מעולם לא חצתה אופירה את השוק בלילה בדרכה הביתה, אלא בלילה ההוא. תמיד הלכה מסביב בדרכים המוארות. מדוע שינתה ממנהגה בעצמה לא ידעה, אבל בלילה הזה שבו נשתנה דבר־מה, פעוט לכאורה, ניתן האות ובעוד זמן קצר יתהפכו חייהם של אנשים שעדיין אינם מכירים זה את זה ואינם קשורים זה לזה בשום אופן. וכמו בשעון מכני ישן, שגלגל מניע גלגל מניע גלגל, כך בלילה הזה החלו מחוגי הזמן לנוע קדימה תוך שהם מתקדמים לאחור.
אופירה
השעה היתה קרובה לחצות. אופירה פסעה בצעדים מהירים לאורכו של השוק הריק שרק חוט סהר, דקיק כציפורן גזורה, האיר את רחובו הראשי. שלוליות מזוהמות סימנו איים כהים על האספלט והיא סכרה את אפה במַצבֵּט אצבעותיה מפני הצחנה. חנויות נעולות ודוכנים נטושים עמדו בחושך, קפואים כמו תחת כישוף, וחתולים חמקו ביניהם והתקוטטו על שאריות מזון. רק היא והם נעו במרחב הנטוש, מפרים את השקט, היא בטפיפות נעליה והם ביללות של קרב. צעדים נשמעו פתאום והיא נסוגה בבהלה אל תא מדידה ריק בין שני דוכני בגדים. היא צמצמה עצמה אל הדופן והציצה החוצה. צללי אדם הגיחו מתוך האפלה. כציפורי טרף ענקיות הם עטו על השוק שוברים מנעולים, פוערים דלתות, מחלצים ארגזים מתכולתם, מרוקנים לשקים קרבַיים של סחורה מוצפנת. "שוד..." מלמלה בבעתה ובטרם תקרבנה אליה אלומות פנסיהם, חלצה את נעליה, שסולייתן חדשה ורעשנית, והחלה לרוץ בכל כוחה בחושך, והפחד שגדל בה פתאום הדהיר את צעדיה עד למבוא השוק והלאה משם. רק כשרחקה שני רחובות ממנו ונעצרה מתנשמת ומתנשפת שמה לב שארנקה נעלם. מתחת לפנס הרחוב חפרה בתיקה, בוחשת בעוז בתכולתו, מחפשת באצבעות עיוורות את ארנקה שמלבד מעט כסף וכמה תעודות היתה בו גם התמונה החתוכה ההיא. לפתע קפאו ידיה. היא ידעה שבאפלת חלון הבית הסמוך, בקומה השלישית, עומדת אישה ומביטה בה. אופירה ידעה שהיא שם וראתה בדייקנות את תווי פניה אף שלא הרימה אליה את ראשה. היא ידעה כי צעירה היא וחשה את נשימות הפחד שלה שננשפו בחדר ונחבטו בחלון הסגור.
זה תמיד מגיע בלי שום הודעה מוקדמת, היכולת הזאת שהיא מסתירה מן העולם. לדעת בדייקנות דברים בלי לראותם ממש. לפעמים רק קולות, לפעמים רק מראות אילמים כמו בְּטלוויזיה שמישהו השתיק. ולפעמים שניהם.
היא היתה בת שתים־עשרה כשדודה קלרה אחות אביה קראה לה לחדר. "לעולם אל תגלי לאיש שנולדת ככה," אמרה לה. "איך ככה?" היא שאלה. "את יודעת," אמרה קלרה ואופירה אמרה, "אני לא מבינה מה את אומרת," וקלרה אמרה, "את מבינה טוב מאוד. את מאלה שאלוהים בירך וקילל בו זמנית." "אני רוצה ללכת," אמרה אופירה וקלרה חסמה את הדלת בגופה הגדול והסתכלה אל עיני היער של אופירה. "תזכרי מה אני אומרת לך," לחשה לה, "אֶת סוד קללת הברכה אַת צריכה לשמור לעצמך. וגם אם תאהבי פעם גבר מאוד, אל תגלי לו. אני יודעת על מה אני מדברת, אנחנו שתינו אותו הדבר."
קלרה המשוגעת, שלא נישאה מעולם, מתה כמה שנים קודם לכן, אבל המילים שאמרה נשארו לרחף באוויר, ממאנות להיקבר איתה.
