עמק הסיליקון

1.

 

אלברט ממן סגר את חנות המכולת שלו, תלה על הדלת שלט "מיד חוזר", מיהר הביתה, אסף את אשתו רוזה ויחד פסעו לבית הספר התיכון של קרית מלאכי שניצב סמוך לביתם. לא היה להם מושג מדוע נקראו לפגישה דחופה עם המורה לפיזיקה של בנם קובי. הבן עצמו לא סיפק להם כל רמז שמשהו אינו כשורה. מדי יום היה שב מבית הספר במצב רוח נוח והולך להכין את שיעורי הבית שלו. הוא העדיף את ספרי הלימוד על משחק עם חברים.

 

המורה לפיזיקה היה אדיב וידידותי.

"זה בעניין קובי," אמר להורים.

"מה קרה? ההתנהגות שלו לא בסדר?" נחרדה רוזה.

"הוא דווקא מתנהג יפה מאוד בכיתה, מקובל על חבריו ועל המורים. חוץ מזה, אתם ודאי יודעים שקובי הוא התלמיד המצטיין שלנו. עשר במתימטיקה, עשר בפיזיקה, תשע בתנ"ך ובספרות..."

"אז מה הבעיה?" שאל אביו של קובי.

"הבעיה היא כזאת," השיב המורה, "קובי הודיע כי לא יגש לבחינת הבגרות בפיזיקה."

"למה?"

"הוא רוצה שנאשר לו להגיש עבודת גמר במקום בחינה."

"וזה לא בסדר?"

"למען האמת, זה די מקובל. יש תלמידים שמעדיפים לא לגשת לבחינת בגרות בנושא מסוים ולכתוב במקום הבחינה עבודת גמר. העניין הוא שקובי מתעקש לכתוב על נושא שבכלל לא למדנו. הוא רוצה לכתוב על בעיות בתורת הקוואנטים."

"מה זה?"

"קשה להסביר. זוהי תורה מסובכת מאוד, שנחשבת למהפכה בפיזיקה. לתלמיד תיכון קשה להבין במה מדובר ולכן לומדים את זה רק באוניברסיטה."

"לא נראה לי כל כך חמור להגיש עבודה במקום בחינה," העירה רוזה.

"ההנהלה והמורים חושבים שקובי לא יוכל לעמוד בזה."

"איך זה קשר אלינו?"

"אני מבקש מכם, ממש מבקש, שתגרמו לו לבחור בנושא אחר. משהו שבתחום תכנית הלימודים, משהו שיוכל להביא לו ציון טוב."

"אני לא מאמין שנוכל לשכנע אותו," אמר האב, "קובי הוא עקשן גדול. קשה להזיז אותו ממה שהחליט."

"בכל זאת, תשתדלו. תסבירו לו שקראתי לכם כדי להביע ספק אם הנושא מתאים לקובי. אני עצמי ניסיתי לשכנע אותו שהוא בוחר בנושא אקדמי מסובך מאוד וזה לא הועיל."

"טוב," אמר אלברט ממן, "נעשה כמיטב יכולתנו."

קובי לא היה מוכן להאזין לדברי הוריו. "אתם לא מבינים," אמר, "תורת הקוואנטים מעניינת אותי כבר הרבה זמן. קראתי כל חומר על זה ואני מאמין שזהו אתגר גדול בשבילי. לא מעניין אותי אם זה נראה לא לעניין למורים שלי."

"לפחות תסביר לי על מה מדובר," ביקש האב.

"אולי לא תבינו, אבל אנסה בכל זאת. במילים אחדות, זוהי תורה שנוגעת לכל חומר ומתפתחת במהירות. מדובר בנוסחאות מופשטות, בגלי אור, בצורות קרינה. אם זה לא ברור עד כאן, קחו בחשבון שאי אפשר להסביר את זה במילים פשוטות יותר."

"לי זה נראה מסובך. לך לא?"

"ממש לא."

"המורה שלך לא מאושר מהבחירה שעשית. הוא אמר לנו שכבר ניסה לשכנע אותך לחפש נושא אחר אבל ללא הצלחה. הוא חושש שלא תקבל ציון גבוה."

"אז מה? הנושא מעניין אותי ואני מתכוון ללכת עליו."

ההורים אמרו נואש. ללא אומר נפנה קובי לכתיבת עבודת הגמר שלו. הוא שקד עליה במשך כמה שבועות, ניתח את התפלגות הדעות בקשר לשימוש בתורת הקוואנטים, בדק ושב ובדק את מימצאיו שביקשו להוכיח כי ניתן ליישם את תורת הקוואנטים כמעט בכל תחום — והגיש את העבודה למורה שלו. המורה פנה לידיד, מרצה באוניברסיטה, שיסייע לו לעבור על עבודת הגמר של קובי.

קובי היה עוף מוזר. בן יחיד. צנום ככפיס עץ יבש. בעל שיער שחור מתולתל ומאוד לא מקובל בקרב תלמידים שהתחרו בהישגיו. חבריו לכיתה קינאו בו בשל הישגיו יוצאי הדופן והשבחים שחלקו לו מוריו. הוא הרבה להסתגר בביתו, קרא הרבה, שקד על שעוריו ונענה רק לעיתים רחוקות לצאת לבילוי עם מעט החברים שהיו לו. הוריו ניסו להניעו לנהוג כילדים אחרים בני גילו — לעסוק בספורט, לחזר אחרי ילדות, לקרוא פחות — אבל הוא התעקש ללכת בדרכו. "נוח לי עם עצמי, לבד," נהג לומר לאמו בכל פעם שניסתה לתלוש אותו מהחיבור לספריו.

קובי עבד קשה על עבודת הגמר שלו. הוא כתב אותה לבדו, ללא עזרה כלשהי. ממילא, לא היה בסביבתו איש שיוכל לעזור לו.

חלפו עוד שבועיים. מחנך הכיתה זימן את קובי לפגישה אישית והושיט לו את כתב היד שלו.

"אני חייב להודות שהפתעת אותנו," אמר, "זוהי באמת עבודה מאתגרת ומעניינת ברמה גבוהה."

בשולי כתב היד של קובי נרשם הציון: "מצוין."

 

 

2.

 

את יום החמישי, ה-2 בינואר 2000, לא ישכח יוסף מרגולין לעולם. כל כלי התקשורת בישרו באותו יום כי לאורך סוף השבוע הקרוב ישרור מזג אוויר בהיר ורענן לאורך כל החוף המערבי של ארצות הברית. באותו סוף שבוע עמדו מרגולין ואשתו סימה לנפוש באחד ממלונות הפאר הנושקים לאגם טאו. אבל באחריתו של דבר ה-2 בינואר לא הביא עמו בשורות טובות. זה היה היום שבו התרסקו לחלוטין כל תוכניותיו של מרגולין וכלו כענן חולף חלומותיו הנכספים ותקוותיו הגדולות.

בוקרו של אותו יום מר ונמהר לא בישר עדיין אירועים בלתי צפויים ולא הביא בכנפיו כל סימן לצרה המתרגשת. מרגולין בן הארבעים וחמש, גבה קומה ושופע מרץ, החנה את מכוניתו בחניון הבניין שבו שכנה חברת הסטרטאפ שלו, נחפז במדרגות אל הקומה השנייה ובירך לשלום את עשרות המתכנתים ומומחי השיווק שעסקו בפיתוח התוכנה. הם ישבו רכונים על מחשביהם וחיברו אחד לאחד את כל מרכיבי התוכנה שעמדה להפוך את מרגולין לאדם עשיר. מרגולין היה סמוך ובטוח שהרעיון שלו, שנועד לאפשר לכל צרכן לדרג את המוצרים שרכש על פי איכותם, תהיה המהפך הבא בעולם ההייטק. הוא העריך שכאשר תושלם עבודת הפיתוח יימצא מי שיקנה את ההמצאה הזאת בלא פחות מסכום של שבע ספרות, בדולרים.

מרגולין חלם על ההמצאה שלו במשך שנים, הרעיון שלו נראה לו מקורי ובעל פוטנציאל ענקי. ביסודו של דבר, ביקש מרגולין לגבש הצעה להתאים מוצרים לפי פרופיל המשתמש. כלומר, מי שפונה אל האינטרנט בבקשה לרכוש מוצר מסוים, ממלא פרופיל כמו גיל, מין, תחביבים ומקצוע והמערכת מתאימה לו מוצרים מומלצים. התוכנה של מרגולין אמורה הייתה ללמוד איזה מוצרים קנו המשתמשים ויכלה להמליץ למשתמש הבא. למשל, גבר בן 45 מתל אביב, שלמד מדעי הרוח, נשא אישה והוליד שני ילדים, והוא עוסק במסחר, רכש מכונית מסוימת, בפעם הבאה שייכנס למערכת משתמש עם רקע דומה — היא תמליץ לו בראש ובראשונה על המכונית הזאת. כך יוגברו סיכויי המכירה של המכונית. כמו רוכשי המכוניות, יהיו ודאי מיליונים נוספים שיקנו מכונות כביסה, עגלות ילדים ואופניים, והמערכת תשמח להמליץ על מוצרים אלה לאור בחירתם של הקונים הקודמים.

במשך זמן רב חשש מרגולין שמישהו כבר עובד על התוכנה שהמציא. זה היה פשוט מכדי שאף אחד לא ישגיח בזהב המתגולל מתחת לרגליו. יום יום בחן את השוק, שוחח עם אנשי פיתוח, קרא עיתונות מקצועית וניסה לגלות אם מישהו עלה על רעיון דומה לשלו. הוא נשם לרווחה כשהגיע למסקנה שהרעיון, ככל הנראה, לא הפך לנחלתו של מישהו אחר.

בתוכנה הזאת השקיע מרגולין לא רק את כל זמנו, אלא גם את כל חסכונותיו. הוא חשב בגדול והבין שכל קרבן כדאי למען מימוש הרעיון. הוא התפטר מעבודתו כמהנדס תוכנה בחברת הייטק קטנה, ולמרות מחאותיה של אשתו אף שכר משרד באיזור התעשייה ברעננה וגייס מתכנתים לעבודה. הוא האמין שכל הסיכויים עובדים לטובתו וכי בסוף הדרך יזכה סוף סוף בפרס הגדול.

העבודה החלה ברגל ימין, במימון לא גדול שהציע ידיד ותיק של מרגולין. גם המתכנתים האמינו ביכולת המוצר להצליח ולא הביעו התנגדות כששכרם שולם באיחור בגלל קשיים ראשוניים בגיוס משקיעים חדשים. עם השלמת האפליקציה שתחבר בין הצרכנים לשאלון האיכות, הציג אותה מרגולין בפני חברות השקעה שהתמחו בהשקעות סטארט־אפ, עורר את אמונן וחזר מהן עם כסף נוסף תמורת התחייבות לתת להן חלק מסכום המכירה של המוצר.

 

פריצת דרך מסוימת הזדמנה על דרכו של מרגולין כאשר חברה איטלקית גדולה לייצור צעצועי ילדים ומוצרי בית שונים הביעה נכונות להשתמש באפליקציית ההמלצות שלו אם יגייס יצרנים נוספים כמקבלי השירות שלו. בנק לאומי הסכים לממן את שלבי הייצור האחרונים.

בתום שלוש שנים, כשכל הנתונים מתייצבים לצידו, גילה מרגולין כי הצליח לעורר התעניינות בחברות ההיטק הגדולות באירופה ובארצות הברית. הוא הצטייד בטיוטות חוזים שבהם נשארה ריקה רק משבצת המחיר, נעל את המשרד שלו, ויצא למסע מכירות בחו"ל במצב רוח מרומם.

מטרתו הראשונה הייתה ג'רי ווייט, בכיר המשקיעים שמימן את פיתוח האפליקציה של מרגולין והיה מעורה בכל שלבי הפיתוח. הוא היה קרוב משפחה וידיד אישי, שהאיץ במרגולין להיכנס למשרדו ברגע שיגיע לסן פרנציסקו. הפגישה שנקבעה ביניהם לא יכולה הייתה להתנהל, מבחינתו של מרגולין, בזמן מתאים יותר. הוא ידע שווייט מייצג חברות הייטק ענקיות בעמק הסיליקון וציפה להצעת מחיר ראויה.

זה לא היה רעיון מופרך. וויייט זימן אליו את מרגולין לא פעם כדי להודיעו על שביעות הרצון מהתקדמות הפיתוח ולבשר לו על ההחלטה להזרים יותר כסף לחברת הסטארטאפ שלו. המשקיעים האמינו באפליקציה החדשה לא פחות משהאמינו בה מרגולין ואנשיו.

בדרכו למשרדי חברת ההשקעות של ווייט ברחוב ברנאן בסן פרנציסקו, לאחר פגישתו עם אנשי הפיתוח שלו, מרגולין כבר שרטט בדמיונו סכום של שבע ספרות שיוצע לו בתמורה למוצר שלו. בשמחה מופגנת דילג על פני מדרגות הכניסה התלולות של הבית המטופח וצלצל בפעמון. ווייט עצמו פתח את הדלת.

"תודה שבאת," אמר, "היכנס בבקשה."

הוא הוביל את אורחו לחדר העבודה רחב הידיים והתיישב מולו. על השולחן ניצב בקבוק ויסקי ולידו כוס ריקה.

"זה לכבוד העיסקה שלנו?" שאל מרגולין בחיוך.

"לא בדיוק," השיב ווייט בפנים נפולות.

"מה קרה?"

"אתה ודאי מעודכן," אמר ויייט.

"במה?"

"שמעת על הבועה?"

"שמעתי."

מרגולין שמע אמנם על כמה חברות הייטק שהתמוטטו עם פרוץ המשבר בענף, בעקבות הצפת שוק המניות בחברות בעלות סיכון גבוה. הוא לא האמין שהמשבר יתעצם ובעיקר קיווה שיפסח עליו.

שלוש שנים שקד על ניסיון לגייס לקוחות בפאלו אלטו. אנשי הפיתוח שלו עבדו איתו ימים ולילות על השלמת הפרוייקט. מרגולין שתה אין ספור כוסות קפה ונעדר ימים תמימים מביתו. הוא עשה הכול כדי להצליח בגדול. הוא לא היה מוכן לקדם את פניהן של בשורות איוב.

"שמעתי על המשבר," אמר, "אבל לדעתי זוהי פשוט סערה בצלוחית מים שתחלוף כלעומת שבאה."

"לא בדיוק," אמר ווייט, "הפעם זה נראה רציני. מה שחמור במיוחד הוא שגם אנחנו נפגענו קשה מהמצב. קראתי לך כדי לדווח שהלקוחות שהציעו את המחירים הטובים ביותר עבור המוצר שלך, ביטלו את ההצעות שלהם."

מרגולין החוויר. בשלוש שנות ייסודה של הסטארטאפ השקיעה החברה של ווייט קרוב לשני מיליון דולר בפיתוח האפליקציה שללו, בתמורה לעשרים אחוזים מהסכום שיתקבל עבור מכירת התוכנה. עבודות הפיתוח התקדמו יפה. צמצום ההשקעות דווקא בשלב המכריע של העבודה יגרום בהכרח לפיטורי עובדים ולביטול הפרוייקט כולו אם לא יימצאו משקיעים אחרים.

"מה זאת אומרת?" שאל מרגולין את ווייט בתקווה שיתברר לו מהר מאוד שאי שם מצויה קרן אור מעודדת, שהמצב חמור פחות משהוצג לפניו.

"זאת אומרת," השיב מנהל חברת ההשקעות, " שכאשר החלטנו לתת לך כסף לפני שלוש שנים, זה היה משום שלפני המשבר השקענו בכל דבר, גם ברעיונות לא מבריקים במיוחד. חשנו שנוכל בקלות למכור גם את הרעיון שלך. אתה מבין, כולם מכרו וקנו בטירוף בתקופה ההיא. עכשיו זה נגמר. היום כבר אין כסף," אמר ווייט בקול יבש.

"אתה מבין כמובן מהי משמעות ההחלטה שלך."

"אני מבין רק שהפסדנו אצלך כמה מיליוני דולרים. עכשיו מתברר שחיינו בבועה ולא הרגשנו. בינתיים המצב החמיר מאוד. הכול סביבנו מתמוטט עכשיו וההרס הזה פוגע קשה גם בנו. ההפסדים שלנו גדלים כל יום."

מרגולין ניסה להתמקח, הציג בלית ברירה נכונות לקבל מחיר מופחת, אבל ווייט עמד על שלו. כסף נוסף לא נותר בקופה שלו.

 

מרגולין חזר לרעננה. פניהם של צוות המתכנתים נפלו כשסיפר להם מה קרה. אשתו סימה שאלה בחרדה אם יהיה זה אפשרי למצוא קונים אחרים. בעלה אמר שיעשה מאמץ, אבל הוא לא בטוח שהזמן כשיר למציאת קונים.

הוא יצא מיד לניו יורק, ללונדון ולמינכן וחיזר על פתחיהם של קונים אפשריים אחרים. המצב היה גרוע משחשב. אווירה של בהלה ורפיון ידיים פשטה בקרב כל חברות ההשקעה. מרגולין העלה הצעות מפתות אבל לא זכה אפילו במענה חיובי אחד. "הכסף נגמר," אמרו לו בכל מקום שאליו פנה.

