1
תוכי ירוק־צהוב, שהיה תלוי בכלוב מעבר לדלת, חזר ואמר, שוב ושוב:
״הסתלק מכאן! הסתלק מכאן! בשם שמים! הכול בסדר!״
הוא ידע לדבר מעט ספרדית ושפה נוספת שאיש לא הבין, אלא אם כן, זה היה בשפת הקוקייה התלויה מהעבר השני של הדלת, שורקת את צליליה החליליים כנגד הרוח, בעקשנות משגעת.
מר פונטליאר, שלא היה מסוגל לקרוא בעיתונו במידת מה של נוחות, קם מתוך הבעת דחייה ובנחרת בוז. הוא ירד מהגלריה וחצה את ה״גשרים״ הצרים שמחברים את הביתנים של משפחת לבראן זה לזה. הוא התיישב לפני דלת הבית, המבנה המרכזי. התוכי והקוקייה היו רכושה של מאדאם לבראן וניתנה להם הזכות להקים את כל הרעש שירצו. למר פונטליאר היתה הזכות לנטוש את חברתן, כשהפסיקו להיות משעשעות.
הוא נעצר לפני דלת הביתן שלו, הרביעי מהמבנה המרכזי ואחד לפני האחרון. בהתיישבו בכיסא נדנדה שהיה שם, ייעד עצמו פעם נוספת למשימה של קריאה בעיתון. היום היה יום ראשון; העיתון היה מיום האתמול. עיתוני יום ראשון לא הגיעו עדיין ל״אי הגדול״. הוא כבר היה מעודכן בדוחות הכלכליים ובהה בחוסר מנוחה במאמרי המערכת ובמעט החדשות, שלא היה לו זמן לקרוא, בטרם עזב את ניו אורליאנס ביום אתמול.
מר פונטליאר הרכיב משקפיים. הוא היה בשנות הארבעים, גובהו ממוצע ומבנה הגוף די רזה; מעט כפוף. שיערו היה חום ישר, נחצה בצד. זקנו היה מעוצב למשעי, ופניו גולחו זה מקרוב.
מדי פעם, הוא משך מבטו מהעיתון והתבונן סביבו. סביב הבית היה רעש, יותר מתמיד. המבנה המרכזי כונה ״הבית,״ כדי להבדיל אותו מהביתנים שסביבו. הציפורים, מלהגות ומשרקקות, עדיין היו שם. שתי בנות צעירות, התאומות לבית פאריבל, ניגנו דואט מתוך ״זמפה״ בפסנתר. מאדאם לבראן התרוצצה פנימה והחוצה, נותנת בתקיפות הוראות לנער־משרת של החצר בכל פעם שנכנסה אל תוך הבית, ומנחיתה הנחיות בקול גבוה באותה מידה, למשרת של חדר האוכל, כאשר יצאה החוצה. היא היתה אישה יפה, רעננה, לבושה תמיד בלבן, בשרוולים עד המרפק. חצאיותיה המעומלנות רשרשו כשהתהלכה. במורד, לפני אחד הביתנים, הילכה לה אישה בשחור מהורהרת, הלוך ושוב, מתפללת. מספר לא מבוטל של אנשים, אורחי הפנסיון, שטו ל'צנרי קאמינאדה'4 בספינה של בודאלאט לשמוע את המיסה. חלק מהצעירים יצאו החוצה, אל מתחת לאלוני המים, לשחק קריקט. שני ילדיו של מר פונטליאר היו שם, ילדים חסונים, בני ארבע וחמש. מטפלת מולאטית עקבה אחריהם מרחוק, מהורהרת כלשהו.
מר פונטליאר הצית לעצמו לבסוף סיגר והחל לעשן, מניח לעיתון להישמט בשיעמום מתוך ידיו. הוא קבע מבטו בשמשייה הלבנה שניצבה לפני שביל הנחש, העולה מהחוף. הוא יכול היה לראות אותה בבהירות, בין הגזעים הכחושים של אלוני המים ודרך הסבך של הקמומיל הצהוב. המפרץ נראה מרוחק, מתמזג במעורפל בתוך הכחול של האופק. השמשייה המשיכה להתקרב באיטיות.
תחת המחסה המותחם בוורוד היתה אישתו, גברת פונטליאר, ורוברט לבראן הצעיר. כשהם הגיעו לביתן, התיישבו שניהם בהפגנת עייפות, על המדרגה העליונה של המרפסת, פונים האחד לשני, כל אחד נשען על עמוד תומך.
״איזו שטות! להתרחץ בשעה כזו, בחום כזה!״ קרא מר פונטליאר. הוא עצמו ירד לשחייה עם שחר. זו גם היתה הסיבה שהבוקר נראה לו ארוך.
״את שרופה בלא הכרה,״ הוא הוסיף, בהביטו באישתו, כפי שמסתכלים על דבר בעל ערך ששייך לך, שסבל נזק מסוים. היא הציגה את ידיה, ידיים מוצקות, מעוצבות, ובחנה אותן בביקורתיות, מפשילה את השרוולים מעבר לאמות. בהביטה בהן נזכרה בטבעותיה שאותן מסרה לבעלה לפני שירדה אל החוף. היא ניגשה אליו בשקט והוא, בהבינו, הוציא את הטבעות מכיס אפודתו והעביר אותן לכף ידה הפתוחה. היא החליקה אותן על אצבעותיה; אחר כך התכופפה, הביטה לעבר רוברט והחלה לצחוק. הטבעות נצצו על אצבעותיה. הוא שלח לה בחזרה חיוך מלא הבנה.
״מה זה?״ שאל פונטליאר, בהביטו בעצלות ומתוך שעשוע, פונה מהאחד לשני. זו היתה שטות מוחלטת; הרפתקה כלשהי שהיתה שם במים ושניהם ניסו לתאר אותה ביחד. היא לא נשמעה בכלל משעשעת, כשתוארה במילים; הם הבחינו בכך, וכך גם מר פונטליאר. הוא קם, אומר שיש לו חשק ללכת למלון ״קלאין״ ולשחק שם ביליארד.
״בוא לבראן,״ הוא הציע לרוברט. אבל רוברט הודה די בכנות, שהוא מעדיף להישאר במקום בו היה ולשוחח עם גברת פונטליאר.
״נו טוב, שלחי אותו לענייניו כשישעמם אותך, עדנה,״ הורה לה בעלה, כשהכין עצמו לעזיבה.
״הנה, קח אתך שמשייה,״ היא קראה, מגישה לו אחת. הוא קיבל את השמשייה והניף אותה מעל ראשו, ירד במדרגות והלך לדרכו.
״אתה מגיע לארוחת ערב?״ קראה אחריו אישתו. הוא השתהה לרגע ומשך בכתפיו. הוא מישש את כיס אפודתו; היה שם שטר של עשרה דולר. הוא לא ידע; אולי ישוב לארוחת הערב המוקדמת ואולי לא ישוב. הכול תלוי בחברה שימצא אצל ״קלאין״ ובאורכו של ״המשחק.״ הוא לא אמר זאת, אבל היא הבינה וצחקה, מנופפת לו לשלום.
שני הילדים רצו ללכת אחרי אביהם, כשראו אותו יוצא. הוא נשק להם והבטיח שיביא להם סוכריות ובוטנים בשובו.
