הקדמה
ספר זה הוא המשכו של ספרי הקודם ״ותאמר בלבה״. הספר הקודם עסק בשבע עשרה נשים שסיפוריהן הובאו במקרא, ואשר המספר המקראי מודיע לנו על הרובד הגלוי של המוצאות אותן, לעתים על פני תקופות ארוכות ואף ארוכות מאוד בחייהן. כפי שנאמר במבוא שם, סופרי המקרא משתמשים בעיקר בדיבור ובמעשה כמנועי ההתקדמות של הסיפורים וממעיטים לתאר את רגשותיהם של הגיבורים - גברים כנשים - את הלכי רוחם, כוונותיהם, תוכניותיהם וכדומה. את אלה הם משאירים לרוב להשלמה בדמיונו היוצר של הקורא ולספרויות המדרש, הפרשנות, התרגומים והמחקר.
המבקש לחשוף גם את אשר התחולל בלבותיהם של גיבורי הסיפורים, נדרש להפעיל תחילה את דמיונו שלו ואחרי כן עליו לחדור אל תוך גן נעול ומעיין חתום. נעול וחתום - ועם זאת, לעתים קרובות מכוון אותנו המספר אל היעד באמצעות סיפורי משנה, רמזים וסימני שאלה גלויים וסמויים שאותם הותיר בצדי דרכים ובפינות נשכחות בשולי הסיפורים המרכזיים. אלה פותחים בפנינו שערים לדיונים נוספים ובהם השאלה, האם היה יכול סיפור פלוני או אלמוני להתפתח ולהסתיים בדרך שונה מזו שתוארה במקור המקראי.
הספר הקודם היה ניסיון להתחקות אחר שהתחולל בלבותיהן של שבע עשרה נשים מהמקרא, ולעתים גם להציע פתרונות חלופיים לאלה שהוצגו בתורה, בנביאים או בכתובים. הספר הנוכחי ממשיך באותה דרך ומנסה להגיע ליעדים דומים באשר לעשרים ואחת נשים נוספות, המוכרות גם הן מסיפורי המקרא. כמו קודמו עוסק גם ספר זה בנשים מהתורה, מהנביאים (למעשה רק ספרי ״נביאים ראשונים״) ומהכתובים, וכמו קודמו נוגע גם זה בסיפוריהן של נשים מרבדים שונים של החברה המקראית. מסתבר שלפחות לגבי השאלה מה חש אדם זה או חברו בלבו מעבר לידיעה הגלויה על דבריהם ועל מעשיהם, לא ניכר שוע לפני דל, וגם אין הבדלים של ממש בין סיפורי הגברים לסיפורי הנשים.
מאפיין נוסף של הסיפורת המקראית הוא נטייתם של המחברים להימנע מנקיטת עמדה ישירה באשר לתקינות מעשיהם של הגיבורים. האזנה קשובה לסיפור תחשוף לא אחת את דעתו החבויה של המספר, אבל לא תמיד הדבר כך. תגובתו של דוד לדרישות המחרידות של הגבעונים בפרשת רצפה בת איה נראית על פניה מדודה, שקולה ואולי אף מוצדקת נוכח הבצורת הממושכת וההרסנית, אבל אפשר לשמוע כאן צליל דק של ביקורת עזה על התנהגותו של המלך ולראות את מעשיו בפרשה זו כהידרדרות לשפלות מוסרית חמורה מאוד. קריאה כזו היא שמנחה את הדיון כאן בפרשה אומללה זו.
בחרתי לבחון דווקא את סיפורי הנשים משום שהמקרא, מחקרו ופרשנותו לענפיה עוסקים בעיקר בסיפורי גברים, ורוב הנשים המופיעות בסיפורי התנ״ך ממלאות בהם רק תפקידי משנה, הן ברובד הגלוי, הן ברובד הנסתר. מספרן הקטן יחסית של נשים בעלות סיפורים משמעותיים מאפשר ליצור תמונה שאמנם אינה מושלמת, אבל יש בה כדי למצות את רוב השאלות הנידונות כאן באשר לאוכלוסייה זו, מה שאין כן באשר לגברים שבמקרא.
שני הספרים יחד עוסקים בחייהן של כמעט כל הדמויות הנשיות המשמעותיות במקרא. בספר הנוכחי מוקדשים שלושה פרקים לקבוצות קטנות של גיבורות: בנות לוט, חנה ופנינה, חמש בנות צלפחד. סיפוריהן של חנה ופנינה אחוזים זה בזה ומשולבים הדדית, והם מקרינים זה על זה, ולכן בחרתי שלא להציג אותם בשני פרקים נפרדים. סיפורן של שתי בנות לוט הוא למעשה סיפור אחד, אף כי השתיים מוצגות בו כשתי דמויות נבדלות, חסרות שם אך מדורגות כ״הבכירה״ ו״הצעירה״. בדומה לחנה ופנינה ובשונה מבנות לוט, גם חמש בנות צלפחד נקראות בשמות פרטיים, אבל סיפורן אחד ומאוחד. התלבטתי באשר לאמהות שרה ולאה והחלטתי שלא להקדיש להן פרקים עצמאיים, שכן רוב הדברים הנוגעים לשרה משוקעים בפרק על הגר שבספר הקודם, ורוב הנוגע ללאה משוקע בפרק על רחל שבספר זה.
