סיכוי נוסף לעדן

היתרון המוחץ של סאני

 

היום האיר ובאטרסי הייתה פקוקה ומפוקקת. האוטוסטרדה M500 הובילה אותנו במאה וחמישים קמ"ש מעל התמזה ישירות ללב לונדון, ואחרי שירדנו ברמפה הספירלית לגשר צ'לסי, נתקענו בפקק במהירות מרבית של קמ"ש אחד ויחיד. נותרו לנו עוד שלושה קילומטרים ליעדנו.

הצטרפנו לשיירת המכוניות הצבועות כרום כסוף שסתמה את הרחוב והגברנו את החזר השמשה הקדמית שלנו כנגד הבוהק. אופנועים השתחלו ברווחים הצרים בין כלי הרכב, רוכביהם לבושים בחליפות קירור עשויות עור מבריק. צופרי אור רשפו ושאגו בזעף כשהרוכבים פלסו את דרכם בתוככי השיירה הדו-כיוונית, מותירים מאחוריהם שובל רעש וסנוורים שדמו לפעימות סטרובוסקופיות שיצאו מכלל שליטה. ואם לא די בזה, כל רכב ברחוב השמיע נהימה נמרצת כשמנוע הליבה והמזגן המותקנים בו מרעידים את האוויר בתדירויות שמבטיחות מיגרנה לשומעים. שלוש שעות של הדבר הזה.

אני שונאת ערים.

צהרי היום ואנחנו מתגלגלים למגרש המוזנח כאילו קרקס מהדור הישן מגיע העירה. אני הייתי נהגת-המשנה של ג'ייקוב. ישבתי בקבינה הישנה של משאית עשרים-הגלגלים, כשרגליי מונחות על לוח המחוונים ומועכות את ערמת הפסולת הגואה של עטיפות המקדונלדס שעליו. פועלי זירה סקרנים הסתובבו על הבטון המבוקע. שתי המשאיות האחרות בשיירת הצוות שלנו פנו פנימה מהכביש. זוג דלתות מתכת רעועות גדולות נסגרו מאחורינו בחבטה.

ג'ייקוב נעל את הגלגלים והשבית את תא הכוח. ירדתי מהקבינה. הדופן המוכספת של המשאית הייתה מטונפת מזיהום האוויר העירוני, אבל השתקפותי הייתה ברורה למדי. ציצת שיער בלונדיני טעונת טיפוח; כך גם הבגדים. טי-שרט שחורה בלי שרוולים ומכנסי ברמודה בירוק-זית בני שנה ויותר, רגליים תקועות בנעלי בד לבנות בלויות. אני בת עשרים ושתיים, למרות שיש לי מין גזרה צנומה כמו אלה של נשים בשנות השלושים לחייהן שעושות כושר ושומרות על דיאטה כדי להיראות שוב בנות עשרים ושתיים. הפנים שלי נראים בכלל לא רע; ג'ייקוב שיקם אותם ועיצב עצמות לחיים גבוהות כמו שתמיד רציתי כשהייתי בת טיפש-עשרה. פנים אולי לא מלאי הבעה כמו קודם, אבל מחמת עיוות ההשתקפות בגלל הקימור של דופן המשאית קשה להבחין בכך.

מחוץ לבידוד תא הנהג הכו בי קולות לונדון ישר בפרצוף, יחד עם החום והסירחון. שלושת תוצרי הפסולת העיקריים של שמונה עשר מיליון צרכנים שנחושים לשמר את סגנון חייהם באמצעות רכישת מוצרי בית ושימוש באנרגיה בקצב מטורף שרק תעשיית המאה העשרים ואחת יכולה הייתה לספק, ואפילו היא נאבקה קשות כדי לעמוד בביקוש.

אני יכולה להתחבר בלי בעיות לקן החמדנות הנהדר הזה; הצורך שלהם לטעום מהאקשן. אני יודעת מה הם הכי רוצים. ואנחנו נותנים להם את זה.

ריגוש, כך אני ויתר חברי צוות הטורפים של סאני יונקים מהם את הכסף. הבאנו חת'כת ריגוש מיוחדת במינה לכאן לבאטרסי. הלילה ילכו כאן מכות.

תיגרוף, תגרת מפלצרים; ספורט הדמים הגדול מכולם; אלים, ראוותני, עקוב מדם וקטלני תמיד. הוא חדשני והוא עדכני; מרחק יקומים מהזבל המחוטא של משחקי המציאות הווירטואלית שגיימרים טוענים לחליפות המשחק שלהם מדי ערב. זה הדבר האמיתי, הדבר שמעורר את האינסטינקטים העתיקים, החזק והממכר יותר מכל דבר אחר. והטורפים של סאני הוא הצוות החם ביותר שכבש בסערה את היעד בשנתיים שחלפו מאז החלו התחרויות. שבעה עשר ניצחונות רצופים. יש לנו תיגרופיז שמעודדים אותנו בכל מקום, מאיי אורקני בצפון ועד קורנוול בדרום.

הייתי בת מזל כשהצטרפתי לצוות בשלב הראשוני, כשכל העניין הסתכם בהתמרת רוטוויילרים ודוברמנים באמצעות שתלי ניבים וטופרי מאכלת. אני מוכנה לשים כסף שרעיון כזה לא עלה בדעתו של ווינג-טסיט צ'ונג המסכן כשפיתח את נוירון הזיקה השיתופני.

קארן וג'ייקוב היו גרעין הצוות, בוגרי ביוטכנולוגיה טריים מאוניברסיטת לסטר, בעלי תעודות הסמכה חמות, ישר מהתנור, כאלה שמבטיחות הצלחה לבעליהן . יכולים היו לפנות לכל חברה בעולם עם כישורים כאלה, לצלול הישר ללב העולם התאגידי, יקום המחקר היישומי ומאבקי התקציב השנתיים. זוהי עסקת חליפין שעושים מדי שנה מיליוני בוגרי אוניברסיטאות, להט הנעורים תמורת הביטחון וההקלה הגדולה הכרוכים בידיעה שהלוואות-הסטודנט שנטלו תיפרענה כסדרן. אבל המצב השתנה כשהחלה האפיפיורית אלינור, כדי לרצות את האגף השמרני בכנסיה, למתוח ביקורת פומבית על מוסריות צימוד הזיקה השיתופני ועל הדרך שבה נוצל לשליטה בבעלי חיים. לקח מעט מאוד זמן לאימאמים להצטרף למקהלה. האתיקה של הביוטכנולוגיה הפכה נושא עיקרי לדיון באולפני החדשות בכבלים; שלא להזכיר תריסרי פעילי זכויות בעלי חיים שפתחו בקמפיין לחיסול מעבדות הביוטכנולוגיה. לפתע פתאום חדל הממסד הביוטכנולוגי להיות מפתה כל כך.

אלמלא החלו לפרוע את הלוואות הסטודנט שלהם תוך שישה חודשים מההסמכה, עלול היה הבנק בפשטות רבה לכפות על ג'ייקוב וקארן, כנגד רצונם, שירות בתאגיד כלשהו (ולגבות דמי תיווך משכרם). בגלל אופי כישוריהם היה תיגרוף התחליף הכלכלי האפשרי היחיד.

