1
השעה רבע לתשע ביום שישי 22 באוגוסט. אחרי השקיעות הקסומות והלילות הבהירים של ימי שיא הקיץ, החשכה פולשת במהירות מפתיעה. כבר חשוך מחוץ למבנה הזכוכית של בניין המשטרה הארצית.
מרגו סילברמן יוצאת מהמעלית ופוסעת לעבר דלתות הביטחון במבואה. היא לובשת קרדיגן־מעטפת שחור, חולצה לבנה שצמודה לחזהּ, ומכנסיים ארוכים שחורים עם קו מותן מוגבה שנמתח מעל לבטנה המתרחבת.
היא עושה את דרכה בנחת אל הדלת המסתובבת בקיר הזכוכית. השומר יושב מאחורי דלפק עץ, עיניו נעוצות במסך. מצלמות אבטחה עוקבות סביב השעון אחר הנעשה בכל אגף בבניין הגדול והמסובך.
שערה של מרגו, שצבעו כצבע עץ לִבנה, חיוור ומבריק, משוך לאחור בצמה עבה המשתלשלת על גבה. היא בת שלושים ושש, בהיריון שלישי, קורנת, עיניה לחות ולחייה ורודות.
היא בדרכה הביתה אחרי שבוע עבודה ארוך. היא עבדה שעות נוספות בכל יום, וספגה שתי אזהרות על השקעה מוגזמת של מאמצים.
היא המומחית החדשה של המשטרה הארצית לרוצחים סדרתיים, רוצחים מתוך התקף טירוף וטורדנים. רצח מריה קרלסון הוא תיק החקירה הראשון שהיא מובילה מאז קיבלה דרגת מפקחת בילוש.
אין עדים ואין חשודים. הקורבן הייתה רווקה, ללא ילדים, עבדה כיועצת מכירות באיקאה ועברה לגור בבית הוריה - בית טורי, נקי ממשכנתא - לאחר שאביה מת ואימה עברה לדיור מוגן.
מריה נהגה לנסוע לעבודה עם עמיתה למשמרת הבוקר. כיוון שלא המתינה כרגיל בקִירְקְוֶגֶן, עמיתתה נסעה לביתה, צלצלה בפעמון, הציצה מבעד לחלונות ואחר כך הלכה לחלקו האחורי של הבית וראתה אותה. היא ישבה על הרצפה, על פניה פציעות סכין, צווארה משוסף כמעט לחלוטין, ראשה שמוט לצד אחד ופיה פעור בתנוחה מעוותת.
לפי הדוח הראשוני מהנתיחה שלאחר המוות נמצאו ראיות שהצביעו על האפשרות שתנוחת פיה סודרה לאחר המוות, אף כי ייתכן שהתקבע מעצמו בתנוחה זו.
צפידת מוות מתחילה בלב ובסרעפת, אבל נראית בצוואר ובלסת כעבור שעתיים.
המבואה כמעט נטושה בשעת ערב מאוחרת זו של יום שישי, למעט שני שוטרים בסוודרים כחולים כהים, שעומדים ומשוחחים, ותובע עייף למראה שיוצא מאחד החדרים המשמשים לניהול דיונים על מעצרים.
מרגו מונתה לראש צוות החקירה, מודעת למלכודות של שאפתנות יתר. היא ידעה שיש לה נטייה להיות להוטה מדי, להרחיק לכת עם המחשבות.
עמיתיה היו צוחקים ממנה אילו אמרה להם בראשית החקירה שהיא לגמרי משוכנעת שמדובר ברוצח סדרתי.
במהלך השבוע צפתה מרגו סילברמן יותר ממאתיים פעמים בסרטון שתיעד את מריה קרלסון גורבת גרבונים. כל הראיות מצביעות על כך שהיא נרצחה זמן קצר אחרי שהסרטון הועלה ליוטיוב.
מרגו ניסתה לפענח את הסרט הקצר, אך היא אינה מוצאת בו שום דבר מיוחד. אנשים בעלי פֶטִיש לגרבונים אינם חריגים במיוחד, אבל שום דבר ברצח אינו מצביע על נטייה כזו.
הסרטון הוא פשוט מקטע קצר מחייה של אישה רגילה. רווקה עם עבודה טובה, שכמעט השלימה לימודי ערב באנימציה.
