דואט רדופה

פרק 1
ענת
 

הכאב חזק. אני נושמת עמוק כמו שלימדו אותי בקורס ההכנה ללידה וממתינה שהציר יחלוף. מחייגת באצבעות רועדות ושוב מועברת למענה הקולי. לא יכול להיות! משהו קרה, אחרת רומאו היה עונה לי, הוא אף פעם לא מסנן אותי. הדאגה מחלחלת פנימה כאשר אני נזכרת בשרשרת האירועים של השבוע האחרון. משהו קרה, אני מרגישה את זה. בלי לחשוב יותר מדי אני ממהרת לצאת אל הרחוב ותופסת את המונית הראשונה. כל חלק בגופי כואב, אך הפחד חזק יותר. אתמול התוודעתי לראשונה לעובדה שרומאו שייך למאפיה. ראיתי את השנאה בעיניהם של הרוסים, שמעתי את הדברים שהטיחו בפניו. הם שייכים למאפיה, כולם, ונינה יודעת. היא הסתירה ממני את האמת.

הדמעות שוטפות את פניי. אני אוחזת בצדי גופי, מתכווצת, שואפת ונושפת, מביטה בשעון וסופרת את הדקות בין ציר לציר. אין לי הרבה זמן ואני חייבת לוודא שרומאו בסדר. הוא הבטיח שיהיה אתי בלידה, הוא חייב להיות אתנו בלידה!

 

הנהג עוצר עבורי בכניסה לבניין. אני משלמת וממהרת להיכנס פנימה. אני נעצרת ואוחזת בקיר כשהכאב מתגבר, מתכווצת במקומי ובוכה בקול.

"אתה לא יכול להיוולד עכשיו, בבקשה," אני מתחננת בדמעות ומלטפת את בטני, ממתינה שהציר יחלוף וגוררת את עצמי בכוח אל המעלית. אני עולה אל קומת הפנטהאוז ומקישה את קוד הכניסה בפאנל. אלוהים, הכאב מתחזק מרגע לרגע והנסיעה במעלית מרגישה נצחית. רומאו היה צריך להישאר אתי אתמול בלילה, הוא היה צריך להישאר אתנו, אבל כמו תמיד, בחר בעבודה.

דלתות המעלית נפתחות. אני שומעת את קולו של לורנזו, הוא צועק בטלפון. אני ממשיכה פנימה ונעצרת בכניסה אל חדר המגורים. נינה ואמיליה יושבות על הספה ונראות מודאגות בזמן שלורנזו יורה פקודות בטלפון, אנשים שאני לא מכירה מקיפים אותו. לבי מאיים לפרוץ החוצה וההבנה משתלטת עליי. משהו קרה לרומאו.

"ענת!" נינה צועקת ומזנקת מהספה. אני אוחזת במשקוף ומשתדלת לשמור על שליטה. לא אכפת לי מהכאב, התינוק לא ייוולד בלי רומאו! הוא חייב להיות בסדר, הוא חייב! היא אוחזת בזרועי. אני נועצת בה מבט רצחני ומסננת בזעם: "היית צריכה לספר לי!"

"על מה את מדברת?" היא שואלת ובוחנת את פניי. אני משחררת את זרועי מאחיזתה ונשענת על הקיר כדי לא ליפול, עוצמת את עיניי בחוזקה כשציר נוסף מאיים להפיל אותי מרגליי.

"יש לה צירים, צריך להזמין אמבולנס," אמיליה צועקת.

"אני לא מתכוונת ללדת! לא בלי רומאו! איפה הוא?" אני מפנה את שאלתי ללורנזו. הוא מביט בעיניי ושואל: "התינוק של רומאו?"

"מה?" נינה משתנקת בחוסר אמון.

"מי האבא של התינוק שלך? תעני לי, ענת!"

"רומאו," אני עונה לו ויורה לעברה בכעס. "למה לא סיפרת לי? למה שתקת? איך יכולת להתחתן עם לורנזו? איך יכולת? את אשמה בכול, את האשמה היחידה!" אני מטיחה בפניה.