איוורינה הייתה פעם אחות חדר ניתוח, שהחלה לסייע להם בטכניקות ההשתלה בדיוק כשהגעתי אני. נוודית עם מעט מאוד אמביציה, עוד פחות השכלה, אבל עם חושים מחודדים מספיק כדי לזהות שזה היה שונה, משהו שיכולתי להיטמע בו, אולי אפילו להצליח בו. התחום היה חדש לכולם, כולנו היינו טירונים מתלמדים. הם שכרו אותי לשמש נהגת ופועלת שחורה.

ווס הצטרף שלושה חודשים אחר כך. הוא היה מומחה חומרה, או חנון, תלוי בדעותיכם הקדומות. תוספת חיונית לספורט שהתחכום שלו גדל בקצב יומיומי כמעט. הוא תחזק את מכלי השיבוט, חוות המחשבים, מכל תמיכת החיים של קארניבור ועוד אלף יחידות מכשור שונות ומשונות.

הלך לנו לא רע, לבאנשיז של ג'ייקוב, כמו שנקראנו באותם ימים, מתגרפים ככל יכולתנו כדי לצבור מוניטין בקהילה שלנו. יחס ניצחונות יפה, כשישים אחוז. ג'ייקוב וקארן היו שקועים עדיין בחובות כבדים, אבל הצליחו לעמוד בתשלומי הריבית החודשיים. די היה בתזרים כדי שנוכל להתקיים כעצמאים, כשבני דורנו נאבקו לקבלת גיבוי מהסינדיקטים. עניים אך גאים, הסימום העצמי הכי עתיק בשטח. חיכינו לכך שהענף יזכה בהתעניינות הטלוויזיה ויעלה לליגה של הגדולים, הצוותים כולם ידעו זאת.

ואז קרה לי האירוע וכך זכיתי ביתרון המוחץ שלי.

נהמת מנועי הליבה של שתי המשאיות האחרות דעכה, ושאר אנשי הצוות הצטרפו אלי במגרש הבטון בינות לעשבים השוטים ושתן החתולים. לפי השלט שהמועצה המנהלית של לונדון תלתה על השערים נועד המגרש לשמש אתר הבניה של אחד מעמודי התמך של הכיפה הדרום-מרכזית. למרות שהשד יודע מתי תתחיל הבניה. אפשר היה להבחין בכיפה הצפון-מרכזית מעל גדר התיל שבראש החומה שהקיפה את המגרש. כיפת בדולח גאודזית בגון ענבר בקוטר ארבעה קילומטר, שרבצה מעל מרבית רובע ווסטמינסטר כמין תיבת תצוגה לבנייני האבן העתיקים שמתחתיה. התומכות היו זעירות לעומת גודלה, עשויות סוג של סיב עלחזק שגודל במסלול, שנצץ בזוהר פריזמטי באור השמש הצורב. פיגומים ריקים לכיפות צ'לסי ואילינגטון התפרשו בשמים משני עברי הכיפה. יום יבוא וכל הערים תיראנה כך, חוסות מפני מזג האוויר העוין שיצרה פליטת החום שלהן עצמן. אין כבר ערפיח בלונדון. עכשיו זהו רק רטט החום, האוויר המרצד בפתחי הפליטה של עשרים וחמישה מיליון נחירי מזגנים. עשרת פתחי הפליטה הגדולים ביותר ישבו כמו צדפות טפיליות על הכיפה הצפון-מרכזית והזרימו את עודפי החום במזרקות עצומות של אובך אפור. המועצה המנהלית של לונדון אסרה לטוס מעליהם, מחשש מפני מה שעלולות לחולל אותן שלהבות ענק אפלות.

קארן באה ועמדה לידי, חובשת מגבעת פנמה על רעמת השיער הטיציאני שלה. איוורינה עמדה במרחק כמה צעדים, לבושה רק בעליונית ומכנסי ג'ינס קרועים; חיסון נגד קרינת אולטרה סגול צבע את עור הנסיכה הארקטית שלה בגון קינמון עמוק. ווס השחיל זרוע מגוננת סביב מותניה כשרחרחה במורת רוח באוויר המעופש.

"אז איך הווייב, סאני?" שאלה קארן.

כולם השתתקו, אפילו ג'ייקוב שדיבר עם הבוס של פועלי הבמה. אם אין הייפ נכון ללוחם של צוות תיגרוף, אפשר פשוט להתקפל וללכת הביתה. עם כל כושר ההמצאה והגיבוי הטכני, שאר חברי הצוות לא לוקחים חלק בקרב עצמו. הכול על הכתפיים שלי.

"הווייב בסדר," אמרתי להם, "חמש דקות סגרתי עניין."

רק פעם אחת ויחידה נתקפתי ספק בכוחי, בזירה בניוקאסל שבה התמודדנו מול צוות מלך הפנתרים. הלך קרב מחורבן. קארניבור נפגע די קשה. אפילו אז ניצחתי. סוג הקרב שמצמיח אגדות תיגרוף.

איוורינה הלמה בכף ידה באגרוף קפוץ. "אחלה!" היא נראתה דלוקה, מחפשת צרות. אפשר היה לחשוב שהיא זו שאמורה להריץ את קארניבור בעצמה. אין ספק שהיה לה הלהט הדרוש; אבל אנ'לא יודעת אם היו לה מספיק ביצים בשביל הקילריות המיוחדת שלי.

התברר שדיקו, הבעלים של הזירה, היה מארגן מוצלח. בכך נעוץ כל ההבדל. היו זירות שבהן שאלנו את עצמנו אם המקום קיים בכלל, שלא לדבר על תמיכה מאחורי הקלעים. ג'ייקוב כינס את פועלי הבמה והורה להם לפרוק מהמשאית את מכל תמיכת החיים של קארניבור. פניו החסונים הזיעו קשות כשהגליל האטום הונף והורד יחד עם יחידות העזר. אין לי מושג למה הוא מודאג כל כך מנפילה של שני מטר. הוא אחראי לרוב תכנון גוף המפלצר (קארן מטפלת במערכת העצבים ובמערכות המִחזור) כך שהוא יותר מכל אדם אחר יודע כמה קשוח עורו של קארניבור.

בעבר הייתה הזירה מחסן צנרת עצום, לפני שהגיע דיקו ופתח את העסק. הוא השאיר את מעטפת לוחות הפח הגלי וסילק את מכונות ההעמסה האוטומטית כדי שיוכל לגדל בטבור האולם שוחה של פוליפ – שוחה עגולה בקוטר חמישה עשר מטר ובעומק ארבעה מטר. השוחה הוקפה מכל עבריה בקומות מושבים, מעגלים של ספסלי לוחות עץ פשוטים, רכובים על רשת עכבישית של פיגומים חלודים. שורת המושבים העליונה התנשאה עשרים מטר מעל רצפת הבטון, נוגעת כמעט בלוחות התקרה החלקלקים מהתעבות האדים. כשהסתכלתי במבנה המאולתר הרעוע שמחתי שאני לא אחד הצופים.

חדר התפעול שלנו היה בימים עברו משרדו של מפקח המחסן. פועלי הבמה גררו את מכל תמיכת החיים של קארניבור והניחו אותו במקומו על גבי מערכת חמורי עץ כבדה שנאנקה תחת משקלו אבל החזיקה מעמד.