מהר מאוד הגיע למסקנה שיהיה עליו למשוך ידיים מהרעיון שלו. "העסק שלנו חוסל," בישר לסימה בקול נכאים.

בהיותו בלונדון לקה מרגולין בהתקף מתמשך של כאבי ראש. הוא הלך לרופא, קיבל גלולות לשיכוך כאבים ונכנס למיטה בתקווה שהכאבים יחלפו עד מהרה. שלושה ימים שכב עד שחלה הקלה במצבו. אשתו האיצה בו לשוב לארץ.

"כדאי אולי שנחכה קצת עד שהמשבר יחלוף, הכול ייראה אחר כך טוב יותר," אמר לה.

"אין לאף אחד מושג מתי המשבר הזה יחלוף אם הוא יחלוף בכלל. חבל על הזמן, יוסף, תחזור הביתה."

 

אמריקה אינה נוהגת להתרגש יתר על המידה מדראמות אנושיות. אנשים פושטים רגל בתוך יום, עסקים מתמוטטים בתוך פחות משבוע. זו דרכו של עולם העסקים. הוא יכול להיטיב, אבל גם לגלות אכזריות בלתי מתפשרת. לפתע, כשהמשבר פוקד אותך, אתה נדחק לקרן זווית, איש לא מכיר אותך, איש לא יבוא לעזרתך כשיהיה עליך לשלם את מחיר כישלונך. מרגולין עשה את הדרך חזרה לארץ במחלקת תיירים זולה ב"טורקיש איירליין," הוא פיטר את אנשי הצוות שלו, החזיר את המשרד לבעליו, גנז את תוכניות ההתעשרות שלו, וניסה להציע עצמו לעבודה בחברות הייטק ישראליות. משבר הבועה הגיע גם לישראל וחברות ההייטק שאליהן פנה דחו אותו בזו אחר זו.

לבסוף, בגיל ארבעים וחמש, מצא בקושי עבודה כמתכנת בחברת הייטק בהרצליה.

הכישלון הבלתי צפוי המיט עליון מרה שחורה. חלומות בעתה פקדו אותו בכל לילה והוא חשש כי לא מן הנמנע שיקבל התקף לב קטלני.

תפקידו החדש נמאס עליו עד מהרה. הבוס היה טיפוס נפוח מחשיבות, העובדים, רובם עולים חדשים שביצעו פעולות מונוטוניות ליד המחשב, היו חסרי מעוף לטעמו. אפשרויות הקידום היו אפסיות. לעיתים שגה במחשבות על היום שבו יוכל למכור את המוצר שלו בכסף מלא, אבל הוא חש עצמו מבוגר מדי לצאת שוב למסע של מכירות. רק קרן תקווה מעורפלת אחת מילאה את לבו. הוא האמין שבבוא היום ארז בנו בן השבע־עשרה יממש את מה שהוא עצמו החמיץ.

ארז, תמיר כאביו ומקובל על חבריו, היה תלמיד המגמה הריאלית בתיכון חדש בתל אביב. בהמלצת אביו הוא למד ערבית ומדעים וזכה בציונים טובים מאוד, בעיקר במתימטיקה, מחשבים ופיזיקה. בסיום לימודיו אותר על ידי חיל המודיעין של צה"ל ונשלח לקורס קדם־צבאי של חיל המודיעין. אחרי סיום הקורס אמור היה להישלח ליחידה הנבחרת של המודיעין, 8200.

כשהתגייס ארז הצליח אביו לישון בפעם הראשונה לילה שלם רצוף, ללא דאגות. הוא ראה את בנו המוכשר נכנס לנעליו ומריץ סטראטאפ חדש, בהצלחה גדולה הרבה יותר. מרגולין רצה להאמין שארז יתגבר על המכשולים שהוא עצמו לא יכול היה לעמוד כנגדם.

 

3.

 

עמק הסיליקון מייצר ללא הרף סיפורי הצלחה אמיתיים ומדומים. ניחוח ההצלחה הוא חלק בלתי נפרד מאווירת העמק וזה גם מה שגורם למיליוני צעירים מכל העולם לחלום על כיבוש הפסגות במקום שבו נראה קל כל כך להצליח. הסיפור על הווטסאפ הוא אחת ההוכחות שהכול אפשרי. את חברת ווטסאפ יסד ב-2009 יאן קום, מהגר עני מאוקראינה, שעקר לקליפורניה. החברה שלו, שעסקה בייצור אפליקציה להעברת מסרים ותמונות, זכתה למימון של 60 מיליון דולר מקרן הון סיכון, ונרכשה על ידי פייסבוק ב-19 מיליארד דולר. יאן קום שהפך למיליארדר בין לילה מחזיק ב-45 אחוז ממניות החברה. בעלי ספקות טוענים שווטסאפ אינה מרוויחה כלל כי שירותיה ניתנים חינם, אבל ביום שבו תחליט פייסבוק לגבות תשלום כלשהו ממיליארד משתמשי הווטסאפ ברחבי העולם, היא תזכה להכנסות של מיליארד דולר על כל דולר של דמי שירות שתגבה מכל אחד מלקוחותיה.

גם ישראלי שמימש את חסכונותיו כדי להקים סטראטאפ שביום מן הימים יצית את התלהבותן של החברות הגדולות הממוקמות בעמק הסיליקון — סביר להניח שלא ימצא שם את מקומו. ללא עבר מוכח של הצטיינות בתחום המחשבים וללא רישיון עבודה לא ניתן להצטרף אל שום חברה שמכבדת את עצמה בעמק הסיליקון. ישראלים שנסעו ללמוד מחשבים באוניברסיטאות אמריקניות בתקווה שמשם ייקל עליהם להגיע לעמק הסיליקון נכחו לדעת בדרך כלל כי טעו. חברות הענק אינן ממהרות לקלוט בוגרי אוניברסיטאות. המבחנים שהן עצמן מציבות בפני מועמדיהן קשים ומקצועיים יותר ממרבית בחינות הגמר האוניברסיטאיות.

כמעט כל תלמיד תיכון בכל מקום בעולם יודע בעל פה את סיפורי הצלחתם של בעלי גוגל, אמאזון ופייסבוק וחולם להיות כמוהם. כל ציון טוב במדעי המחשב בבית הספר התיכון נדמה כפסיעה גדולה נוספת לעבר ההצלחה בעמק הסיליקון. מגוייסים נאבקים על שיבוץב-8200 ומחפשים עבודה זמנית בחברות הייטק ישראליות, עד שיגיע היום שבו יקבלו טלפון מחברת ענק בעמק הסיליקון שתרצה לקנות את המוצר שלהם.

ישראלים רבים ממלאים את רחובותיהן של עיירות עמק הסיליקון. חלקם מגיע בזכות דרכונים אמריקנים, קשרים במקומות הנכונים, או סתם מזל. בבואם לעמק הסיליקון חלק מהבאים מסכימים להתפשר על תפקיד שירות כלשהו בחברות הענק של העמק בתקווה שזה יהווה מנוף להשתלבותם בחברה גדולה. נשים לא מעטות שנסעו לעמק הסיליקון עם בני זוג, נאלצו לוותר על קריירה, ובלבד שבני זוגן יוכלו להקדיש את כל זמנם למימוש חלומם הגדול. נשים של יזמי סטארטאפ השלימו עם העובדה שבעמק הסיליקון יטפלו בילדיהן או יחוו בדידות רבה בשל הריחוק ממקורביהן שנשארו בארץ או מבני זוגם כאלו שעשו קריירה בישראל, לא המשיכו לקדם את עצמן באמריקה בהנחה שתפקידן הוא להנמיך פרופיל בשעה שכל המאמצים צריכים להיעשות על ידי בני הזוג שלהן.

לא מעט מהישראלים החולמים על עמק הסיליקון הגיעו לשם אחרי שעבדו זמן ממושך בסניפי החברות הגדולות בישראל, שדאגו לרישיון העבודה האמריקני שלהם. חלק קטן נסע על דעת עצמו ולא הצליח לגלות את מטמון הזהב. עמק הסיליקון מלא בישראלים שנאלצו להתפשר על מגורים זולים ומזון מהיר תוך כדי טיפוח חלום ההצלחה. הם מתדפקים על כל דלת, מספרים בהתלהבות על הרעיונות שהביאו איתם ומתכנסים בעצמם למשמע תשובות שליליות.

אי הנחת הגדולה ביותר היא מנת חלקם של הישראלים שנשברו ונאלצו לחזור הביתה, אל ארץ שיכולה להציע להם הרבה פחות מעמק הסיליקון, אל ההורים שעד לאותו רגע היו גאים לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע על הצלחותיהם של בניהם בעמק הסיליקון.

 

 

4.

 

גשם עז ניתך על סלעי הבזלת בגבול מכסיקו־ארצות הברית. הרוח טלטלה את צמרות העצים והבוץ הגיע לא פעם לגובה קרסוליהם של שני הגברים שגיששו את דרכם בנתיב המשובש. אחד הגברים היה מבריח מכסיקני צעיר שהראה את הדרך לאיש מבוגר ממנו שדשדש בעקבותיו — גבר כבן חמישים, מבוהל עד עמקי נשמתו. הגבר המבוגר חשש ששומרי הגבול ילכדו אותו בכל רגע וינעלו אותו מאחורי סורג ובריח. הוא היה מזוקן וצנום, טרוריסט מנוסה שנמלט זמן לא רב קודם לכן מכלא אמריקני. שמו היה חאלד א־שייח והוא היה צפוי למשפט שככל הנראה אמור היה להסתיים בעונש מוות.

חאלד א־שייח נולד בכוויית למשפחה ממוצא פקיסטני. הוריו היו דתיים קיצוניים, ששנאו את המערב והיהודים ונהנו לשרוף את דגלי ארצות הברית וישראל בהפגנות פרו איסלמיות קטנות וגדולות. כשבגר חאלד הוא הפך להיות חבר פעיל באל־קאידה, וכעבור שנים, תודות לחריצותו ולאמונתו הדתית, התמנה כיד ימינו ואיש אמונו של מנהיג הארגון אוסמה בן לאדן. בן לאדן הטיל על חאלד את תיכנון שיגורם של אנשי ארגונו למשימת ההרס של מגדלי התאומים בניו יורק. חאלד נסע לאמריקה והבריח לשם כמה מנאמני אל קאידה. הוא שילם עבורם דמי לימוד בבתי ספר לטיסה, שם התאמנו גם בהטסת מטוסים גדולים, ותכנן כיצד יחטפו מטוסי נוסעים וירסקו אותם לתוך מגדלי התאומים. הפיגוע הסתיים בהצלחה וגבה אלפי קרבנות. בן לאדן העניק לחאלד חצי מיליון דולר כשי על תיכנון הפיגוע.

לאחר חיסול בן לאדן נתפס חאלד א־שייח על ידי האמריקנים, נכלא בכלא גוואנטנמו, עבר שם עינויים קשים אך לא גילה דבר על תפקידו כמפקד משימת ההרס של מגדלי התאומים. עם זאת היו נגדו ראיות רבות על ביצוע פיגועים ורצח בני ערובה וכתב האישום עמד להיות מוגש נגדו בכל יום. הוא הועבר לתא בודד ותכנן להימלט מידי חוקריו כשיסכים להראות להם את מקום הימצאו את מחבוא נשק גדול. הוא לקח אותם לאזור התעשייה של ניוארק, שם עבד בצעירותו. הוא הראה להם את הדרך למרתפו של מפעל גדול, אבל הצליח להימלט לפני שהגיעו לשם.

נאמניו בארצות הברית הבריחו אותו לדרום אמריקה, שם נדד זמן מה ולמד לדעת שארגון חדש, דאע"ש שמו, התנתק מאל קאידה והחל לפעול בדרך עצמאית. נציג בכיר של דאע"ש. הגיש לו הצעה שנתמכה בידי מנהיג הארגון. על פי ההצעה היה חאלד א־שייח אמור להתמנות לסמכות העליונה שתתכנן ותוציא לפועל פיגועים בארצות הברית. אבו בכר אל בגדדי, מפקד הארגון המוסלמי הקיצוני, רצה שחאלד ישוב לאמריקה ויקים שם תשתית לפיגועים שיכו את העולם בתדהמה. חאלד א־שייח קיבל עליו ברצון את התפקיד ושכר מורה דרך שהבטיח תמורת כמה מאות דולרים להעביר אותו את הגבול.

מקץ שלושה ימים הגיע חאלד לאלבוקרקי במדינת ניו מכסיקו, מצויד במסמכי זהות מזויפים של אזרח ברזילאי, הכסף שהיה ברשותו הספיק לו לשכור דירה ולפתוח חנות מכולת. הוא נמנע מלהתרועע עם מוסלמים חשודים ולא חרג מגדר פעילות שגרתית של אזרח שומר חוק.

כמעט הכול היה תלוי בו מעתה: המטרה, האמצעים, כוח האדם. הוא חשב על פיגוע מקורי, רחב היקף, כזה שיכה את העולם בתדהמה לפחות כמו הפיגוע במגדלי התאומים. היו לו שפע של זמן והרבה מאוד סבלנות.

 

 

5.

 

פעמים אחדות בשבוע, בדרך כלל בשעות הערב, היה אלברט ממן לובש בגדי חג, מתיז על עצמו בושם גברי, והולך לפרוט על ה"עוד" שלו במסיבות חתונה, בר מצווה ובריתות. שמו יצא לפניו כאחד מפורטי ה"עוד" הטובים בארץ ומנהלי תזמורות שיחרו לפתחו עם הצעות קוסמות. אבל אלברט ממן דחה את כל ההצעות. הוא רצה לנגן לבדו, ללכת בדרך העצמאית שבחר בה. מקרוב ומרחוק ביקשו שיבוא להנעים את זמנם של האורחים. הוא נענה ברצון משום שאהב לנגן ולקבל מחמאות שמתנות כסף נאות היו בצידן.

קובי אהב לבקר באירועים שבהם ניגן אביו. הוא העדיף את הבילוי הזה על משחק עם חברים. אביו ניסה לא פעם ללמדו לפרוט על ה"עוד", אבל קובי לא הצליח להקדיש את מלוא תשומת לבו לנגינה.

הוריו של קובי נפרדו ממנו בנשיקות כאשר עלה על האוטובוס שאמור היה להביאו לקורס קדם צבאי באחד ממחנות חיל המודיעין, שלושה שבועות לאחר מכן לקה אלברט ממן בהתקף לב והובהל לבית החולים. כשהגיע לשם קובי בערב אמרו לו הרופאים בפנים קודרות כי מצבו של האב חמור מאוד.

בצעדים זהירים נכנס קובי למחלקה לטיפול נמרץ וניגש אל מיטת אביו. האב היה מחובר לצינורות חמצן, פניו היו חיוורים כסיד, ידיו רפויות. הוא פקח לאיטו את עיניו והביט באשתו ובקובי שהיו בחדר.

"טוב שבאת", לחש לקובי, "רציתי לדבר איתך."

"אל תתאמץ, אבא. נדבר בפעם אחרת."

"לא, קובי. אני לא יודע אם תהיה לנו פעם אחרת. עכשיו זה הזמן."

קובי הסמיך כיסא למיטת אביו.

"אתה כבר ילד גדול, קובי. אתה הילד היחיד שלנו, הבן שאמא שלך ואני תולים בו תיקוות רבות כל כך. לכן חשוב שנדבר, שאגיד לך מה שאני חושב. מה התוכניות שלך?"

"אני אשרת בצבא שנתיים וחצי."

"ומה תעשה אחר כך?"

"חשבתי לפתח את עבודת הגמר שלי בפיזיקה. אני מאמין שהעולם מחכה ליישום תורת הקוואנטים, ואולי הגורל בחר בי להיות מי שיעשה את זה."

האב ניסה לחייך.

"חשבתי הרבה על עבודת הגמר שלך, קובי. ראיתי שאף אחד לא מתמצה בה חוץ ממך. מה שרציתי להגיד לך, הוא שאני מרגיש שיש לך ביד משהו נדיר. שמע לי, אל תזניח את זה, לעולם אל תוותר, אל תקשיב לאנשים שינסו להסיט אותך מהדרך, אל תחפש עזרה אצל מי שלא יכול או לא רוצה לעזור לך. לך בדרך שלך, קובי. העולם מלא אנשים רעים שלא ירצו את טובתך. נפנף אותם מעליך. שים את המטרה לנגד עיניך ותתקדם בדרך שסללת לך. לפעמים זה ייקח זמן, לפעמים זה יהיה יותר מהר, אבל לעולם אל תזיז את עיניך מהמטרה שלך. תן לחלום שלך להנחות אותך, יהא המחיר אשר יהיה."

"תודה, אבא."

"תבטיח לי שתמיד תזכור את הדברים שאמרתי לך עכשיו. חשוב היה לי מאוד להגיד את זה לפני שיהיה מאוחר מדי."

הרופא נכנס לחדר וביקש מקובי לחכות במסדרון. "אבא שלך התאמץ יותר מדי," אמר, "זה לא טוב בשבילו."

קובי נשק לאביו על לחייו ודימה לראות קצה של חיוך מתפשט על שפתיו. אלברט ממן נפטר למחרת.