לא הייתה כל דרך לדעת מדוע היה התוקף בגינת ביתה, האם הייתה זו יד המקרה או תוצאה של מבצע מתוכנן היטב. אבל בדקות שקדמו לרצח הוא הנציח אותה בסרטון, ולכך הייתה חייבת להיות סיבה.
התוקף רוצה להדגיש משהו ביחס לאישה הספציפית הזאת או ביחס לסוג מסוים של נשים. ואולי זה קשור לכלל הנשים, לחברה כולה.
אבל בעיני מרגו אין שום דבר יוצא דופן בהתנהגותה או בהופעתה של האישה. היא פשוט מתרכזת בלבישתם כהלכה של הגרבונים, מעווה פנים וחושקת שפתיים. מרגו ביקרה פעמיים בבית שבבְּרֵדַבְּלִיקְסְוֶאגֶן, אך את רוב זמנה הקדישה לניתוח סרט הווידיאו שצילם צוות המז״פ בזירת הפשע לפני שזוהמה.
בהשוואה לעבודת המשטרה, סרטו של התוקף נראה כמעט כמו יצירת אומנות שנעשתה באהבה. התיעוד המדוקדק של המז״פ את הראיות לתקיפה החייתית הוא חסר רחמים. האישה המתה מצולמת מזוויות שונות כשהיא יושבת על הרצפה ברגליים פשוטות, מוקפת בדם כהה. מכתף אחת משתלשלת החזייה שלה, שסועה לגזרים, ושד לבן ונפול אחד שמוט לעבר תפיחת בטנה. מפניה לא נותר כמעט דבר, למעט פה פעור ועיסת בשר אדומה.
מרגו עוצרת כאילו במקרה ליד קערת הפירות שעל השולחן ליד הספות, מסתכלת לעבר השומר שמדבר בטלפון ונפנית ממנו. במשך שניות אחדות היא מתבוננת בבבואת השומר המשתקפת בקיר הזכוכית הפונה אל הרחבה הפנימית הגדולה. אחר כך היא לוקחת מהקערה שישה תפוחים וטומנת אותם בתיקה.
היא יודעת ששישה הם יותר מדי, אבל היא אינה מסוגלת להתאפק מלקחת את כולם. עלה בדעתה שג'ני אולי תרצה להכין הערב פאי תפוחים עם הרבה חמאה, קינמון וסוכר כדי לקרמל אותם.
חוט מחשבותיה ניתק כשהטלפון שלה מצלצל. היא מביטה בצג ורואה תמונה של אדם יוּסֵף, חבר צוות החקירה.
״את עדיין בבניין?״ שואל אדם. ״בבקשה תגידי שאת עדיין כאן כי אנחנו-״
״אני במכונית בקְלָרַסְטְרַאנְדְסְוֶאגֶן,״ משקרת מרגו. ״מה רצית להגיד לי?״
״הוא העלה סרטון חדש.״
היא מרגישה את בטנה מתכווצת, ומניחה יד אחת תחת הבליטה הכבדה.
״סרטון חדש,״ היא חוזרת אחריו.
״את חוזרת?״
״אני אעצור ואסתובב חזרה,״ היא אומרת ומתחילה לחזור על עקבותיה. ״תוודא שנקבל עותק סביר של ההקלטה.״
מרגו יכלה לצאת מהבניין, להמשיך בדרכה הביתה ולהשאיר את הטיפול בתיק בידיו של אדם. בטלפון אחד היא יכולה לארגן לעצמה חופשת לידה בתשלום מלא למשך שנה. אולי זה מה שהייתה עושה לו ידעה כמה אלים יהיה התיק הראשון שיופקד לטיפולה.
העתיד לוט בערפל, אך הכוכבים מתקרבים למערך מסוכן. נכון לעכשיו גורלה צף כתער על פני מים שקטים.
תאורת המעלית מזקינה את מראה פניה. פס המסקרה העבה סביב עיניה נעלם כמעט כליל. היא משעינה את ראשה לאחור ומבינה למה מתכוונים עמיתיה הטוענים שהיא נראית כמו אביה, ארנסט סילברמן, לשעבר המפקח הכללי של המחוז.