איוורינה ואני התחלנו להדביק יריעות פוליאתילן שחורות על החלונות המזוהמים. ווס חיבר את מודולי העזר למערכת אספקת הכוח של המחסן. קארן הרכיבה את משקפי התצוגה ופתחה בהרצת דיאגנוזה במערכת העצבים של קארניבור.

ג'ייקוב נכנס, מחייך מאוזן לאוזן. "יחס ההימורים תשע-שתיים לטובתנו. שמתי עלינו חמשת'לפים. נראה לך שאת יכולה לעשות את זה, סאני?"

"חבל לך על הזמן. זה עתה הפכו גורגונות הכרך לבעלים שלמפלצר אחד מת."

"זאת הבחורונת שלי." אמר ווס בגאווה וטפח על כתפי.

הוא שיקר וזה כאב. ווס ואני היינו זוג בלתי נפרד משך שמונה חודשים, ממש עד האירוע שעברתי. עכשיו הוא ואיוורינה היו אלה שהרקידו את המתלים של טנדר הקמפינג מדי לילה. לא שמרתי לו טינה על כך, לפחות לא באופן מודע. אבל כשראיתי אותם הולכים יחד לכל מקום, שלובי זרועות, מתמזמזים, צוחקים – נחמץ לבי.

שעה לפני שעליתי לאוויר נכנס אלינו דיקו. אם תסתכלו עליו תתפלאו איך אחד כמוהו התגלגל לעסק כזה. אדם מרושת חברתית ומכובד, כולו גינונים רשמיים וחיוכים אדיבים; גבוה וצנום, שיער שיבה שופע, קצת סבוך מדי מלהיות אמיתי, והילוך מעט נוקשה שבגללו היה עליו להיעזר במקל הליכה עם גולת כסף. הוא לבש אך ורק בגדים בסגנון אופנת המאה הקודמת: חליפות באפור בהיר עם דשים צרים, חולצה לבנה ועניבת פרפר ארגמנית קטנה.

אחריו השתרכה נערה באמצע שנות העשרה שלה, בעלת גזרה נאה וגם פנים מתוקים; ענן פלומה של שער אגוז מתולתל סביב ארשת פנים שלווה ומצטנעת. היא לבשה שמלה צהובה פשוטה וארוכת מכפלת בעלת מחשוף מרובע. ריחמתי עליה. אבל זה סיפור ישן; יוצא לי לראות בלי סוף סיפורים דומים בכל מקום. כך לפחות למדתי כל מה שרציתי לדעת על דיקו וגינוניו המתורבתים, צבוע שכמותו.

אחד מפועלי הבמה סגר מאחוריו את הדלת, קוטע את קולות השיחה מהאולם המרכזי ומערכת הכריזה החורקת. דיקו העיף בי ובאחרות מבט חטוף והושיט לג'ייקוב מעטפה. "שכר ההופעה שלכם."

המעטפה נבלעה במעיל העור נטול השרוולים של ג'ייקוב.

גבות הכסף המעודנות הורמו כדי מילימטר. "אתה לא מתכוון לספור את הכסף?"

"המוניטין שלך טובים," אמר לו ג'ייקוב. "אתה מקצוען אלף-אלף. ככה הדיבור עליך."

"מאוד אדיב מצדך. וגם לכם יצא שם טוב."

הקשבתי לשיחת הסרק בינו לבין יתר החבורה. לא אהבתי את זה; הוא הפריע. יש צוותים שאוהבים להשתולל לפני הקרב; אחרים חופרים וחופרים בענייני טקטיקה. כשלעצמי, אני מעדיפה רוגע ושלווה כדי שאוכל לשקוע במדיטציית זן, חברים שידברו אתי אם ארצה ושידעו מתי לשתוק. לא מצאתי מנוחה ולחץ ההמתנה עושה לי גרדת. בכל פעם שמבטי נפל על הנערה של דיקו היא השפילה את עיניה שבחנו אותי בלי הרף.

"תמהני אם אוכל להציץ בקארניבור?" שאל דיקו. "שומעים עליו כל כך הרבה…"

כולם פנו כאיש אחד לשאול אותי.

"בטח." אחרי שהזקן יראה אותו הוא אולי יעוף מפה. האמת היא שאי אפשר לסלק מישהו מהנכס שלו כנגד רצונו.

הצטופפנו מסביב למכל תמיכת החיים, כולנו חוץ מהנערה. הפחתנו את עכירות פני המכל וכשראה דיקו את מה שהיה בתוכו ירדה עליו ההבנה במה דברים אמורים ומבעו החמיר. חיוכו הפך גיחוך גולגולת מת. למראהו עברה בי צמרמורת.

גובהו של קארניבור כמעט שלושה מטרים, דמותו פחות או יותר הומינידית במובן זה שיש לו שתי רגליים עבות כגזעים ופלג גוף עליון דמוי חבית, וכל זאת למרות שעטה שלד חיצוני מפרקי שחור. כאן מתחילים הדברים המשונים קצת יותר. מכתפיו נשלחו חמש זרועות ציד משוריינות ושתיים מהן הסתיימו בצבתות להב עצם. כולן היו מכורבלות עכשיו סביבו כמו נחשי בואה בגלל הצורך להסתגל לממדי המכל. היה לו צוואר עבה בקוטר עשרים ס"מ בעל יכולת תנועה היקפית שתמך בראש מהגיהינום, מפוסל מעצם שחורה שלוטשה לכרום מבריק. חזית הלסת דמתה ללוע כריש שבו שורת שיניים כפולה, ובגולגולת היו קבועים שקעים ומכתשים להגנה על אברי החושים שלו.

דיקו הושיט יד ונגע בפני המכל. "נפלא," אמר בלחש, ואז הוסיף בנימה אגבית: " אני רוצה לקנות את המשחק."

"אתה רוצה מה?" חרק קולה של קארן.

דיקו הפנה כמו זרקור ישר אל קארן את גיחוך המת שלו. "משחק מכור. תקבלו סכום יפה, עשרת אלפים, כפליים מהקופה, בנוסף לכל הימור שתרצו לשים מהצד. העסקה תקל את הנטל הכספי שרובץ על להקת חובבים שכמותכם. נוכל אפילו לדבר על מופעים נוספים בעתיד."

"לך תזדיין!"

"בשם כולנו," ירק ג'ייקוב. "לכלכת, דיקו. אנחנו מקצוענים, מקצוענים אמיתיים. אנחנו מאמינים בתיגרוף, זה הדבר שלנו. היינו בעסק מההתחלה ואנחנו לא ניתן לחארות כמוך לדפוק את העסק בשביל רווח קל. אם תצא השמועה על מכירת משחקים נפסיד כולנו, אפילו אתה."

הוא היה טוב. אני זוקפת זאת לזכותו. מעטה נועם ההליכות שלו לא נסדק לרגע. "אתה לא משתמש בראש שלך, בחור. כדי להמשיך ולעסוק בתיגרוף צריך כסף. ובעתיד יהיה בכך צורך רב אף יותר. תאגידים מסחריים גדולים מתחילים לגלות עניין בספורט הזה שלכם, שבקרוב יהפוך למקצועני עם ליגות רשמיות וגופי בקרה. בעזרת סיוע מתאים יוכל צוות בעל איכות מוכחת כמו שלכם להחזיק מעמד עד שתגיעו לגיל הפרישה. אבל אפילו מפלצר שלעולם אינו ניגף בקרב זקוק לשיפוץ כללי מדי תשעה חודשים, שלא להזכיר את השיפורים המתמידים שעליכם לשלב בו, והמגמה הזאת רק תלך ותגבר. ועכשיו זה ביזנס, לא משחק ילדים. כרגע אתם חובבנים נאיביים ששיחק להם המזל. אל תשלו את עצמכם; יום אחד תפסידו, ואז תזדקקו להכנסה קבועה שתאפשר לכם לעבור את שבע השנים הרזות בזמן שתעסקו בתכנון ובניסוי מפלצר חדש.