סווטלנה וסאשה
סווטלנה בּוֹריסוֹבנה עמדה בחלון והסתכלה אל אפלת הלילה. הלאה משם נמתח הים שבחולותיו נבנו וקרסו הארמונות שבנתה סאשה בידיים קטנות של ילדה בת חמש. הטלפון הנייד של סווטלנה בוריסובנה צלצל. היא הרימה אותו וקירבה אל אוזנה. האיש מעבר לקו ידע שהיא מקשיבה. הרוסית שבפיו היתה קשה כלִבו, כאגרופיו. "ביום ראשון בשעה שש במעדנייה של מָרִיה עם כל הכסף. ואל תנסי לעשות עניינים, סוֶוטלנוּצ'קה. את הרי לא רוצה שנעשה משהו רע לסאשה."
סווטלנה ניתקה בשלווה את הטלפון וחזרה להביט בחלון. במיטה מאחוריה התהפכה סאשה בשנתה. ארנבת הפרווה שחיבקה זקפה זוג אוזניים והמתינה. אם פֶּה מחוט משי אדום יכול היה לדבר הוא היה מספר את מה שלחשה לה סאשה לפני שנרדמה. את מה שאמרה לה אמא היא צריכה לזכור טוב־טוב.
סיגי
בח' סיוון, שלושה חודשים אחרי יום הולדתה העשרים וחמישה, עזבה סיגי את המושב ועקרה לתל אביב. בשעת בוקר יצאה, כגנבת, ובמושב הקטן תמהו הנשים בלחש כיצד קרה כדבר הזה, ועוד במשפחתו של רב. בכסף שחסכה שכרה דירה קטנה בקומה השנייה של בית הניצב שני רחובות מהשוק. על החוזה חתמה ביד רועדת. כעבור שבוע עזבה את המושב.
בחמש בבוקר נקשרו חפציה בחבלים אל גג הטנדר של אלברט שהוביל ביצים לתל אביב. מיטה, שולחן, שני כיסאות, ארגז כלי מטבח, פלטת שבת, מיחם ותנור אפייה ששניים מכפתוריו עקורים. איש לא ליווה אותה בצאתה, איש לא בירכה לשלום. הגברים שהיו בדרכם לתפילת שחרית הגניבו לעברה מבט וחמלו בלבם על אביה, שצריך להראות את פניו בציבור.
מכונסת בתוך עצמה ישבה סיגי והביטה החוצה מבעד לחלון הטנדר, והמזוודה הקטנה מרקדת על ברכיה בכביש המשובש. אלברט הצית סיגריה בסיגריה ולא שאל ולא אמר דבר. וסיגי לא סיפרה לו לא על המודעה שכתבה שהיא מחפשת עבודה כסייעת לגננת, ולא על הדירה הממתינה לה שני רחובות מהשוק. דירה ישנה אמנם שדלתותיה קלופות, אך אריחי רצפתה מצוירים ותקרתה גבוהה, ומרפסת זעירה לה המשקיפה אל שדרת עצים.
כשעברו את הצומת הגדול הוציא אלברט מתיקו כריך, טבל שתי אצבעות בשקית קטנה של מלח, בזק, בירך ולעס בשתיקה. לסיגי לא הציע מן הכריכים שהכינה ציונה אשתו, ואלמלא שילמה לו בעין יפה גם לא היה מרכיב את חפציה על הגג ולא היה מובילהּ לעיר ולא היה נקרא אחר כך לבירור אצל ועד המושב. אבל יש לו לאלברט ביצים וממילא הוא נוסע לתל אביב, ומה אכפת לו אם יש לו נוסעת בטנדר? אחריות אין לו והוא פטור מכל נקיפות מצפון. וכבר הגיע לידי החלטה כי רק לבורא עולם עליו לתת דין וחשבון, לו ולציונה, שצריכה כסף בשביל שיפוץ המטבח לפני החגים.
מקץ שעתיים נסיעה הגיעו.