המעלית עוצרת בקומה השמינית, והיא פוסעת לאורך המסדרון הריק מהר ככל שבטנה הגדולה מאפשרת לה. היא ואדם עברו לחדרו הישן של יוֹנָה לִינָה בשבוע שבו נערך לזכרו טקס במשטרה. מרגו מעולם לא הכירה אישית את יונה, ולא הייתה לה כל בעיה לרשת את משרדו.
״יש לך מכונית מהירה מאוד,״ אומר אדם כשהיא נכנסת. הוא מחייך וחושף את שיניו החדות.
״די מהירה,״ משיבה מרגו.
אדם יוסף בן עשרים ושמונה, אך פניו עגולות כפני מתבגר. שערו ארוך, וחולצתו קצרת השרוולים תלויה מחוץ למכנסיו. הוא נצר למשפחה אשורית, גדל בסוֹדֶרְטַלְיֵה ושיחק כדורגל בליגה הראשונה במחוז צפון.
״כמה זמן הסרטון ביוטיוב?״ היא שואלת.
״שלוש דקות,״ אומר אדם. ״הוא שם עכשיו. עומד מחוץ לחלון ו-״
״אנחנו לא יודעים את זה, אבל-״
״אני חושב שהוא שם,״ הוא קוטע אותה. ״אני חושב שהוא שם. הוא כמעט חייב להיות שם.״
מרגו מניחה את תיקה הכבד על הרצפה, מתיישבת בכיסאה ומתקשרת למז״פ.
״היי. זאת מרגו. הורדתם עותק?״ היא שואלת, נשמעת לחוצה. ״תקשיב, אני צריכה מיקום או שם - נסה לזהות את המיקום או את האישה. תשתמש בכל המשאבים שיש לך. יש לך חמש דקות, תעשה מה שבא לך, רק תן לי משהו ואני מבטיחה לשחרר אותך שתוכל ליהנות משישי בערב.״
היא סוגרת את הטלפון ומרימה את המכסה מעל קופסת פיצה שמונחת על שולחנו של אדם.
״סיימת עם זה?״ היא שואלת.
נשמע צליל המאותת על מייל נכנס, ומרגו ממהרת לתחוב לפיה חתיכה משולי הפיצה. קמט דאגה חסר סבלנות מעמיק במצחה. היא מקליקה על תיקיית הסרטונים, מגדילה למקסימום את התמונה על המסך, מסיטה את צמתה אל מאחורי גבה, לוחצת ״פליי״ ומרחיקה את כיסאה כדי שגם אדם יוכל לראות.
בתמונה הראשונה נראה חלון מואר נרעד בחשכה. המצלמה מתקרבת לאיטה, עלים מתחככים בעדשה.
מרגו מרגישה את השיער שעל זרועותיה סומר.
אישה עומדת לפני הטלוויזיה בחדר מואר היטב ואוכלת גלידה מתוך מכל. היא משכה למטה את מכנסי הריצה שעדיין סביב קרסוליה, ונשארה לעמוד על רגל אחת כדי להסיר את הגרב מרגלה השנייה.
היא מציצה בטלוויזיה, מחייכת בגלל משהו ואחר כך מלקקת את הכפית.
במשרד שבמטה המשטרה נשמע רק רחש מאוורר המחשב.
תן לי פרט אחד ללכת עליו, חושבת מרגו ומביטה בפניה של האישה, בתווים העדינים של עיניה, בלחייה ובקו המתאר של ראשה. דומה שאד של עודפי חום עולה מגופה. הרגע חזרה מריצה. הגומי בתחתוניה רפוי מכביסות רבות מדי, ומבעד לגופייה המוכתמת בזיעה אפשר להבחין בבירור בחזייה.
מרגו רוכנת אל המסך. בטנה נלחצת אל ירכיה, וצמתה הכבדה נופלת שוב קדימה.
״עוד דקה,״ אומר אדם.
האישה מניחה את מכל הגלידה על שולחן הקפה ויוצאת מהחדר כשמכנסי הריצה שלה עדיין משתלשלים מרגל אחת.
המצלמה עוקבת אחרי האישה, וחולפת בתנועה צדדית על פני דלת מרפסת צרה עד שהיא מגיעה אל חלון חדר השינה. אור נדלק שם והאישה מופיעה. היא דורכת על המכנסיים כדי להסירם ובועטת אותם לעבר כורסה עם כרית אדומה. המכנסיים עפים באוויר, נחבטים בקיר שמאחורי הכורסה וצונחים לרצפה.