"זה מה שאני מציע לכם, צעד ראשון בדרך להתנהלות אחראית. לוחמים ואמרגנים מפרנסים אלה את אלה, כך היה תמיד, אפילו בימי הגלדיאטורים של רומא, וכך יהיה תמיד. אין בכך כל פסול. הערב יצפו האוהדים בקרב אדירים, כי קארניבור מעולם לא מובס בנקל. הם ישובו לצפות בכם, ישאגו לכם להכריע בקרב, יתלהבו עד אובדן חושים כשתנצחו. מאבק, שברון לב, ניצחון, אלה הדברים שמדברים אל לבם, הדברים הנופחים רוח חיים בספורט. האמינו לי, אני מבין ללבו של הקהל הרבה יותר משתוכלו אתם אי פעם; לכך הקדשתי את חיי."

"לכך ולכסף." אמרה איוורינה בשקט. היא שילבה את זרועותיה על חזה והסתכלה בו בבוז. "תחסוך לנו עוד מהבולשיט הזה כאילו אתה עושה לנו טובה. אתה מנהל את ההימורים בחלק הזה של העיר, אתה ועוד כמה בחורים. קבוצה קטנה מגובשת וידידותית שהכול בכיס שלה. זה מה יש, זה מה שתמיד היה. אני אגלה לך מה באמת קרה הלילה. כל העולם ואשתו שמו כסף על קארניבור, ההימור הבטוח. אז אתה והחבר'ה עשיתם חשבון איך תוכלו למקסם את הרווח מהמצב: לשלשל לידינו עשרת'לפים ולעשות קופה."

"חמישה עשר אלף," אמר דיקו בלי להניד עפעף. "בבקשה קבלו את ההצעה, אני מפציר בכם כידיד. אמרתי לכם את האמת לאמיתה, לא משנה איזה מניע אתם מייחסים לי. יום אחד תנחלו מפלה." הוא פנה ונעץ בי את מבטו, בארשת מתחננת כמעט. "את לוחמת הצוות, המעשית ביותר מטבעך. כמה ביטחון יש לך ביכולותייך? את זו שנלחמת בתגרה, את ידעת רגעי אי ודאות כשהיריב שלך שלף משרוולו קלף מפתיע. בלי ספק אינך יהירה דייך לחשוב שאת בלתי מנוצחת?"

"לא, אני לא בלתי מנוצחת. מה שיש לי זה היתרון המוחץ שלי. לא יצא לך לשאול את עצמך איך זה שאני מנצחת תמיד?"

"הועלו השערות רבות לגבי לזה."

"הסוד פשוט מאוד; למרות שאיש מלבדי לא יוכל לעשות בו שימוש. אתה מבין, גורגונות הכרך לא ינצחו אותי, לא כל עוד סיימון הוא הלוחם שלהם."

"אני לא מבין. לא ייתכן שכל קרב הוא עניין של טינה אישית."

"אבל זהו, שכן. אולי, לו הציבו גורגונות הכרך לוחמת אישה הייתי שוקלת לקחת את הכסף שלך. אבל אני יחידה במיני; באף אחד מהצוותים האחרים לא מריצה אישה את המפלצר."

"אז זה היתרון היחסי שלך, היתרון המוחץ האגדי, נשים לוחמות טובות יותר מגברים?"

"מוטיבציה היא המפתח," אמרתי. "זאת הסיבה שאנחנו משתמשים בצימוד זיקה לשליטה במפלצרים. לחייצרים האלה שאנחנו מטליאים פיסות-פיסות אין שום מקבילה בטבע. לא תוכל למשל לקחת מוח של אריה ולשחבר אותו לתוך קארניבור. למרות כל האינסטינקטים של חיית טרף שיש לאריה הוא לעולם לא יוכל להתמודד עם נתוני הקלט החושי של קארניבור או להפעיל את גפיו. זאת הסיבה שאנחנו מתקינים למפלצרים ביו-מעבדים במקום מוח. אבל גם המעבדים אינם מספקים את מלוא התפוקה הנחוצה. מבחינת התוכנות שרצות על המעבדים, קרב לעולם אינו יכול להיות משהו מעבר לסדרת בעיות מורכבות, מין שחמט תלת-ממדי. מתקפה תפורק למקטעים לשם אנליזה והשקת צעדי תגובה הולמים. ועד אז כל יריב חצי תבוני כבר יקרע אותם לגזרים. אין שום תוכנה שמסוגלת להשרות תחושת חירום שלובה באינסטינקט מתוגבר-פאניקה, אם אתה רוצה לקרוא לזה כך. אין לבני אדם מתחרים בעניין הזה. זאת הסיבה שאנחנו משתמשים בצימוד הזיקה. תיגרוף הוא הביטוי הפיזי של המוח האנושי, הצד האפל שלנו במלוא ערוותו הנוראה. לזאת באו לסגוד הלילה הצופים החמודים שלך, דיקו, לחייתיות צרופה. לולא היו שלוחינו המפלצרים קיימים היינו אנחנו בעצמנו יורדים לזירה. והיינו הורגים זה את זה, בכך אין שום ספק."

"ואת הפראית שבכולם?" שאל דיקו. הוא הקיף במבטו את פניהם הקפואים של כל אנשי הצוות, מחפש אישור.

"עכשיו כן," אמרתי, ובפעם הראשונה הנחתי לנימה ארסית להתגנב לקולי. הבחנתי בנערה הנרתעת מעט, כשעיניה פעורות ומרותקות.

"לפני כשנה נחטפתי על ידי כנופיה מקומית. לא הייתה לזה סיבה מיוחדת, סתם נקלעתי למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. אתה יודע מה הם עושים לנערות, דיקו?" סיננתי בשיניים קפוצות כשעיניי לא משות מפניו. המסכה שלו החלה להיסדק ומן הבקיעים הקטנים צצו סימנים קלים לרגשות.

"כן, אתה בטח יודע. הזיון הקבוצתי לא היה החלק הרע ביותר, זה נמשך רק יומיים. אבל אחר כך התחילו לעבוד עלי בסכינים. זהו הליך סימון שנועד לוודא שכולם ידעו איזה בני זונה קשוחים הם. כשגורגונות הכרך ישלחו לזירה הלילה את טורבוראפטור שלהם, זו הסיבה שאני הולכת לפרק אותו לגורמים כל כך קטנים שלא יישאר ממנו שום דבר מלבד ערפילי דם. לא בשביל הכסף, אפילו לא בשביל המעמד; אלא כי אני הולכת להוריד את הביצים לזכר הטינופת הזה סיימון." צעדתי צעד אחד לעברו והנפתי זרוע מאיימת. "ואף אחד, אתה או מישהו אחר, לא ימנע זאת. הבנת את זה, מר זבל?"