"ענת," לורנזו קורא, איום נשמע בקולו. ציר נוסף משתלט עליי לפני שאני מספיקה לענות. אני אוחזת בבטני בכאב, מתכווצת ומביטה בו בשנאה.

"באשמתכם לתינוק שלי לא יהיה אבא! באשמתכם!"

"הזמנתי אמבולנס, הוא אמור להגיע בקרוב," אמיליה מעדכנת. אני מרגישה איך מעט הכוח שהיה לי נוטש את גופי, מוחלף בייאוש עמוק. בכיי מתחזק. רומאו לא ישוב, אני יודעת את זה, הם הרגו אותו.

לפני שנים-עשר חודשים
המזוודה ארוזה, הבית מאורגן, החלונות סגורים. אני עובדת על אוטומט, מעסיקה את ראשי ברשימת מטלות חסרות חשיבות כדי לא לחשוב על כל אותן השעות שאבלה בחברתו של רומאו. נינה מתחתנת ואני אמורה להיות שם למענה, לשכוח מהעובדה שנינה ורומאו הם עסקת חבילה ולהתרכז בחשוב, אך מתקשה. לא משנה עד כמה התאמצתי בתקופה האחרונה לעקור אותו ממחשבותיי, הוא התמקם בהן וסרב לעזוב.

 

צלצול נשמע בדלת. אני ממהרת לפתוח ומופתעת לראות את רומאו עומד בכניסה, לבוש בחליפה שחורה. מעניין אם לפחות בחתונה הוא ילבש חליפה בצבע אחר.

"למה נינה לא התקשרה וביקשה שאצא? לא היית צריך להטריח את עצמך." אני מפנה לו את גבי וצועדת אל עבר המזוודה, מסרבת להמשיך לבהות בעיניו הכחולות ובשפתיו העבות.

"נינה נסעה עם לורנזו, היא ביקשה ממני לאסוף אותך."

"לבדך?" אני שואלת בהפתעה. איך היא מעזה לעשות לי תרגיל כזה? היא יודעת שאני לא מעוניינת להיות לבד במחיצתו ובכל זאת, ממשיכה לגלם את קופידון ומסרבת להבין שאנחנו לא מתאימים.

"את חוששת להיות אתי ביחידות?"

"ולמה שאפחד?"

"אני לא יודע, את נראית מפוחדת," הוא מתגרה בכוונה, מתקרב ומניח את כף ידו על שלי. הוא לוקח את המזוודה מידי, אך לא מסיר ממני את עיניו החוקרות. אני מסיטה את מבטי בחיפזון, ממהרת להרים את תיק היד ולהתקדם אל היציאה.

"תפסיק לדבר שטויות, אני ממש לא מפוחדת. סתם תהיתי למה היא לא עדכנה אותי."

"ואם היא הייתה מעדכנת אותך, היית מסכימה לנסוע אתי?"

אני נועלת אחריו את הדלת וממהרת לענות: "למה שלא אסכים? אתה עושה לי טובה. לא הייתי רוצה לנהוג להמפטונס. וחוץ מזה, למה שיפריע לי להיות אתך לבד?"

הוא לא עונה וממשיך לרדת במדרגות. כך או אחרת, אני יודעת את התשובה. מאז הנסיעה לישראל, התחמקתי ממנו בכל הזדמנות אפשרית, מלבד הפעם ההיא כשנינה החליטה לירות בו. דפוקה.

 

אני מתיישבת במושב הנוסע, ממתינה שרומאו יעמיס את המזוודה לתא המטען ויצטרף אליי. לבי הולם בחזי ואני מנסה לחשוב על נושאי שיחה מתאימים. על מה אני כבר יכולה לדבר אתו? כל דבר שאומר ישמע מאולץ ורומאו בטח לא יקל עליי, הוא יכול לשתוק במשך ימים בלי להרגיש חוסר נעימות.

