כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה.
אבל עם הקולות האינסופיים שמדברים בו-זמנית בתוך ראשה, הסכיזופרניה, האובססיה הטורדנית-כפייתית והרצון התמידי, החולני, לניקיון, לסדר, ולכתיבת שירים אבסטרקטיים המושפעים מהערצתה למשוררת יונה וולך, גם כשהיא נוגעת לעתים ברוגע המיוחל, נראה שלעולם היא לא מצליחה באמת לאחוז בו. לאחוז בו ממש, זאת אומרת. עד הסוף. בלי לאבד את האחיזה, ואז, כהרגלה בקודש הנורא, להשתגע.
*
גם כל מה שאמה של פנינה, מלכה, רוצה בסך הכל זה קצת רוגע. “רק קצת שקט. ושיעזבו אותי בשקט. זה הכל. שישכח אותי כל העולם”, כמו שהיא אומרת. ואחרי כל מה שהיא עברה בחייה, אחרי חוויותיה-ייסוריה במקום שהיא מכנה פשוט ‘שמה’, ומתכוונת לאושוויץ, אין ספק שמגיע לה את זה.
אבל גם לה, בדיוק כמו לבתה – אין שקט בחייה.
לא עם הצרות שפנינה מביאה עליה בשפע: הרומנים עם הגברים הנשואים, העישון המסיבי, ההתמכרות לאוכל, העובדה שהיא לא הגשימה את אחד מחלומותיה היחידים ולא הפכה אותה לסבתא, לא העמידה לה יורשים.
לא עם חלומות הבלהה הסיוטיים שפוקדים אותה לילה-לילה אודות ‘שמה’.
לא עם המכתבים שהיא כותבת – רק לשם הכתיבה עצמה, לשם הלהוציא החוצה ותו לא, כי הרי אין למי למען אותם, הרי כולם מתו ממזמן – לזיגמונד, אהובה מלפני המלחמה שנרצח מיד עם הגיעם ל’שמה’, “ישר מהירידה מהרמפה, עוד לפני הסלקציה הראשונה”.
*
פנינה ומלכה סובלות זו את זו, במה שלעתים נראה לנו, הקוראים, כמעין הנאה סאדיסטית. יחסי האהבה/שנאה שלהן נמזגים לכדי מציאות קטטונית כמעט, בה הן חיות את חייהן, את כאב הקיום: על עוניין, התמכרויותיהן, זכרונותיהן וטראומותיהן, דרך הטלוויזיה המקרינה להן דרך קבע “חיים של אחרים” בטלנובלות הספרדיות האהובות על מלכה, ב”אסקפיזם” שלה – כפי שפנינה מכנה זאת, על אף היותה שותפה – גם אם חלקית – לבהייה, ובעיקר דרך טלנובלה אחת, מלאת אהבה ותשוקה, בגידות וקלישאות טלנובליות מוכרות וחבוטות לעייפה – “אהבה לנצח”, שמה.
*
אחרי מותה של מלכה בתאונת פגע וברח סתמית, מול דירתן הקטנה השכורה שבבניין העלוב והמוזנח ברחוב שטמפפר הרועש בפתח תקווה, חייה של פנינה משתנים ב-180 מעלות. גם חייה של מלכה עצמה משתנים אחרי מותה ב-180 מעלות והיא כמו נולדת מחדש וסוף סוף, בחלומות בהם היא מבקרת בקביעות את פנינה, היא פותחת בפניה עולם חדש, עולם שלם וגדוש על פיו, “עולם הבא”, בו היא מגלה את כל הסודות שלה מ’שמה’ – את כל הסודות שסירבה בנחרצות כה עזה לספר אודותם בחייה – וחושפת בפני פנינה – חלום אחר חלום, זוועה אחר זוועה, באמת תובענית, מייסרת, קשה לתיאור בשפה, במילים – את שלל חברותיה וחבריה מ’שמה’: על צבעוניותם, טירופם, עיצבונם, ייסוריהם הבלתי נתפשים במקום ההוא, אך מעל לכל – על אנושיותם הנאצלת, מכמירת הלב – דווקא ‘שמה’, דווקא אז.
אלו הם המלכים, ובעיקר – אלו הן, בכבודן ובעצמן – רוחות-אנוש, בשר ודם – המלכות של אושוויץ.
