה נותרה.
 
הקדוֹשה התעוררה מדי יום לקול שירת שמה, ובכל יום צבאה גדל, שורותיו תפחו מהרעבים והנואשים, מחיילים פצועים ומילדים שהיו בקושי גדולים מספיק כדי לשאת רובים. הכומר אמר למאמינים שהיא תהיה המלכה ביום מן הימים, והם האמינו לו. אבל הם תהו על חצרה החבולה והמסתורית: הנַשָּׁבית שחורת השיער ולשונה החדה, ההֲרוּסָה עם רדיד התפילה השחור שלה וצלקותיה האיומות, הלמדן החיוור שהסתגר עם ספריו ועם מכשיריו המשונים. אלה היו שרידיה העלובים של הארמיה השנייה — חֶברה שאינה ראויה לקדושה.
מעטים ידעו שהיא שבורה. אותו כוח שבירך אותה, אלוהי או אחר, נעלם — או לפחות לא ניתן להשגה. מאמיניה הורחקו ממנה כדי שלא יראו שעיניה הן שקעים כהים, שנשימתה בוקעת בהתנשמויות מפוחדות. היא הלכה לאט, בזהירות, עצמותיה כעצי סחופת, שבריריות בגופה, הנערה החולנית הזאת שעל שכמה נחו תקוות כולם.
על פני השטח, מלך חדש משל עם צבא הצללים שלו, והוא תבע שזַמָּנית השמש שלו תושב אליו. הוא איים והבטיח פרסים, אבל המענה שקיבל הגיע כקריאת תיגר — מאת פורע־חוק שהעם כינה נסיך האוויר. הוא הִכה לאורך החוף הצפוני, הפציץ קווי אספקה, אילץ את מלך הצללים לנוע על פני הקפל כשרק המזל ואש התופתיים ניצבים לצדו כדי להרחיק את המפלצות. היו שאמרו שקורא התיגר הזה היה נסיך לבית לָנְטסוֹב. היו שאמרו שהוא מורד פְיֶירְדָני המסרב להילחם לצד מכשפות. אבל כולם הסכימו שוודאי יש לו כוחות משלו.
הקדושה טלטלה את סורגי כלובה התת־קרקעי. זו הייתה המלחמה שלה, והיא תבעה חירות להילחם בה. הכומר סירב.
אבל הוא שכח שלפני שהפכה לגרישה ולקדושה, היא הייתה רוח רפאים מקֶרַמְזִין. היא והנער אגרו סודות כפי שפֶּלְייֶקין אגר אוצר. הם ידעו איך להיות גנבים וחמקנים, איך להסתיר כוח כפי שהסתירו מעשי שובבות. כמו המורים באחוזתו של הדוכס, הכומר חשב שהוא מכיר את הנערה ויודע למה היא מסוגלת.
הוא טעה.
הוא לא שמע את שפתם הנסתרת, לא הבין את נחישותו של הנער. הוא לא ראה את הרגע שבו הנערה חדלה לשאת את חולשתה כנטל והחלה לעטות אותה כמסווה.

לי ברדוגו

לי ברדוגו נולדה בירושלים והיא מחברת בית תשיעי ו־Hell Bent, שכיכבו בראש רשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס, ויוצרת עולם הגרישה (טרילוגיית "צל ועצם", ספרי "שישה עורבים", ספרי "King of Scars"- והרבה יותר), שעובד לסדרה בנטפליקס. סיפורים קצרים שכתבה מופיעים באסופות שונות, ובהן " Best American Science Fiction and Fantasy ".

כיום לי מתגוררת בלוס אנג'לס והיא חברה של כבוד במכללת פאולי מורי באוניברסיטת ייל.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