קובי ישב שבעה בבית הוריו. רבים מחבריו לספסל הלימודים באו להשתתף באבלו. לחלקם כבר היו תוכניות ברורות לעיסוקיהם אחרי שחרורם מצה"ל. רובם חשבו על המשך לימודים, או על הצטרפות לאביהם במפעל או בבית המלאכה שבו עבד. קובי לא השתתף בשיחותיהם. הוא ישב בחדר, ראשו כבוש, וחשב על הדברים שאמר לו אביו. אלברט ממן היה איש חכם. הוא לא למד אפילו בבית הספר התיכון, אבל הייתה לו חוכמת חיים שלא רבים ניחנו בה. קובי הסכים עם כל מילה שאמר אביו. הוא כבר ראה את הדרך נפרשת לפניו ואת המטרה מרחפת אי שם בהישג ידו. הוא האמין שיצליח.

 

 

6.

 

מחנה 8200 המה אדם כשהגיע לשם ארז מרגולין, מכל חלקי המדינה גויסו ל־למחנה צבאי זה נערים ונערות עתירי כישרון, שנועדו למלא תפקידים חשובים בתחום המודיעין. אחרי תקופת הטירונות נקרא ארז לראיון עם מפקד המחנה שהסביר לו כי התפקיד המיועד לו יתמקד בתחום הסייבר. "יהיה עליך ללמוד את העקרונות החשובים של הסייבר," אמר לו המפקד, "ואחר כך נחליט מה לעשות איתך."

ארז שובץ לעבודה בחדר אחד יחד עם שני חיילים, מירי נרקיס וקובי ממן. החדר הפשוט שכן בביתן מסויד בצבע סיד לבן. היו בו שלושה מחשבים שניצבו על שולחנות עץ ישנים, שתי שידות, נורות עזות עוצמה שבערו ביום ובלילה. המשימה העיקרית של השלושה הייתה למצוא נוסחה שתמנע התנכלויות למחשבים צבאיים. קצין של היחידה הנחה אותם ופיקח על עבודתם.

מירי, ארז וקובי עשו לילות כימים בהתמודדות עם בעיות בתחום הלוחמה האלקטרונית. בד בבד הם מילאו גם את המטלות שהוטלו על כל חייל בבסיס — שמרו בתורנויות, הקדישו זמן לניקיון המחנה וחשבו על המטלות העיקריות שהוטלו עליהם. בשעות עבודתם הרבות הם נדרשו, כמו מרבית חיילי המחנה, למצוא פתרונות למצבים שבהם היו המערכות הצבאיות חשופות לפריצות של האקרים, לגניבת מידע ולהשתלת וירוסים שנועדו לשבש את פעולת המחשבים החולשים על פעולות צבאיות הרות גורל. את דרכם ב-8200 הם החלו בלימוד עקרונות בסיסיים וככל שנקף הזמן הוטלו עליהם משימות נכבדות יותר.

הם שיתפו פעולה עם אנשי פיתוח מקצועיים שעבדו על יצירת תוכנה מקורית שנועדה להגן על מחשבי כוח האדם של צה"ל מפני חדירה אליהם וכן מפני התנכלות למעקבים הממוחשבים אחרי בריאותם של החיילים. הצוותים שעבדו איתם פיתחו גם אלגוריתמים ששיפרו את כוח הגנתם של טילי התקיפה הימיים והאוויריים של צה"ל כמו גם את עמידות מחשביהן של סוללות הטילים מדגם "פטריוט", בין השאר שיפרו את ההגנה על מחשביו של הבנק למשרתי קבע.

זו הייתה מלאכה קשה אבל לא בלתי אפשרית, אף שלמרבה צערם חוו השלושה לא אחת בכל זאת פריצות של האקרים מתוחכמים למחשבים צבאיים שונים. עם זאת, שלושת המוחות הצעירים הפתיעו את מפקדיהם בהישגים מרשימים. לשלושתם הוצע להתגייס לשירות קבע כדי לעמוד לרשות 8200 יותר מהנדרש בשירות החובה שלהם.

 

רבים מחיילי 8200 התייחסו אל היחידה שלהם כאל תחנת מעבר בלבד. הם ביקשו ללמוד שם כל מה שיכלו ללמדם, להשתחרר מצה"ל ולפתוח סטרטאפ בעצמם. בשעות הפנאי הרבו חיילי הבסיס לדבר על תוכניותיהם לעתיד. לחלקם כבר הייתה רשימה של משקיעים אפשריים ועורכי דין מומחים ברישום פטנטים. בדרך כלל הם לא גילו פרטים על הרעיונות שברצונם לפתח, אבל היו בטוחים שיוכלו למכור אותם בהרבה מיליונים. מה יעשו בכסף הרב שיקבלו? כמה מהם חלמו להעניק לפחות חלק ממנו להוריהם, או לקנות מכוניות חדשות, רובם רצו להקדיש את כל הכסף שירוויחו להשקעה בסטארטאפים הבאים שלהם.

יוסף מרגולין ניסה לשוחח עם בנו פעמים אחדות על רצונו שארז ימשיך לפתח את הסטארטאפ שלו. פעם אמר לו: "8200 היא לא סוף פסוק בשבילך. אתה ילד מוכשר שיוכל לעשות דברים גדולים בעתיד. אשמח אם תחשוב כבר עכשיו על חידוש הסטארטאפ שלי בסיום השירות שלך."

אף שלא שלל את הרעיון, חשב ארז שעדיין מוקדם מדי לדבר על כך. הוא הבין בדיוק שהצלחתו היא משאת נפשו של אביו, פיצוי על כישלונו. ארז רצה להצליח ובאותה מידה גם להשביע את רצונו של אביו. הוא לא היה בטוח שישמח להעתיק את הרעיון של אביו במקום לבחור בסטארטאפ מקורי משלו, אבל עדיין היה מוקדם מדי להחליט.

לא אחת שוחח ארז עם שני עמיתיו על הצעדים שיעשו אחרי השירות הצבאי. מירי וקובי היו תמימי דעים שישתפו פעולה גם אז. סטארטאפ הייתה גם עבורם מילת קסם שעתידה לשנות את חייהם.

 

מירי נרקיס, נערה נאה, מהירת תפיסה ומטופחת, הייתה בתו של דוד נרקיס, קבלן זוטר שפרש לגמלאות. היא התגוררה בבית המשפחה הצנוע בהוד השרון, הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספרה, והיה זה אך טבעי שצה"ל בחר לגייסה ליחידה הנבחרת שנודעה בשם 8200.

העבודה המשותפת, ההתייעצויות התכופות בנושאי הסייבר, המאמץ להגיע לפתרון שיהיה מקובל על מפקדיהם — יצרו תשתית של ידידות אמיצה בין השלושה. הם הלכו יחד לחדר האוכל, יצאו לבלות בצוותא, ביקרו זה בביתו של זה, חלקו אותם שטחי עניין. מירי התלבשה בפשטות, נהגה בצניעות, ונמנעה מלצרוך מוצרים ממותגים, קובי אהב להעלות זיכרונות ילדות משעשעים מקרית מלאכי. הוא וארז חיזרו בעדינות אחרי מירי. קובי הפסיד, ארז התמיר והנאה — זכה. אבל הזוגיות הרומנטית של מירי וארז לא העיבה על חיי החברה של השלישייה. הם הוסיפו לעבוד ולבלות יחד, וציירו את עתידם על בסיסו של שיתוף פעולה מלא ביניהם.

 

7.

 

שמעון לביא, בנם של פועל בניין ותיק ועקרת בית שהתגוררו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, היה כבר בגיל עשר פרחח שהטיל מוראו על בני הנוער של השכונה. הוא יזם מריבות והתכתשויות או שנטל בהן חלק בהתלהבות. הוא היה ביריון מגודל, מהיר חימה ורודף בצע. כשהגיע לגיל 14 כבר הייתה לו כנופיה של סרים למרותו ומחלקת הנוער של משטרת תל אביב עצרה אותו לא פעם לחקירה. הוריו זומנו תכופות לבית הספר שבו למד בנם ושמעו מפי מוריו פרטים עדכניים על התנהגותו הבוטה וציוניו הגרועים. הם דיברו על לבו של שמעון, ניסו להחזירו למוטב, אבל הילד היה עיקש ונאמן לחבריו. הוא אמנם הבטיח לשקם את דרכיו אבל חזר בכל פעם לסורו.

כשסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, היה כבר ברור ששמעון לביא לא יילך ללמוד באוניברסיטה. הוא לא היה מעוניין והוריו הבינו שאין טעם להוציא כסף רב כל כך על לימודים שלא יצלחו. אביו, שעבד כפועל אצל דוד נרקיס, ביקש ממעבידו לקבל את בנו לעבודה. נרקיס נאות והבטיח שכר הוגן. הכסף, יותר מכל, פיתה את הנער לבוא לעבודה. בכל יום שבו התענה בנשיאת מלט ולבנים, חשב על השטרות שיחממו את כיסיו בסוף החודש.

אביו עודד אותו לחסוך את השכר הראשון שלו. שמעון צבר שכר של כמה חודשים, עד שהחליט מה יעשה בכסף. מצא חן בעיניו שמעבידו מצליח להגדיל את הונו על ידי קנייה ומכירה של מניות בבורסה. בפעם הראשונה בחייו, החליט שמעון לביא ללמוד משהו באופן יסודי. הוא ביקש מדוד נרקיס ללמד אותו כל מה שניתן על השקעות בבורסה ונרקיס עשה זאת ברצון. שמעון לביא השקיע את כל כספו בכמה מניות נבחרות והגיב בצהלה כאשר החלו להרוויח. בפרק זמן קצר הכפיל את הונו ועם כמה השקעות מוצלחות נוספות הצליח לשלש את הסכום. אף שפרש מעבודת הבניין, נשאר בן בית אצל מעבידו הקבלן. הם נפגשו לעתים קרובות כדי לדון באפשרויות חדשות שנפתחו בבורסת המניות, הם הרבו להשקיע ונהנו מפירות ההשקעה. שמעון לביא היה מוכן להסתכן יותר מנרקיס ועל כן הרוויח הרבה יותר כסף ממנו. עוד בטרם התייצב לשירות צבאי כבר היה לו חיסכון משמעותי.

את השירות הצבאי עבר לביא בניצול זמנו הפנוי לעשיית כסף נוסף בבורסה, וכשהשתחרר הקים חברת השקעות שהתמחתה במניות. הכסף זרם ללא מעצורים. שמה של החברה החל להופיע בעיתונים, פורסמו גם לא מעט כתבות דיוקן על מייסד החברה, נפתחו סניפים נוספים, נגרפו רווחים חדשים. עד מהרה החל לביא לשים לב לתופעה חדשה: הקמתם של סטרטאפים שהניעה את יזמיהם לחפש הלוואות שיעזרו להם לממן את פיתוח רעיונותיהם. לביא היה מוכן לסכן חלק מכספו תמורת אחוזים מן המחיר שיימכר המוצר שבו תמך. שמו הטוב בשוק ההשקעות הריץ אליו מספר ניכר של יזמים. ימי הבריונות של נעוריו חלפו לבלי שוב. הוא נודע בקרב היזמים בזכות בקיאותו בעולם העסקים של תעשיות ההייטק, יחסו החם, נכונותו לשקול ברצינות כל בקשה ולתת עצה טובה. לביא לא היה בררן. הוא אהב להשקיע בהייטק, הוא הסתחרר ממסעי המימון שלו, מנוכחותו בכנסים גדולים, ממגעיו עם ראשי תעשיית ההייטק בעולם. לביא עזר לממן סטארטאפים שהציעו גישות חדשות למסחר, שימושי מחשב שאיש לא שמע עליהם קודם לכן, קשרים בין אישיים שיחברו מיליוני גולשים. הייתה לו טביעת עין מצוינת. הוא ידע לנחש לאיזה סטארטאפ יש יותר סיכוי להימכר ובכמה. לרוב התגלו אבחנותיו כנכונות ותוך שלוש שנים צבר רווח של מיליונים.

 

 

8.

 

טיסת "לופטהנזה" נחתה בשנחאי בשעות צהריים חמה. הנוסעים במחלקת העסקים התמתחו, לגמו את שארית הקוקטייל מכוסותיהם ושלחו מיילים לעובדים שלהם.

שמעון לביא לקח את הטרולי שלו מתא האיכסון מעל מושבו ומיהר לצאת מהמטוס. לא היו לו מזוודות נוספות משום שלא תיכנן להישאר בסין יותר משלושה ימים. תכולת הטרולי אמורה הייתה להספיק למשך זמן זה.

מצב רוחו היה מרומם. שנחאי עמדה להיטיב איתו, למלא את כיסיו בכסף. חלקו הגדול של הכסף עמד להימסר לו באותו יום או בימים הבאים וזה עורר בו מידה גדולה של התלהבות. הוא עבד קשה כדי להרוויח את הכסף הזה ועתה הגיע הזמן לקצור את פירות מאמציו.

שמעון לביא מימן שכירת מקום ואת שכרם של אנשי פיתוח שיעבדו על המצאותיהם של יזמים שביקשו את עזרתו. את כספו השקיע רק בסטארטאפים שנראו לו ברי סיכוי, והתאכזב מרה כשלא התקדמו לקראת המטרה שהציבו לעצמם.

יום אחד הגיעו אליו כמה בוגרי טכניון עם רעיון מקורי. הם פיתחו שיטה שעקבה בקפידה אחרי כל התנודות בבורסה, בחנה אותה בעיתות משבר ובזמנים טובים יותר, ויצרה המלצה במה כדאי להשקיע. בוגרי הטכניון שמעו על לביא מחברים שעזר להם בהקמת סטרטאפ. בעגה המקצועית הודבק לאנשים המממנים סטארטאפים הכינוי "מלאכים".

תוכנת הבורסה עוררה בלביא התרגשות עצומה. הוא הבין היטב את מעלותיה של התוכנה החדשה. בעיני רוחו ראה את התוכנה הופכת למכשיר גורף רווחים בידיהם של מיליוני משקיעים בכל רחבי העולם וצוברת מוניטין רבים בקרב חברות העוסקות בהשקעות בורסאיות. בשארית כספו ובכספי הלוואות שקיבל מהבנקים שכר משרד לבוגרי הטכניון הצעירים ומימן את משכורותיהם של היזמים ושל כחצי תריסר מתכנתים שנשכרו למלאכת הפיתוח. הם הקימו חברה ולביא סיכם שתמורת השקעותיו ישולמו לו 30 אחוזים מן הסכום שבו תימכר החברה.

למעשה יכלו היזמים הצעירים ושמעון לביא לשמור את נוסחת הקסם לעצמם ולגרוף רווחים בבורסה, אבל הם רצו יותר מאשר רווחים פזורים מפה ומשם, הם רצו הרבה כסף ומהר ככל האפשר. לאחר דיון קצר החליטו לנסות לחפש שותף, חברה גדולה שתשקיע סכום ניכר בקניית הנוסחה, מתוך הנחה שתרוויח בעזרתה סכומים ניכרים.

אחד הלקוחות הראשונים של לביא היה מנכ"ל של חברת "אינטר טק" בשנחאי. שניהם התוודעו זה לזה בכנס הייטק בינלאומי בברצלונה. צ'ון פו, הסיני, קירח וקטן קומה, גילה עניין רב בתוכנה שלביא סייע בפיתוחה. הוא קיבל לידיו את הפרטים המלאים על התוכנה החדישה, הצטייד במצגת שסיפק לו לביא וחתם איתו על הסכם שותפות. על פי ההסכם, יקבל לביא 100 מיליון דולר מכספי המכירה והסינים ישווקו את התוכנה בכל העולם. כל מכירה תכניס ללביא עשרה אחוזים נוספים כדמי עמלה. עכשיו הוא נסע לשנחאי כדי לערוך חשבון סופי של מה שמגיע לו ולהעביר כסף לרשותו. על פי הערכתו כבר הגיע לו סכום של יותר ממאתיים מיליון דולר. בדמיונו הוא ראה את צ'ון פו מגיש לו ביראת כבוד את ההמחאה ומבטיח בחיוך רחב שכספים נוספים יזרמו ללביא בעתיד.

 

לביא עצר את המונית בפתחו של מלון "הילטון" בדרך נאנג'ינג. הוא יכול היה להרשות לעצמו את ההוצאה הכספית הכרוכה במגורים במלון היוקרה הזה. פרט לכך חשוב היה לו שהסינים יראו בו בעל הון שכסף כבר אינו מעורר בו התרגשות גדולה.

לביא סעד בחופזה באחת ממסעדות המלון ונסע במונית למשרדו של צ'ון פו, בבניין משרדים חדיש על נהר היאנגצה הסואן מתנועת אניות. צ'ון פו קיבל את פניו בין כתלים עירומים ואריזות גדולות, כאילו עמד לעקור לכתובת אחרת. לביא זכר שבאותו מקום עצמו, בביקורו הקודם, שקדו עשרות מומחי תוכנה סיניים על פיתוח סופי של המוצר שלו. איש מהם לא נשאר שם עכשיו.

"קרה משהו שאני לא יודע עליו?" הצביע על המשרד הריק.

"כן," השיב צ'ון פו בפנים עגומים, "קרה אסון גדול. הממשלה הסינית הוציאה מחוץ לחוק את התוכנה שלנו. שלחתי לך מייל בעניין זה אבל כנראה טרם ראית אותו."

