הקיפוד שאהב ארנבת
פלוקי-פלוקי הקיפוד עצוב עצוב נורא.
למה הוא עצוב עצוב נורא?
פשוט, כי אין לו חברה.
"למה אין לי חברה?"
מסתובב כל היום וכל הלילה פלוקי-פלוקי הקיפוד
ושואל את כל מי שניקרה בדרכו.
"למה אין לי חברה?" הוא שואל את הינשוף,
"למה אין לי חברה?" הוא שואל את הכלבלב,
"למה אין לי חברה?" הוא שואל את היונה,
"למה אין לי חברה?" הוא שואל את הצפרדע.
"זה בגלל שאתה דוקר!"
הם כולם עונים יחדיו.
"בגלל זה אין לך חברה!"
פלוקי-פלוקי הקיפוד ממשיך להסתובב.
הוא חוצה את הכביש- עצוב.
מטפס על העץ- עצוב.
שוחה בים- עצוב.
"זה כל כך עצוב להיות קיפוד,"
הוא חושב בלבו,
"בגלל שאני דוקר- אין לי חברה."
יום אחד הסתובב פלוקי-פלוקי הקיפוד ביער,
שם פגש בארנבת.
"את בטח לא רוצה להיות חברה שלי,"
הוא לחש.
"סליחה?" אמרה הארנבת,
"לא שמעתי אותך!"
"כלום," אמר פלוקי-פלוקי,
"לא משנה כבר."
"למה לא?" שאלה הארנבת.
"פשוט, תדבר בקול רם."
"אמרתי," אמר פלוקי-פלוקי,
"שאת בטח לא רוצה להיות חברה שלי..."
"למה לא?" צחקה הארנבת,
"אני דווקא אשמח מאוד!"
"כן?!" התלהב פלוקי-פלוקי,
"את בטוחה?!"
"כן," צחקקה הארנבת,
"אני לגמרי בטוחה!"
"אבל הינשוף, הכלבלב, היונה ואפילו הצפרדע
אמרו לי שבגלל שאני דוקר אין לי חברה.
אז... את לא מפחדת להידקר?"
"בכלל לא," ענתה הארנבת,
"כבר נדקרתי הרבה פעמים בחיים.
זאת רק דקירה קטנה,
ואחר כך ממשיכים."
"אני מבטיח להיזהר מאוד,"
אמר פלוקי-פלוקי,
"את יודעת, עם הקוצים."
"בסדר," אמרה הארנבת ונתנה יד לקיפוד,
"אבל רק שתדע שאני בכלל לא מפחדת.
גם אם תדקור אותי טיפ-טיפה זה עדיין לא נורא."
"את ארנבת כל כך נחמדה! ואמיצה!"
אמר פלוקי-פלוקי,
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי מדמוזאל-רביט.
זה השם שאמא ואבא נתנו לי כשנולדתי.
אתה חושב שזה שם מצחיק או מוזר?"
"ממש לא!" ענה פלוקי-פלוקי,
"אני חושב שזה דווקא שם נהדר.
מדמולל-רליק..."
"לא, לא," צחקה הארנבת,
"אומרים: מדמוזאל-רביט ולא מדמולל-רליק."
"אויש, ממש סליחה," התנצל פלוקי-פלוקי,
"לא התכוונתי.
תני לי לנסות שוב:
מדלוקלק-רניק."
"לא, קיפוד, לא!" צחקה הארנבת,
"זה מ-ד-מ-ו-ז-א-ל ר-ב-י-ט!
עכשיו הבנת?"
"אה, בטח.
שוב, סליחה שטעיתי מקודם.
אז השם שלך הוא:
מדמוזלל-רלביט!"
"לאאא!" צעקה הארנבת,
"מדמוזאל-רביט! מדמוזאל-רביט!
כמה פעמים צריך להגיד לך?!"
"אה, עכשיו הבנתי!
קוראים לך מדמוזאל-רביט!"
"כן," לחשה הארנבת,
"סוף סוף קלטת!
ואיך קוראים לך?"
"לי?" התהלך הקיפוד בגאווה,
"לי קוראים פשוט פלוקי-פלוקי."
"פטוטי-פטוטי?" ניסתה הארנבת.
"לא!" הקיפוד נעצר במקומו,
"פלוקי-פלוקי, ולא פטוטי-פטוטי!"
"אה, בסדר, עכשיו הבנתי," צחקקה הארנבת,
"פלומפי-פלומפי, איזה שם מיוחד..."
"לא!" צחק הקיפוד,
"פלוקי-פלוקי! פלוקי-פלוקי זה השם שלי!"
"אויש, ממש סליחה!
לא התכוונתי לטעות פלונטי-פלונטי."
"לאאא!" התגלגל מצחוק הקיפוד על הרצפה,
"אני לא מכיר אף קיפוד בכל העולם שקוראים לו פלונטי-פלונטי!
אני פלוקי-פלוקי!"
"אה, פלוקי-פלוקי,"
סוף סוף הארנבת אמרה נכון את שמו.
"פלוקי-פלוקי ומדמוזאל-רביט!"
"איך אני שמח שהכרתי אותך!" אמר פלוקי-פלוקי,
"כי לפני שנפגשנו הייתי כל כך בודד!"
"זה בכלל לא כיף להיות לבד,"
אמרה מדמוזאל-רביט,
"הכי כיף ביחד!"
"אבל... אם אני אדקור אותך עם הקוצים שלי?"
נעצב לרגע פלוקי-פלוקי.
"אז זאת רק תהיה דקירונת אחת קטנטנה,
עם כאב כזה, שעובר מהר,
כי אתה יודע,
לפעמים בחיים יש גם כאבים, אבל מה שיפה בהם
זה שתמיד תמיד הם בסוף עוברים!"
"את כל כך חכמה!"
אמר פלוקי-פלוקי,
"את הכי חכמה בעולם!"
"אני לא חושבת שאני הכי חכמה בעולם!"
צחקקה מדמוזאל-רביט,
"אני פשוט חושבת שתמיד צריך לראות את הטוב בחיים ולא את הרע
וגם שלפעמים צריך להתמודד עם כל מיני דברים בחיים.
לפעמים קצת נדקרים,
ולפעמים קצת נופלים,
אבל תמיד תמיד בסוף קמים וממשיכים."
"נכון מאוד!" הסכים הקיפוד לדבריה.
"וחוץ מזה," המשיכה הארנבת,
"כשחושבים על זה,
מה זאת דקירה אחת קטנה?"
"את כל כך צודקת, מדמוזאל-רביט,"
אמר פלוקי-פלוקי וחייך.
הוא נתן לה יד
(בזהירות רבה, כמובן!)
והשניים צעדו להם במורד הרחוב
בדילוגים קטנים קטנים,
עד שהשמיים התכסו בשחור
והירח לאט לאט יצא...