אחת מזרועות הציד של קארניבור החלה להתפתל, תנועה בלתי מורגשת מתחת לפני השטח העכורים של המכל.

דיקו זרק מבט חטוף במפלצר חסר המנוחה וקד כדרכו קידה מנומסת נוספת. "לא אנסה עוד לשכנע אתכם, אבל אני מפציר בכם לשקול את הצעתי." הוא סב על עקביו ורמז לנערה ללכת בעקבותיו. היא נחפזה לצאת.

החבורה הקיפה אותי בחיוכים וחיבוקים.

הגיע הזמן לקרב. הם ליוו אותי כמשמר ראש לזירה. האוויר מסביב לזירה כבר היה חם מדי ונעשה הביל מאוד מזיעת הקהל ונשימתו. בלי מיזוג. כמובן.

הוצפתי בקריאות שנשמעו מן היציעים, מחיאות הכפיים האיטיות, היללות, שרעמו בחלל הריק האפל שמאחורי הטריבונות.

מתחת לפיגומים הדהדו אוזניי בתדירויות הלוואי ההרמוניות הנמוכות. ואז החוצה לתוך שטף תמידי של אור כחול-לבן ושאון מחריש אוזניים. קריאות העידוד וקריאות הגנאי טפסו לקרשנדו. כל סנטימטר של מושבי עץ היה תפוס.

תפסתי את מקומי בשולי הזירה. סיימון ישב בדיוק מולי, עירום, קירח ושחור כלילה. קעקוע גריפון מסוגנן בצבע אבן אודם בער בזוהר פלואורסצנטי על חזהו, פועם בקצב פעימות לבו. עגילי פירט גדולים השתלשלו מבדלי אוזניו החבולות. הוא נעמד והחווה אלי תנועת "לכי תזדייני" גדולה. אוהדי גורגונות הכרך שאגו בהנאה.

"את בסדר, סאני?" לחשה איוורינה.

"בטח." נעצתי את מבטי בעיניו של סיימון וצחקתי בבוז. האוהדים שלנו הריעו באקסטזה.

השופט קם על רגליו ממקומו שבמחצית הדרך מסביב לשפת הזירה. מערכת הכריזה התעוררה לחיים בחריקה והשופט פתח בהקדמה קצרה. בולשיט ורבלי סטנדרטי. למעשה הוא יותר מזניק משופט. אין חוקים רבים מדי בתיגרוף – המפלצר חייב להיות דו-רגלי, בלי חומרה או מתכת בעיצוב, אין זמן סיום קבוע מראש, השורד הוא המנצח. זה באמת מונע בלבול.

השופט קיצר בדבריו, כנראה מאימת לינץ' בידי ההמון חסר הסבלנות. סיימון עצם את עיניו, מתרכז בצימוד הזיקה שלו עם טורבוראפטור.

צימוד זיקה הוא קישור פרטי יחיד במינו. כל אחד מבני זוג תאומי נוירו-שיתופן משובטים מכוונן לתאומו ולו בלבד. לא ייתכן יירוט התזקות ביניהם, האזנה של צד שלישי. אחד מהם מוטמע במוח אנושי והאחר מוכלל בביו-מעבד של המפלצר. זה הכלי האידאלי לתיגרוף.

עצמתי את עיניי.

קארניבור המתין מאחורי רשת הפיגומים. הרצתי בדיקת מערכות סופית. עורקים, ורידים, שרירים, גידים, תוכנת אל-כשל לרשת העצבים, רב-יתירות חדרי משאבת הלב. כולם מקוונים ופועלים במאה אחוז יעילות. הייתה לי עתודת דם רווי-חמצן למאבק בן שעה.

לא היה שום דבר אחר. אברים פנימיים חיוניים הם, פשוטו כמשמעו, חיוניים. מסוכן מדי להביא אותם לזירה. נקר אחד והמפלצר עלול למות. אחד! קשה לקרוא לזה משחק הוגן. זה גם עיצוב קרב רשלני. לכן בילה קארניבור את רוב זמנו במכל תמיכת חיים, במקום שבו שמשו מערכות העזר תחליפי כבד, כליות, ריאות וכל יתר הזבל הפיזיולוגי החיוני לחיים ושאינו חיוני ליכולת הלחימה שלו.

הצעדתי אותו קדימה.

והקהל השתולל. צפוי. כמו שעון. אבל אני אוהבת אותם בגלל זה. זה הרגע שלי, זו שעתי היפה, הזמן היחיד שבו אני באמת חיה.

טורבוראפטור היה כבר בדרכו לרדת לשוחת הזירה, הכבש המאולתר כרע תחת משקלו. הזדמנות ראשונה לסקירה מדוקדקת.

צוות גורגונות הכרך הכליב ובנה דינוזאור קטן בצבע ארגמן-חבּוּרה, מינוס הזנב. מבנה גופו היה אגסי עם רגליים קצרות גוצות – קשה להפיל דבר כזה. הזרועות היו מוזרות, שניים וחצי מטר באורך, חמישה מפרקים לכל אחת – תנועתיות מצוינת, יש להקדיש לכך תשומת לב; בקצה אחת מהן הייתה כפה בת שלושה טופרים, השנייה הסתיימה בגוש עצם מוצק. הרעיון היה מוצלח, ללפות עם הטופרים ולהלום באגרוף העצם. בהינתן מוטת הידיים יכול היה כנראה החייצר לצבור מספיק תאוצה כדי לבקע את השלד החיצוני של קארניבור. זוג קרניים חדות כמחט באורך חמישים סנטימטר הזדקרו מראשו. טיפשי. קרניים וסנפירים אולי נראים טוב אבל נותנים ליריב נקודת אחיזה; זו הסיבה שעיצבנו את קארניבור חלק כקרח.

קארניבור הגיע לתחתית שוחת הזירה ופועלי הבמה גררו משם את כבש העץ. דממה נפלה כשנשא השופט את ידו. מטפחת משי לבנה השתלשלה ממנה. הוא שמט את המטפחת.

הנחתי לכל חמש זרועות הציד להיפרש כמעט עד לרצפה כשהצבתות משמיעות קולות פיצוח. אוהדי הטורפים של סאני הצטרפו לקצב ברקיעות רגליים ובמחיאות כפיים.

טורבוראפטור וקארניבור חגו זה סביב זה, בוחנים זה את מהירותו של זה ואת הרפלקסים שלו. הצלפתי בכמה זרועות ציד כדי ללכוד כמו בפלצור את רגליו של טורבוראפטור. מהירות ההתחמקות של גדמי הרגליים הקצרות האלה הרשימה אותי. בתגובה שילח את טופרי הכפה וסיכן את שורש זרוע הציד. לא חשבתי שהוא יוכל לקרוע אותה אבל ידעתי שעלי לעמוד על המשמר.