מתוך רחמיו סייע לה אלברט להעלות מיטה, שולחן, שני כיסאות, ארגז כלי מטבח, פלטת שבת, מיחם ותנור אפייה ששניים מכפתוריו עקורים. את המזוודה סחבה בעצמה. עמד אלברט והביט משתאה בדירה עלובה זו שרק מעט רהיטים ישנים עמדו בה, ומטבחה צר ומרופט והחלון כבדיחה ממש מצוי מאחורי הדלת. בלבו הצטער אלברט על ששום נפש חיה לא קידמה את פניה של סיגי ולא בירכה אותה בבואה. "אם תתחרטי אני חוזר בערב למושב," אמר לה והיא חייכה ולא אמרה דבר. כבר ידעה שאין דרך חזרה. אלברט ירד לטנדר ושב נושא תבנית ביצים. "מתנה לכבוד הבית החדש," חייך. הוא הוציא מכיסו את שקית המלח ופיזר את המעט שנותר על הסף. "נגד שדים ועין הרע," אמר.
משהלך פתחה את המזוודה וסידרה בארון את בגדיה: שלוש שמלות, שלוש חצאיות ארוכות מבד נוקשה, שש חולצות ארוכות שרוולים בגזרה מרובעת, סוודר, גרביים, לבנים ופיג'מה.
עד שעות הצהריים קרצפה סיגי את הדירה והעבירה את חפציה מחדר לחדר. הזיזה את המיטה מקיר זה לקיר אחר וחוזר חלילה, העמידה את השולחן והכיסאות בזוויות משתנות עד שנחה דעתה. את הכסף שחסכה בסתר מעבודתה כגננת הצפינה בבטנת מעילה וטמנה בגומחה במעלה הקיר שבעלת הבית כינתה אותה בוידעם. משסיימה כל אלה עברה בפתחים וקבעה מזוזות, ובירכה כנדרש והוסיפה "שהחיינו" וחשה כי חיית הפחד שגדלה בה מתכווצת לממדיה המוכרים.
אחר הצהריים ירדה אל הרחוב. אוטובוסים עשנים דהרו על אלנבי ואנשים נבלעו בתוכם ונסעו אל הלא נודע. סיגי הרימה את עיניה וחיפשה את אלוקים, שכבר חודשים ארוכים יש לה ריב גדול איתו. בשמים, שראשי מגדלים גדרו את גבולם, חלפה להקת ציפורים והיה נדמה לה לסיגי שהציפור האחרונה צועקת, "חכו לי, חכו לי," אבל האחרות לא שמעו את קריאתה.
עד שעות הערב סבבה סיגי ברחובות, תוהה אם מישהו שם לבו אל הזרה שזה מקרוב הגיעה, וכשהחל החושך זולג אל צללי הבתים כבר ידעה שבעיר הזו איש־איש לנפשו, לפחדיו, לצערו. כשהסמיך החושך שבה לדירה, נכנסה לחדר המדרגות והעלתה בו אור.
דלת נפתחה בקומה השלישית וילדה בפיג'מה יצאה וקראה בשקט, "מָאמָא?"
סיגי הרימה את ראשה. ארבע עיניים ננעצו בה באכזבה. שתיים של ילדה ושתיים של ארנבת.
רגינה
על בריחיה נעלה רגינה את דלת הדירה בקומת הקרקע, שלושה מנעולים למעלה ושניים למטה ועל העינית החצובה בדלת גם סורג ברזל. ביום אין היא מקפידה על כל המנעולים, שכן הלקוחות באות והולכות ואין בכוחה לנעול שוב ושוב. אבל בלילה אינה לוקחת סיכונים. היא הדליקה את האור במסדרון והסתכלה סביב. אחר כך חככה בדעתה וגררה שולחן לדלת, שאם בכל זאת יבואו הפורצים יהא השולחן מחסום מעט מפניהם. טפיפות רגליים נשמעו בחוץ כאילו אנשים רבים רצים שם, או איש אחד עם הרבה רגליים. היא ידעה שאינה מדמיינת את הקולות. שאמנם ראייתה נחלשה אבל שמיעתה רק מתחדדת מיום ליום. הטפיפות מכיוון השוק הלכו ונחלשו ורגינה ידעה שהרץ או הרצים כבר התרחקו. ובכל זאת גררה את הרדיו והניחה ליד הדלת והדליקה בגלי צה"ל שאם יבואו גנבים, יחשבו שבעלי הבית ערים וילכו למקום אחר. משסיימה לטרוח בכל סידורי האבטחה נכנסה רגינה למיטתה ועצמה את עיניה. לפתע נזכרה, היום הוא יום הולדתה השמונים וחמישה.