הדלת נפתחת והלחץ גובר. הוא מתיישב מאחורי ההגה ויוצא מהחניה במהירות שיא. אני משתדלת לא לבהות בו, אך לא מצליחה להפסיק להגניב מבטים ולחקור את עצמות הלסת המרובעת ואת הצלקת הארוכה לאורך לחיו.

"איך נחתכת בפנים?"

גופו מתקשח. הוא לא אוהב שאלות ועוד פחות מכך לענות עליהן.

"תאונה."

"תאונה? זה נראה יותר כמו חתך מסכין."

"מה את רוצה לדעת, ענת?" קולו מאיים. אני מתכווצת במקומי וממלמלת: "כלום."

"למה את שואלת אם את לא רוצה לדעת כלום?" הוא מפנה אליי מבט קר.

"רציתי לפתח שיחה. אתה טוען שאני מתחמקת ורציתי להיות חברותית, זה הכול."

שוב שתיקה, והפעם לא נראה שהוא עומד לשבור אותה. אני מוציאה מהתיק את הטלפון הנייד, מחברת את האוזניות, דוחפת אותן אל תוך אוזניי ומפעילה את המוזיקה. סיה היא היחידה שיכולה להשכיח ממני את נוכחותו של רומאו ולהרגיע את פעימות לבי. השיר Big Girls Cry מתחיל להתנגן ואני משעינה את ראשי על החלון, מתעלמת ממנו.

 

מאז הלידה, נינה ואני התרחקנו מעט. היא מבלה את רוב זמנה עם פרנקו ועם לורנזו, בזמן שאני בעיקר מתחמקת מלבקר בביתה.

היו לי סטוצים בעבר, אבל הם לא השפיעו עליי כמו רומאו וההשפעה שלו עליי מפחידה אותי. הוא מסוג הגברים שהבטחתי לעצמי שלא אתקרב אליהם. הייתי במקום הזה ואני לא חושבת שאוכל להרים את עצמי פעם נוספת.

אני עוצמת את עיניי ונזכרת בביקור בישראל. הייתי טיפשה והנחתי לעצמי להיסחף, והיום, ביום המאושר ביותר בחייה של החברה הכי טובה שלי, אני נאלצת להתחמק ממנה כי אני לא מסוגלת להתמודד עם נוכחותו של שומר הראש שלה. פתטי, לא?

 

"הרופא הלך," אני מעדכנת, מביטה בו שוכב במיטה, רגלו חבושה. אני לא מאמינה שנינה באמת העזה לירות בו. מה עבר לה בראש, לכל הרוחות? לעולם לא אסלח לה על כך. היא חצתה את כל הגבולות, אני כבר לא מכירה אותה.

"את בסדר?"

"כן, אבל אתה לא בסדר. למה נתת לה לירות בך?"

"תשכחי ממה שקרה."

"לשכוח?" אני מתפרצת. "איך אני יכולה פשוט לשכוח שהחברה שלי ירתה בך? מה קורה בבית הזה?"

"למה אכפת לך? את לא מכירה אותי."

"לא. אני לא מכירה אותך וגם לא רוצה להכיר אותך!" אני עונה בזעם. איך הוא יכול לומר שאני לא מכירה אותו? אני יודעת שמה שהיה בינינו היה חסר חשיבות, אבל עם הזמן כן למדתי להכיר אותו, ובלי קשר לסטוץ בישראל, אכפת לי ממנו כמו שהיה אכפת לי מכל אחד אחר שהיה נורה ככה.

"תנמיכי את הטונים, כואב לי הראש," הוא מבקש. אני משתתקת. הרגע הוציאו לו קליע מהרגל, אני לא אמורה לצעוק עליו.

"אני מצטערת, אתה צודק, כדאי שאלך."

"את מעדכנת לפני שאת הולכת? אני רגיל שאת מתאדה."

