אני
אני אוכלת את הראש במבט, בתנועה.
"שקט" עבורי זו מילה גסה ואני לאט־לאט לומדת לא להיבהל ממנה.
נולדתי ב-12.6.93 ברחובות, ועד גיל שמונה־עשרה לא עזבתי אותה.
מאז אני כמעט ורק נודדת.
נולדתי בבית משוגע, ויצאתי לא פחות מטורללת.
בת זקונים לשני הורים נפלאים, שגידלו אותי נפלא, עד שאחת מהם פָּרְשָׂה כנפיים הכי קרוב לאלוהים.
ואחות מתישה לארבעה מתישים בזכות עצמם.
יש לי תזכורת באייפון, מדי יום בשעה 14:00: "לא לשכוח להפיץ אור וטוב בעולם", ומתיימרת לעשות זאת המון בשנים האחרונות.
אני מדריכת נוער, ומייחלת להם למצוא בי את מי שאני מצאתי בגילם.
יש לי הפרעות קשב ותחת לא רגוע.
כשיש שקט, אני הרעש הגדול.
אני סטודנטית, על אף שלא נתנו לי סיכוי.
יש שני אנשים שחיים בתוכי.
אני, ועוד ילד שמן שתמיד אומר לי: ״אוכל, קדימה, אוכל.״
שנים חשבתי שרגש זה דבר רע. שצריך לצנזר את הלב.
היום אני מקדישה עצמי לכל דבר שרק ארצה לגעת בו.
פעם אמרתי שיום אחד אוציא ספר, אולי גם הצגה,
או אולי תערוכה של כל החלטורות שמציירת, עד גיל ארבעים.
אולי הופעה עם חומרים מקוריים
ואולי בכלל אעבור לערבה, לגדל פלפלים או עגבניות.
אני בטוחה שאני יכולה לעשות הכול בחיים
ומאוד אוהבת את המילה "חלומות".
למה? כי הם אפשריים.
מעזה לעשות ולא מפחדת מהמילה "כישלון".
אפשר הכול,
אני ההוכחה החיה לדבר הזה.
ותוך כדי, יצאתי לחפש לבבות,
כאלו שיתנו לי לקשור אותם בשלי.
יצאתי לחפש ברחובות העיר, כאלו שיאמצו אותי כמדריכת הנוער שלהם.
יצאתי לחפש ברחבי הודו הגדולה, כאלו שיחברו אליי ואחבר עצמי אליהם.
יצאתי לחפש אותם במדבר, בדירות שעברתי בששת השנים האחרונות. חיפשתי אצל שכנים, בתל אביב, בשטחים, בלימודים...
יצאתי לחפש לבבות אצל כולם,
ובסוף,
בסוף מצאתי את שלי.
