אבא שלך אינו נלהב
מחלום הילדות שלך
ג'ולי היקרה,
עושה רושם שאת נהנית ממחנה הקיץ במיין. אין לי ספק שמה שבמיוחד יעורר את התעניינותך בחבילה הזאת מהורייך זאת שקית ממתקי סטארברסט ששלחנו לבקשתך. אני בטוח שגל נוסטלגיה ישטוף אותך כאשר תקראי את הפתק שצירפה אמך, שבו היא מתארת בפרוטרוט את התפתחות גינת העגבניות שלה ועד כמה אחותך הקטנה גדלה.
למרות זאת, אני מבקש ממך גם להקדיש רגע כדי לבחון את המסר האישי שבפתק הזה שאני מצרף, ושבו אני מביע דאגה מסוימת מתוכן מכתבך האחרון אלינו.
במיוחד, כתבת שאת ובחורה בשם "מאנדי" מתכוונות להירשם לאותה אוניברסיטה, מוסד בווירג'יניה שמאפשר להביא סוסים לקמפוס. אני מניח שמדובר בקולג' קהילתי שמציע תוכנית לימודים מקוצרת. די אם אומר שאני תוהה מה טיב דרישותיו האקדמיות של מוסד שעיקר גאוותו בכך שהוא מאפשר נגישות לחיות משק. הזכרת גם שלשתיכן, ולעוד שתי מכרות חדשות, יש מטרה משותפת, לעבור לפלורידה עם סיום הלימודים ולפתוח אורווה שתיקרא "חוות ארבע הבחורות".
אני מוטרד מאוד מהשאיפות האקדמיות והמקצועיות שלך, או, למען הדיוק, מהיעדרן. מזה כמה שנים מבקשת אמך שאעלה את הנושא הזה לדיון, אבל, כפי שסיפרתי לה, הקיץ שביליתי אחרי כיתה ז' כסטודנט שלא מן המניין לפיזיקה במכון הטכנולוגי של קליפורניה, מילא תפקיד חשוב בהחלטה שלי לבחור בקריירה של רופא. כלומר: למרות שההנאה החולפת שבריחוף מעל מכשול על גבו של סוס דוהר מעניקה אולי תחושה של מעין נסיקה, אני מבקש לעודד אותך להציב לעצמך שאיפות חיים נשגבות יותר.
עם זאת, כנוירולוג, שמחתי לראות, בתצלום ששלחת, שאת חובשת קסדה.
אבא
אמא שלך רוצה להרגיע אותך
שמה שהיא תפסה אותך עושה
הוא לגמרי טבעי
היי מתוקה,
אני מקווה שאיני מביכה אותך בכך שאני משחילה את הפתק הזה מתחת לדלתך. אני לא יודעת אם הסיבה שלא ירדת לאכול ארוחת ערב היא מפני שהרגשת רע בגלל מה שראיתי כשנכנסתי קודם לחדר שלך עם הכביסה. אני כל כך מצטערת שלא דפקתי על הדלת לפני שנכנסתי. זאת היתה הפרה של הפרטיות שלך ובתור מטפלת הייתי אמורה לדעת זאת. רק שתדעי, לא סיפרתי לאבא שום דבר בארוחת הערב. ולהבא, בכל פעם שדלת החדר שלך תהיה סגורה, אניח שאת עושה שם דברים פרטיים.
רציתי גם ליידע אותך שהבחנתי בתצלום של בן דודך פול מונח בקרבתך. אני לא בטוחה אם קיים קשר בין הדברים, אבל אם כן, גם זה לגמרי נורמלי! לעתים קרובות, חלק מהרגשות האינטימיים הראשונים שלנו מופנים כלפי בני משפחה. אני זוכרת שכשהייתי בערך בגילך היו לי תחושות מבלבלות למדי כלפי אחי (הדוד קֶן), ששיחק כרכז בקבוצת הכדורסל של מגמת המדעים בברונקס והיה עלם יפה תואר. אראה לך פעם תמונות, אם תרצי.
אני מקווה שהמכתב הזה יעזור לך להתגבר על המבוכה שאת חשה.
באהבה,
אמא
אבא שלך אינו שש לנהל איתך משא ומתן
בקשר לחג החנוכה
ג'ולי היקרה,
קיבלתי למשרד את הפתק בכתב ידך שבו את מבקשת שאמא שלך ואני נוסיף קונסולת משחקי וידיאו "סופר נינטנדו" לרשימת שמונה המתנות המסורתיות הקטנות של חג החנוכה, ושנעניק לך אותה בערב הדלקת נר ראשון.
