לפני
שמו של המִפלץ היה איזוּמְרוּד, התולע הגדול, והיו שטענו שהוא זה שחצב את המנהרות שמתחת לרַבְקָה. הוא אכל טין וחצץ, חולה מתיאבון, והתחפר עמוק יותר ויותר אל תוך האדמה בחיפוש אחר דבר־מה שישביע את רעבונו, עד שהגיע רחוק מדי ואבד בחשכה.
זה היה רק סיפור, אבל בקתדרלה הלבנה אנשים נזהרו שלא להתרחק יותר מדי מהמסדרונות המתעקלים סביב המערות הראשיות. קולות מוזרים הדהדו במבוך המנהרות האפלולי, גניחות וקולות רעם בלתי צפויים; כיסים קרים של דממה שהופרו ברחשים קלושים שאולי לא היו דבר ואולי היו תנועתו הגלית של גוף ארוך, המתפתל ומתקרב מבעד למעבר סמוך בחיפוש אחר טרף. באותם רגעים היה קל להאמין שאיזוּמְרוּד עדיין חי אי־שם, ממתין להקיץ לקריאתם של גיבורים, חולם על ארוחה אחרונה שיזכה לה אילו ילד ביש־מזל יפסע אל תוך פיו. מפלצת כזו נחה; היא לא מתה.
הנער הביא לנערה את המעשייה הזאת, ועוד אחרות, את כל הסיפורים החדשים שיכול לאסוף, בימים הראשונים שבהם הותר לו להתקרב אליה. הוא נהג לשבת לצד מיטתה, בניסיון לגרום לה לאכול, האזין לשריקה הכאובה של ריאותיה, וסיפר את סיפורו של נהר, שאולף בידי מחולל גאות רב־עוצמה ואומן לצלול דרך שכבות סלע בחיפוש אחר מטבע קסם. הוא לחש לה על פֶּלְייֶקין המקולל האומלל, העמֵל אלף שנים במכושו הקסום ומותיר מערות ומסדרונות מאחוריו, יצור בודד שאינו תר אחר דבר מלבד הסחת דעת, וצובר זהב ואבני חן שאין לו כל כוונות לבזבז.
ואז, בוקר אחד, הנער הגיע וגילה שדרכו אל חדרה של הנערה חסומה בידי אנשים חמושים. וכשלא הסכים לעזוב, הם גררו אותו מדלתה בשלשלאות. הכומר הזהיר את הנער שאמונה תבטיח לו שלווה וצייתנות תבטיח לו נשימה.
הנערה הכלואה בתאה, לבדה מלבד טפטוף המים והלמותו האִטית של לבה, ידעה שהסיפורים על איזוּמְרוּד נכונים. היא נבלעה בשלמותה, נטרפה, ובבטן הבהט המהדהדת של הקתדרלה הלבנה, רק הקדוֹשה נותרה.
הקדוֹשה התעוררה מדי יום לקול שירת שמה, ובכל יום צבאה גדל, שורותיו תפחו מהרעבים והנואשים, מחיילים פצועים ומילדים שהיו בקושי גדולים מספיק כדי לשאת רובים. הכומר אמר למאמינים שהיא תהיה המלכה ביום מן הימים, והם האמינו לו. אבל הם תהו על חצרה החבולה והמסתורית: הנַשָּׁבית שחורת השיער ולשונה החדה, ההֲרוּסָה עם רדיד התפילה השחור שלה וצלקותיה האיומות, הלמדן החיוור שהסתגר עם ספריו ועם מכשיריו המשונים. אלה היו שרידיה העלובים של הארמיה השנייה — חֶברה שאינה ראויה לקדושה.
מעטים ידעו שהיא שבורה. אותו כוח שבירך אותה, אלוהי או אחר, נעלם — או לפחות לא ניתן להשגה. מאמיניה הורחקו ממנה כדי שלא יראו שעיניה הן שקעים כהים, שנשימתה בוקעת בהתנשמויות מפוחדות. היא הלכה לאט, בזהירות, עצמותיה כעצי סחופת, שבריריות בגופה, הנערה החולנית הזאת שעל שכמה נחו תקוות כולם.
על פני השטח, מלך חדש משל עם צבא הצללים שלו, והוא תבע שזַמָּנית השמש שלו תושב אליו. הוא איים והבטיח פרסים, אבל המענה שקיבל הגיע כקריאת תיגר — מאת פורע־חוק שהעם כינה נסיך האוויר. הוא הִכה לאורך החוף הצפוני, הפציץ קווי אספקה, אילץ את מלך הצללים לנוע על פני הקפל כשרק המזל ואש התופתיים ניצבים לצדו כדי להרחיק את המפלצות. היו שאמרו שקורא התיגר הזה היה נסיך לבית לָנְטסוֹב. היו שאמרו שהוא מורד פְיֶירְדָני המסרב להילחם לצד מכשפות. אבל כולם הסכימו שוודאי יש לו כוחות משלו.
הקדושה טלטלה את סורגי כלובה התת־קרקעי. זו הייתה המלחמה שלה, והיא תבעה חירות להילחם בה. הכומר סירב.
אבל הוא שכח שלפני שהפכה לגרישה ולקדושה, היא הייתה רוח רפאים מקֶרַמְזִין. היא והנער אגרו סודות כפי שפֶּלְייֶקין אגר אוצר. הם ידעו איך להיות גנבים וחמקנים, איך להסתיר כוח כפי שהסתירו מעשי שובבות. כמו המורים באחוזתו של הדוכס, הכומר חשב שהוא מכיר את הנערה ויודע למה היא מסוגלת.
הוא טעה.
הוא לא שמע את שפתם הנסתרת, לא הבין את נחישותו של הנער. הוא לא ראה את הרגע שבו הנערה חדלה לשאת את חולשתה כנטל והחלה לעטות אותה כמסווה.
