בבית שרר חושך מוחלט.
השעה כבר הייתה ממש מאוחרת. דניאל שכב במיטתו, ער לחלוטין, בוהה בחשיכה. זה לו הלילה השני שאינו מצליח לעצום עין. מה שקרה שלשום בבוקר טרד את מנוחתו עד בלי די. לא הייתה זו ההצקה הרגילה של זיו, שמתעמר בו לעתים קרובות בזמן ההפסקות או בתום יום הלימודים. הפעם הוא לא ירד עליו על זה שהוא קטן ורזה ולא קרא לו "מקל בית שימוש" או "השפן הקטן". הפעם, הסתכל עליו זיו ממרומי ממדיו המגושמים במבט מזלזל, בעליונות כזאת, של מישהו שגילה ממצא שמעניק לו כוח נסתר, ואמר: "מזל של ההורים שלך שלא הצליחו לעשות שניים כמוך." בדרך־כלל נמנע דניאל מתגובה כדי למזער את הנזקים האפשריים. הרי זיו רק מחכה שהוא יגיב כדי להמשיך במשחק ההתעללות שמשעשע כל־כך אותו ואת החבורה שמקיפה אותו. כמו האירוע שקרה בשבוע שעבר: בדרכו הביתה מבית־הספר, חצה דניאל כמנהגו את הגן הציבורי. כשהגיע למקום בו מסתיים שביל העצים הצר ונפרץ לרחבה, הגיחו זיו וחבריו מכל עבר והקיפו אותו כמו ארבעה חתולים שמתגודדים סביב עכבר לכוד, חטפו ממנו את התיק והחלו להעיף אותו זה לזה תוך כדי ריצה. לשווא ניסה דניאל לתפוס את התיק, מתרוצץ מילד לילד כמו אותו עכבר במצור שמחפש פתח מילוט. זה רק הצחיק והלהיב אותם יותר (דניאל פשוט ראה את העכבר הזה, מוקף ארבעה חתולים, אבוד וחסר אונים באמצע הכביש לפני כמה שבועות, והמראה השאיר עליו רושם כאוב).
כשהתעייפה החבורה מהשעשוע, פתח שלומי את התיק, הפך אותו על פיו ורץ לאורך הרחבה, מפזר את הדפים, הספרים והמחברות לכל עבר, ואלה התעופפו באוויר ונחתו בתפזורת על פני הגן. לדניאל לא נותרה ברירה אלא לעבור לאורכה ולרוחבה של הרחבה ולאסוף אותם אחד־אחד. הוא עשה כמיטב יכולתו לזקוף את ראשו ולהדחיק את דמעותיו, אבל לא הצליח להתעלות על תחושת ההשפלה הצורבת שחש בכל פעם שנאלץ להתכופף לעיניהם ולאסוף עוד חפץ מחפציו. לבסוף הגיע מסלול היסורים אל תחנתו האחרונה – התרמיל, ששכב על האדמה מרוקן ומסמורטט.
דניאל דחס הכול פנימה ועבר על פניהם ללא אומר.
כי מה כבר יאמר?
אבל כשמכניסים את ההורים לתמונה, משהו מתקומם בדניאל. משהו אחר, משהו שנוסך בו רוח קרב.
באומץ הרים את סנטרו הקטן והמחודד אל מול הילד המגודל שעמד מעליו ואמר: "ההורים שלי אוהבים אותי יותר ממה שההורים שלך מסוגלים לאהוב אותך." כנראה שנגע בנקודה רגישה, כי היה נדמה לו שאיזה רטט קל חלף בפניו של זיו והקפיץ לשנייה שריר בלחיו.
הרי ידוע שאבא של זיו עזב את הבית כשזה עוד היה תינוק, ושידיה של אמו, אישה עצבנית וגדולת ממדים עוד יותר ממנו, נוטות להתעופף ולנחות על ראשו לעתים קרובות.
