1
"אז מה, ילד, לא מצליח לישון?" שאל בטון חקרני השוטר שנעמד מאחורי איתי בתור בפיצוצייה. הוא החווה בראשו לעבר השעון שהיה תלוי מעליו. השעה היתה שלוש וחמש דקות בלילה.
"אמא שלי ביקשה ממני להביא לה אוכל. היא בהיריון, אז מדי פעם צצים לה כל מיני רעיונות מוזרים..." פלט במהירות בקול רועד את הדבר הראשון שעלה לראש שלו. כשהגיע לפיצוצייה היא היתה ריקה. הוא וידא את זה לפני שנכנס. רק כשנעמד מול המוכר כדי לשלם, הגיח השוטר משום מקום.
"ואבא שלך, איפה אבא שלך?" המשיך השוטר לשאול וליטף במהירות את פניו המכוסות זיפים. הוא היה גבר נמוך אך מוצק.
השוטר והמוכר נעצו באיתי מבטים סקרניים.
"בחוץ לארץ, נסיעת עסקים,״ אמר איתי והושיט למוכר את שלושת חטיפי האנרגיה, השוקו ושני התפוחים הירוקים שאסף. הוא הביט במצרכים בתאווה גלויה. הוא היה רעב. מאז הבוקר לא אכל.
"אתה גר כאן בשכונה?" השוטר לא הרפה, לא מסיר את עיניו השחורות מאיתי. איך לא הבחין בניידת משטרה מתקרבת למקום?
איתי הינהן. הלב שלו פעם במהירות. הוא חייב לשמור על קור רוח. אם ייראה לחוץ, מהסס, השוטר יבין שמשהו לא בסדר.
"אף פעם לא ראיתי אותך," התערב המוכר, גבר מבוגר עם עיניים עייפות.
"עברנו לא מזמן," פטר אותו איתי בתשובה לא מחייבת. "אתה יכול, בבקשה, לעשות לי חשבון? אמא שלי ממש מחכה לי בבית."
"בטח, בטח. חשוב לעזור לאמא," אמר המוכר והעביר את חטיפי האנרגיה בקופה באיטיות מוגזמת. היו לו ידיים גדולות ואצבעות שמנות.
"אז איפה אתם גרים?" שאל השוטר ונעץ באיתי מבט חודר. איתי נשם עמוק, מנסה להרגיע את החרדה שלפתה את גרונו. כל השאלות האלה לא אומרות שהשוטר חושד בו. זה טבעי שיתעניין מה עושה נער בגילו בשלוש בלילה בפיצוצייה.
"כמה רחובות מכאן..."
המוכר לקח את השוקו לידיו, סרק את הברקוד שלו ועבר לתפוחים. אחד אחר השני. למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן?
השוטר החל להתעסק בנייד שלו, פוער את פיו לפיהוק גדול ומתמשך. איתי נרגע. השוטר לא חושד בכלום.
האם הוא צריך לקנות גם יוגורט לארוחת הבוקר? הוא צריך להיות זהיר עם הכסף שלו. כשיצא מהבית היו לו חמישים שקלים. זה כל הרכוש שלו. אין לו ולא יהיה לו עוד. לפחות לא בזמן הקרוב. עד שימצא דרך לפרנס את עצמו.
"באיזה רחוב?" הרים אליו השוטר לפתע את עיניו.
"מגידו," ענה איתי מהר, מהר מדי.
בבת אחת האדימו פניו של איתי. הוא נקב בשם הרחוב שהוא באמת גר בו, שרחוק כמה קילומטרים טובים מהפיצוצייה. הוא לא טוב בשקרים. הוא תמיד היה שקרן גרוע.
"לא מצאת משהו קרוב יותר?" צחק המוכר.
השוטר, לעומת זאת, לא הגיב. הוא החזיר את עיניו לנייד שלו ושוב פיהק. האם לא שם לב לתשובה של איתי?