הגישושים ההדדיים חדלו. התחלנו בהנעת המפלצרים מצד אל צד, דרוכים, ממתינים להזדמנות לתקוף או להתגונן מפני תקיפה שתבוא. סיימון הקדים אותי ושיגר את טורבוראפטור בריצה פראית להסתער עלי ולהנחית מכה בזרוע האגרוף שלו. סחררתי את קארניבור על עקבו בהנפת זרועות הציד כדי להגביר את התנופה הסיבובית. כשחלף טורבוראפטור על פניי פגעתי באחורי ראשו בזרוע ציד והטחתי אותו בקיר הזירה. קארניבור חזר לאיזון וקפץ עליו. רציתי להשאיר אותו מוצמד לקיר, להכות בו מבלי שיוכל למנוע זאת. אבל שתי זרועותיו הצליפו אחורה – לממזר היו בהן מפרקים כדוריים. אחת מזרועות הציד שלי נלכדה בטופרי הכפה. התגוננתי בזרועות הציד האחרות מפני אגרוף העצם ובו בזמן פיתלתי את הגפה הלכודה.המכה שהנחית טורבוראפטור נבלמה בפקעת זרועות ציד ואיבדה את עוצמתה. התנודדנו והתרחקנו זה מזה.

גדם קצה זרוע הציד שלי היה מוטל על רצפת הזירה, מתעוות כמו נחש מחושמל. לא היה כאב; לא כך הייתה מעוצבת מערכת העצבים של טורבוראפטור. סילון דק של דם ארגמני זרזף מן הקצה הקטוע. הנתז נעלם כשהביו-מעבדים חסמו את קצה העורק.

הקהל קם על רגליו, גועש בשביעות רצון ומשווע לנקמה. הבזקי צבע וזרועות מיטלטלות. לוחות הגג רטטו. הכול היה מרוחק מאוד.

טורבוראפטור מיהר להצטודד הרחק מקיר הזירה המסוכן. הנחתי לו להתרחק כשאני מתבוננת בו בריכוז. אחד מטופריו נראה מנותק. כשנקמצו שני האחרים הוא נותר בלי נוע.

התנגשנו שוב במרכז הזירה. הפעם נלחמנו מקרוב בשיניים ובציפורניים. הגפיים והזרועות יכלו רק להכות מכות סרק בגופים המשוריינים כשהיינו צמודים כל כך. ואז הצלחתי לכופף את ראשו של קארניבור נמוך עד כדי כך שיכול היה לנעול את לסתותיו על כתפו של טורבוראפטור. שיניים חדות כתער נגסו בקשקשי ארגמן עד זוב דם.

טופריו של טורבוראפטור החלו לשרוט בראשו של קארניבור. סיימון השתמש בטופר המת כמו בפותחן קופסאות, מנקר בחגווי החושים שבגולגולת. איבדתי כמה קרניות ואוזן אחת לפני שנוכחתי שלא תצמח לי יותר תועלת מהמצב. שיניו של קארניבור כבר גרמו את מלוא הנזק ולא יכלו להעמיק ולנשוך עוד. הנחתי לו ושוב נפרדנו כל אחד לעברו.

טורבוראפטור נסוג כדי שני צעדים והסתער עלי שנית. לא הייתי זריזה מספיק. קורנס האגרוף הכה בגופו של קארניבור במלוא העצמה. כשלתי אחורה כדי לשמור על שיווי המשקל והוטחתי אל קיר הזירה.

הביו-מעבדים הבזיקו גרפיקת-סטטוס לעיניי, קורים אדומים וכתומים שצפו על פני שדה הראייה שלי, מסמנים את הנזק שנגרם. אגרופו של טורבוראפטור קעקע את האזור המרכזי בשלד החיצוני. קארניבור יוכל לעמוד בעוד צמד מהלומות כאלה, בוודאי לא יותר משלוש.

הצלפתי בשתי זרועות ציד. אחת מהן נכרכה סביב אגרוף העצם של טורבוראפטור. השנייה לכדה את הפרק העליון של אותה גפה. כבלים שאין להיחלץ מהם. סיימון לא יוכל לתמרן ולהנחית חבטה נוספת כל עוד הוא אזוק בהם, ינסה ככל שינסה.

שלחתי פקודה נוספת למעבדים הרלוונטיים לא להרפות מן הלפיתה. שליטה בחמש גפיים עליונות בו זמנית אינה אפשרית למוח האנושי. אין לנו התכנות הנוירולוגי ההולם ולכן רוב המפלצרים הם דמויי אדם פשוטו כמשמעו. המרב שיכולתי לעשות עם קארניבור היה לשלוט בו זמנית בשתיים מזרועותיו; אבל המעבד יכול לנהל פעולה פשוטה כגון לפיתה ממושכת, בזמן שאני עוברת לזוג זרועות אחר.

גף הטופרים של טורבוראפטור התעקלה אחורה בניסיון לקרוע את אחיזת זרועות הציד שריתקו את גפו האחרת. שלחתי שתי זרועות נוספות ללכוד את גף הטופרים, מה שהשאיר לי זרוע אחת כדי לנצח בקרב.

הנפתי את הזרוע הנותרת כדי לנסות ולשבור את מפרקתו של טורבוראפטור כשסיימון ביצע תרגיל מפתיע: הוא החל למשוך אחורה את חלקה העליון של גף הטופרים. לא האמנתי למראה עיניי, חשבתי שעצבי הראייה של קארניבור בגדו בי. אחיזתי בגף הייתה איתנה ולא ייתכן שראיתי אותה זזה.

נשמע קול קריעה לח ומעט דם ניתז. זרועות הציד שלי נותרו כרוכות סביב שלושת המפרקים התחתונים של גף האגרוף, בעוד החלק שנחלץ התגלה כנדן לחרב עצם מוצקה באורך חמישים סנטימטר.

סיימון תקע את החרב הישר לגופו של קארניבור, בחלק השלד החיצוני שנמעך כבר קודם. הוצפתי פחד, ממריץ חזק יותר מאדרנלין או אמפטמין, שהאיץ את מחשבתי למהירות האור. יצר הקיום גבר על הזהירות ואני שלחתי קדימה את זרועי החמישית כשאני יודעת ולא אכפת לי שהזרוע תיגזר לגזרים, ובלבד שתיהדף המתקפה הרצחנית.

הזרוע הכתה בקצה הלהב וכמעט בותרה לשתיים. מזרקת דם ניתזה על חזהו של טורבוראפטור כמו פצצת גרפיטי סמוק. אבל הלהב הוסט כלפי מטה, מבתק את השלד החיצוני של רגלו הימנית של קארניבור. התצוגה הראתה לי שהדקירה הייתה כה עמוקה עד שקצה הלהב כמעט פילח את הרגל מצד לצד. סיימון סובב את הלהב ומחץ את הבשר שמתחת לשלד החיצוני. קווי גרפיקה נוספים פרחו בשדה הראייה שלי, מבשרים סיבי עצב מנותקים, גידים קרועים, שסתומי עורקים הולכים ונאטמים. הרגל הייתה פחות או יותר חסרת תועלת.

השלכתי כבר הצידה את החלק חסר התועלת של גף טורבוראפטור. אגרפתי את אחת מזרועות הציד הפנויות שלי סביב הניצב והידקתי את אחיזתה ככל האפשר כדי למנוע מן החרב לנוע. עדיין הייתה נעוצה בי אבל עכשיו מנעתי ממנה לגרום הרס נוסף. גופינו היו נעולים זה לזה. אף התפתלות וטלטול של טורבוראפטור לא יכלו להפריד בינינו.

בזהירות, כמעט בעדינות, כרכתי את זרועי הנותרת סביב גולגלתו של טורבוראפטור, כשאני נמנעת מלהתקרב ללועו. לבסוף ליפפתי את קצה הזרוע בקשר אמיץ סביב בסיס אחת הקרניים.