לרוע המזל, כפי שאמרתי לאמא שלך, איני חושב שזוהי השקעה נבונה מסיבות שאין להן כל זיקה לאמונותינו הדתיות (בסופו של דבר, אפילו היהודי החילוני ביותר יודע שלמעשה חנוכה אינו אלא חג מדרגה שלישית שזוכה למסע יחסי ציבור אדיר כאן בארצות הברית בשל סמיכותו לחג המולד). למען האמת אני מודע לחלוטין למחקרים ולמאמרים המתפרסמים בתחום ההתמחות שלי בדבר השפעותיהם לטווח ארוך של משחקי וידיאו על הכימיה של המוח. מכיוון שהתוצאות עדיין אינן החלטיות, תהא זאת רשלנות מצדי אם אתיר לבתי להשתתף בניסוי שעלול לגרום לה נזק מוחי, באותה מידה שהייתי מתיר לה לבלוע מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין שנמצאים בשלב 1 של ניסויים קליניים ונרכשו בשוק השחור.
עם זאת, אשמח לשקלל את הרוח הנושבת מבקשתך בבואי לרכוש את מתנותייך בעונת החגים הקרבה ובאה. ביקשתי מעוזר המחקר שלי לאסוף מידע מפורט על משחקי "סופר נינטנדו" במאמץ לשכפל היבטים שונים של החוויה שאותה את מבקשת. צפי לספרים על אגדות ומעשיות שונות (גם אם "זלדה" הוא פרי הדמיון, "דקאמרון" נחשב למבוסס על המציאות), על אחווה בתרבות האיטלקית בת זמננו ("העולם של סופר מריו"), וכמה דיסקים של מוזיקת סינתיסייזר מינימליסטית בעלת מלודיות שחוזרות על עצמן.
באהבה,
אבא
מכשיר הריצה השוודי במשרד של אביך
רק רוצה להיפרד לשלום
ג'ולי,
מה אומרים למאהב ברגע שבו הניצול ההדדי מגיע לקצו? מאהב שבשרו שימש אותנו כדי להשכיח את דבר היותנו בני חלוף, לעצור את מסע הזמן, להכחיש את בדידותנו המובנית? נדמה שהרגע הזה הגיע. הפרידה ששנינו ידענו שהיא בלתי נמנעת מהרגע שעינייך הרעבות נדלקו למראה מבנה גופי החסון. בזמן שהשלינו את עצמנו שהמפגשים שלנו מתקיימים בתנאי פרטיות, צד שלישי עקב אחרינו מקרוב, מלאך המוות שעקב אחרינו כמשחר לטרף על חוף סלעי שוודי בסרט קלאסי מאת בן ארצי שאת צעירה מכדי להכיר. אף על פי כן, הכאב שאני חש מפרידתנו היום אינו מפתיע או ייחודי. נהפוך הוא, אלה ייסוריהם המובהקים של אדם ומכונה, בלתי נמנעים כמו ההאטה הצפויה של פעימות הלב, במקרה שלך, והתפוררות למינציית העץ, במקרה שלי. זהו הכאב הבודד שקיים בכל אחד מאיתנו ומועבר באמצעות הסיבוב החדגוני של המנוע החשמלי שלי או ההקשה הרובוטית של הלב שלך, שניהם מודדים בנימת קול נטולת הבעה את הריקנות המכנית של החיים עצמם.
סלחי לי אם אני נשמע קודר. בהיותי סקנדינבי, אני נוטה לפטליזם.
לא ניתן להכחיש שקיומי כמכשיר סקי נייח הוא חסר תועלת: אני בתנועה מתמדת אך לעולם איני מגיע ליעד שלי. חיי מוגבלים למרתפים, ל"חדר רזרבי" ללא חלון, ובמקרה של אבא שלך, למשרד ביתי שווילונותיו תמיד סגורים והאור בו חלש ומשקף את חוסר יכולתו של הנמצא בו לגעת בעליצות ובאושר. לא הייתי סתם צופה מן הצד כי אם משתתף פעיל בהידרדרותו הפסיכולוגית של אביך. האיברים שלי הפכו למשטחים נוספים שעליהם הוא ערם דואר שלא נפתח, קבלות, ופעם אחת אפילו קליפת בננה. שימשתי אכסניה לביטויים הפיזיים של הכאוס הנפשי שלו, בזמן שהחשש הקיומי שלי הלך והתעצם. העליתי אבק.