"מה פתאום זה עניינה של הממשלה?" נדהם לביא.

"הטענה של הממשלה היא שהתוכנה עלולה לשתק את פעילויות הבורסות בעולם ולגרום נזק לתהליכי גיוס הכספים לתעשיה ולמסחר. סין לא רוצה לגרום לכך."

"הגשתם ערעור?"

"בסין לא משתלם להגיש ערעור על החלטות ממשלה."

"נשאר לנו ודאי לא מעט כסף ממכירת הזכויות של התוכנה למדינות אחרות," ניסה הישראלי להתנחם.

"מקורות מוסמכים מוסרים לי שבכל העולם עומדים כנראה ללכת בעקבות הסינים ולהוציא את התוכנה אל מחוץ לחוק. נצטרך להחזיר את כל הכספים שכבר קיבלנו. זה יחסל את הרזרבות הכספיות שלנו."

לביא שמט את ידיו. חלק גדול מכספו הושקע בתוכנה הזאת ועתה ירד הכסף לטימיון.

"אין לנו פרוטה," הוסיף המנכ"ל הסיני להלום באורח, "נאלצנו לסגור את העסק ולפטר את כל המתכנתים. ההפסדים שנגרמו לנו הם עצומים. מה שחמור לא פחות הוא שעורכי הדין שלנו לוחצים עלינו להגיש נגדך תביעה ענקית על שסיבכת אותנו בעסק הזה."

"איך יכולתי לדעת שזה לא יעבוד?"

"יכולת לקבל עצות משפטיות ממומחים. הם היו ודאי מצביעים על הסיכון."

"אז מה עלי לעשות?"

"תחזור הביתה. אין לך כבר מה לעשות כאן."

 

אבל וחפוי ראש חזר לביא ל"הילטון". חישוב מהיר העלה שהפסיד מיליונים ועתה הוא צפוי למערכה משפטית שעלולה לגזול ממנו סכומים גדולים נוספים. זה היה מדכא במיוחד, משום שלביא האמין שהתוכנה שלו היא אוצר נדיר שלמזלו הרב נפל בחלקו.

יומיים לאחר מכן, שעה קלה לאחר שנחת בישראל, קיבל לביא הודעת מייל ממשרד עורכי דין בשנחאי.

בהודעה שנשלחה כהתרעה לפני הגשת תביעה, נדרש לביא לשלם לחברת "אינטר טק" בשנחאי ולמנכ"לה צ'ון פן את הסך של מאה עשרים ושבעה מיליון דולר, כפיצוי על הפסדים שנגרמו להם בעטיה של התוכנה שנמסרה להם על ידי לביא.

עורכי הדין תבעו שהכסף יועבר לחשבונם בתוך שבועיים, ואם לביא לא יעשה כן יגישו מיד תביעה לבית הדין בשנחאי.

 

 

8.

 

כמעט חצי שנה ישב חאלד א־שייח באלבוקרקי, מכר חלב, לחם ושימורים במכולת שלו, והעביר את שעות הפנאי במחשבות על הפיגוע הגדול הבא שיבצע דאע"ש בארצות הברית. הייתה לו רשימה מפורטת של אוהדי דאע"ש ברחבי היבשת והוא ידע שכל אחד מהם יהיה מוכן לקחת חלק בכל מבצע. הוא לא יצר קשר עם איש מהם כל עוד לא היה לו רעיון גדול. הוא חיפש מטרה גדולה שתוביל למספר נפגעים גדול ותגרום לתדהמה ברחבי היבשת. רק כשהיה ברור לו מה בדיוק הוא רוצה, חש שהגיעה השעה לפגוש את אבו בכר אל בגדדי, מנהיג הארגון ולקבל את ברכתו.

חאלד א־שייח הודיע ללקוחותיו כי ייעדר לרגל חופשה, הפקיד את המכולת בידי עוזרו והמריא לתורכיה. הוא נסע במונית אל קרבת הגבול הסורי ותמורת סכום נכבד שכר מונית אחרת שהסיעה אותו בדרכים עקלקלות אל מעבר לגבול. אחרי טלטולים מייגעים במשאיות ישנות הגיע חאלד א־שייח לעיר א־רקה, מעוזו של צבא המדינה האיסלמית. הוא האמין ששם ייווצר הקשר בינו לבין אל בגדדי.

אנשי דאע"ש שפגשו את האורח מאמריקה התייחסו אליו תחילה בחשד רב והשליכו אותו למעצר במערה שמורה היטב. אבל כאשר הגיעה השמועה אודותיו לאוזני מנהיג הארגון זכה חאלד א־שייח לקבלת פנים שונה לחלוטין. הוא שוחרר מכלאו, הוסע ברכב משוריין אל מיבנה מט לנפול מחוץ לעיר ושם פגש את האיש שאליו היו מועדות פניו.

אל בגדאדי התעניין במעשיו של שליחו. חאלד אמר שלא הספיק הרבה. הוא יזם אמנם פיגוע אחד בבית ספר (הרוגה אחת וארבעה פצועים), אבל אל בגדדי לא היה מרוצה. הוא ביקש הסבר מדוע לא בוצעו עד לאותו יום יותר פעולות ותבע להתחיל מיד בסידרת של פיגועים מרשימים בכל רחבי ארצות הברית. חאלד א־שייח ערער על דבריו. הוא התנגד לביצוע פעולות פזורות וצידד בפעולה אחת, העלולה להכאיב יותר מסידרה של מעשי רצח קטנים.

"אני מציע לתקוף ביריות את באי איצטדיון הבייסבול ב'פטקו פארק', סן דייגו, בעת שיהיה גדוש קהל במשחק הגמר," אמר, "כל האמריקנים מטורפים אחרי בייסבול. שיבוש משחק הגמר יכאיב להם יותר מכל מעשה רצח שנוציא אל הפועל, זה אמנם לא יהיה היסטרי כמו מגדלי התאומים, אבל אני בטוח שגם ההתקפה באצטדיון תגרום לאמריקה זעזוע עמוק."

אל בגדאדי רצה לדעת כמה אנשים ממלאים בדרך כלל את האצטדיון בסן דייגו ושמח לשמוע שמדובר באלפים רבים.

"כמה זמן יימשכו ההכנות שלכם?" שאל.

"חודשיים או שלושה, בדיוק בזמן למשחק הגמר."

מנהיג הארגון התעניין במצב מצבורי הנשק הנשלטים בידי אנשיו באמריקה. הוא עבר על תוכנית הפעולה ואישר את המבצע.

לפני שנסע משם הוזמן חאלד א־שייח לצפות בעריפת ראשיהם של שני עיתונאים אמריקנים שנשבו בידי דאע"ש ואחר כך חזר לניו מקסיקו, חדור מרץ מחודש ושאיפה עזה לפעולה. הוא יצר קשר עם שלושה מאנשי הארגון בלוס אנג'לס, שניים מהם סטודנטים והשלישי איש מכירות בחברת אלקטרוניקה. בהישג ידם היה מחסן נסתר של מקלעים, רובים ותחמושת והם ששו לתוכנית ללחוץ על ההדק אחרי זמן רב שלא עשו כן. חאלד א־שייח הבהיר להם כי הסיכוי שלהם לשרוד אחרי התקפת הירי בסן דייגו שואף לאפס. הם הודיעו כי ישמחו להיות שהידים בשירות דאע"ש.

 

שבוע לפני משחק הגמר, הגיעו שלושת המחבלים לסן דייגו וערכו סיורים מקיפים באזור האיצטדיון. נקבע כי ירכשו כרטיסי כניסה ויפתחו באש על הקהל ועל השחקנים עשרים דקות לאחר תחילת המשחק.

מה שחאלד א־שייח לא לקח בחשבון הייתה העובדה ששלטונות הביטחון האמריקנים, כבכל אירוע גדול אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, הגבירו במידה ניכרת את פעילותם ופרשו רשתות של אבטחה בכל רחבי היבשת. הם הניחו שמשחק הגמר בסן דייגו עלול למשוך אליו גם מחבלים הששים לבצע פיגוע. האיצטדיון הוקף מבעוד מועד בשוטרים מזוינים ובכלבים אימתניים. פרשים משטרתיים סבבו ליד הפתחים וחוליות מיוחדות בדקו את היציעים שלוש פעמים ביום מחשש שמישהו הטמין שם מטעני נפץ.

טבעת הביטחון התהדקה עוד יותר ביום המשחק. כל מי שנכנס מבעד השערים עבר חיפוש יסודי, כמה אנשים שנראו כחשודים נעצרו על ידי המשטרה ולא הועילו מחאותיהם, מישהו שניסה להתנגד למעצרו הוכה נמרצות והושלך לניידת משטרה על ידי שוטרים מרוטי עצבים. חאלד א־שייח עקב מקרוב אחרי המתרחש. הוא היה מאוכזב ככל שחשב על האפשרויות העומדות בפני אנשיו. הוא פחד שהפעולה תנחל כישלון חרוץ.

בבוקר המשחק נפגשו א־שייח ואנשיו בתחנת האוטובוסים המרכזית. שלושת התוקפים המיועדים נשאו תיקים ובהם כלי נשק טעונים. א־שייח הודיע להם בצער שהפעולה בוטלה ושלח אותם בחזרה לבתיהם. בשדר סודי באינטרנט הודיע לאל בגדדי שנבצר ממנו להפעיל את אנשיו. הוא הבטיח ליזום בקרוב פעולות מרהיבות חדשות.

 

 

9.

 

היום היה בהיר. השמש זרחה בעוז והשמים היו נקיים מעננים. משדה התעופה הזעיר ליד אשקלון המריאו בזה אחר זה מזל"טים ישראלים טעוני מצלמות משוכללות שנועדו לאחר אתרים לכריית מנהרות ברצועת עזה. ליד צגי המחשב שבאמצעותם הונחו המטוסים הזעירים ישבו צוותים של חיילים וחיילות שהתמחו בתפקידם. רובם עסקו כבר חודשים רבים בהנחיית מזל"טים למשימות שונות — תצפיות וירי על מתקני שיגור של רקטות, על מבוקשים או על יחידות של מחבלים שעמדו לצאת לפיגועים בישראל. האווירה בחדר המחשבים הייתה מתוחה ודממה סמיכה עמדה באוויר.

דקות אחדות לאחר שהמריאו המזל"טים כבר חגו מרביתם בשמי רצועת עזה, כשהם תרים אחרי כורי מנהרות ותלוליות עפר הנערמות ליד אתרים חשודים. המידע החל לזרום אל חדר המחשבים. כמה חיילים חייכו בסיפוק. חיילת אחת לחשה "יופי!" הכול התנהל כצפוי, ואז, לפתע, התחולל השינוי. במקום צילומים של המטרות החלו למלא את המסכים שורות שורות של טקסטים ומספרים חסרי מובן ששיבשו את המידע הנקלט ממצלמות המזל"טים. בקרב חוליות החיילים נשמע מלמול של הפתעה. היה ברור שמשהו השתבש.

מפקד היחידה הוזעק לחדר. פניו היו חיוורים. הוא העיף מבט במסכי המחשבים ופלט מילה אחת: "האקרים!" הגרוע מכל התרחש. מישהו פרץ אל מערכת המחשב הצה"לית ושיבש את פעילותה.

מומחים של יחידת הסייבר הגיעו עד מהרה. הם ניסו להחזיר את המערכת לתיקנה, אך לא הצליחו. בלית ברירה הופעלה מערכת החירום. תמונות מאתרי הכרייה הוסיפו להגיע אבל הן היו מעורפלות ובלתי ניתנות לפענוח. בתוך דקות אחדות השתלטו שוב על המסכים טקסטים ומספרים ששיבשו את הקליטה.

כל הניסיונות למנוע את הפריצה למערכת המחשבים עלו בתוהו.

כמה חיילים המשרתים ב-8200, בהם מירי, קובי וארז, נשלחו אל חדר הבקרה כדי לצבור ניסיון נוסף בהתמודדות עם האקרים. שלושתם עבדו עם מומחי הסייבר שניסו לאתר את מקור הפריצה. ההפרעה לפעולת המחשבים נעשתה ללא ספק על ידי מקצוענים שטרחו לטשטש את עקבותיהם. אף שלא היה לה ניסיון רב, עשתה מירי כל מאמץ לאתר את הפורצים. ההנחה של מומחי הסייבר הייתה שההאקרים פעלו מאיראן. מירי הציעה לבדוק תחילה את האפשרות ששיבוש המערכת הישראלית בוצע על ידי האקרים ברצועת עזה. "צריך להבין," אמרה "שיש להם מניע גדול מכל השאר."

"זו ירייה באפלה," העיר לה אחד ממומחי הסייבר, "צריך להביא בחשבון שהאקרים יכולים לפעול גם מארצות אחרות."

אף על פי כן נסרקו מחשבים משוכללים ברצועת עזה והניסיון לאתר את המבוקשים הפועלים שם נכנס להילוך גבוה. כל שעות היום והלילה נמשכה העבודה. כמה מחשבים משוכללים בעזה אותרו ומירי תרה אחרי השימוש בהם. היא גילתה קצה חוט, פעולה חריגה בהפעלת המחשבים החשודים. את מימצאיה העבירה לידי מומחי הסייבר שהודו לה במילים חמות על עזרתה.

איתור הפורצים הפך מעתה לשאלה של זמן. שעות חלפו עד שהתגלתה השיטה שבה פעלו ההאקרים העזתיים. הוברר כי הצליחו לפצח את סיסמת ההפעלה ולחדור אל מערכת המזל"טים. מרגע זה ואילך הפעיל צה"ל מספר שיטות שנועדו להחזיר את המערכת לפעולה. בוצעו שיטות של הפעלה מחדש, נבחרה סיסמה חדשה והמחשבים שבו לפעולה תקינה עוד בטרם עלה השחר.

כל המזל"טים קיבלו הוראה לחזור לישראל עוד לפני שהועברה אליהם פקודת התרסקות. בלשכתו במחנה 8200 זימן מפקד הבסיס את מירי אליו. הוא החמיא לה על התושיה שגילתה והעניק לה ציון לשבח.

 

 

10.

 

כמו במרבית מחנות צה"ל הייתה גם מסיבת השחרור של מירי, ארז וקובי צנועה במיוחד. על שולחנות ארוכים מכוסים במפות נייר בחדר האוכל של בסיס 8200 הונחו צלחות חד פעמיות גדושות בורקס שהספיקו להתקרר. כמה בקבוקי מיץ ומשקאות תוססים ניצבו בסמוך. כשני תריסרי חיילים מילאו את החדר.

את השבוע האחרון של שירותם הקדישו ארז, מירי וקובי להכנסתם לתפקיד של שלושה חיילים חדשים. הם חשו צביטה בלבם כשראו את ממלאי מקומם יושבים ליד אותם מחשבים שעליהם עבדו במשך חודשים ארוכים. הם הסבירו לחדשים את עקרונות העבודה, לימדו אותם כל מה שיכלו בפרק זמן כה קצר ואיחלו להם הצלחה. שלושת החיילים החדשים נכחו אף הם בקבלת הפנים לרגל שחרורם של קודמיהם.

מפקד היחידה נשא נאום קצר: "אנו נפרדים היום," אמר, "משלושה מטובי החיילים שלנו. מירי, ארז וקובי מילאו את תפקידם בצורה יוצאת דופן ואני מצר על כך שאינם נשארים איתנו. הרשו לי בשמכם לאחל להם הצלחה בדרכם האזרחית."

מירי השיבה בדברים משלה: "אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל מי שלימד אותנו במחנה הזה להתמחות בנושאים שלא חלמנו עליהם. הוצאנו את הנשמה כדי להצליח, כדי להיות ראויים למוניטין של 8200. אני שמחה שהצלחנו לתרום מעט למניעת המלחמה הבאה.".

המפקד הנהן והרים כוס של מיץ לחיי השלושה, שלבשו מדים בפעם האחרונה. אחרי כמה לחיצות יד וטפיחות כתף, נסעו מירי, ארז וקובי למחנה השיחרורים ויצאו משם כשהם מצוידים בתעודות שהעידו על תום שירותם הצבאי.

הם לבשו את בגדיהם האזרחיים, שתו קפה אחרון במזנון של המחנה וקבעו להיפגש למחרת בבית קפה תל אביבי על שפת הים.

"אני מציע שכל אחד מאיתנו," אמר ארז, "יחזור הביתה ויחשוב הלילה על מה שנעשה בחיים האזרחיים. ברור לי שנישאר יחד, שנתרום יחד למאמץ משותף, שנחולל מהפכות במקומות שמשוועים לשינוי. המבחן האמיתי מצפה לנו עכשיו. צריך שנזכור את זה."

 

כאשר שב ארז הביתה חזר אביו מהעבודה. הוא נשק לבנו.

"מה התוכניות שלך?" שאל.

"למדתי על סייבר כל מה שיכול היה הצבא ללמד אותי, אבל אני מניח שיש עוד הרבה דברים שניתן לעשות."

"מה למשל?"

"להקים סטארטאפ שיעסוק בתחומים חדשים, לפתח תוכנה חדישה שתזניק את המלחמה בהאקרים לגבהים חדשים."

"זה מאוד חשוב," אמר האב, "אני מאחל לך הצלחה."