1
אלמלא הצטרפה אופירה לסיור ההוא בתל אביב לא היתה יודעת את מה שהיא יודעת ולא היו משתנים חייה. אבל אתי חברתה שהגיעה מצרפת כדי לדאוג שאביה שנפטר ייקבר כמו שצריך בהר הזיתים, ובעיקר לוודא שהוא לא יֵצא משם, רצתה משהו תרבותי להנעים בו את ימי השבעה. לביקורי תנחומים הקצתה אתי שעתיים ביום, בין שבע לתשע בבוקר, ואת שארית היום הקדישה לפעולות הנצחה. היא הלכה ל"הקמצן" בהבימה לזכרו של אביה, השתזפה לזכרו בחוף גורדון, ולבסוף השיגה זוג כרטיסים בחינם לסיור בעקבות דמויות היסטוריות שמתו טרם זמנן, באדיבותו של פקיד בלשכת התיירות, שהתייתמותה הפתאומית של אתי נגעה ללבו. "סיור היסטורי? ועוד בחום הזה?" מחתה אופירה ואתי אמרה, "אחרי עשרים שנה שלא הייתי פה אני רוצה להתחבר בחזרה לשורשים."
סוף דבר שאופירה התרצתה לבוא עמה. אם אתי מתחברת בחזרה לשורשים שלה, ועוד בחינם, מי היא שתעמוד בדרכה. כך או כך, הן התייצבו בתשע בבוקר ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב לסיור שתחילתו רחל המשוררת וסופו מי ישורנו.
שביל צדדי מוליך מן הרחוב אל חדר מדרגות אפלולי. כניסה שנייה שנקראת א', להבדילה מן הראשית הקרובה לשפת הכביש. בית שדייריו הולכים ובאים, שלא הוד ולא הדר לו ורק נזם השלט בבית הזה חיה ויצרה רחל המשוררת מעורר איזה נים נסתר. הם מצטופפים להקשיב למדריך. כאן חיה רחל משנת 1925 ועד למותה ממחלת השחפת באביב 1931.
בחדר המדרגות זוג אופניים ועגלת ילדים, עדות לחיים המפכים בבית שבו חיו אנשים שכבר אינם. הקבוצה נכנסת פנימה וממלאת את המבואה הקטנה עד אפס מקום. אופירה נלחצת לקיר ורוטנת. אישה יורדת במדרגות ומבקשת מהקהל לא להקים רעש, שאנשים ישנים. "בתשע בבוקר?" לוחשת אתי והמדריך אומר, "מי שכותב בלילה ישן ביום," כאילו שהמשוררת עדיין גרה כאן.
הקבוצה יוצאת לחצר האחורית, אבל אופירה נשארת בחדר המדרגות, נשענת בגבה אל הקיר, כעוסה על עצמה שנתפתתה לרעיון האיוולת להשחית יום עבודה על סיור הנצחה. צינה משונה מכה לפתע בגבה והיא ניתקת בבהלה מן הקיר ומתבוננת בו. שום דבר הנראה לעין. בחוץ שר המדריך בקול צרוד "לא פעם בקיץ", ובִפנים שולחת אופירה את ימינה ומניחה בזהירות על הקיר במקום שבו הכתה בה הצינה. כף ידה נפרשת כמניפה על חלקת הקיר החשופה, מרגישה את תזוזת הזמן. מגע חמים מְכסה לפתע על חמש אצבעותיה והיא יודעת שהיא שם. בחדר המדרגות של בוגרשוב 5 א', בתשע ורבע בבוקר, יד מושטת פוגשת יד אחות. אופירה מושכת את ידה כמי שנכווה בקודש.
שיעול מטלטל את גופה של רחל, רסיסי רוק שקופים ניתזים על שמלתה הלבנה. אם לא תאחז בקיר תיפול. היא מתכופפת כמבקשת להקיא את הכאב הבלתי נסבל. חתול מגיע מן החצר ומתחכך ברגליה. טיפות דם זעירות נספגות בפרוותו השחורה ונעלמות.
נחמה שבה מקניותיה ונעמדת בכניסה לחדר המדרגות. את חיוורת, היא אומרת. עד היום רק שמעה את שיעולה של המשוררת מלמעלה, עכשיו היא גם רואה. היא מניחה את סלה ורוכנת אל רחל, נזהרת מלגעת. השיעול גובר. נחמה עולה במהירות לדירתה ומביאה כוס מים. רחל שותה בשפתיים חרבות. זה החום של תל אביב, תכף יעבור, היא ממלמלת. ונחמה חושבת, זה לא החום, זו השחפת, שלא תעבור לעולם.
