מכים שורשים

 

 

רוב מוחץ של הישראלים מלים את בניהם. מחקרים מדברים על כ-97% מן היהודים בישראל המביאים את בנם בבריתו של אברהם אבינו. אך בשנים האחרונות, המיעוט שבוחר שלא למול הפך קולני יותר. חסידי העורלה מצאו טענה שהולמת מאוד את האקלים התרבותי של תקופתנו: למה אתם בוחרים בשביל הילד? תנו לו לבחור בעצמו, לכשיגדל, אם הוא רוצה להיות נימול או ערל. הטיעון הזה, המייצג באופן ישיר מיעוט קטן, נשען על שפה תרבותית דומיננטית מאוד.

לטענה הזאת יש תשובות רבות: מילה בגיל מבוגר היא הליך כואב יותר ומסובך יותר; יש גם יתרונות בריאותיים למילה בגיל צעיר. אך התשובה הפשוטה ביותר והאמיתית ביותר היא שאנו מלים את בנינו לא מחמת סיבות רפואיות, אלא בגלל מצוות ה', והמצווה היא למול בגיל שמונה ימים. מי שבוחר לא למול את בנו אינו משעה את הבחירה, אלא בוחר שבנו יגדל כערל המנוכר לעמו, כנגד צו ה' וכנגד מסורת ישראל.

פעם התווכחתי עם אחד ממתנגדי ברית המילה, והוא שלף כנגדי את הטיעון הלעוס הזה: "תן לילד את הזכות לבחור בעצמו!"

שאלתי אותו: "האם אתה נותן לילדך את הזכות לבחור?"

"בוודאי," השיב בגאווה.

"באמת?" שאלתי, "האם נתת לו את הזכות לבחור בעצמו את שמו? האם נתת לו את הזכות לבחור מי יהיו אֶחיו? מה תהיה שפת האם שלו? מי תהיה אימו? ועל כולן - האם נתת לו את הזכות לבחור אם בכלל ברצונו להיוולד?"

 

אני מביא זאת רק כדוגמה נקודתית לסוגיה שבעיניי היא מרכזית מאוד בעולם התרבותי של המאה העשרים ואחת. חכמינו לימדונו: "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ד, כב). העולם העכשווי מערער על רוב הקביעות שבמשפט הזה; לו יכול, היה מערער על כולן. לשאלה הזאת, למתח שבין זהות נתונה לבין בחירה אישית מפרקת, מוקדש החיבור שלפניכם. אנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות עזה, בישראל ובעולם המערבי כולו. הספר הזה מנסה לשרטט את מפת הקרבות במלחמת העולם הזאת.

ההתמכרות לבחירה בלתי פוסקת מאפיינת את העולם התרבותי של המאה העשרים ואחת. זכות הבחירה המוחלטת משמשת היום במרחב הערכי של המערב נימוק מוסרי מרכזי, כמעט בלעדי. בשם הבחירה החופשית הולכת וגוברת בעולם המפותח התמיכה במה שמכונה "המתות חסד", כלומר: היתר לרופא להרוג אדם, במסגרת רפואית רשמית, אם הלה מבקש שיהרגוהו. בהולנד ובבלגיה נהרגים בכל שנה אלפי אנשים ב"המתות חסד". סערה עולמית התחוללה בקיץ 2015 כאשר הרשויות בבלגיה אישרו לרופא להרוג צעירה בת 24, אמילי, שלא סבלה ממחלה סופנית, אלא מדיכאון. זו הייתה הבחירה שלה. בסופו של דבר, לאחר שאמילי ורופאיה קיבלו את כל האישורים הנחוצים מן הרשויות, התחרטה ההרוגה המיועדת שלושה ימים לפני המועד המתוכנן לזריקת הרעל, והודיעה שבעצם היא מעדיפה לחיות. אך כפסע היה בינה לבין מוות רשמי בסיוע רופא, בשם בחירתה החופשית. הבחרנות דוחה היום כל ערך אחר, אם דתי אם הומני, וגם כל זהות אפשרית.

 

האם באמת אפשר לכונן עולם ערכי שלם ויציב על הבסיס הבלעדי של בחירה פרטית מוחלטת? בכל אחד מאתנו יש רבדים נתונים של זהות: אני יהודי, ישראלי, גבר, דובר עברית, בן לאבי ז"ל ולאימי תיבדל לחיים ארוכים, אח לאחיי ולאחותי - ובכל אלו לא בחרתי. אני מחבק את רובדי הזהות הללו. בלעדיהם לא הייתי אני. דווקא משום שמעולם לא בחרתי בכל אלו, דווקא משום שלא הייתי יכול לבחור בנתוני זהות אחרים, רבדים אלו הם השורש העמוק של קיומי. גם את ילדיי לא בחרתי, ואין משמעותי מהם בחיי. בכל מסעותיי - מכל אלו אני בא, ואליהם אני חוזר.

כאשר הצהיר הנביא יונה בגאווה: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא" (יונה א, ט), הוא לא תיאר את בחירותיו, לא סיפר על הכרעות שקיבל, אלא הניף כדגל את זהותו המושרשת, שבתוכה גדל ושממנה לא היה יכול לברוח.

להתמקדות המופרזת בבחירה האישית יש היסטוריה לא קצרה בעולם המודרני, אך היא לובשת צורה בעייתית במיוחד בעולם הפוסטמודרני. בגללה מוטלים היום בספק כל מעגלי הזהות שלנו. זהות דתית, לאומית, אתנית, מגדרית - על כולן מסתערים מפרקי הזהויות, והם מתארים את השורשים הללו הן ככבלים מחניקים הן כאשליה פורחת באוויר. הם מנסים לפרק את הביטחון שבזהות, ולהמיר אותו בסחרחרה של בחרנות בלתי פוסקת. גם את המשפחה מנסים לפרק, ולמרבה הצער גם מצליחים, כפי שמראים הנתונים על אודות חיי המשפחה בעולם המערבי. בחיבור הזה ננסה להבין מאין כל זה בא ולאן כל זה הולך, ומה יש ליהדות לומר על התהליכים ההרסניים הללו.

תודתי לקרן תקווה ולראשיה רוג'ר הרטוג, אריק כהן ועמיעד כהן על תמיכתם, שאפשרה לי להתמסר לכתיבת הספר הזה. תודה גם להוצאת ידיעות ספרים ולאנשיה, ובעיקר לדב איכנולד ולעמיחי ברהולץ, על שיתוף הפעולה המתמשך והפורה.