סיימון הבין כנראה מה התכוונתי לעשות. רגליו של טורבוראפטור החליקו בתזזית על הרצפה העקובה מדם בניסיון לשבש את שיווי המשקל של שנינו.

התחלתי לגולל בחזרה את זרוע הציד. ראשו של טורבוראפטור החל לנטות הצידה. הוא נלחם על כל סנטימטר מפיתול הצוואר הכפוי. מקלעות שריריו בלטו ממאמץ מתחת לקשקשיו. ללא הועיל. לא היה ניתן למנוע את הפיתול.

תשעים מעלות פיתול וקולות התפצחות מאיימים החלו לבקוע מן הצוואר העבה. מאה מעלות וקשקשי הארגמן כבר לא חפפו אלה את אלה. מאה ועשר מעלות והעור החל להיקרע. מאה ועשרים מעלות והמפרקת נשברה בנפץ עז.

זרוע הציד שלי התיזה את הראש והשליכה אותו לחלל האוויר בתנופת ניצחון. הראש נחת בשלולית דם והחליק על רצפת הפוליפ עד שנתקל בקיר בדיוק מתחת למושבו של סיימון. הוא היה כפוף על קצה כיסאו, רועד כבקדחת. הקעקוע שלו בהק בבהירות, כאילו בער בעורו. חבריו לצוות מיהרו אליו.

זה היה הרגע שבו פקחתי את עיניי, בדיוק כשגופתו כרותת הראש של טורבוראפטור צנחה תחתיה. הקהל ריקד על רגליו כשהוא מטלטל את הטריבונות וזועק את שמי. שמי שלי! פתיתים זעירים של חלודה לחה נשרו מלוחות הגג על פני הזירה.

קמתי ממקומי והנפתי את שתי זרועותיי, אוספת לקרבי את ההערצה שזכיתי בה בדין ומכירה לה תודה. נשיקות הצוות צרבו בלחיי. שמונה עשר. שמונה עשר ניצחונות רצופים.

הייתה רק דמות קפואה אחת בתוך כל מהומת הקרנבל. דיקו, שישב בשורת המושבים הראשונה, סנטרו נשען על גולת מקל ההליכה שלו, ובהה בעוגמה בגל הבשר המוטל לרגלי קארניבור.

שלוש שעות מאוחר יותר ועודנו דנים בתחבולת-הזרוע של טורבוראפטור. האם גבלה התחבולה בהפרת החוקים? האם כדאי לנו לעשות משהו דומה? מה הטקטיקה המיטבית כנגדה?

שתיתי בלגימות קטנות מן הכוס הגבוהה את בירת הראדלס שלי, כשאני מניחה להמיית הקולות להתערבל סביבי. נחתנו בפאב בשם לאצ'מר, המקום באזור, עם מין תיאטרון אמנותי בקומה השנייה שאליה חמקו כל הזמן לקוחות משונים להפליא. השד יודע מה הציגו שם. מהמקום שבו רבצתי יכולתי לראות בערך חמישה עשר אנשים רוקדים שלא בהתלהבות יתרה בקצה השני של הבר, כשהג'וק בוקס משמיע טרק הודי אקוסטי מוזר.

השולחן שלנו אירח שישה אוהדי תיגרוף, שעיניהם זרחו בגלל הקרבה לאליליהם. אלמלא היי הניצחון אולי היה הדבר מביך אותי. בירה ופירות ים זרמו לשולחן בלי הרף באדיבות סוחר מקומי שישב קודם לכן ליד הזירה ועכשיו ישב על הבר עם המאהבת פשוקת השפתיים שלו ושיחק אותה מיליונר-לעניים.

הנערה בשמלה הצהובה נכנסה. היא הייתה לבדה. ראיתי אותה מסתודדת עם המלצרית, מחליפה אתה בחשאי כמה מילים בעוד עיניה משוטטות סביב ואז ניגשת לג'וק בוקס.

היא עדיין התבוננה במסך בחירת השירים כשהצטרפתי אליה רגע אחר כך.

"הוא מכה אותך?" שאלתי.

היא הסתובבה ונרתעה. עיניה היו אדומות. "לא," אמרה בקול רפה.

"הוא מתכוון להכות אותך?"

בשתיקה נענעה בראשה לשלילה כשעיניה כבושות ברצפה.

ג'ניפר, זה היה שמה, כך אמרה לי כשיצאנו אל הלילה המהביל. גיחוכי זימה והבוהן הזקורה של קארן ליוו אותנו החוצה.

טפטף. הטיפות הזעירות התאדו כמעט ברגע שנשקו למדרכה. ערפל חם הבהב בפרסומות הולוגרמיות בכל צבעי הקשת שהתקמרו מעל הדרך. חוליית שרתני קופן עסקה בניקוי הרחוב. פרוותיהם החלקות היו כהות מגשם.

הולכתי את ג'ניפר אל שפת הנהר למקום שבו החנינו את הרכבים. פועלי הזירה התנהגו יפה אחרי הקרב, אבל איש מאתנו לא רצה להסתכן ולהישאר בחצר של דיקו למשך הלילה.

ג'ניפר מחתה את ידיה בזרועותיה החשופות. פרשתי את מעיל העור שלי על כתפיה והיא הצמידה אותו לחזה בהכרת תודה.

"תשמעי, את יכולה לקחת לך את המעיל," אמרתי לה. "אבל אני לא חושבת שזה ימצא חן בעיניו." הניטים יצרו באותיות בולטות את המילים הטורפים של סאני על גב המעיל.

צל חיוך עלה על שפתיה."כן. הוא קונה לי בגדים. לבוש לא נשי לא חביב עליו."

"חשבת לעזוב אותו?"

"לפעמים. כל הזמן. אבל אני רק אחליף פרצוף אחד באחר. אני מה שאני. הוא לא כל כך גרוע. חוץ מאשר הלילה והוא יתגבר על זה עד הבוקר."

"היית יכולה לבוא אתנו." ואני ממש ראיתי את עצמי מסדרת את זה עם החברים.

היא עמדה מלכת ובהתה בעגמומיות מעבר למים השחורים. האוטוסטראדה M500 התנשאה גבוה מעל הנהר, סרט פלדה מתעקל, נתמך בטור תמוכות דקות מעוגנות בכנים המזדקרים מלב הקרקעית הבוצית. אורות פנסים ופנסי בלימה של התנועה הזורמת יצרו הילה ורודה מתמדת שאפפה את האוטוסטראדה, שובל אור שנפלט היישר מלב הכרך.

"אני לא כמוך," אמרה ג'ניפר. "אני מקנאה בך ומכבדת אותך. אני אפילו מפחדת ממך קצת. אבל לעולם לא אהיה כמוך." היא חייכה חיוך איטי, החיוך האמיתי הראשון שראיתי על פניה. "די לי בלילה הזה."

הבנתי. היא לא התגלגלה לפאב במקרה. פעולת התרסה אחת. פעולה שלעולם לא ידע עליה. אבל זה לא גרע

כהוא-זה מתוקפה.