"מצחיק. להתראות." אני חוטפת את התיק וטורקת אחריי את הדלת. אולי התגובה שלי קיצונית, אבל אני לא מסוגלת להיות אתו באותו החדר.

 

אני מרגישה את כף ידו על ברכי וקופצת בבהלה, פוקחת את עיניי ומתבוננת בה. לחיי מאדימות ופעימות לבי מאיצות. למה הוא נוגע בי?

"הגענו," הוא מציין ומושך את ידו באדישות. אני ממהרת לפתוח את הדלת וכמעט רצה אל דלת הכניסה. אהיה חייבת לשלוט בתגובות שלי, בייחוד ליד נינה וליד אמיליה, אחרת הן לא יניחו לנו.

 

אני נכנסת אל חדר המגורים המרווח ומוצאת שם את נינה, יושבת על הספה ומאכילה את הנסיך הקטן. עיניה פוגשות את עיניי הזועמות. היא ממהרת לחייך ומבהירה: "הרעיון היה של אמיליה, לא שלי."

"נמאס לי משתיכן! באיזו שפה אני מדברת? ביקשתי מכן להפסיק עם המשחקים המיותרים האלה!"

"את צודקת לגמרי. מהיום נכבד את רצונך. זה היה הניסיון האחרון, בחיי."

"הפעם האחרונה!"

"האחרונה," היא עונה בטון מתחנף. אני ממהרת להתיישב לצדה.

"אני רוצה להאכיל אותו."

היא מעבירה לי את פרנקו בזהירות. אני נושקת למצחו וממשיכה לאחוז בקבוק כדי שלא יכעס. אני מאוהבת ביצור הקטן הזה. אפשר לצחוק אתו על הכול מלבד על אוכל. זה נושא רגיש עבורו.

"יש לך מושג כמה דודה אוהבת אותך, דבר קטן ויפה?" אני מאפשרת לו לאחוז לי בזרת ומתענגת על מגע גופו החם.

"את פה!" אמיליה צוהלת.

"היא פה והיא רוצה להרוג אותנו. התכנית שלך נכשלה."

"מה חדש?" היא שואלת באכזבה וצונחת על הכורסה. "אני לא מבינה, למה אתם קשים כל כך?"

"את באמת האדם המתאים לשאול? להזכיר לך את החיים הקשים שעשית למריאנו?"

"אל תשווי. את רוצה אותו והוא רוצה אותך, אז מה לא עובד שם?"

"הרצונות קיימים רק בראש שלך. אני לא רוצה אותו והוא לא רוצה אותי ואודה לך מאוד אם תפנימי את זה כבר."

"תפסיקי לבלבל את המוח. אני רואה איך את מזילה ריר בכל פעם שהוא באזור. את נהיית אדומה כמו עגבנייה."

"את מבלבלת הכול. הוא מלחיץ ומבהיל אותי. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל מדובר בבחור מפחיד. הוא מפחיד יותר מלורנזו."

"כי לורנזו לא מפחיד," נינה עונה. אני מגלגלת עיניים.

"אותך לא." אני מניחה את הבקבוק ומרימה את הקטן לגיהוק.

"את כבר לא מפחדת ממנו, אפילו התחלת לדבר בבהירות לידו והיו כמה פעמים שדיברת אליו ממש מסריח, להזכירך."

"כי את חשובה לי יותר מהפחד, אבל לרגע לא חשבתי שאצא בחיים מהמסעדה באותו היום."

"סתומה," נינה ממלמלת וצוחקת. "אם היית יוצאת בשקית שחורה תאמיני לי שהאחראית לכך הייתי אני. רציתי להרוג אותך באותו היום."

"היום אני מבינה עד כמה אתם מתאימים."

"את רואה? נדרש לך זמן להבין שאנשים מתאימים וזאת הסיבה שאת חושבת שאת לא מתאימה לרומאו," אמיליה ממשיכה להתעקש.

"תפסיקי לומר את השמות שלנו בסמיכות זה לזה באותו משפט ושחררי, בבקשה."