רחל מתעקשת לטפס לבדה לחדרה אשר בעליית הגג. הגוף הצנום נגרר למעלה ונעלם בקומה העליונה. נחמה שבה לדירתה ומדיחה את הכוס בזרם של רותחין, שלא תעבור המחלה חס וחלילה, שאולי היא נדבקת בזכוכית מבלי שרואים. כשיחזור פנחס בצהריים תתייעץ איתו שמא לזרוק את הכוס וזהו. נחמה פותחת את דלת דירתה בלאט. שקט עכשיו בחלל חדר המדרגות ורק המראֶה ההוא שנתקע בזיכרונה לא מש: רחל מתעוותת בכאב ומשעינה ידה על הקיר שלא תתמוטט. לובן ידה על לובן הקיר עד שכמעט אי־אפשר להבדיל.
מתוך הרהוריה נזכרת נחמה לפתע ששכחה את סלה למטה, והיא ממהרת במורד המדרגות. דף נייר צנוח על הסל, מכסה על כיכר הלחם. היא מרימה אותו ומקרבת אל עיניה. שמונה שורות קצרות בכתב יד. גיליון שאחזה המשוררת ונשמט מידה. כעין התרגשות אוחזת בה פתאום. שירים אמנם אינה מרבה לקרוא שריבוי המטאפורות גורם לה כאב ראש, אבל הדף הלוא הוא דבר בעל ערך שכן כתב יד המשוררת עליו. ואין זה עניין פעוט כלל, שכן שיריה של משוררת זו מתפרסמים בעיתון "דבר" ועוד בכל שבוע, משמע יש עניין לקהל בשיריה אפילו הם קצרים מדי ואינם ממלאים את הדף.
נרגשת עולה נחמה למעלה ומחכה לפנחס שישוב מן העבודה. יחזור ויאמר מה לעשות. להשיב את הנייר הלוא צריך, אלא... אלא שהשיר קצר הוא ובוודאי זוכרת אותו המשוררת בעל פה ותכתוב אותו שוב מזיכרונה, ומה אכפת לה אם נייר שכתבה בראשונה שוכב במגירה של נחמה?
רחל יושבת בכיסא המטבח. תסדיר נשימתה ואחר כך תסדיר מחשבותיה. כבר פסק השיעול ורק הכאב עוד אחוז בעצמות. היא קמה אל החלון. אוויר תל אביב רע לריאותיה, אוויר ירושלים טוב ממנו, ואוויר כנרת טוב מכולם. אך היא אינה יכולה לחזור לא לשם ולא לשם. היא פותחת את החלון שממנו ניבטת תפאורת הגן. שמש בוקר של 4 במאי 1926 מטגנת את העיר. במערכת העיתון מחכה משה בילינסון לשיר החדש וכבר היתה בדרכה אליו להביאו, אלא שאז בא ההתקף. תבוא ברכה חבס בצהריים ותיתן אותו בידיה שתעשה את השליחות. אך היכן גיליון הנייר?
היא מחפשת בקדחתנות בתיקה, בכיסיה. אַין. שמא אבד בדרך הקצרה שעשתה למערכת עד ששבה על עקבותיה משגברו הכאבים?
פנחס שב מן העבודה. נחמה חושבת מה כדאי שתעשה קודם, תגיש לו את הארוחה או תספר לו על הנייר יקר הערך. עד שרוחץ פנחס את ידיו כבר גומלת בה ההחלטה לספר לו תחילה, שההתרגשות על בטן מלאה עלולה לגרום לקבס. היא מניחה לפניו את הגיליון ומדברת בחגיגיות. הוא אינו מבין על מה המהומה, כי אף שנשמט הגיליון מידי רחל, לא שירה הוא, שאם היה שירה היה כתוב כאן שְמה, ואילו שיר זה נכתב בידי איזה מיכאל ברנשטיין. האין נחמה רואה? פנחס נאנח. אם היה לנחמה קצת שכל בקודקודה היתה רואה מיד כי שיר זה של סתם אדם הוא, ולא היתה מעכבת את ארוחתו בשל דבר של כלום. נחמה מטפסת נכלמת במעלה המדרגות ותוחבת את הנייר שפג זוהרו תחת דלת חדרה של רחל.