"אצטרך ים של כסף. מאיפה אקח אותו?"

"אם יהיה לך רעיון מקורי, אין ספק שהמשקיעים יאהבו אותך. אתה צעיר ונמרץ ומלא מוטיבציה. תוכל לשכנע אותם."

"איי קיי, אבא. אחשוב על זה."

קובי ממן נסע באוטובוס לקרית מלאכי. אמו חיבקה אותו והובילה אותו לפינת האוכל הקטנה שעל שולחנה היו מונחים מאכלים שאהב. שעה קלה לאחר מכן הגיעו גם כל קרובי המשפחה שהצטופפו בדירה הקטנה.

"הבאת לנו הרבה כבוד," אמרה אמו, "מה אפשר לעשות עם מה שלמדת?"

"הרבה, אמא, אבל זה לא תלוי רק בי. יש לי חברים טובים שמאמינים בי ואני מאמין בעצמי. יחד נצליח."

 

מירי נרקיס פגשה את אביה כשקרא עיתון בגן המטופח של ביתם. הוא חייך אליה באהבה.

"נו," זרק אליה, "מה תעשי עכשיו? נסיעה לחו"ל? לימודים?" "לא בדיוק," השיבה, "אשב עם ארז וקובי ונחליט מה נעשה. יש לנו המון ידע ורצון לפתח אותו. לימודים וחוץ לארץ יוכלו לחכות עד שנפתח את הסטארטאפ שלנו."

"תרשי לי לומר לך מירי, שזה לא יהיה כל כך פשוט. העולם מלא בצעירים שאפתנים כמוכם. כולם רוצים להצליח בגדול. נראה לי שאתם זקוקים לרעיון חדשני, למשהו שאיש עדיין לא ניסה אותו. אתם צריכים קודם כל הברקה, לא מעט כסף לפיתוח ועור של פיל שיעזור לכם לשרוד אם תיכשלו."

"אנחנו לא ניכשל, אבא."

"אשרי המאמין," נאנח האיש הקשיש, "כבר פגשתי לא מעט יזמים שחלמו בגדול ושברו את הראש."

הוא ביקש ממנה להמתין.

"אני מציע שתתייעצו עם שמעון לביא. הוא כבר משקיע מזמן בעסקי הייטק, הוא בקי בצד הטכני ובצד העסקי של הסטארטאפים, בשעה שלכם אין מושג בכל מה שקשור לבניית מודלים עסקיים. לביא יוכל ללא ספק לעזור לכם."

מירי לא מצאה סיבה לדחות את ההצעה. נהפוך הוא: היא ידעה שלביא הוא ידידו הטוב של אביה, גם היא חשבה שהוא יוכל לגייס את ניסיונו ולסייע להם לעבור בשלום את שלבי הפיתוח הראשונים.

נרקיס חייג מספר בטלפון הסלולרי שלו.

"שמעון," אמר, "יש לי משהו מעניין בשבילך. הבת שלי מירי סיימה את השירות הצבאי שלה, היא רוצה לפתח רעיון לסטארטאפ ולא יודעת איך להתחיל. תוכל לפגוש אותה לקפה ולעזור לה?"

לביא העדיף לדחות את הבקשה. ראשו וכיסו לא היו פנויים להרפתקאות חדשות, לא אחרי המשבר עם הסינים. אבל נרקיס היה ידיד טוב ובקשה שלו הייתה כמו פקודה.

"ברצון", השיב לביא, "אשמח לעזור כמיטב יכולתי."

 

 

11.

 

כאשר נפגשו שלושת הצעירים למחרת העיב ענן של ספק על שיחתם. הם היו בטוחים שיעבדו יחד, אבל התקשו לגבש דעה ברורה לגבי הסטארטאפ שיקימו במשותף. למירי היה רעיון פשוט אבל עם פוטנציאל גדול: מניעת התפרצות של האקרים לחשבונות בנקים, ארז צידד ברעיון שלה והיה מוכן לשתף איתה פעולה, קובי הציע כתחליף להקים סטארטאפ על פי ההמצאה שלו — פיתוח מואץ של מהירות פעולת המחשבים על פי עקרונות תורת הקוואנטים. ההצעה של קובי הורכבה מנוסחאות מתימטיות ומתיאוריות ישנות וחדשות. "כל חברת הייטק משתוקקת להאיץ את קצב פעילותה," אמר, "אני חושב שאוכל להציע להם את הפתרון, מה שהכי חשוב — לא נראה לי שמישהו כבר חשב על זה, וגם אם זה עלה על הדעת אי שם — קשה להאמין שמישהו יירתם ברצון לפיתוח נושא מורכב כל כך."

 

ארז וקובי לא פגשו את שמעון לביא מעודם. מירי ראתה אותו רק פעמים אחדות בבית הוריה. כשהגיע לפגוש אותם נראה לשלושתם נמרץ ובטוח בעצמו. הוא דיבר על עמק הסיליקון כאילו היה העמק כולו בשליטתו. פיו פלט שמות של נשיאי חברות הייטק. הוא טען שהם ידידיו האישיים ובכל פעם שכף רגלו דורכת שם, אמר, הוא מתקבל אצלם כאילו היה בן בית. היו לו גם לא מעט דברים לומר על הצורך של סטארטאפים במודל עסקי שישכנע חברות מעונינות לקנות אותם.

כשמירי הציגה לפני לביא את רעיון הסטארטאפ שלה הוא מצא חן בעיניו מיד. שיתוף הפעולה של ארז ומירי נראה לו כרעיון מצוין. שניהם היו מוכשרים, בעלי ידע רב, שניהם עשויים היו להצליח. "ריבוי פריצות ההאקרים נותן לרעיון הזה סיכוי רב להימכר. לדעתי, יהיו הרבה חברות מעוניינות, הרבה חברות שמתמחות בהגנה על מחשבים." גם קובי הציג את הרעיון שלו אבל הפעם לביא היסס וביקש זמן להתייעצות. סוכם שמירי וארז יקראו לחברת הסטארטאפ שלהם בשם "פרפקט טרייס" ושייפגשו שוב כעבור שבוע. בינתייים פנה לביא לידיד ממכון וייצמן והעביר אליו את עיקרי ההצעה של קובי. הידיד הבין את גודל הרעיון, אף שהטיל ספק באפשרות לממש אותו בעתיד הקרוב. "תידרש פה עבודת פיתוח עצומה," אמר, "בשלב זה לא נראה לי שמישהו יסכים להשקיע בפיתוח של נושא כל כך מורכב." בפתיחת פגישתם השנייה הודיע שמעון לביא לקובי כי הרעיון שלו אינו מצליח לגרוף התלהבות. "יהיה לי קשה לגייס כסף," אמר. קובי העלה על פניו חיוך עגום. "אתה לא מבין," אמר, "אני מקדים את הדור שלי. יום יבוא וכולם ישאלו את עצמם איפה הם היו כשהעליתי את הרעיון בפעם הראשונה."

יחד עם זאת הביע לביא נכונות לתמוך בסטארטאפ של מירי ושל ארז ואף למצוא דרך להעניק להם מימון ראשוני. הוא החתים אותם על יפוי כוח שמאפשר לו למכור את הרעיון, הודיע שישכור מקום ויממן את שכרם של חמישה מתכנתים, בערך 15,000 ₪ לחודש למתכנת, פלוס אופציות שיקנו להם ממון לא קטן בעת המכירה.

"יש לך ברירה," אמר לקובי, "תוכל לאחד כוחות עם מירי וארז ולעבוד יחד עם הפרוייקט שלה, עד שיתמזל מזלך ותוכל לעבוד על פרוייקט עצמאי." קובי הסכים לשתף פעולה עם מירי וארז למשך שנה. אם עד אז, סיכמו, לא יצליחו למכור את המוצר יהיה חופשי מכל התחייבות. אם המוצר יימכר יקבל לביא עשרים וחמישה אחוזים מסכום המכירה כתמורה על פעילותו ועל השקעתו. לביא גם הבטיח למצוא עורך דין שילווה את הפרוייקט ויגן על זכויות היוצרים. הם לא התעקשו לדעת מי יהיה עורך הדין שלהם. הם סמכו על שמעון לביא שימצא עבורם את הפרקליט הטוב ביותר.

אחרי כמעט שנה של עבודה מאומצת היה הפיילוט מוכן. מעלתו הגדולה הייתה: חשיפת מאפייניהם של האקרים ודרכי פעולתם. חשיפה זו נועדה לגלות פרטים שיובילו ללכידתם של מבצעי פריצות למחשבים.

מירי התכוננה לתהליך הצגת הפיילוט. יחד עם ארז וקובי פנו להנהלת בנק הפועלים והגיעה לראש מחלקת המיחשוב של הבנק. מירי הציגה בפניו את הפיילוט והבקשה שלה הייתה, להניח לשלושה להריץ את התוכנה במחשבי הבנק כדי שיוכלו לאתר בעוד מועד ניסיון פריצה. בפני האחראי על המיחשוב הם הציגו את דרך הפעולה של האלגוריתם שלהם האמור לאתר כל ניסיון של פריצה.

חמישה חודשים חלפו עד הפריצה המיוחלת. לפתע, באישון לילה הודיע להם הממונה על המיחשוב בבנק שנראה לו כי אלמונים מנסים לחדור למאגר הנתונים של הבנק, בו מאוחסנים כל מספרי החשבונות וצופני הסתר של הלקוחות. התוכנה של שלושת היזמים הצעירים איתרה את ההאקרים. בנק הפועלים הגיש תלונה למשטרה וזו הצליחה לחשוף את הפורצים ולהכניס אותם למעצר עד משפטם.

ארז, מירי וקובי פרצו בצהלות שמחה כשהפעילו את התוכנה שלהם גם במוסדות פיננסיים אחרים, שהיו מועדים לפריצות של האקרים. התוכנה שלהם הוכיחה את עצמה. הם קיבלו דו"ח הערכה לפחות משני בנקים והתכוננו לגייס לקוחות נוספים שימצאו עניין ברעיון.

"נביא את הסטרטאפ שלנו לכנס ההייטק הבינלאומי בסן פרנציסקו," התלהב לביא, "יש סיכוי שנוכל למצוא שם מעוניינים רבים."

 

 

12.

 

שני פקידים של מחלקת ההגירה נכנסו לחנות המכולת של חאלד א־שייח באלבוקרקי. הגברים חמורי הסבר עיינו במסמכי הבעלות על המכולת ושאלו שאלות רבות על חייו של חאלד ועל קרובי משפחתו. במקביל ערכו שליחי חוק אחרים חיפוש מקיף בדירתו. הם לא מצאו שם שום ממצא מעורר חשד.

אנשי החוק פשטו באותה עת על ריכוזים מוסלמים רבים באלבוקרקי. הם חקרו ביסודיות אנשים רבים וניסו לחשוף אם קיים קשר בינם לבין גורמים מוסלמים קיצוניים. חלק מהנחקרים שלא יכלו לספק תשובות ראויות, נלקחו למעצר ולהמשך החקירה.

חאלד א־שייח יצא בסופו של דבר חף מכל חשד. הוא הוכיח כי השתקע באמריקה שנתים קודם לכן וקנה חנות מכולת בכסף שהביא איתו. הוא טען שהכסף עבר אליו בירושה מאביו המנוח. שני החוקרים עזבו את המכולת שלו, הלכו לדרכם אך הותירו מועקה כבדה בלבו של בעל המכולת. הוא הבין שלעולם לא יתייחסו אליו כאל אזרח אמריקני מן המניין, לעולם יהיה קיים הסיכוי שיימצא מי שירצה לחקור אותו, לפשפש בניירותיו, לסכן את חירותו.

הוא חשש פן יעורר חשד ביום מן הימים וגמר אומר להקדים רפואה למכה. במתכוון לא היה מעורה בחיי הקהילה המוסלמית באלבוקרקי. פרט לביקורים שבועיים במסגד המקומי, לא קיים כמעט כל קשר עם איש מבני הקהילה. לעתים רחוקות תרם סכומי כסף קטנים לנזקקי הקהילה, הפעם הוא היה זקוק לעזרתם.

ראש הקהילה המוסלמית בעיר קיבל את פניו בחום בביתו הצנוע. "חיכיתי כבר זמן רב שתבוא אלי," אמר לו, "אני שמח שהחלטת להגיע." בו במקום ניסה לגייס את אורחו לפעילות קהילתית נרחבת. "יש לנו צורך במארגנים של מפעלי התנדבות, גובי תרומות, מסייעים לחולים. רבים מהלקוחות שלך המליצו שתיקח חלק פעיל יותר בקהילה. מה דעתך לקבל על עצמך את אחד מתפקידי ההתנדבות?"  

חאלד א־שייח חמק בכבדות משלל ההצעות.

"אולי בעתיד הרחוק יותר," אמר, "בינתיים יש לי בקשה גדולה."

ראש הקהילה הביט בו בציפייה.

"אני רוצה להתחתן," אמר חאלד א־שייח, "באתי כדי שתעזור לי."

"מה בדיוק אתה מחפש?"

"אישה טובה, שתוכל לעזור לי במכולת, לנהל משק בית, לטפל בי כשאהיה חולה."

ראש הקהילה העלה שמות של שתי נשים מוסלמיות. האחת איבדה את בעלה בתאונת דרכים, השנייה כבר עברה את גיל הארבעים וטרם התחתנה. חאלד א־שייח נפגש עם שתיהן. שני ילדיה של האלמנה כבר יצאו מהבית ולמדו באוניברסיטה. חאלד רצה לדעת אם מי מהן קשורה לעיסוק פוליטי כלשהו. הן השיבו בשלילה. הרווקה סיפרה לו שהיא עובדת כמזכירה אצל סוחר מכוניות. האלמנה עבדה כסייעת לגננת.

חאלד הזמין אותן למסעדות מספר פעמים ולבסוף בחר באלמנתו של האיש שנהרג בתאונת דרכים. שמה היה נאזירה והוא סיפר לה שמעולם לא היה נשוי וכי אין לו ילדים. היא הייתה בת 43, מנומסת וצייתנית. הוא הציע לה נישואין ונשא אותה לאישה בטקס מסורתי במועדון המוסלמי המקומי. חאלד שמח על שהפך בזכותה לאזרח אמריקני. נראה היה לו שמעתה יפחתו הסיכויים ששלטונות החוק יפקחו עליו עין.

חיי הנישואין של נאזירה וחאלד פיכו על מי מנוחות. היא כיבדה את הבית, בישלה והתפטרה מעבודתה כסייעת לגננת כדי לסייע לבעלה למכור במכולת. קולה היה רך, בגדיה צנועים והליכותיה נעימות. אחת לשבועים הלכה עם בעלה להתפלל במסגד העירוני, לעיתים רחוקות יותר הגיעה יחד איתו למסיבת נישואין של אחד מבני שכניהם. הבריות חיבבו את בני הזוג. חאלד הצטייר בעיני לקוחותיו כסוחר הגון ונעים סבר. אשתו העניקה לכל ילד שהגיע לחנות ממתק במתנה.

בהשפעת נאזירה התרצה חאלד לקבל על עצמו תפקיד התנדבותי בקהילה. הוא הסכים בעל כורחו לשמש כממונה על דמי החבר ששולמו על ידיי מתפללי המסגד, הצליח לגבות כסף מהמאחרים בתשלומים וניהל ספר חשבונות מוקפד. ראש הקהילה החמיא לו לא אחת על עבודתו.

תדמיתו של חאלד כאיש קהילה מכובד סייעה לו לבצר את מעמדו בקהילה המוסלמית של אלבוקרקי שהתייחסה אליו כאל האחראי על אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים שלה. נאזירה והוא עצמו הוזמנו תכופות כאורחי כבוד לאירועים חגיגיים שערכה הקהילה.

אבל תפקידו האמיתי של חאלד, התפקיד שלמענו הפך לאזרח אמריקני, לא נמוג ונעלם. חאלד היה נחוש למלא את יעודו כאיש דאע"ש, לנצח על פיגועים רחבי היקף, לעורר חרדה בציבור האמריקני. הוא לא הניח לאיש לנחש את מטרתו האמיתית. הוא נמנע מלהפגש עם אנשי דאע"ש האמורים לפעול יחד איתו, הוא לא החזיק נשק ותחמושת, ולא מידע מודפס או מצולם על מטרות מתוכננות.

חאלד א־שייח לא הניח גם לאשתו לנחש את ייעודו האמיתי. הוא היה בעל מסור ונאמן, שאהב לצפות בטלוויזיה ולאכול את ארוחותיה של נאזירה. היא הורגלה לראותו יושב שעות ליד המחשב הביתי ומעלה על הצג איזורים ידועים ביבשת האמריקאית. הוא אמר לה שהוא תר אחרי נתיבי טיולים, שעה שלמעשה רשם לעצמו אפשרויות תקיפה של כורים אטומיים, של משתתפים במירוצי מרתון, ומבקרים בכנסים מקצועים במרכזי כנסים גדולים. הוא לא היה זקוק לאנשים רבים כדי לבצע פיגועים. די היה בכמה תוקפים בודדים כדי להלך אימים על קהילות שלמות. אבל שלא כמו בתקיפת מגדלי התאומים, הוא לא רצה ליזום הפעם מבצעי התאבדות. הוא רצה שמטרותיו יושגו מבלי שמבצעיהן יאבדו את חייהם. הוא רצה עבודה נקיה. לאור הפיקוח הגובר של שלטונות הביטחון אחרי מוסלמים חשודים, חשוב היה לו שיישארו בחיים כדי שיוכלו להשתתף במשימות נוספות.