"אין בעיה, לא אתערב עוד. רק תזכרי, יום אחד את תתחרטי על כך."

אני מגלגלת עיניים וחוזרת להתרכז בפרנקו. גברים הם טעות ואם הם לא היו כאלה, היום היה לי ילד קטן כזה משל עצמי.

רומאו
מחר חתונתם של לורנזו ונינה. מערך האבטחה שהקמנו לא יבייש את מערך האבטחה סביב נשיא ארצות הברית ועדיין, החשש אינו מניח לי. לא אסלח לעצמי אם יקרה משהו דווקא ביום החתונה. הלחץ גדול מאוד, כל ראשי המאפיה יהיו נוכחים ואני בטוח שהרוסים לא ישבו בשקט.

 

אני נכנס אל חדר הבקרה ורואה את השומרים מדברים וצוחקים. "מה קורה פה?"

כולם מסתובבים לעבר הכניסה ומתיישרים במקומותיהם כאשר הם רואים אותי. חסרי תועלת.

"הכול שקט, בוס." דמיאן, אחראי המשמרת, מדווח.

"אתם לא שקטים, אתם רועשים מאוד. אני רוצה אתכם עם העיניים נעוצות במסכים, שקטים כמו דגים ומרוכזים. הייתי ברור? דמיאן, תכנס את כל המאבטחים לתדריך בחצר הקדמית בעוד חצי שעה."

"אין בעיה, בוס," הוא עונה וממהר להרים את השפופרת. אני בודק את המצלמות, מוודא שכולן פועלות וממשיך אל חדר העבודה של לורנזו.

"סוף כל סוף הואלת בטובך להגיע," מריאנו מקניט. "אל תגיד לי, חגגת בדרך?"

"לך תזדיין."

הוא פורץ בצחוק. אני מתעלם ממנו ומתיישב על הכיסא מול לורנזו. "הנשים שלכן יתאכזבו לגלות שלא קרה דבר. עד מתי הן מתכוונות להמשיך עם תכנית השידוכים?"

"עד שהן ימצאו משהו אחר שיבדר אותן, תתעלם. יש חדש?" לורנזו שואל.

"סגרנו את הקומות בבית המלון, הבית מרושת, עוד חצי שעה נתכנס לתדריך מקיף. עוד משהו?"

"אתה מטפל בתדריך?" לורנזו מוודא.

"כמו תמיד."

"מעולה. סיים עם המאבטחים, תבדוק את העמדות ואתה משוחרר. הערב עורכים ברביקיו," הוא מעדכן.

"חלק מהתכנית של הבנות?"

"לטענתה של נינה, מדובר במסיבת רווקים משותפת. סביר להניח שהיא רוצה להבהיר לכם כמה כיף להיות בזוגיות ושהגיע הזמן שתתוודו על הרגשות שלכם."

"איזה רגשות?" אני מתחיל לאבד את הסבלנות ומדליק סיגריה. לורנזו ומריאנו פורצים בצחוק ואני מתאפק שלא להתפרץ. אם הייתי לבד עם מריאנו סביר להניח שהוא היה חוטף בשלב הזה, אבל לורנזו הוא עדיין הקאפו, גם אם הוא נוהג בי כמו בבן משפחה.

"יש עוד משהו חשוב שאני צריך לדעת?" אני קם ממקומי, ממהר לסיים את השיחה.

"זה הכול. משוחרר," לורנזו מכריז. אני ממהר לעזוב את חדר העבודה לפני שאאבד שליטה. אני יוצא מהדלת האחורית כדי לא להיתקל בנשים שיושבות בחדר המגורים ומתחיל לסייר בין העמדות, מוודא שכל המאבטחים נמצאים במקומותיהם ובכוננות, שהעמדות מרושתות, שהכלבים משוחררים ליד החומות ושהסיירים מבצעים את עבודתם. לאחר מכן, אני פוגש את המאבטחים בכניסה ולא ממהר לסיים את התדריך. אני יודע שאאלץ לבלות את הערב עם הבנות והיום, יותר מתמיד, אין לי סבלנות אליהן.