בראש כל אחד מהפרקים מובאים המקורות המקראיים המתאימים כלשונם. בדרך כלל הבאתי את כל החומר הקיים במקרא על אודות הדמות, אבל יש שבחרתי שלא להציג כאן חלקי סיפורים שאינם נדרשים לשאלות הנידונות בפרק, כגון פגישתם של רבקה ועבד אברהם על עין המים בחרן. מאידך גיסא יש בספר גם כפילויות, שכן אחדות ממצוקות היסוד שבסיפורים שבות ועולות בכמה פרקים. וכך נמצא, אם מעט ואם הרבה, תיאורים ודיונים על עקרותן של שש האמהות שנפקדו, בפרקים על רבקה, רחל, אם שמשון, חנה והשונמית ובפרק על הגר שבספר הקודם. דוגמאות נוספות: אי אפשר שלא להזכיר את מעשה האונס של תמר בת דוד ואת תגובתה בלי להתייחס ולהשוות חלקית למעשה אונס דינה; סיפור אליהו והאלמנה מצרפת שרוי בצלה של בצורת ממושכת וקטלנית, כמוהו כסיפור דוד ורצפה בת איה.
מנקודת הראות של חוקרי המקרא יש להבחין בין סוגים שונים של מקורות בתוך קובץ התנ״ך. חוקר מקרא שלא יבחין מהותית בין המסופר בספרי שמואל ומלכים לבין המשוחזר בדברי הימים, רמוז במזמורי תהלים או נשקף בעד דברי הנביאים, יחטא בכך לדיוק המקצועי שעליו הוא אמון. לא כך הדבר בספר זה. כאן נידונים כל חלקי המקרא כאחד, וההבדלים ביניהם אינם נתפסים כמסורות חלוקות אלא כמי שמשלימים זה את זה. משפטים מעטים מתוך ספרות המדרש של חז״ל או על פיה גם הם מובאים פה ושם במקום שהם תואמים את פשוטו של מקרא ומטעימים אותו, אבל בשום מקום אין כאן דיון משמעותי בדברי המדרש כשלעצמם. גם שאלות קיומם ההיסטורי או הבדיוני של הדמויות ושל המעשים אינה עולה בספר זה. אפשר שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, כמאמרו של חכם אלמוני בתלמוד הבבלי, ואם כן אשתו בוודאי לא היתה ולא נבראה. אשת איוב היתה משל שבעל ספר איוב מצא לנכון לעסוק בו בקצרה, ועובדה זו מספיקה בהחלט כדי להקצות לה מקום בספר שלפנינו.
לא מעט מסיפורי המקרא מציגים עמדת חוק ומשפט הנוגדת את ההלכה הרבנית כפי שהתגבשה בדורות מאוחרים, לעתים על בסיס הסיפורים וברוחם, לעתים בניגוד לעולה מהסיפור המקראי כפשוטו. למעשה גם הלכה קדומה זו ששררה בין בני ישראל בתקופת המקרא אינה עולה כאן, גם משום שאיננו יודעים לשחזר מציאות ״הלכתית״ קדומה זו וגם משום שעיקר ענייננו בדיונים שלהלן הוא בהיבטים הנפשיים ובצדדים המוסריים של התנהגות בני האדם. אלה מתאימים בדרך כלל לחוקים העתיקים ששררו בישראל ובמתוקנים שבעמים, אך לא תמיד. כך למשל ברור שמעשי בנות לוט באביהן השתוי אינם עומדים במִבחנה של אף מערכת משפטית מתוקנת, בעבר ובהווה, אבל הפרשה נבחנת כאן מנקודות הראות של המוסר ובייחוד של המתחולל בלבותיהן של האחיות. אולי פגעה האישה החכמה מתקוע בכבודו של המלך דוד כשסיפרה באוזניו מעשה שלא היה ולא נברא וביקשה את התערבותו בענייני משפחתה שלא לצורך, אבל ברור לחלוטין שעניין זה בטל בתוך הסיפור המרתק שלה מול יואב ודוד.
השתדלתי לשלב בספר את סגנון הכתיבה העברי בן ימינו ולא להכביד על הקורא בציטוטים מיותרים. עם זאת נראה בעיני נכון לשלב במהלך הקולח דברים בסגנון המקרא ובייחוד בסגנון הספר שברקע. כך למשל ניכרת לשונה של מגילת אסתר בפרק על ושתי. הנחתי היא שהקורא אמון לפחות במידה כלשהי על לשון המקרא וכי הוא מעיין מראש במקורות שבראשי הפרקים.
גם הפעם העדפתי למעט בהערות שוליים ונמנעתי כליל מלצרף רשימה ביבליוגרפית, שאינה נחוצה כאן. נוסח המקרא שבבסיסי הפרקים מתעלם מנושאי מסורה ובייחוד משאלות של קרי וכתיב, והוא נאמן למערכת הקרי בלבד.
אחתום הקדמה זו במשפטים שבהם נחתמה קודמתה: השתדלתי לדבר אל הקורא בגובה העיניים על פי המציאות הדתית, החברתית והתרבותית של דורנו ומתוך נאמנות לדברי המקרא ולדעותיהם של המחברים והעורכים של כתבי הקודש כפי שאני מבין אותם.
חננאל מאק