היה לו נוח שנאזירה מילאה את משימותיו במכולת כאשר נעדר משם. את זמנו הפנוי ניצל לנסיעות תכופות בכל רחבי אמריקה. הוא תר אחרי מטרות בחוף המזרחי והמערבי, הוא בדק אפשרויות גישה למיתקנים אמריקניים חיוניים, נכח בכנוסים המוניים וחזר לאלבוקרקי עם שלל רעיונות מעניינים, אבל קשים לביצוע.

 

 

13.

 

אף שנותר לו רק מעט מאוד כסף, החליט היזם הסיני צ'ון פו בכל זאת לנסוע לכנס ההייטק בסן פרנציסקו על מנת שכל מיודעיו ייווכחו לדעת שעודנו פועל בתחום ההייטק. הוא בחר בחברות התעופה הזולות ביותר והזמין חדר במלון עלוב הרחק ממרכז הכנסים. כישלונו במימוש תוכנת הבורסה מוטט אותו מבחינה כלכלית, אבל הוא לא אמר נואש. לא מן הנמנע שבסן פרנציסקו יגלה המצאה, קטנה ולא מושכת שרק הוא לבדו ישים לב לפוטנציאל שלה והיא זו שתשוב ותעמיד אותו על הרגליים.

הלימוזינות של מנהלי חברות ההשקעה הגדולות ומנכ"לי חברות ההייטק מעמק הסיליקון, פרקו את נוסעיהן בפתח היכל הקונגרסים הענקי "מוסקון סנטר". צ'ון פו הגיע לשם בהסעת "אובר", חברה נוספת ששוויה מיליארדי דולרים. הוא שוטט לאיטו באתר הכנס ותר אחרי רעיונות חדשים. הוא צפה בפיילוטים אחדים, שוחח עם יזמים שונים ומשך ידיו מרוב ההצעות שהועלו בפניו. פעם, כשכספו היה עדיין איתו, יכול היה לשים ידיו כמעט על כל הצעה שהדיפה ניחוח של רווחים טובים. עכשיו, יהיה עליו להיות זהיר הרבה יותר.

הכנסים המקצועיים בסן פרנציסקו נועדו בעצם לאתר לקוחות גדולים שיקנו את המוצרים העומדים למכירה. מאות מיליונים עמדו לעבור בין הידיים המתאימות.

צ'ון פו עקב בקנאה אחרי עמיתיו שיכלו להרשות לעצמם להגיש הצעות כספיות גבוהות מאשר יכל הוא עצמו להציע. הוא ניסה להגיע להסדרי שותפויות ותשלומים, לצורות מימון שונות ומשונות, אבל מי שהחזיק בידיו תוכנה אטרקטיבית לא מיהר להיענות לו. צ'ון פו היה רק משתתף אחד מני רבים בכנס בסן פרנציסקו. ההצעות שלו נראו במקרה הטוב נואשות מדי, בלתי מושכות, הצעות של מישהו שאין לו כסף והוא מנסה בכל זאת לאחוז בכנפי ההצלחה.

 

תוך סיוריו בביתני הכנס, התמקדו עיניו של צ'ון פו בדוכן קטן של חברה אלמונית שנשאה את השם "פרפקט טרייס." היו לא מעט חברות כאלה ששמותיהן לא עוררו באיש ההייטק הסיני כל עניין, אבל ברגע שעמד להסב את תשומת לבו למציגים אחרים הבחין מאחורי הדוכן בדמות מוכרת. הוא החיש לשם את צעדיו ומצא עצמו ניצב פנים אל פנים עם שמעון לביא. שניהם לא שמחו לראות זה את זה. הסיני נשא בליבו טינה על הישראלי שלדעתו הוליך אותו שולל. לביא רצה שצ'ון פו ועורכי הדין שלו ישכחו כליל את קיומו.

"אני רואה שחזרת לעניינים," העיר צ'ון פו בלגלול, "איזה קורבן אתה מחפש הפעם?"

לביא הביט בו במבט מתנצל.

"אני פשוט עוזר לכמה חברים שלי," אמר, "הם המציאו משהו שולי, מאוד לא אטרקטיבי."

"באיזה תחום?" המשיך הסיני לשאול.

"סייבר, אבל הרעיון לא מהפכני במיוחד."

"אז למה באת לכאן. אם זה לא מהפכני הרי היה עליך לדעת שלא תוכל למכור את זה."

"החלטתי לנסות בכל זאת. תמיד יכול להימצא מישהו שמעוניין גם בתוכנות לא מהפכניות."

צ'ון פו חשד שלביא מנסה להוליך אותו שולל. הוא הבין שלא יוציא תשובה אמיתית מאיש ההייטק הישראלי. צ'ון פו הפטיר ברכת שלום ופרש לדרכו. אבל נוכחותו של לביא בכנס בסן פרנציסקו עוררה בו אי נוחות. הוא הכיר את לביא די הצורך כדי להגיע למסקנה שהאיש לא ייתן ידו לשום המצאה אלא אם כן היא תשתלם לו מאוד. הסיני העביר את שעות היום והלילה בניסיון לגלות מה מסתיר ממנו המשקיע הישראלי, שוחח עם מומחי סייבר והבין שלביא לא אמר לו את האמת: הרעיון היה חדשני ומהפכני בעת ובעונה אחת. הוא הופתע לגלות כי ההמצאה של "פרפקט טרייס" נחשבת בעיני ותיקי המשתתפים בכנס כעונה על דרישות של לקוחות רבים. הצרה הגדולה, אמרו לו, שהמפתחים של תוכנה זו דורשים סכומי כסף גדולים במיוחד כדי למכור אותה. הוא גידף בלבו את לביא על שניסה לגמד את התוכנה והעלים את מעלותיה. צ'ון פו הוסיף לאסוף עליה פרטים מלאים מפי אנשים שצפו בפיילוט של "פרפקט טרייס" והתרשמו מאוד.

יומיים לאחר מכן חזר אל הדוכן שמאחוריו גילה את לביא. לביא ניסה לחמוק ממנו אך הדבר לא עלה בידו. הסיני הזמין אותו לארוחת צהריים.

"על מה נדבר?" שאל לביא בחשד.

"על הפיילוט שלכם."

לביא ניסה להשיב בשלילה להזמנה לארוחת הצהרים, אבל צ'ון פו התעקש. "כדאי לך," אמר בנימה של פיתוי.

הם נפגשו במסעדה סינית קטנה וצ'ון פו דילג על מילות הנימוס.

"שמעתי שיש בידיך להיט," אמר מייד כשהתיישבו לשולחן.

"מי אמר לך?"

"כולם מדברים על זה."

"עדיין מוקדם מדי להעריך את השווי של התוכנה שהבאנו."

"מספרים לי שיש לך מגעים אפילו עם משרד ההגנה האמריקני. הם לא רגילים להתעסק בשטויות."

לביא נאנח.

"אם זה כל כך מהפכני," אמר, "איך זה שעדיין לא הצלחנו למכור את התוכנה?"

"כי אתם דורשים יותר מדי."

"זו סתם רכילות..."

"שמע מר לביא ושמע לי היטב," רכן צ'ון פו לעבר אורחו, "מה אתה מוכן לעשות בשבילי אם אגנוז את התביעה המשפטית נגדך?"

לביא נשנק מרוב תדהמה. הוא לא ציפה לזה.

"מה אתה מציע שאעשה?" שאל.

"אני רוצה שתתחייב לתת לי בתמורה משהו יקר ערך."

"אין לי."

"אתה טועה. יש לך משהו שאני רוצה."

"מה, למשל."

"את התוכנה שאתה מעוניין למכור, את תהליך הפיתוח וגיבוש הרעיון."

"חבל על זמנך."

"לא חבל לי. התוכנה הזאת דווקא נראית לא רע."

"אתה טועה."

"נניח שאני טועה. זה לא עניינך. ההצעה שלי פשוטה מאוד: אתה תתן לי את ההמצאה שלכם ואני אבטל את התביעה נגדך."

הישראלי התפתל. הוא שילח לדרכו את המלצר שהמתין להזמנה. לא היה לו תיאבון.

"עלי להתייעץ עם השותפים שלי," אמר, "לא אוכל להחליט בלעדיהם."

צ'ון פו התרווח בכיסאו. הציפור נלכדה. לביא לא דחה את ההצעה על הסף. צ'ון לא יניח לציפור לעוף לדרכה.

"אתה מעוניין למכור," אמר, "למה שלא תחשוב עלי כלקוח?"

"כי אין לך כסף."

"תרשה לי להזכיר לך שאתה אשם בכך שהחברה שלי כמעט פשטה רגל."

"אתה יודע שאני לא אשם."

"או קיי. בוא נתקדם. אני אחתום על הסכם שבו אתחייב שלא להגיש נגדך תביעה ובתמורה תיתן לי את כל מה שקשור לרעיון שאתה מייצג."

"זה מגוחך."

"אל תזלזל במה שהצעתי. אתה הרי יודע שאני יכול לסבך אותך בבתי משפט במשך שנים, אני יכול לרושש אותך לגמרי. תן לי את התוכנה ותיפטר ממני."

"אני צריך לחשוב על זה."

"תשתדל לתת לי תשובה כבר מחר. אני לא יכול לחכות. יש לי המון ענינים דחופים."

 

 

14.

 

סוף סוף התוכנה הייתה מוכנה. בידיהם של שלושת היזמים היו המצגת שהסבירה את דרכי ההפעלה ומכתבי תמיכה במיזם, לאחר שהופעלה בהצלחה בכמה מקרים. הם רצו לנסוע לאמריקה כדי לסייע ללביא למכור את המוצר שלהם. לביא לא שש לכך. הוא טען שישיג תוצאות טובות יותר אם יניחו לו להתנהל לבדו כנציגם הבלעדי. מירי, ארז וקובי סברו שהם יוכלו רק להועיל. הם ידעו שכל המידע הקשור לתוכנה מצוי בידיהם, ובקושי רב גברו על התנגדותו של לביא ורכשו בכספי מענק השחרור שלהם כרטיסי טיסה בטיסה הישירה של "יונייטד איירליינס" לסן פרנציסקו. ארז ומירי כבר נסעו עם הוריהם לא פעם לחו"ל. לקובי זו הייתה יציאתו הראשונה מהארץ. היא לוותה בהתרגשות גדולה שלו ושל משפחתו, שליוותה אותו עד לנמל התעופה.

ערב הנסיעה שקדו השלושה שעות ארוכות על בחינת כל הצדדים הטכניים של המוצר שלהם. הם רצו להיות מוכנים לכל שאלה, לכל בקשה, לכל גחמה של הלקוחות המיועדים. שלושתם האמינו שישובו לארץ עם סכום גדול מאוד בכיסיהם.

הם טסו במטוס החדיש ששירת בלעדית את נוסעי הקו תל אביב־סן פרנציסקו. "בדרך חזרה," השתעשע ארז בתקווה, "ניסע כבר במחלקת עסקים."

 

מבעד לחלונות המטוס הם הבחינו ב"גשר הזהב" הענקי דקות אחדות לפני נחיתתם. שמעון לביא המתין להם בנמל התעופה. הוא טפח בידידות על כתפיהם, התעניין איך עברה הטיסה והשיב בשלילה לשאלה אם פגש כבר לקוחות.

"זה לא כל כך פשוט," אמר, "יש התעניינות, אבל לא יכולתי לסגור שום דבר באופן סופי. רוב הלקוחות נרתעים מהמחיר הגבוה שאנחנו רוצים."

"נוכל להתפשר מעט," אמרה מירי. כמו שני חבריה גם היא רצתה לסיים בהקדם את תהליך המכירה.

"בשום אופן לא יהיו פשרות," פסק לביא, "יש לנו קלף מנצח. אנחנו דורשים מאה וחמישים מיליון דולר וזה מה שהפרוייקט שווה. אם נתחיל לתת הנחות, ירגישו הלקוחות שאנחנו לא בטוחים לגמרי ולזה אני לא מסכים."

מסן פרנציסקו לקח אותם לביא לסיור בעמק הסיליקון. האזור שבו ממוקמות כל חברות ההייטק הגדולות נראה להם במבט ראשון פסטורלי מדי, פחות סואן מכפי שהניחו מראש. העיירות הקטנות היו מלאות בבתי קפה ובצעירים נושאי מחשבים ניידים.

חברות ההייטק הענקיות השתלטו על שטחים נרחבים שבהם מיקמו את מפקדותיהן מעוררות ההתפעלות. הארבעה חלפו על פני בתים ישנים וחדשים, מוקפים לרוב בגדרות או בחומות אבן, נשמרים על ידי צוותי ביטחון לבושי מדים.

שלושת היזמים היו עייפים וציפו לשנת לילה עמוקה. שמעון לביא אמר שלדעתו עליהם לגור במלון בסן פרנציסקו, העיר שמקיימת בדיוק באותו שבוע כנס בינלאומי ענקי בנושאי הייטק באולם הכנסים הגדול ביותר שלה.

"זה המקום הנוח ביותר לצוד לקוחות," אמר לביא, "כל התעשייה תהיה שם."

הם שבו לסן פרנציסקו עם ערב, חטפו המבורגר בדרך ונשאו את מזוודותיהם לחדר ששכר עבורם לביא במלון "גראנד", בדאון־טאון.

בית המלון שכן בבניין ישן לא הרחק מכיכר יוניון המפורסמת כמרכז התיירות של העיר. רק רחובות מעטים הפרידו את המלון מהמקום שבו הצטופפו יום יום מאות תיירים כדי לזכות בנסיעה בחשמלית המפורסמת של סן פרנציסקו. סביב המלון שכנה העיר התחתית המזוהמת, על פושטי היד שלה, החולים שדידו על קביים, חסרי הבית שאגרו בלויי סחבות כדי שיתכסו בהם בלילות הקרים. לא הרחק מפתח המלון התמקמו מדי לילה חסרי בית עניים שנרדמו מכורבלים בשמיכות ישנות וביריעות קרטון גדולות. גם בשעות היום לא היה האיזור בטוח מדי. שמעון לביא בחר את ה"גראנד" למשכנם של שלושת היזמים הצעירים כדי לחסוך כסף.

קובי ממן הקיש על דלת החדר 167 במלון "גראנד". המלון התהדר בשלושה כוכבים בלבד, אבל מי שהעניק לו דרגה זו היה ללא ספק נדיב מדי. הכול סביב הדיף צחנה של שטיחים נרקבים ושל סיד מתקלף. מרבית האורחים היו תרמילאים צעירים שידם לא הייתה משגת לשלם את תעריפיהם של בתי מלון טובים יותר.

קובי נקש שוב.

מתוך החדר נשמע קולה של מירי: "מי זה?"

"קובי. תפתחו כבר."

"רק רגע."

הדלת נפתחה כדי חרך קטן. מבעדו הבחין קובי בהתרגשות בנערה שהייתה לבושה בתחתונים לבנים וגופיית תכלת שמתוכה בלטו כמו פטריות יער חומות, פטמותיה המושלמות.

"קובי?" ביקשה לדעת בנימה של דאגה, "מה קרה?"

מתוך החדר נשמע קולו של ארז: "מי זה, מירי?"

"קובי."

ארז נזעק אל הדלת, עירום מתחת לסדין שעטף את גופו.

השעה הייתה כמעט אחת עשרה. בחצות היום היו מירי וארז אמורים להצטרף לקובי בדוכן החברה שלהם, "פרפקט טרייס", באולמות הכנס הבינלאומי.

"מצטער על ההפרעה," נשף קובי בהתרגשות. הדלת נפתחה מעט יותר, כאילו לנוכחים בחדר לא היה אכפת שקובי יידע מה הם עשו לפני בואו. קובי הביט במירי בצער וחשב שעשה טעות כשלא התעקש די הצורך בחיזוריו אחריה והניח לה ליפול לזרועותיו של ארז.

"שאלתי מה קרה," הזכירה לו מירי.

"רציתי להיות הראשון שיבשר לכם," התאושש קובי, "הלכתי הבוקר, מוקדם מהרגיל, אל הדוכן שלנו בהיכל הקונגרסים. היו שם שמעון לביא ומנכ"ל של חברת הייטק גדולה מלונדון. הם דיברו על התוכנה שלנו והמנכ"ל של החברה האנגלית אמר לי: 'עליתם על רעיון פשוט וגאוני. זה יצליח בכל העולם.' הבנתי שהתוכנה שלנו מעוררת התעניינות גדולה."

 

"יופי," קרא ארז, "מצאנו כנראה לקוח רציני."

"עדיין לא. לשמעון זה לא מספיק. הוא מוסיף לחפש את הקונה הנדיב ביותר."

הם הפקידו את נושא המכירה בידיו של שמעון לביא. היה לו ניסיון רב מהם והיכרות רחבה יותר עם הכוחות המובילים בתעשיית ההייטק. הוא אמור היה להחליט למי למכור והם היו נחושים לקבל את דעתו.