אבל זיו התעשת תוך רגע והשיב: "יש להם ברירה?
רק אתה נשארת להם, אחרי שאחיך מת." דניאל משך בכתפיו וגיחך. "אח שלי לא יכול היה למות, כי מעולם לא היה לי אח." זיו, ששב והרגיש על הסוס, פנה לכל החבורה שעמדה סביבו והכריז בטון מנצח: "ראיתם מה זה אידיוט? השפן הקטן אפילו לא יודע שהיה לו אח!"
"מעניין מתי בדיוק היה לי אח?" לא איבד דניאל את טון דיבורו המתריס, אבל בפנים חש שעמידתו הקשוחה הולכת ונסדקת שלא בטובתו מכוחה של הסקרנות.
"היה לך אח תאום שמת בלידה! מה, לא ידעת?" דניאל חש שהדם אוזל מפניו. "שקרן אחד!" קרא.
"בוא נתערב! תשאל את אמא שלך ונראה מי שקרן פה."
"מי סיפר לך את זה?"
"אמא שלי." דניאל קפא על מקומו. רגליו כאילו ניטעו באדמה ואז, בבת אחת, ניתָק ממקומו וברח מחצר בית־הספר.
תוך כדי ריצה שמע מאחורי גבו את זיו מאלתר שיר, והחבורה חוזרת אחריו:
נולד לי אח,
עקום כמו פח,
יצא מן החור
ישר אל הבור.
מאז לא שב דניאל לבית־הספר. בבוקר ארז את התיק ונכנס כהרגלו למכונית של אביו, שמוריד אותו תמיד בפינת הרחוב הסמוך. אבל במקום להמשיך ולצעוד לכיתה, פנה לאחור ושוטט ברחובות. הוא לא היה מסוגל לחזור לשם. אפילו לא להתקרב.
דניאל לא ידע לאן יילך ומה יעשה. רגליו הובילו אותו לשדה הרחב שבפאתי השכונה, אל הסלע הגדול והחלק שעליו נהג לעתים לשבת. הוא אהב לצפות בנוף הירושלמי הרך שמשתפל לרגליו ובעצי הזית שמסביבו ולגלות, שאם אתה מביט לאורך זמן בכל אחד מן העצים הללו, עם הפיתול המיוחד לו, אתה יכול לראות בו גבר או אישה בתנועת ריקוד או קידה. משחק זה, ששיחק דניאל עם עצי השדה, נתן לו תחושה שהוא מצליח לגלות את הצופן האמיתי החבוי בתוך כל עץ.
האם זה נכון? למה שהוא ימציא דבר כזה? הוא לא אחד עם דמיון יותר מדי מפותח, הזיו הזה. ומצד שני, מה פתאום אח עכשיו? בחיים לא הזכירו את זה בבית, לא היה לכך מעולם שום רמז. שום סימן.
לשאול את אמא? השאלה עמדה לו על קצה הלשון משך כל ארוחת הערב אתמול, אבל הוא לא הצליח להעלות אותה על דל שפתיו. הוא פשוט לא העז להגות את המילים. ועל כל השאלות של אמא, למה הוא לא אוכל ולמה הוא כל־כך שקט, פשוט לא ענה.
ההתנהגות הזו הרגיזה את אביו, שלבסוף דרש מדניאל לעזוב את השולחן וללכת לחדרו. דניאל הבחין במבטה המסתייג של אמו, אך למרות שלא אהבה את פסק הדין הנוקשה, לא התווכחה עם אבא (הם אף פעם לא מתווכחים בנוכחותו). הוא נטש את קרבתם הכמעט מכאיבה הערב, פרש בתחושת הקלה לחדרו, סגר את הדלת ונכנס למיטה.
ירח עגול ויציב, ארוז בטבעת אור רכה, ניבט אליו מן החלון הפתוח כמו מתנה של ידידות. "אני כאן, אִתך," היה המסר השלֵו שדניאל קלט ממראהו, וזה הרגיע מעט את הלך רוחו הנסער ופינה מקום להרהור רגוע יותר.