 

לאחר המקלחת, אני לובש חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים מחויטים שחורים. שתי שיחות שלא נענו ממריאנו מופיעות על צג הטלפון. במקום לחזור אליו אני יוצא ומצטרף אליהם בגינה האחורית.

"לאן נעלמת?" מריאנו שואל. אני מתעלם ממנו, לוקח בירה מהשולחן ומתיישב על כיסא פנוי.

"החלטנו לשחק משחק שבו כל אחד מספר על עצמו. תורך," נינה אומרת. אני נושם עמוק, שולף את חפיסת הסיגריות ומדליק אחת.

"אני מחוץ למשחק."

"אתה לא יכול," היא מכריזה בהחלטיות.

"מי אמר?"

"אני."

"ו..." אני שואל בחוסר סבלנות.

"אני אשתו של הבוס שלך, אתה חייב לעשות כל מה שאני אומרת."

"תפסיקי להציק לו!" ענת נוזפת בה בזעם. אני מסתיר את חיוכי. "השעה שמונה בערב, הוא מעבר לשעות העבודה שלו ואת לא יכולה לנצל את העובדה שהוא עובד עבור לורנזו. לא מתנהגים בצורה כזאת! זה ניצול!"

"הוא יכול לתבוע אותי אם הוא רוצה," נינה עונה באותו הטון. "ולידע כללי, אצל לורנזו אין שעות עבודה, העבודה היא עשרים וארבע שבע. למה את מתערבת? את שמה לב שאת יוצאת להגנתו? בתור מישהי שלא סובלת אותו, מפריע לך מאוד שאני מציקה לו."

ענת משחררת אוויר וקמה ממקומה. "אין בעיה, החלטת להיות מעצבנת, בבקשה. אני לא מתכוונת לשבת כאן ולהקשיב לך מתערבת לאנשים בחיים ושואלת שאלות פולשניות, רק כי הכנסת לעצמך לראש שרומאו ואני צריכים להיות יחד. כבר הסברתי לך בכל דרך אפשרית שזה לא עומד לקרות אז תרדי מזה!"

"תירגעו, שתיכן! נינה שחררי מהם, כבר דיברנו על הנושא," לורנזו נוזף בה בעדינות, יודע שאם יחצה גבולות הוא יסתבך בצרות. "באנו כדי ליהנות וכדי להירגע. שתו מרגריטה ודברו על בגדים ועל איפור."

"כמה מעט אתה מכיר אותי," נינה ממלמלת. הוא צוחק.

"את לא יכולה לומר שאני לא משתדל להפוך אותך לאישה."

"תיזהר שלא אהפוך אותך לאישה. אני הולכת להכין מרגריטה." היא נכנסת הביתה. לורנזו פונה לעברי. "תחזיק מעמד, אחי."

"משתדל." אני לוגם מהבירה ומביט בענת. היא נראית מדוכדכת. בגלל ההערות של נינה? למה היא כועסת? אני קם ממקומי וניגש לשבת לצדה. היא מסתכלת עליי ומתקשה להסתיר את הפתעתה. היא שקופה מדי, קל לקרוא אותה ובכל זאת, קשה לגלות את הסודות שהיא מסתירה, ואני לא האדם שילחץ עליה לחשוף אותם. היא מעולה בשביל סקס, אבל לא יותר מכך. בחיים שאני מנהל, אין מקום למערכות יחסים.

"אני מצטערת," היא ממלמלת במבוכה ומשפילה את מבטה אל כפות ידיה.

"על מה?"

"על ההתנהגות של נינה ושל אמיליה. אני לא יודעת מה נכנס בהן."

"הן חושבות שאנחנו צריכים להיות יחד." אני יודע שאני מביך אותה.

"היינו חסרי אחריות."

"חסרי אחריות?" אני תוהה, לוגם לגימה ארוכה מהבירה.