כשהגיעו בצהריים אל הדוכן שלהם בתערוכה הבינלאומית לביא עדיין היה שם. "קובי כבר סיפר לנו על ההדים שההמצאה שלנו מעוררת," אמרה מירי ללביא, "הוא התרגש מההצלחה וגם אנחנו מתרגשים מאוד."

"כן," אמר שמעון, "יש התעניינות, אבל עדיין קיים היסוס לגבי המחיר שאנחנו דורשים. לא נסגר עדיין שום דבר. צריך פשוט סבלנות."

"נראה לך שבסופו של דבר נוכל למכור את התוכנה במחיר גבוה?"

"אין לי ספק."

 

הוא ביקש את סליחתם על שעליו להיעדר מהכנס לרגל פגישה דחופה.

לביא נסע לבית המלון שבו התאכסן צ'ון פו ונקש על דלת חדרו. הסיני פתח אותה.

בעודו עומד שאל צ'ון פו בקול יבש: "בשביל מה באת?"

"יש לי תשובה בשבילך."

צ'ון פו שתק.

"אקבל את ההצעה שלך, אבל אני לא מוכן שהסיכום בינינו יישאר בעל פה. אני רוצה שנחתום על הסכם מסודר שבו יובטח שלא תגישו נגדי לעולם תביעה כלשהי."

"ובתמורה תיתן לנו את התוכנה שלכם."

"כן."

"מה תגיד לשותפים שלך?"

"אמצא כבר תירוץ."

"טוב, זה לא באמת העניין שלי. תביא בחשבון שייקח לעורכי הדין שלי יומיים להכין את הטיוטה."

"ובלי חוכמות", הזהיר לביא, "ההתחייבות שלכם חייבת להיות חד משמעית, בלי שום פלפולים משפטיים, בלי שום התחמקויות..."

"בוודאי".

"אז מה השלב הבא?"

"אתקשר אליך בעוד יומיים כדי לקבוע איפה נחתום על ההסכם. אביא איתי את עורכי הדין שלי שינסחו באותה הזדמנות גם את ההסכם על רכישת הזכויות על ההמצאה החדשה. עם חתימת ההסכם בינינו, אתה תמסור לי את כל הפרטים הקשורים לנוסחה. ברור?"

 

 

15.

 

הכנס הבינלאומי במרכז סן פרנציסקו ננעל בטקס חגיגי ובנאומים ארכניים. אלפי המשתתפים מיהרו לנמל התעופה וגדשו את הטיסות היוצאות לכל חלקי תבל. חלקם כבר נשאו איתם הסכמי התקשרות מפתים, אחרים שבו בידיים ריקות, אבל עם מידע חיוני על המגמות החדשות בשווקי ההייטק.

בחדר מלונו כינס לביא את שלושת היזמים הצעירים. הוא הזמין משירות החדרים כריכים ומשקאות קרים. ההסכם שעליו חתם עם הסיני לא הטריד את מנוחתו. גניבת הרעיון של שלושת היזמים הצעירים לא נראתה לו כמעשה פשע שיש לתת עליו את הדין. אף לרגע לא עלה בדעתו לספר להם את האמת.

מירי, ארז, וקובי לא הסתירו את התרגשותם. הכסף הרב העומד ליפול בחלקם הסעיר את רוחם. הם הרבו לחייך ובסתר לבם חשבו על מה שיעשו בכספי הרווחים. ארז רצה להקדיש את הכסף להקמת סטארטאפ משלו. קובי החליט לתרום חלק מהכסף לרווחת משפחתו בקרית מלאכי ולגבש את הרעיון שלו בדבר הקמת סטארטאפ שיעסוק בשימוש מעשי בתורת הקוואנטים.

הם לא ידעו מה בדיוק יהיה הסכום שייפול בחלקם, אבל על פי הערכתם יצליחו למכור את ההמצאה ביותר ממאה מיליון דולר. על פי ההסכם ביניהם יקבל כל אחד מהם בעת המכירה כמה מיליונים, סכום לא גדול יחולק בין המתכנתים והיתרה, כרבע מהרווחים, תיכנס לכיסיו של המשקיע והמתווך שמעון לביא, שיישאר פעיל בחברה .

שלושת הצעירים לא ידעו שהתוכנה שלהם עומדת לעבור לידי איש עסקים סיני ללא תשלום כלשהו. לביא היה בטוח שיוכל להוליך אותם שולל לאורך זמן, עד שימצא דרך לסתום את הגולל על ההמצאה.

בקול שלו ובטוח אמר להם:

"הבשורה הטובה היא שהתוכנה מעוררת עניין וזוכה לתשבחות מצד אנשי מקצוע רציניים. קודם כל הם מעוניינים לבצע כמה בדיקות, כולל בדיקת נאותות של ההמצאה. הבשורה הפחות טובה היא, שטרם הצלחתי לסגור חוזה מכירה עם אף אחד מהגורמים שעמדתי איתם בקשר. הבהרתי להם שלצורך הקנייה יהיה עליהם לגייס כמאה וחמישים מיליון דולר. הם הסבירו לי שזה לא קל גם כשמדובר בתוכנות מהפכניות יותר."

השלושה לא הסתירו את מורת רוחם.

"חשבתי שהעניינים האלה נסגרים הרבה יותר מהר," הסתייג ארז, "אתה הרי מכיר כאן כמעט את כולם."

"להערכתי, לא נוכל לקבל מאף אחד יותר ממאה וחמישים מיליון," ציין לביא, "אחרי ניכויי מס יישארו כמאה. זהו הון רציני מאוד ואני שוקל אם כדאי לנו לקחת אותו או לחכות להצעות מפתות יותר."

"אני מציעה שניקח מיד מה שנותנים לנו," אמרה מירי.

"חבל," הגיב לביא, "יש הרבה אופציות ויכול מאוד להיות שנקבל יותר."

ארז הצטרף לדעתה של מירי.

"בשבילנו מספיק גם פחות," אמר, "קח את ההצעה הכי הוגנת ונגמור את העניין."

"בסדר. אחשוב על זה."

"מתי נראה את הכסף?" שאלה מירי.

"בקרוב, בקרוב מאוד, מירי."

היא סמכה עליו שיעשה מאמץ עליון משום שהיה אמין עליה וגם משום שמדובר היה בכסף שמגיע גם לו.

"מה נעשה כשנחזור לארץ?" שאל ארז.

"תחשבו על רעיון חדש, על סטרארטאפ נוסף."

הם לא הבינו אמנם איך קרה שרעיון מעולה כל כך, שנולד במוחם, טרם בא לידי ביטוי בשום הצעה למכירה שהועלתה על ידי משתתפי הכנס הבינלאומי, עיסקת המכירה אמנם לא התקדמה כאשר ציפו, אבל שמעון לביא הקרין אמון וניסיון, והם האמינו שהוא רוצה את טובתם.

הם לא השתהו זמן רב בחדרו של לביא, שבו למלונם, וערכו כמה שיחות טלפוניות לישראל. יוסף מרגולין שמע מפי בנו על התגובות שלהן זכתה התוכנה המשותפת לשלושת היזמים. הוא כבש את תמיהתו על שלביא לא מכר עדיין את ההמצאה. גם אביה של מירי לא הבין מדוע משתהה המכירה. הוא התקשר לטלפון הנייד של לביא ושמע מפיו את אותם תירוצים עצמם שלפיהם הסכום הנדרש מרתיע את הקונים האפשריים. אמו של קובי הייתה המומה למשמע האפשרות שבנה יזכה בכסף רב. היא הפצירה בבנה כי כאשר יקבל כסף ידאג קודם כל לעצמו ולא יחשוב עליה.

במשרדה של חברת "פרפקט טרייס" הרימו כוסית לרגל התגובות בכנס הבינלאומי. אף אחד מהמתכנתים לא אמור היה להתעשר מהסכום שיפול בחלקו אבל לגבי רבים מהם הכסף אמור היה להוות פיצוי על העבודה הקשה.

מירי, ארז וקובי יצאו מבית מלונם והלכו לבית קפה סמוך. הם שתו קפה, כרסמו עוגיות וחשו כי בקרוב מאוד יהיה עליהם לארוז מטמון זהב שלא יכלו לחלום מעולם שיפול בחלקם.

לביא נפגש בינתיים בסן פרנציסקו עם צ'ון פו ועורכי הדין שלו. הם הגישו לו התחייבות חתומה בשם צ'ון פו וחברת "אינטר טק" שלפיה אין ולא יהיו להם כל תביעות כספיות נגדו בגין תוכנת הבורסה. ללא נקיפות מצפון העביר להם את זכויות השימוש בתוכנה שעל מכירתה הופקד.

"אסור לנתק מגע משמעון לביא,", אמר קובי, "עלינו להיות צמודים אליו. לא מן הנמנע שהלקוחות שלנו ידרשו לעמוד בקשר גם איתנו והוא יוביל אותם אלינו."

ארז ומירי הסכימו. הם התכוננו לשהות ממושכת בסן פרנציסקו.

כשהודיעו על כך לשמעון לביא, התכרכמו פניו. הוא לא נזקק לאיש מהיזמים שינשוף בעורפו ויחשוף את מעשה התרמית שלו. "זה רעיון טוב," הודה בלית ברירה, "אבל אני לא חושב שהדבר חיוני ברגע זה. אתם יכולים לסמוך עלי. אני בקי מאוד בחומר."

"נקבעו לך ודאי עוד פגישות," אמר קובי.

"נכון."

"אם כך, לא יזיק שגם אנחנו אהיה שם."

זה אילץ את לביא לקבוע פגישה נוספת עם לקוחות העשויים לגלות עניין.

"בעוד שבועיים," אמר לביא, "אני נפגש עם נציגי 'אינטרניישונל סקיוריטי' המתמחים באיתור האקרים הפורצים למחשבים. הפגישה תתקיים בפאלו אלטו ב-28 בנובמבר ותוכלו לבוא איתי."

 

16.

 

נישואיו של חאלד הבטיחו לו חסינות כלשהי מפני החוק, אבל הם לא היקנו לו את שלוות הנפש המוחלטת שבה חפץ. הוא התקשה לשכוח את כישלון התוכנית לתקוף את איצטדיון הבייסבול בסן דייגו, שעורר בחאלד א־שייח עוגמת נפש בלתי מבוטלת. לעומת המבצע המתוכנן בסן דייגו נראתה לו לפתע ההתקפה על מגדלי התאומים כלא יותר ממשחק ילדים. הוא התרפק בגעגועים על התקופה שבה לא נדרש כמעט מאמץ להחדיר את אנשי אל קאידה לאמריקה. הוא נזכר בקלות שבה נרשמו אנשיו לבית ספר לטיסה כדי ללמוד את מערכות המטוסים שעליהם עמדו להשתלט. הייתה אז בהחלט תקופה אחרת, נינוחה יותר, נוחה יותר לפעילות טרור. מספר החשודים שנעצרו היה מועט עד כדי גיחוך, לא נערכו כמעט חיפושים אחרי מצבורים של כלי נשק. רק טרוריסטים מעטים הועמדו למשפט ורבים מהשופטים התחשבו בנסיבות מקילות כששקלו את עונשיהם.

הכול השתנה בגלל ההתקפה על מגדלי התאומים. מאז הפכה אמריקה למדינה רדופת טרור. כל פתחי הכניסה בים וביבשה נסגרו בפני מהגרים מארצות ערביות, כשפשטה שמועה כי ניתן היה לטמון חומרי נפץ במחשבים נישאים ללא כל סיכוי שיגלו אותם, נאסרה הכנסת מחשבים ניידים לארצות הברית. האפ.בי.איי, עם אצבע מתוחה על ההדק, פשט כמעט יום יום על שכונות שבהן נמצא ריכוז גדול של מוסלמים, נתגלו יותר מצבורי נשק מאשר אי פעם, הוצבה שמירה על בתי ספר וגני ילדים, כוחות ביטחון מתוגברים איבטחו כל אירוע ספורט ומופע חוצות. בתי המשפט קיבלו מהנשיא הוראה להחמיר בדינם של נדונים באשמת טרור.

חאלד א־שייח ידע שמנהיג דאע"ש מצפה ממנו לפעולות מרשימות אבל הוא חשש שלא יוכל להעלות בדעתו שום תוכנית לפיגוע של ממש. במשך ימים ייגע את מוחו במחשבות על תוכנית פעולה מבריקה שתכה את אמריקה בתדהמה. הוא פגש בחשאי, בשכונה נידחת בלוס אנג'לס, כמה מאנשי ארגונו ונועץ בהם. לאיש מהנפגשים איתו לא היה רעיון יוצא דופן. כולם דיברו בדאגה על הגדלת האמצעים הביטחוניים, בשכונות, ברחובות, במקומות בידור. הם ידעו ששום פעולה שיתבקשו לבצע לא תצא לפועל ללא סיכון רב.

מהלומה עזה ניחתה על חאלד א־שייח מבלי שציפה לה. אחד מבכירי אנשיו, איש דאע"ש שהושתל בארצות הברית כבעלים של רשת למכירת חדרי שינה, נעצר בעת סריקה באזורים חשודים. בחיפוש בביתו נתגלו מספר כלי נשק שהחזיק שלא כחוק. הוא נחקר בעינויים ולא מסר שום מידע בעל ערך אבל די היה בנשק שנמצא אצלו כדי להרשיעו. הוא נידון לעשרים שנות מאסר בכלא שמור היטב ונמחק כליל מרשימת עוזריו של חאלד א־שייח.

כדי לגלות פעילות כלשהי שלח חאלד שניים מאנשיו, גבר ואישה, לבצע פיגוע דריסה ליד קניון הומה אדם בבל־ויו. שני המחבלים הספיקו לדרוס למוות שני גברים וילד במשאית גנובה לפני שנורו ונהרגו בידי אנשי בטחון. אל בגדדי הגיב על הפעולה במסר של אי שביעות רצון. הוא ציפה לפעולות נרחבות ומקוריות הרבה יותר.

ימים של בטלה מאונס עברו על חאלד א־שייח. הוא תכנן לבצע התקפות חדשות, אבל הכיר בעובדה שאף אחת מהן לא תנחית על האמריקנים את המכה הגדולה באמת.

 

 

17.

 

"איך הולך?" הייתה שאלתו הראשונה של קובי כאשר לביא פתח בפניו את דלת חדרו בבית המלון שבו התאכסן. למראה האורח עטה לביא על פניו ארשת אופטימית.

"לא רע," אמר, "כידוע לך, מחר אנחנו נפגשים עם מישהו שנראה מעוניין מאוד."

הוא ידע שהפגישה לא תניב דבר. אחרי שמסר את התוכנה למנכ"ל הסיני לא היה לו עוד מה למכור אבל הוא חייב היה להעמיד פנים כאילו הכול מתנהל כשורה, כאילו כל פגישה שדיווח עליה עתידה להתקיים כמתוכנן.

בבוקרו של יום סתו קריר הלך עם שלושת היזמים ליוניברסיטי אבניו, הרחוב הראשי של פאלו אלטו, שם ממוקמים משרדיה של "סקיוריטי אינטרניישונל". החברה, שהוקמה על ידי אחד מפורשי "צ'ק פוינט", התמחתה גם היא בהספקת פתרונות הגנה למחשבי לקוחותיה. היו לה סניפים בערים הראשיות באירופה, באסיה ובארצות הברית, והיא סיפקה שירותים בין השאר לחברות שעסקו במתן סיוע לנפגעי האקרים.

בחדר הישיבות של החברה, שהשקיף מגובה הקומה החמישית על יוניברסיטי אבניו, התכנסו מנהלי החברה ומהנדסי התוכנה הבכירים. שמעון לביא הציג בפניהם את שלושת היזמים ונשא הרצאה על התוכנה המוצעת למכירה. קובי שם לב שהנוכחים לא גילו עניין רב במיוחד — המתכנסים שתו קפה, רשמו רשימות ונראה היה שמחשבותיהם נודדות למקום אחר. בסוף דבריו של לביא נשאלו כמה שאלות על התוכנה וקובי הוזמן להשיב. האנגלית שלו לא הייתה עדיין מושלמת אבל הוא הצליח להעביר את המסר.

קובי הבחין בכמה נענועי ראש והתלחשויות בין הנוכחים והיה נראה לו כי האווירה השתפרה והפכה להיות חיובית יותר. בעיניו נראה שמרבית הנוכחים נשבו בקסמה של התוכנית, וזהו רק עניין של זמן עד שיגישו הצעת קנייה. אבל לפתע הזדקף מנהל החברה ואמר:

"כל מה ששמענו מעניין מאוד, אבל עלי להודיעכם כי כבר קיבלנו הצעה דומה בתכלית להצעה שלכם. מתברר שחברה סינית פיתחה אותה תוכנה בדיוק. הם מציעים לנו שותפות ואנחנו שוקלים אותה בחיוב."

שמעון לביא לא היה מופתע. הוא הניח עוד קודם לכן שהסינים ינסו להפיק כסף רב ככל האפשר מהתוכנה שנפלה לידיהם כמעט בהיסח הדעת. שלושת היזמים, לעומתו, לא יכלו להסתיר את תדהמתם.

"אתה בטוח שיש לסינים תוכנה דומה?" שאלה מירי את מנהל החברה האמריקנית.