אח? תהה אל מול הידיד הדומם שלמולו. לי היה אח?
מישהו שאִתו ביליתי את החודשים הראשונים ביותר של חיי, בבטן אִמי? אולי שכבנו חבוקים זה בזרועות זה במשך תשעה חודשים? ואולי אפילו שיחקנו יחד, הבטנו זה בזה וחייכנו זה אל זה? הלא אכלנו יחד, נשמנו יחד, ישנו יחד, קיבלנו יחד צורת אדם! והוא היה לצדי בכל רגע ורגע! הייתה זו בעצם התקופה היחידה בחיי בה לא הייתי בודד.
דניאל הירהר בחברות. מאז ומתמיד חש שהוא לבד בעולם. בבית־הספר לא הצליח להיות אחד מהחבר׳ה.
האמת היא, שהשיחות והעיסוקים של הילדים האחרים לא ממש עניינו אותו. בספורט היה חלש, וזה הספיק כדי להוריד את קרנו בעיני הבנים והבנות בכיתה. כשהיו צריכים להתחלק לקבוצות למשחק כדורסל או כדורעף, ניסתה כל קבוצה להתחמק מלצרף אותו לשורותיה.
לאחר שראשי הקבוצות ציוותו את כל השחקנים, נותר תמיד אחרון וצורף לאחת מהן לקול רטינות חברי הקבוצה, כמו קלף חלש וחסר מזל במשחק פוקר שדופק את הסִדרה. נוסף לכך אהב לקרוא ספרים והצטיין במתמטיקה, מה שחתם סופית את דימויו כחנון מוחלט.
בבית שיחק תמיד לבד. להוריו לא ממש היה זמן בשבילו. רוב היום היו טרודים בעבודה. עיקר דאגתם הייתה לחנך אותו להתנהגות טובה, לדאוג שיאכל ושיביא הביתה ציונים טובים. רק לעתים נדירות מצאו זמן לעשות אִתו דברים כיפיים, כמו לשחק יחד שח־מט או שש־בש, ללכת לקולנוע או לקנות גלידה בגלידרייה.
בחופשות הקיץ נהגו לקחת אותו לים. הוא אהב לשבת על החול הרך ולצפות במשטח הכחול האינסופי, שזהרורים מרצדים בו ללא הרף, ולחלום על הארצות והאיים הנסתרים החבויים מעבר לאופק. אולם הגלים הגבוהים, המתרוממים ומתגבהים עד שהם מתעקלים לצורת לוע ענק עטור קצף לבן, הטילו עליו אימה. הם נדמו בעיניו לדמויות פרה־היסטוריות שהעירו אותן מרִבצן, ובזעם הולך וגואה באות לנקום את נקמתן בבני האדם, דוהרות בחימה שוצפת וגורפת־כול לעבר החוף. אביו לא הסתיר את אכזבתו מכך שדניאל מסרב להיכנס למים וללמוד לשחות.
בשביל בילויים אמיתיים היה לו את צביקה. צביקה, בנם היחיד של השכנים, בחור בדחן עם נטיות פילוסופיות ורעיונות חדשניים, היה החבר היחיד שלו. הוא פרש עליו את חסותו, לקח אותו לסרטי מדע בדיוני, ניהל אִתו שיחות על החיים ופתר אִתו תשבצי היגיון על הספסל הקטן שמול הבית. זה היה מקום המפגש הקבוע שלהם, למרות שלמעשה גרו דלת מול דלת.
לכל דבר שעשה עם צביקה היה טעם של הרפתקה.
גם לדברים פשוטים, כמו לשבת על מעקה המדרכה ולאכול פלאפל שקנה בפיצוציה של מני, או לנסות לזהות את שמות הציפורים החבויות בצמרות העצים שבגן על־פי ציוצן.