משהו כאן לא בסדר. לא יכול להיות שהעובדה שמישהו הגיע מרחוב מגידו לעשות כאן קניות באמצע הלילה לא חשודה בעיני השוטר.
איתי הביט בו בדריכות, אבל היה נדמה שהשוטר איבד בו עניין והתעמק בגלישה באינטרנט. ואולי בזמן הזה הוא מברר עליו פרטים?
איתי נזכר בדברים שפקידת הסעד אמרה לו על ההשלכות שיהיו למעשיו אם ימשיך לשוטט בלילה ברחובות, אם ייעלם. "יש רוצח שמחפש אותך. אתה אולי לא מבין את זה, אבל אתה בסכנה," אמרה לו בטון מאיים כאילו דיבבה איזה רשע בסרט מצויר. הוא לא התייחס אליה ברצינות. הוא חשב שהיא עושה לו תרגיל, שהיא וההורים שלו מנסים להפחיד אותו.
"טוב, זה יוצא עשרים ואחד שקלים," אמר המוכר.
איתי שלף מכיס מכנסיו את שטר חמישים השקלים והושיט אותו למוכר ביד רועדת.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאל אותו השוטר.
הוא לא עזב אותו. הפיהוקים, ההתעסקות בנייד — כל אלה נועדו לקנות זמן, להרדים אותו. הוא צריך לצאת מכאן מהר!
"טוב, תודה... נראה לי שאני צריך ללכת..." איתי מילמל, החזיר את השטר לכיס המכנסיים, תפס את התיק שלו והניח אותו במהירות על כתפו. הוא חייב לחזור ליער, למקום המחבוא שלו.
"חכה... מה עם המצרכים? מה עם אמא שלך?" שאל המוכר.
"זה בסדר... תודה," אמר איתי.
אלא שלפני שאיתי הספיק להסתובב לאחור ולברוח מהחנות, השוטר הניח יד כבדה על כתפו.
איתי התרחק ממנו במהרה, אבל השוטר היה מהיר ותפס את ידו הימנית בחוזקה שגרמה לאיתי כאב חד.
"אני יודע מי אתה. אתה לא הולך לשום מקום," הישיר אליו השוטר מבט, ואיתי הבחין שבידו השנייה הוא אוחז באזיקים.
איתי ניסה להיחלץ מאחיזתו של השוטר, אבל לא הצליח, אף שהיה צעיר ממנו, למרות הג'ודו. השוטר היה חזק משנדמה.
איתי ניסה שוב למשוך את ידו, אבל השוטר לא ויתר ומשך אליו את איתי בחזרה. הם עמדו קרובים זה לזה. איתי ראה את הנחישות בעיניו של השוטר והריח את הזיעה שנדפה מגופו. הוא שוב ניסה להיחלץ ושוב כשל.
לא. הוא לא מוכן שהמשטרה תתפוס אותו. הוא לא תיכנן לברוח, אבל ככל שהשעות נקפו, היה ברור לו שאין לו לאן לחזור.
בידו השמאלית תפס איתי את חטיפי האנרגיה שקנה, ולפני שחשב בכלל על מה שהוא עושה, העיף אותם במהירות ובחוזקה לעבר השוטר.
ההפתעה מהחפצים שהוטחו בפניו גרמה לשוטר להרפות את אחיזתו לשבריר שנייה. איתי לא היה זקוק ליותר מזה.
הוא ניצל את ההזדמנות והחל לרוץ לעבר היציאה, משאיר את שני הגברים מאחור.
"איתרתי את איתי אשכנזי, מתחיל במרדף," שמע את השוטר מאחוריו.
כן. הוא לא טעה. השוטר אמר בפירוש את שמו. הם רודפים אחריו.
איתי יצא במהירות לרחוב והביט לשני הכיוונים, מתלבט לאן לפנות. הרחוב נראה שקט.
ואז הוא ראה אותה: ניידת משטרה. היא התקדמה לעבר הפיצוצייה במהירות, אורותיה הכחולים המהבהבים מסנוורים את עיניו.
.jpg)
.jpg)