טרילוגיית הגרישה 3 - הרס ותקומה לי ברדוגו
לפני
 
שמו של המִפלץ היה איזוּמְרוּד, התולע הגדול, והיו שטענו שהוא זה שחצב את המנהרות שמתחת לרַבְקָה. הוא אכל טין וחצץ, חולה מתיאבון, והתחפר עמוק יותר ויותר אל תוך האדמה בחיפוש אחר דבר־מה שישביע את רעבונו, עד שהגיע רחוק מדי ואבד בחשכה.
זה היה רק סיפור, אבל בקתדרלה הלבנה אנשים נזהרו שלא להתרחק יותר מדי מהמסדרונות המתעקלים סביב המערות הראשיות. קולות מוזרים הדהדו במבוך המנהרות האפלולי, גניחות וקולות רעם בלתי צפויים; כיסים קרים של דממה שהופרו ברחשים קלושים שאולי לא היו דבר ואולי היו תנועתו הגלית של גוף ארוך, המתפתל ומתקרב מבעד למעבר סמוך בחיפוש אחר טרף. באותם רגעים היה קל להאמין שאיזוּמְרוּד עדיין חי אי־שם, ממתין להקיץ לקריאתם של גיבורים, חולם על ארוחה אחרונה שיזכה לה אילו ילד ביש־מזל יפסע אל תוך פיו. מפלצת כזו נחה; היא לא מתה.
הנער הביא לנערה את המעשייה הזאת, ועוד אחרות, את כל הסיפורים החדשים שיכול לאסוף, בימים הראשונים שבהם הותר לו להתקרב אליה. הוא נהג לשבת לצד מיטתה, בניסיון לגרום לה לאכול, האזין לשריקה הכאובה של ריאותיה, וסיפר את סיפורו של נהר, שאולף בידי מחולל גאות רב־עוצמה ואומן לצלול דרך שכבות סלע בחיפוש אחר מטבע קסם. הוא לחש לה על פֶּלְייֶקין המקולל האומלל, העמֵל אלף שנים במכושו הקסום ומותיר מערות ומסדרונות מאחוריו, יצור בודד שאינו תר אחר דבר מלבד הסחת דעת, וצובר זהב ואבני חן שאין לו כל כוונות לבזבז.
ואז, בוקר אחד, הנער הגיע וגילה שדרכו אל חדרה של הנערה חסומה בידי אנשים חמושים. וכשלא הסכים לעזוב, הם גררו אותו מדלתה בשלשלאות. הכומר הזהיר את הנער שאמונה תבטיח לו שלווה וצייתנות תבטיח לו נשימה.
הנערה הכלואה בתאה, לבדה מלבד טפטוף המים והלמותו האִטית של לבה, ידעה שהסיפורים על איזוּמְרוּד נכונים. היא נבלעה בשלמותה, נטרפה, ובבטן הבהט המהדהדת של הקתדרלה הלבנה, רק הקדוֹשה נותרה.
 
הקדוֹשה התעוררה מדי יום לקול שירת שמה, ובכל יום צבאה גדל, שורותיו תפחו מהרעבים והנואשים, מחיילים פצועים ומילדים שהיו בקושי גדולים מספיק כדי לשאת רובים. הכומר אמר למאמינים שהיא תהיה המלכה ביום מן הימים, והם האמינו לו. אבל הם תהו על חצרה החבולה והמסתורית: הנַשָּׁבית שחורת השיער ולשונה החדה, ההֲרוּסָה עם רדיד התפילה השחור שלה וצלקותיה האיומות, הלמדן החיוור שהסתגר עם ספריו ועם מכשיריו המשונים. אלה היו שרידיה העלובים של הארמיה השנייה — חֶברה שאינה ראויה לקדושה.
מעטים ידעו שהיא שבורה. אותו כוח שבירך אותה, אלוהי או אחר, נעלם — או לפחות לא ניתן להשגה. מאמיניה הורחקו ממנה כדי שלא יראו שעיניה הן שקעים כהים, שנשימתה בוקעת בהתנשמויות מפוחדות. היא הלכה לאט, בזהירות, עצמותיה כעצי סחופת, שבריריות בגופה, הנערה החולנית הזאת שעל שכמה נחו תקוות כולם.
על פני השטח, מלך חדש משל עם צבא הצללים שלו, והוא תבע שזַמָּנית השמש שלו תושב אליו. הוא איים והבטיח פרסים, אבל המענה שקיבל הגיע כקריאת תיגר — מאת פורע־חוק שהעם כינה נסיך האוויר. הוא הִכה לאורך החוף הצפוני, הפציץ קווי אספקה, אילץ את מלך הצללים לנוע על פני הקפל כשרק המזל ואש התופתיים ניצבים לצדו כדי להרחיק את המפלצות. היו שאמרו שקורא התיגר הזה היה נסיך לבית לָנְטסוֹב. היו שאמרו שהוא מורד פְיֶירְדָני המסרב להילחם לצד מכשפות. אבל כולם הסכימו שוודאי יש לו כוחות משלו.
הקדושה טלטלה את סורגי כלובה התת־קרקעי. זו הייתה המלחמה שלה, והיא תבעה חירות להילחם בה. הכומר סירב.
אבל הוא שכח שלפני שהפכה לגרישה ולקדושה, היא הייתה רוח רפאים מקֶרַמְזִין. היא והנער אגרו סודות כפי שפֶּלְייֶקין אגר אוצר. הם ידעו איך להיות גנבים וחמקנים, איך להסתיר כוח כפי שהסתירו מעשי שובבות. כמו המורים באחוזתו של הדוכס, הכומר חשב שהוא מכיר את הנערה ויודע למה היא מסוגלת.
הוא טעה.
הוא לא שמע את שפתם הנסתרת, לא הבין את נחישותו של הנער. הוא לא ראה את הרגע שבו הנערה חדלה לשאת את חולשתה כנטל והחלה לעטות אותה כמסווה.