"בטוח לגמרי. בדקנו את שתי התוכניות ולצערי הרב הן זהות לגמרי."

מירי,ארז וקובי הביטו במנכ"ל כאחוזי רעם. כל עולמם קרס. כל תקוותיהם נגוזו בבת אחת. מוזר, חשבו, איך ייתכן שמישהו עלה על הרעיון המקורי שעליו שקדו בלויית צוות מיומן של אנשי פיתוח במשך שנה? איך ייתכן שמישהו יצר תוכנה זהה לחלוטין? האם גנבו הסינים את הרעיון אחרי שהוצג בדוכן בכנס בסן פרנציסקו? ואם כן, איך הצליחו להשלים את הפיתוח בתוך זמן קצר כל כך? היו להם עוד שאלות רבות אבל אף תשובה הגיונית אחת. הם פזלו לעברו של שמעון לביא שנראה כאילו השלים עם הרעיון שכבר לא ימכור לחברה הזאת את התוכנה הישראלית החדשה.

לביא משך בכתפיו.

"נראה לי שאין לנו עוד מה לעשות כאן," זרק לעבר השלושה, אסף את ניירות העבודה שלו והזדקף.

הם יצאו ממשרדי החברה.

"זה לא יכול להיות," מחה קובי, כאילו היה במה שאמר כדי לשנות את המצב.

לביא בחן את המיילים שהתקבלו בטלפון הסלולרי שלו.

"קיבלנו עוד שלושה סירובים," אמר, "אחד המיילים חוזר על הטענה שהתברר שלחברת 'אינטר טק' הסינית יש תוכנה דומה לגמרי. אין מה לעשות. הבעיה שלנו היא שאנחנו מייצגים חברה קטנה ולא מוכרת. הסינים מייצגים כוח גדול פי כמה משלנו. לכן העדיפות של הלקוחות היא לנהל משא ומתן איתם."

"זה לא הוגן, היינו ראשונים," התמרמר קובי.

"במשחק הזה," אמר לביא, "אין מושג ששמו הגינות. כל אחד תופס כל מה שהוא יכול. מי שחושב שיוכל לעשות יותר כסף הוא המנצח."

הוא הזמין את שלושת היזמים לארוחת צהריים במסעדה קוריאנית קטנה. השלושה לא אכלו דבר. ההתרחשויות באותו בוקר הפיגו לחלוטין את תאבונם.

"תגיד לי," שאל ארז את שמעון לביא, "איך זה שאתה לא מתמוטט מכל הסירובים האלה? השקעת לא מעט מכספך ולא נראה שתקבל אותו אי פעם. זה לא משפיע עליך?"

"זה משפיע", השיב לביא כשהוא אוכל לתיאבון, "אבל במקצוע כמו שלי צריך להבין שיש תמיד ירידות ועליות ושום דבר לא בטוח. אולי עוד נמכור את התוכנה שלנו, או אולי תביאו תוכנות מהפכניות חדשות. הכול אפשרי. בינתיים לא תהיה לנו ברירה, אלא לקבוע פגישות עם לקוחות אחרים, בתקווה שהסינים לא ניסו למכור להם את התוכנה הזאת."

 

 

18.

 

האווירה בחדר מלונם של השלושה הייתה כבדה ומתוחה. אירועי פאלו אלטו, שבהם נמסר להם על המתחרה הסיני, גרמו לא רק למפח נפש, אלא גם לחוסר אונים.

"אני מבין רק דבר אחד — שלא הצלחנו למכור," מלמל ארז,

"לא נשמע הגיוני," מחתה מירי, "אחרי כל התשבחות שקיבלנו, חשבתי שכבר נמכור ופתאום הכול נעצר. מה פתאום נכנסו הסינים לתמונה? איך הם הגיעו לאותה תוצאה שאנחנו הגענו אליה? מישהו בטח גנב את התוכנה שלנו. מזל שרשמנו עליה פטנט."

אף אחד מהשלושה לא העלה בדעתו שללביא יש יד בהעברת התוכנה לסינים.

"אם מישהו גנב, הוא בטח אחד מהאנשים שעבדו איתנו על התוכנה," אמר קובי.

"זה לא יכול להיות. אני מכיר כל אחד מהם באופן אישי. בחרנו את כולם בקפידה רבה והם חתמו על הצהרת סודיות, כולם נאמנים לנו מאוד," ציין ארז.

"מצטער," הגיב קובי.

"מה הסיכוי למצוא לקוחות אחרים?" שאלה מירי.

"לביא חושב שיש עדיין סיכוי," השיב ארז.

"הוא אומר את זה רק כדי להרגיע אותנו. גם הוא יודע שאין שום סיכוי. אף לקוח לא יניח את כספו על קרן הצבי," התמרמרה מירי.

אווירה של אבל שררה במשרדי "פרפקט טרייס" ברעננה. תקוותם של העובדים נגוזה. הטלפון הנייד של ארז צלצל. אחד המתכנתים התקשר ממשרדי הסטארטאפ ברעננה.

"זה נכון מה ששמעתי?" שאל.

"בקשר למה?"

"בקשר לסינים."

"לדאבוננו זה נכון. בדיוק בשעת האפס נדפקנו על ידי הסינים."

"אני המום. מה תעשו עכשיו?"

"ננסה לברר איך רישום הפטנט מגן עלינו, ולנסות למצוא בכל זאת לקוח חדש. האמת היא שאין הרבה סיכוי שנמצא."

 

שלושת היזמים סירבו להתייחס אל ההתפתחויות כאל מובן מאליו. בצד התיסכול הם רתחו מכעס. מה שקרה לא נראה להם כמקרה בלתי נשלט. מישהו גנב מהם את התוכנה, מישהו יגרוף את הכסף שמגיע להם תמורת הרעיון המבריק והרבה חודשים של עבודת פרך. הם היו כבר קרובים כל כך להצלחה, נגעו בה וציפו שתתממש ללא דיחוי. תחת זאת, ספגו מהלומה שלא היו ראויים לה.

בזעם גובר המתינו לפגישה שמעון לביא. הם לא האמינו שיוכל להרגיע אותם. היה להם ברור שיסביר את מה שקרה במונחים של כוח עליון, של תופעה שצריך היה לקחת בחשבון שתכה בהם. נכון, זה לא קורה בכל יום, אבל כשמוחות מיומנים מחפשים כל סדק אפשרי כדי לדחוף בעדו תוכנה שאיש לא חשב עליה, קורה לפעמים שמישהו עולה על רעיון שכבר נמצא בפיתוח, ואז יש מצב שבו כל הקודם זוכה. מי שמשלים את הפיתוח ומקים מערך עסקי המבטיח לקוחות, יגרוף את הכסף. מי שיפגר יישאר בכיסים ריקים.

"משהו מסריח כאן," קרא ארז, "אני לא מאמין שהסינים עלו על אותו רעיון והקדימו אותנו. זה לא יכול להיות פשוט כל כך. מישהו גנב לנו את התוכנה, מישהו מכר אותה לסינים. אנחנו נוכיח שרימו אותנו."

"איך?" שאלה מירי.

"נמצא דרך לגלות מה יש לסינים ועד כמה זה דומה לתוכנה שלנו."

"מי יעשה את זה? לביא?"

"אולי."

שמעון לביא נכנס לחדר הישיבות. הוא סקר את שלושת היזמים שהסבו אל השולחן בחדר מלונם. ארז ומירי שתו קפה מכוסות נייר. הם בהו בגבר שנכנס. עד כה סמכו עליו בעיניים עצומות, האמינו בניסיונו הרב, ביכולתו לנהל משא ומתן מול חברות גדולות. לפתע, התערער בהם משהו. האמון נסדק.

לביא נשמע עייף כשהחל לדבר, אבל המשחק ששיחק חייב היה להימשך. עד מתי? גם הוא עצמו לא ידע. "אני מניח שכולנו כבר יודעים מה קרה," אמר, "נוצרה בעיה שלא צפינו אותה מראש. בגלל הסינים אנחנו לא מצליחים למכור את התוכנה שלנו, ולא ברור לי כמה זמן נצטרך עוד לחכות עד שנעבור את המחסום."

"יש בכלל סיכוי שנצליח?"

"תמיד יש סיכוי," מלמל לביא בנימה חסרת ביטחון.

"נוכל לתבוע את הסינים. ההמצאה שלנו רשומה כפטנט ולאף אחד אין זכות להפר אותו," קטעה מירי את דבריו.

 

משרד עורכי הדין אברהמי ושות' התמחה בהסכמי הייטק למיניהם. הוא גם היה המשרד שרשם את ההמצאה של מירי, ארז וקובי כפטנט עולמי. מירי התקשרה לעורך הדין אברהמי והוא הקשיב לה בתשומת לב מרובה.

"אני לא מכיר סיפורים רבים כאלה," אמר, "בענפי ההייטק אין בדרך כלל גניבות של פטנטים. בדקתם את האפשרות שמישהו מעובדי החברה שלכם מכר לסינים את הרעיון ואת היישום שלו?"

"אנחנו לא חושדים באיש," אמרה מירי.

עורך הדין עלעל במסמכי רישום הפטנט. "עשינו עבודה יסודית", אמר, "אף אחד לא יוכל לגנוב לכם את הפטנט הזה."

מירי נשמה לרווחה. אם יהיה אפשר הם יתבעו להוציא צו מניעה נגד השימוש בפטנט על ידי הסינים ויוכלו לקבל את אישור בית המשפט להמשיך במכירת הפטנט שלהם.

עורך הדין המשיך בזהירות: "החוק מגן עליכם כמובן מפני כל גניבה של ההמצאה שלכם. אבל הוא לא יגן עליכם אם הסינים עשו בתוכנה שינויים שמאפשרים להם להגדיר את ההמצאה כמוצר שהם הגו ויצרו את רובו או את חלקו בעצמם. לשם כך עלינו לדעת קודם כל מה הם מחזיקים בידיהם. האם תוכלו לברר זאת?"

זה היה מוקש שעלול לטרפד כל פעולה נגד הסינים. היכן לכל הרוחות ניתן יהיה לקבל את הפרטים המלאים על מה שמצוי בידיהם?

שמעון לביא לא האמין שניתן יהיה לבדוק מקרוב אם התוכנה הנמצאת בידי הסינים זהה בדיוק לתוכנה הישראלית. "מניסיוני," אמר, "חברות הייטק שומרות בשבע עיניים כל חומר שקשור לפעילותן. לדעתי, לא תהיה כל אפשרות לחדור לתוך החברה הסינית ולחשוף חומר שאין להם סיבה לחשוף אותו."

קובי שאל אם לביא יהיה מוכן לקחת על עצמו את הפעילות הזאת. לביא השיב בשלילה.

"אם כך," אמר קובי, "נצטרך לעשות זאת אנחנו."

"איך?" מחה לביא, "הרי אינכם מכירים את דרך פעילותן של חברות הייטק, אין לכם שום קשרים שיעזרו לכם להיכנס פנימה, לדעתי, אין סיכוי שתגלו את מה שאתם מחפשים."

ארז ומירי לא התעלמו אמנם מנימוקיו ההגיוניים, אבל הם סירבו להרים ידיים.

"אנחנו נעשה זאת", אמר ארז בנחישות, "אנחנו נוכיח לך שאנחנו יכולים."

לביא לא ויתר.

"אני מקווה שאין לכם ספק שאני עומד לצידכם," אמר, "עזרתי לכם ככל שיכולתי, השקעתי הון תועפות בפיתוח ההמצאה שלכם. ניסיתי כמיטב יכולתי למכור אותה לחברות הגדולות ביותר בעולם. לדעתי פשוט צריך להפסיק לנסות."

"חבל על הזמן,", אמר קובי, "אם לא נתקדם בהקדם, נצטרך לסגת ולוותר על הנכס החשוב שהיה בידינו."

 

 

19.

 

"קודם כל," אמר ארז, "בואו נאסוף את כל הפרטים הידועים. נתחיל בחברה הסינית 'אינטר טק'. מה אנחנו יודעים עליה?"

"חוץ מזה שהם גנבו את התוכנה שלנו?" שאל קובי.

"לא כל כך מהר. התכוונתי לכל מה שאפשר לדעת. במה עוסקת החברה הזאת, איפה היא יושבת, מה היקף פעילותה."

"רק רגע. אבדוק את זה בגוגל."

קובי הפעיל את הטלפון הסלולרי שלו וחיפש. המידע התקבל מיד:

"אינטר טק היא חברת הייטק סינית שמשרדה הראשי נמצא בשנחאי. כמה משרדי משנה פועלים בסניפים בביי'גין וטייג'ינג. בסך הכל הסתכם מספר עובדיה בכמעט חמישים אלף. החברה מתמחה בהמצאת תוכנות חדישות. מניית 'אינטר טק' בבורסה הסינית צנחה בעשרים וחמישה אחוזים בעקבות החלטת הממשלה הסינית להוציא אל מחוץ לחוק תוכנה שפיתחה לצורך איתור השקעות משתלמות בבורסה. רוב העובדים פוטרו. מנכ"ל החברה הוא צ'ון פו..."

"זה לא נותן לנו הרבה," אמרה מירי.

"עדיין לא ברור לנו איך נגיע אל התוכנה שאותה אנחנו מחפשים," העיר ארז.

"אפשר להשתדל להסתנן אל החברה הסינית ולעבוד שם. אם נצליח, נוכל להגיע בקלות את התוכנה," הציעה מירי.

"נראה לך שתצליחי לחדור לחברה סינית? ברגע שיתברר להם שאת ישראלית, הם יתחילו לחשוד וינעלו בפנייך את הדלת."

"אז מה נשאר לנו?" הקשתה מירי.

"בפגישה שלנו עם לביא במשרדי הנהלת 'אינטרניישונל סקיוריטי' בפאלו אלטו," נזכר קובי, "נמסר לנו שאינטר טק מנהלת איתם משא ומתן לשותפות בתוכנה שאמורה להיות שלנו. בידי 'אינטרניישונל סקיוריטי'. מצוי לדעתי העתק של התוכנה. משם יהיה לנו קל יותר להוציא את החומר."

"קל יותר?" תמה ארז.

"המון ישראלים עובדים בחברות הייטק בפאלו אלטו. לא מן הנמנע שאחד מהם עובד גם ב'אינטרניישונל סקיוריטי', או שיש לו איתם קשרים הדוקים. אם נגיע אליו אולי נצליח לשכנע אותו לשתף איתנו פעולה."

"ואם הוא לא יסכים?"

"אז נצטרך לחשוב על דרכים נוספות לפעולה."

"לפי שעה נראה לי," אמר ארז, "שלא מצאנו שום פריצת דרך משמעותית. יש למישהו רעיון חדש?"

"אולי לי יש," הגיבה מירי, "לא מעט מבוגרי 8200 הצליחו להשתבץ לעבודה בחברות שונות בעמק הסיליקון. אני מניחה שעם קצת רצון טוב מצידם, הם יוכלו לעזור לנו."

"איך נגיע אליהם?" שאל קובי.

"אצור קשר עם הבסיס של 8200. אולי משם תבוא הישועה."

היא התקשרה בו במקום למפקד הבסיס.

"מה שלומך?" שאל המפקד, "לא שמעתי ממך מאז שהשתחררת. אתם עדיין יחד, ארז, קובי ואת?"

"עדיין. הקמנו סטרטאפ."

"מזל טוב. איך הולך?"

"לא טוב. יצרנו תוכנה מקורית עם המון פוטנציאל, אבל פתאום גילינו שיש לסינים תוכנה דומה."

היא סיפרה לו על התוכנה שהמציאו ועל הקשיים למכור אותה.

"רשמתם פטנט?"

"רשמנו אבל אומרים לנו שהסינים יכולים לשנות כמה מרכיבים בתוכנה ואז היא שלהם."

"נכון מאוד. בדקתם אם הם שינו או לא?"

"כאן אני זקוקה לעזרתך. לא נראה לנו שנוכל לחדור אל החברה הסינית שמחזיקה בתוכנה, אבל יש להם מגעים לשותפות עם חברה אמריקנית בפאלו אלטו. לאמריקנים יש ודאי כל החומר על הנושא. אנחנו רוצים להגיע לחברה הזאת."

בקולו של המפקד נשזרה תמיהה.

"איך זה קשור אלי?"

"חשבתי שאנשי 8200 שמפוזרים בעמק הסיליקון יוכלו לעזור. חשבתי שאולי יש לך היכרות אישית עם חלק מהם ותוכל לבקש שהם יעזרו לי."

המפקד קימט את מצחו ושקע בהרהורים.

"לא אוכל לבקש שיפרצו בשבילך למחשבים של חברה אמריקנית."

"תשאיר את זה לי. כל מה שאני מבקשת הוא שפשוט תיצור קשר ביני ובין האנשים ששירתו אצלך. אני כבר אטפל בעניין מאותה נקודה ואילך."

"או קיי, מירי. אנסה לעזור לך." הוא מסר לה שם, כתובת ומספרי טלפון בפאלו אלטו.

"יורם ניסני היה אחד העוזרים שלי והיום הוא בעל תפקיד בכיר ב"בריין סנטר," אמר המפקד, "אדבר איתו עוד היום. מקווה שהוא יוכל לעזור לכם לצאת מהבוץ שבו שקעתם."