אלא שמאז שצביקה התגייס לצבא וגם מצא לו חברה, אחת בשם נועה, ראה אותו דניאל הרבה פחות.
גם כשהיה צביקה חוזר הביתה לחופשה מהמבצעים הצבאיים הסודיים שלו אחת לשלושה שבועות, כבר לא היה לו זמן וראש בשביל דניאל, כי תמיד רץ לפגוש את נועה.
אז חוץ מצביקה, באמת אי־אפשר לומר שהיה לו אי־ פעם חבר לדבר אִתו, לשחק אִתו. והנה, פתאום, אח!
דניאל ניסה לדמיין איך היו חייו יכולים להיראות אילו היה לו אח שנראה בדיוק כמוהו. כמה נפלא זה יכול היה להיות! הכול היו עושים יחד! שיעורים, משחקים. הכול היה דניאל חולק עם האח הזה, והם היו יכולים לבלבל אנשים אחרים ולהחליף זהויות ותפקידים.
האח הזה היה כמובן קטן כמוני, אבל הרבה יותר זריז ממני, כזה שרץ עם הכדור במהירות מסחררת בין רגליהם של כל שאר הילדים ומגיע ראשון לסל, והיינו מסדרים שהוא יחליף אותי במשחקי הכדורסל והכדורעף, ואיש לא היה מבחין בעובדה שהוא זה לא אני, הפליג דניאל בדמיונו. ואני הייתי עושה בשבילו את השיעורים והבחינות במתמטיקה, כי בטח הייתי עולה עליו בתחום הזה, כמו שאני עולה על רוב הילדים בכיתה, ואף מורה לא היה מבחין בכך. רק אמא לבדה הייתה יודעת להבדיל בינינו, ולא הייתה טועה לעולם.
אח שנראה כמוהו. כמה שונים היו חייו יכולים להיות!
שוב לא היה יושב משועמם בארוחות הערב ומאזין לשיחות ההורים בעניינים מייגעים של מבוגרים. הוא ואחיו היו מפתחים שפת סתרים, אולי בנגיעות רגליים מתחת לשולחן, והיו מצחיקים זה את זה, ואף אחד מלבדם לא היה מבין מה מצחיק. דניאל חש, שהוא אוהב את הכפיל הזה שלו כפי שלא אהב איש מעודו, אפילו לא את אמא שלו. זה האח שאִתו היה חולק את כל הצער והשמחה בחייו, את כל המחשבות שלו, הרעיונות שלו, החלומות והתוכניות שלו.
האמנם ייתכן שזה כמעט קרה לו? איך אפשר לשאול את אמא בלי לגרום לה צער גדול? ומדוע הוא מת בלידה? ולמה לא מתִּי אני אִתו? ואולי זיו סתם המציא איזו המצאה מרושעת שהצליחה לו הפעם במיוחד?
דניאל שב והביט בירח כאילו שם עשויה להיות צפונה התשובה. הלא אחיו מת והוא נמצא בשמיים, והירח יודע שהוא שם. אולי ייתן לו סימן, איזה הִבהוב קצרצר של האור הקורן סביבו, איתות ידידותי שיאשר או יפריך את הידיעה?
אבל הירח לא השתנה. יציב, שוקט ואטום, המשיך להשקיף על דניאל מבעד לחלון הפתוח, עד שענן גדול כיסה אותו בהדרגה והחשיך את החדר.
דניאל חש פתאום עזוב כפי שלא חש מעולם. עזוב ומרומה. מי בדיוק רימה אותו לא ידע לומר וזה גם לא היה חשוב, כי התרמית הייתה של העולם כולו, שהבטיח לו, בשחר חייו, עם התהוותו, חבר לחיים, ונטל אותו ממנו ברגע היוולדו, מותיר אותו בודד במערכה.
שעה ארוכה התייפח דניאל, מחניק את בכיו אל תוך הכרית כדי שאמו לא תשמע, וכך נרדם.