"לא היינו צריכים לעשות את מה שעשינו. בגלל סטוץ חסר חשיבות כולם מרשים לעצמם להתערב לנו בחיים."

"הבעיה היא לא בסטוץ אלא בעובדה שנתת לכולם להיכנס לנו לחיים. לא היית צריכה להיות שקופה ולהתנהג בקיצוניות, אחרת הם לא היו יודעים ולא היו מציקים לנו עכשיו."

"עבורך הכול פשוט, נכון? אני לא רגילה לנהל סטוצים ולא מכירה את כללי ההתנהגות!"

"שקר. את לא מנהלת מערכות יחסים ואני יודע על הגברים שאת עוזבת אִתם את המועדון. מה אתם עושים? משחקים דומינו?" היא פוערת את פיה בתדהמה, רוצה לומר משהו, אבל בוחרת בחוכמה לסגור אותו. "אני לא שופט אותך, את חופשייה לעשות כרצונך."

"אתה לא שופט אותי כי אין לך סיבה לשפוט אותי! כמו שאמרת, זכותי לעשות כרצוני ומה שאתה חושב לא מדאיג אותי. אני מכירה גברים כמוך- מתנשאים, יהירים, מסתתרים מאחורי מסכות. והאמת- אתה לא שווה אישה כמוני, גם לא בתור סטוץ."

היא קמה בזעם ונכנסת הביתה בסערה. מריאנו ואמיליה מביטים בי בשאלה. אני צוחק לעצמי ולוגם מהבירה.

"היא תירגע," אני מבטיח להם. אמיליה ממהרת לקום בעקבותיה. ואחר כך היא תוהה למה כולם מתערבים לנו בחיים. מלכת הדרמה.

"מה אמרת לה?" מריאנו שואל. אני מדליק סיגריה נוספת ומתעלם מהשאלה. מה אענה לו? היא נפגעת מכל דבר.

"אני אוהב לנהל אתך ועם אחי שיחות," מריאנו אומר, "אתם גברים עמוקים, בעיקר כשאתם מרחיבים בתשובות."

הנשים חוזרות ומתיישבות מסביב לשולחן, מעמידות פנים שכלום לא קרה. נינה מוזגת להן מרגריטות והן משיקות את הכוסות לחיי הנישואים ולוגמות לגימה קטנה.

"את בהיריון גברת, למקרה ששכחת." מריאנו לוקח מאמיליה את הכוס, שותה את תכולתה בלגימה אחת ומניח אותה על השולחן.

"הגבלתי את עצמי ללגימה אחת. מותר לי יין, אתה יכול להביא לי?"

"מותר לך יין?" הוא מפקפק. היא מחטיפה לו מכה.

"אני לא אימא גרועה! אם אמרתי שמותר אז מותר!"

"מי אמר שאת אימא גרועה?" הוא קם מהכיסא, נושק לראשה כדי לפייס אותה וממשיך אל תוך הבית.

"אנחנו צריכים מוזיקה. לורנזו, אתה יכול לבוא אתי להפעיל אותה?"

"רומאו, בוא תחליף אותי," הוא כרגיל פוקד. אני ממהר לתפוס את מקומו, הופך את הבשרים ומודה על כך שיש לי במה להעסיק את עצמי במקום להקשיב לשיחתן של אמיליה ושל ענת.

"אני רוצה לומר לך דבר אחד," ענת אומרת, מתקרבת אליי.

"את יכולה לומר גם שני דברים, אני מקשיב תמיד."

היא נעמדת לצדי ובוחנת את הבשרים, מתחמקת מקשר עין. "אנחנו חייבים למצוא דרך לסבול זה את זה. נבלה כאן יותר מיום שלם ואני ממש לא מעוניינת להתחמק ממך בכל הזדמנות. תוכל להשתדל להיות נחמד?"

"אוכל להשתדל, אבל לא אוכל להבטיח."