בדרכה למטבח מוצאת אותו רחל, והמילים שכתבה בלילה ורשמה בראשן את שמו של מיכאל משחירות למולה:
יֵשׁ יָמִים - הָעוֹלָם מִסְּבִיבֶיךָ
רַק סְמָלִים לֹא תֵדַע שַׁחֲרָם.
יֵשׁ יָמִים וְתִפְאֶרֶת שָׁמֶיךָ
רְמוּסָה בְּאָבָק וּבְדָם...
היא מרימה את ראשה. רוחות רפאים החזירו אלי את השיר, היא אומרת בקול, אולי גם יחזירו את מיכאל ברנשטיין.
נחמה מגישה לפנחס צלוחית חמיצה שגבעות שמנת משייטות בה, ולצדה מניחה פרוסות עבות של לחם. פנחס פורש את גיליון "דבר" מלוא השולחן למולו וכבר הוא לועס וקורא, שגדולה הנאת האכילה שמצטרפת אליה קריאת עיתון. ואם רק תשתוק נחמה הרי שיהיה עולמו מושלם. אלא שלשונה של נחמה אינה נחה. על בילינסון עורך "דבר" היא מתלוננת, שמיום שקם העיתון בשנה שעברה נשתנו חייה. שהרי אם לא היה מציע בילינסון לרחל לכתוב לעיתון לא היתה צריכה רחל לעזוב את ירושלים, ולא היתה צריכה למגורים בתל אביב, ולא היה פונה בילינסון לחברו קפלן שלא היה פונה לגיסו לוינסון שיש לו דירות להשכרה, ולא היה נותן לרחל מגורים בעליית הגג ממש על הראש של נחמה.
פנחס מרים את ראשו מן העיתון. מאין יודעת נחמה כל זאת, הוא תוהה. יודעת, אומרת נחמה. והנה כבר נפלט מפיה שהלכה ללוינסון ואמרה לו שאישה שחפנית גם אם היא משוררת טובה אין להשכיר לה דירה במקום שבו יש שכנים בריאים, והאם לא שמע שמפאת מחלתה גירשוה מדגניה? ושלא יתפלא מר לוינסון אם יֵרד ערך דירותיו בשל המשוררת השחפנית הדרה כאן למעלה. אבל לוינסון הבעלבית לא רק שלא חזר בו אלא אף החציף פנים ושתל שלושה דקלים בחצר האחורית אל מול חלון חדרה של המשוררת, להזכיר לה את נוף כנרת. כנרת תקע באמצע תל אביב, נושפת נחמה, עוד מעט גם יביא דייגים מטבריה.
פנחס ניגש לחלון ומסתכל החוצה. נכון, הוא אומר לנחמה, תקעו דקלים חדשים בחצר.
אתי נכנסת לחדר המדרגות.
"איפה את? חיפשתי אותך," היא אומרת לאופירה. "את חיוורת."
"אני בסדר," עונה אופירה. "רק קצת סחרחורת."
"חסר לך ברזל, ישר רואים," קובעת אתי ומוסרת לה בקבוק מים. "תשתי מהר ובואי שלא נאבד את הקבוצה. הוא מצוין המדריך הזה, שווה כל גרוש."
המולת הקבוצה כבר גלשה אל הרחוב אבל אופירה נשארת, פוסעת על השביל לבדה אל החצר האחורית. שלושה עצי דקל עלובים חולניים עומדים למולה בכפות שמוטות. שלושה דקלים שפלי צמרת באמצע חצר מוזנחת נתונים לחסדי הגשם. היא מרימה את ראשה אל עליית הגג ורואה ראש אישה בחלון, משקיף החוצה. נשימתה נעתקת. מבט אחד מהיר ואז נפתח החלון והאישה פורשת ידיה ומנערת מפה. פירורי ארוחת בוקר ניתזים החוצה והחלון נסגר. אופירה ממהרת ועוזבת את החצר ורק זוכרת עכשיו את מה שאמרה לה קלרה. על קללת הברכה אל תספרי לאיש לעולם.
בלילה לא הצליחה אופירה להירדם. קללת הברכה לא חזרה שוב, אבל אופירה כבר ידעה שאין חזרה ממנה. "אם קללת הברכה מגיעה אלייך את צריכה לבדוק למה," אמרה לה קלרה. "אלוהים רק מסמן לך, אבל אֶת הסיבה אַת צריכה למצוא בעצמך."
.jpg)