פתחתי את הדלת הקטנה שבירכתי משאית עשרים-הגלגלים ונתתי לה להיכנס. מכל תמיכת החיים של קארניבור קרן כסוף באפלולית אור הירח ומודולי העזר השמיעו קול גרגור רך. הארונות וצוברי המכשור הצטיירו מונוכרומטית כשפילסנו את דרכנו ביניהם. המשרד הזעיר בצד האחר היה שקט יותר. נורות LED במצב המתנה זהרו קלושות במסופים, מאירות את הספה המתקפלת שמול השולחנות.

ג'ניפר עמדה באמצע המעבר והמעיל נשר מכתפיה. ידיה תרו נתיב במעלה צלעותיי, על שדיי, אל צווארי, עלו עוד ועוד. קצות אצבעותיה היו צוננות, ציפורניהן ארוכות ובגון פוקסיה. כפות ידיה נחו על לחיי כשאצבעותיהן פרושות מתנוכי אוזני ועד מצחי.

"הרגזת את דיקו מאוד-מאוד," לחשה בצרידות.

כאב התפוצץ בגולגלתי.

*

אפנון רשתיות האיכות הקרבית שלי עבר למצב חסך-אורי וסילק הצידה את הצללים כשהלכנו זו אחר זו אל מאחורי מכל תמיכת החיים של המפלצר בגב המשאית. העולם הפך להיות שרטוט חד קווים בכחול ובאפור. מצאתי את עצמי במקדש טכנופילי שרצפתו מסורגת בקילומטרים של חיווט וצנרת וקירותיו מכוסים מיכון שנורות LED זוהרות בו. סאני התנשמה כשהגענו לתא הקטן בירכתים. כלבה חרמנית. כנראה שלכאן הביאה את כל הסטוצים שלה.

השלכתי את המעיל ושלחתי אליה את ידי. היא נראתה כאילו היה זה הלילה הראשון בירח הדבש שלה.

ידיי היו במקומן, מהודקות לרקותיה, ואני אמרתי: "הרגזת את דיקו מאוד-מאוד," ואז הכנסתי לה.

מגה פעימה זקפה מכל קצה אצבע דורבן טיטניום בן חמישה סנטימטרים. הם שיפדו את מוחה היישר מבעד לגולגלתה.

סאני התעוותה, לשונה השתרבבה ופניה לבשו לרגע הבעת השתוממות נחרדת. משכתי את ידיי וחודי המתכת נשלפו לגמרי. היא התמוטטה לרצפה בקול חבטה עמום. גופה פרכס רגע ומת.

ראשה נתמך בזווית משונה בבסיס הספה שעליה רצתה לעשות אותי. עיניה היו פקוחות. שמונה פצעי החדירה הזילו כמות דם נכבדה.

"עכשיו תגידי בעצמך, היה כדאי כל העניין?" שאלתי בשקט. בפניה נשמרה אותה ארשת משתוממת אחרונה, עצובה ותמימה. "גאווה שטותית מטופשת. תגרה אחת, זה כל מה שרצינו. למה אתם אף פעם לא לומדים לקח?"

נענעתי את ידיי בכאב כשהדורבנים התכנסו לאיטם לנדניהם. קצות אצבעותיי צרבו כמו אש גיהינום. עורן היה קרוע ומדמם. יעבור שבוע עד שיחלימו הקרעים, ככה זה תמיד. זה מחיר השתלים הנסתרים.

"תחבולה נאה," אמרה סאני. ההברות יצאו מפיה מעוותות אבל המילים היו די ברורות. "לעולם לא הייתי מנחשת שאת ספצנאז, את יותר מדי נחמדה."

גלגל עין אחד חג ולטש בי מבט; העין השנייה הייתה סרוחה חסרת חיים בארובתה, לחמית העין מרובבת דם מנימים שהתבקעו.

צעקה חנוקה נמלטה מפי. תגובת-איום העבירה זרם חשמלי בעצבי. כרעתי על ברכיי, מוכנה להטיל את גופי לקרב, אגרופיי קפוצים, מכוונים למטרה.

מהלומה.

ידי הימנית הלמה כבוכנה בתנועה כל כך מהירה עד שדמותה נמרחה במטושטש. פגעתי בה אנושות, הופכת את השד לעיסת בשר וכותשת את הצלעות שמתחת. שברי עצם מרוסקים ננעצו פנימה ומחצו את לבה. גופה התקמר כאילו הפעלתי עליה שוקר חשמלי.

"לא מספיק טוב, ספצנאז קטנה חמודה שלי," טיפת דם זלגה מזווית פיה לסנטרה.

"לא," גנחתי, אינני מאמינה למראה עיניי.

"היית צריכה להבין," אמרה הגופה/הזומבי. יכולת הדיבור שלה דעכה לכלל לחישה מגרגרת, כשהמילים נאמרות על ידי שאיבת לוגמי אוויר קטנים ופליטתם בהדרגה. "את יותר מכל אדם אחר היית צריכה לדעת שלא די היה בשנאה כדי להעניק לי את היתרון המוחץ שלי. היית צריכה לחשוב על כך בעצמך."

"מה את, לכל הרוח והשדים?"

"לוחמת מפלצר, הטובה שבכולם."

"זה לא אומר לי כלום."

סאני צחקה צחוק מחריד.

"זה היה צריך להספיק." בועות עלו מבין שפתיה. "תחשבי על זה. קל לחוש שנאה; אם זה היה כל הנחוץ היינו כולנו ווינרים. דיקו האמין שזה היתרון המוחץ שלי מפני שהוא רצה להאמין בכך. מנטליות זכרית אופיינית. לא יכולת להריח את ההורמונים שלו מפעפעים כשסיפרתי לו שנאנסתי? זה נראה הגיוני בעיניו. אבל צריך יותר משנאה עיוורת, נערת ספצנאז שלי, הרבה יותר. צריך לחוש פחד. פחד אמיתי. זה מה שנתן לי הצוות שלי: את היכולת לפחוד. לא נחטפתי על ידי הכנופיה. נפגעתי בתאונת דרכים עם המשאית, נערה נוודית מטופשת שכמוני שחגגה ניצחון בקרב עם יותר מדי אלכוהול. ריסקתי את גופי ריסוק איום. ג'ייקוב וקארן היו צריכים לתקוע אותי למכל תמיכת חיים בזמן שהטליאו אותי. היתרון המוחץ." קולה נמוג, דועך כמו קולה של תחנת רדיו לילית.

גחנתי אליה ובחנתי את פניה הרפויים. העין הרואה היחידה שלה נלטשה אלי בחזרה. הדם כבר לא ניגר מפצעיה.

"את לא כאן," אמרתי בפליאה.

"לא. לא המוח שלי. רק כמה ביו-מעבדים מחוברים לעמוד השדרה שלי. המוח שלי נמצא במקום אחר. במקום שהוא יכול להרגיש פחד נקי, מאה אחוז פחד. מספיק פחד כדי להניע אותי להילחם כמו שד משתולל כשאני חשה מאוימת. את רוצה לדעת איפה נמצא המוח שלי, נערת ספצנאז? את רוצה? הביטי אחורה."

קול צלצול מתכתי.

אני מסתובבת מהר. העצבים שלי עדיין מתוגברים. אני מתייצבת בעמידת קראטה, מוכנה לכל. אבל מה התועלת. אין שום תועלת מזוינת.

קארניבור מטפס ויוצא ממכל תמיכת החיים שלו.