היא מעוותת את פניה ומתכוונת לברוח, אבל אני אוחז בזרועה ומסובב אותה אליי. "לא התכוונתי להישמע מתנשא. באמת אשתדל."

אני משחרר את ידה. היא מהנהנת בתגובה וחוזרת לשבת עם הבנות.

"מריאנו, תביא לי בירה."

הוא מעביר לי בקבוק וחוזר לאשתו. מאז שהיא הודיעה שהם מצפים לתינוק, הוא לא עוזב אותה לרגע.

 

נינה ולורנזו חוזרים אחרי כמעט חצי שעה, ללא מוזיקה כמובן. הם מתיישבים ומתחילים לאכול. כולנו מעמידים פנים שלא המתנו רק להם ומגישים לעצמנו.

"מתי המשפחה שלךְ אמורה להגיע?" ענת שואלת.

"מחר. אני מחכה כבר לראות את אבא שלי, אני רוצה שהוא יכיר את פרנקו."

"יגיעו הרבה אורחים?"

"הרבה מאוד, אם את שואלת אותי."

"שוב?" לורנזו ממהר להגיב לתשובתה של נינה. "הסברתי לך שאצל האיטלקים מתייחסים ברצינות להזמנה לאירועים, מדובר כאן בכבוד."

"אני רק מקווה שלא יתחילו להזמין אותנו למיליון אירועים אחרי החתונה הזאת."

"בכל מקרה היו מזמינים אותנו."

"וסליחה על השאלה," ענת קוטעת את הוויכוח שלהם, "יהיו גם איטלקים מסוכנים?"

מריאנו לא מתאפק ופורץ בצחוק. אני נשען לאחור בכיסא, מושיט את ידי לתפוס קווצת שיער משערה של ענת ומלפף אותה סביב אצבעי. "אנחנו שומרים עלייך, את יכולה להיות רגועה."

היא מפנה אליי את מבטה ואני שם לב לאודם שבלחייה. "אם ניסית להרגיע אותי, לא הצלחת."

"את לא מרגישה בטוחה בחברתנו?" אני מתגרה בה בכוונה, נהנה לראות אותה מתפתלת בכיסא. עם הזמן היא הפסיקה להאמין לצהובונים המשייכים את לורנזו ואת מריאנו למאפיה האיטלקית ולפחד מהם. אני בטוח שאם היא רק הייתה יודעת בחברת מי היא יושבת, היא הייתה בורחת בריצה כל הדרך לניו יורק.

"אתה מוכן להפסיק?"

"ניסיתי להיות נחמד."

"אתה גרוע בזה," היא ממלמלת ונאנחת בכבדות.

"ניסית להיות נחמד?" מריאנו סונט בי, "אתה יכול לנסות שוב? אני רוצה לראות אותך בפעולה."

"לך תזדיין."

"אתה באמת גרוע בזה," הוא מחקה את ענת ונאנח בכבדות.

"כיף אתכם. אין ספק שזאת מסיבת הרווקות הכי כיפית שיכולתי לבקש," נינה מכריזה בציניות.

"אמרתי לך. היינו צריכות להישאר בניו יורק ולצאת לבלות. אני לא יודעת מתי הזדקנת כל כך."

"וזה בא מפיה של חיית המסיבות," היא לועגת לענת.

"אני מעדיפה להיות חיית מסיבות, מאשר להיות סגורה בבית כל היום."

"שוב את מתחילה? כולם במצב רוח קרבי היום? לורנזו, שים קצת מוזיקה, ענת, תמשיכי לשתות. אולי האלכוהול ירגיע אותך קצת," נינה מתפרצת.

"אני חושבת שאפרוש למיטה."

"עוד מוקדם!" אמיליה אוחזת בידה של ענת ועוצרת בעדה. היא מתיישבת חזרה ולוגמת מהכוסית בתסכול. נוכחותי מפריעה לה יותר משחשבתי והערב רק מדרדר באשמתנו. היא צדקה, הייתי צריך לחשוב על ההשלכות לפני שנכנסנו למיטה.