שירתו של דורון בראונשטיין איננה שירה פשוטה. היא שירה פילוסופית, מורכבת מאוד, שואלת. שירתו טומנת בחובה אינסוף מרכיבים על גבי מרכיבים, נדבכים על גבי נדבכים, שאלות שלא מצפות כלל לתשובות.
בשירתו של בראונשטיין השאלות עוסקות ברובן בזמן מהורהר מול מציאות חד-משמעית וחסרת רחמים, בחיים חמקמקים מול מוות ודאי ובאינסוף אהבה ללא מין, מול אהבה הטומנת בחובה מין אכזרי, כמעט בלתי-אנושי, ושאלת המין עצמו כמובן: המין המעוות, ההרסני, המבודד את הנשמה מן הגוף והכמה למגע של הנפש, לעומת המין האוהב, מכמיר הלב, "המין הנכון".
לכאורה יש שיגדירו את שפתו של בראונשטיין כגסה, כ"מלוכלכת", כאשר בעצם השפה שבה הוא בוחר להשתמש במרבית שיריו היא מעצם קיומה שפה יומיומית, שפה דיבורית ובעיקר ישראלית מאוד. אך העממיות וההנמכה-לכאורה של השפה מטעות מיסודן. מתחת לפשטות מסתתרת שפה אחרת, מורכבת, ובעיקר - מסתתרות להן משמעויות נוספות.
בראונשטיין הוא משורר אוונגרדי, חדשני מאוד, ומעל הכל, "פילוסוף של השירה". "המטרה שלי היא לעורר רגשות בקורא", מבהיר בראונשטיין. "רגשות רבים, מגוונים, עזים וטעונים. לגרום לקורא לגאות מרוב רגשות וכך להפוך את השירה שלי ממילים בתוך ספר לחיה, לקיימת במציאות. להוסיף לשירה ממד עצום, חדש. אם הצלחתי בכך, אז הצלחתי כמשורר"
בנוסף לכך, הספר איננו מנוקד - מבחירה מודעת של המשורר, מפני שבראונשטיין מתנגד באופן נחרץ לניקוד של ספרי שירה. לטענתו, "ניקוד נועד לספרי ילדים - ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - לספר החשוב והמרתק ביותר שאי פעם נכתב - התנ"ך. מלבד אלה, אין מקום לניקוד. בוודאי ובוודאי שלא בספר שירה הכתוב בשפה העשירה שלנו, עברית. הניקוד מגביל, מקטרג ומגדיר בזמן ששירה עברית מחוייבת להיות חסרת כל גבולות. חופשייה לגמרי. ניקוד של שיר הורס אותו. פשוטו כמשמעו. הוא בעוכריו. הוא מונע מהקורא לפרש את השיר כרצונו, למען אותו לזכר או לנקבה לפי אוות נפשו, ומונע התפתחות אמיתית, טבעית של השיר".
"כל החיים כותבים שיר אחד" יגרום לכם להרגיש. לשאול. לשנות. להרוס. לחפש. לאהוב. להסתכן. לתהות. לאבד. לגעת.
נקודה.
סוף.
סימן קריאה.