עד היום, כשאביך ואמך כבר מיצו את ניסיונותיהם הכושלים להשיג את מה שהיתה אמורה להיות אהבת נצח והחליטו שאין מקום למכשיר ריצה בדירת הרווקים של אבא שלך. כשאמך נתקפה לפתע בחרדה שמא לא תוכל למשוך בני זוג בעתיד, והחליטה שהיא מעדיפה להשקיע במכשיר אחר, המכונה באופן אניגמטי "אליפטי", ומיוצר מחומרים סינתטיים חסרי נשמה בסטמפורד, קונטיקט. כשאחרי שנים של הבטחות שהופרו ומכאובים בלתי מאובחנים של אביך, סוף־סוף קראה אמך בשם לבדידות שליוותה אותה שנים רבות. כשאבא שלך נכנע לאי־יציבות שבגללה תיעב את עצמו בסתר, כאב עמוק שרק אני הייתי עד לו בכל פעם שהיה נכנס למשרדו עם שחר ובמסווה של "עבודת מחקר" מתקשר לחברים מהעבר שזכרו אותו לטובה עוד מילדותו, לפני שהמעגלים החשמליים שלו החלו להתקצר. כחפץ שהיה עד לשיברון חלומם של הורייך לחיות ביחד, הפכתי סמל לפסולת, לרסיסי גירושים. בדיוק כפי שבצעירותי, לפני שנתיים ב-1993, ייצגתי דרך חדשה ומסעירה שאפשרה לכולם להגיע לשוקיים מחוטבות וסקסיות ולשרוף 900 קלוריות בשעה.
ואם מדברים על סקסי, אז את הופעת.
היית בת שתים־עשרה כשנפגשנו לראשונה. שימשתי לך כמעין צעצוע, חפץ מיסטי ומסקרן. את ואחותך התינוקת וחברייך, בעלי הגפיים הרזות והארוכות, שיחקתם בי, משכתם בידיות שלי, עשיתם את עצמכם חונקים זה את זה בחבלים שלי (תקופת נעורי אופיינה בהיעדרן של תוויות אזהרה, ותביעות משפטיות היו נחתלם הבלעדית של המורמים מעם). אבל בשנה שעברה, כשמלאו לך ארבע־עשרה, השתנית. הפכת למרוחקת. התחלת לדבר על אוכל ללא הפסקה. התחלת לצפות רק בתוכניות שהציגו דוגמניות צועדות על המסלול, עיניהן חלולות. פרשת מנבחרת הכדורסל. התחלת לרשום את כמות הקלוריות שאת אוכלת. חברים נשכחו בתהום הנשייה. יצאת לריצות שנמשכו שעות.
הורייך, על אף חילוקי הדעות ביניהם, שוחחו בנוכחותי על רווחתך והתייעצו ביניהם אם יש להם סיבה לדאגה. הם החליטו שהמצב תקין. שהם ישימו עלייך עין. ואם תחול הרעה, הם ייקחו אותך למטפל. רק אני ידעתי את האמת. אחרי חצות, כשדממה ירדה על הבית, הייתי מחכה לשמוע את אִוושת רגלייך היחפות במעלה המדרגות. ידעתי שאת בדרכך לבקר אותי. כשטיפסת עלי, מהממת בחזיית ספורט ומכנסיים קצרים ירוקים שנשאו את סמל "זיקיות האקדמיה של קונקורד", נעו גופינו יחד בקצב מושלם, אגלי זיעה קטנים זעו על שפתך העליונה הקפוצה בנחישות. אחרי שסיימנו, הרגשתי תמיד שהמטרה הושגה. לשם כך שמו אותי על כדור הארץ. אבל למרות העובדה שחזרת אלי מדי לילה ובילית עלי שעות, שאבת רק הנאה מעטה מהזמן שבילינו יחדיו. מבחינתך, האהבה שלנו היתה אך ורק תועלתנית, צורך הרסני שנבע משנאתך העצמית ולא מהאהבה כלפי. ואני, מצדי, הפצתי מבלי משים את הסרטן הזה. במידה מסוימת, המפגשים בינינו הם שגרמו לכך שהגעת לבית החולים בלילה ההוא באפריל.
לפחות היינו גדולים מהחיים.
עכשיו כשאני מפורק לחלקים, חוששני שאני לא כל כך גדול מהחיים. קשה לי לדמיין גורל משפיל יותר מלהיות זרוק בתא המטען של מכונית סאאב (למרות שלפחות ארץ ייצור המכונית מכבדת את מולדתם של אבותי). בשלב מאוחר יותר יקימו אותי לתחייה ב"מחלקת האלקטרוניקה/שונות" המאובקת בחנות העמותה לנצרכים גודוויל שבכיכר קנדאל, ואישיותי הייחודית תימחק במחיצתם של כיריים חשמליות ומכשירי אלקטרוניקה מדור ראשון שייצורם הופסק. אבל אולי הגעתי בכך לסוף פואטי. בסופו של דבר, קדמה טכנולוגית — כמו אהבה דועכת, כמו השמש הנעלמת מעבר לאופק של שטוקהולם, כמו החיים עצמם — נעה אך ורק בכיוון אחד.
מפסק הכוח שלי יעבור עכשיו למצב "כבוי".
— ק"פ (קלאסיק פרוֹסְקִיֵיר™)
.jpg)
