ספארי

אז מיכאל בק עזב אותי. העצבים שלי קורסים. אני מקללת כל הזמן. מוצצי זין, בוגדניים, שקרנים פתולוגיים, בני זונות, מזדיינים בתחת.

"מי שנהנה יותר, גם סובל יותר," אני מסבירה לדניאל. הוא מזיז את הראש כך שנראה לי שהוא מסכים איתי.

בחדר השינה שלי יש שטיח מקיר לקיר. פעם בלילה ראיתי חרק שחור ושמן יוצא מתוך השטיח ומאז לא יכולתי לישון שם יותר. הייתי בטוחה שמתחת לשטיח יש חרקים וחפרפרות. אמרו לי שזה בלתי אפשרי כי חפרפרות גרות רק מתחת לאדמה, אבל עדיין לא יכולתי לישון שם.

דניאל, החבר החדש של עופר דגן, הוא בורגני מעצבן מרעננה שעושה סטאז' במשרד עורכי דין ואומר שהוא תמיד קם בבוקר, ותמיד בזמן. אני מסתכלת עליו, מנסה להבין מה עובר לו בראש.

אני לא מצליחה להתגבר על הזעם שלי שרק הולך וגובר. אני משפילה ומשפיטה את כל מי שנמצא לידי, במיוחד את מאיה גילמן השמנה, הצבועה, הצדקנית, המשעממת, שרק רוצה למצוץ זין כל היום.

"אין לך כבוד עצמי, תגידי?" אני שואלת אותה, והיא רק צוחקת ומחבקת אותי.

בחדר שלי יש רק מיטה ושטיח מקיר לקיר וחפרפרות שחופרות כל הזמן מתחת לשטיח במעגלים ועושות רעש של עכברים. החדר עצום והתקרה גבוהה, וזה מרגיש לי פתאום כמו לישון בהאנגר של מטוסים. אני מסתכלת ורואה את כל הפגמים בקירות. הצבע המתקלף, הסדקים, החורים של המסמרים שנפלו.

אני נשכבת על המיטה לבושה בסקיני ג'ינס של קלואה ובסריג לבן של זארה, העיניים כואבות לי מרוב בכי, אבל בכל זאת אני מחליטה לשבת מול הלפטופ ולעשות רשימות.

מיכאל בק - חבר לשעבר, הייתי מאוהבת בו והוא לא רצה אותי. אלכוהוליסט, עצלן, בטלן ודפוק בראש באופן כללי.

מאיה גילמן - חברה קרובה, צדקנית, סטרייטית לחלוטין ושפוטה שלי. זונה בוגדנית, היתה עם מיכאל בק בזמן שהיינו יחד.

אורן שפייזר - חבר אבל לא קרוב מדי, חבר טוב של מיכאל בק, מחזר אחריי כבר כמה זמן בלי להודות בזה, אבל תמיד נסוג ברגע האחרון. במשך כמה ימים גם אני רציתי אותו. מעצבן ומרושע.

אדגר - מאהב, פרופסור לפסיכולוגיה או משהו כזה. מזיע. אני שונאת להזדיין איתו, מעריץ אותי בטירוף, כותב עלי שירים, קמצן.

אני מנסה לחשוב על עוד אנשים שהייתי רוצה לרצוח, מריצה בראש את כל האנשים שאני מכירה, אבל לא מצליחה להיזכר בעוד שמות. מיכאל בק, מאיה גילמן, אורן שפייזר, אדגר, אבי ערמון, מיכאל בק. אני יכולה לרצוח את המאהב המזיע שלי, את החברה השמנה והבוגדנית שלי או את מיכאל בק. אני יכולה לרצוח את האיש של הזבל מלמטה, או את אנדרו המנקה הפיליפיני. אני את הסיפוק שלי אקבל.

אני פותחת את הלפטופ, בודקת מיילים.

"הגר היקרה,

אני מצטער שאני צריך לעשות את זה דרך המייל. זה פשוט בלתי אפשרי להשיג אותך."

מי כותב לי ככה? מה הוא רוצה ממני? איפה הסלולרי שלי? אין לי שיחות שלא נענו.

"את יודעת שאני מת עלייך." מי זה?

"אבל את לא הגעת למשרד כבר יותר משבועיים ויש הרבה עבודה ולכן אני נאלץ לפטר אותך. לא מגיע לך פיצויים כי עבדת פחות משנה. את המשכורת הבאה אני נותן לך במלואה, את כבר תראי את זה בחשבון הבנק שלך.

מקווה שהכול בסדר איתך."

רון חן. זה הבוס שלי, האפס, שחושב שאם הוא מנהל איזה שלושה או ארבעה אנשים אז הוא אלוהים או משהו כזה. מי שקם כל יום בבוקר הוא כלום, הוא אפס, ומצידי תפטר אותי גם עוד עשרים פעם. ואם בכלל העזת לחשוב שאי פעם אתה תזיין אותי, אז תשכח מזה, אני לא מזדיינת עם שכירים עלובים.

אני עצובה ובוכה ממש חזק. אני מתעוררת בשתיים בצהריים ורואה שכל המסקרה השחורה מרוחה על מצעי הכותנה של קלווין קליין. אני מחליטה להקדיש את כל היום לתכנון הרצח, אבל בערב יש מסיבה באיזה גג. ולמרות שנפרדנו, אני ומיכאל בק מתכננים ללכת ביחד. חבר הומו אחד אמר לי שזאת הולכת להיות מסיבה ממש שווה, אבל לא הצלחתי להשיג הזמנות, אז ירדנו מזה.

אורן שפייזר מתקשר ואומר שיש מסיבה ברוטשילד. הוא מציע שנלך כולנו יחד, ואז הוא מתחרט ואומר שאנחנו נלך קודם ונגיד לו איך שם. אני אומרת לו שילך להזדיין, אז הוא בא לאסוף אותנו.

בסוף מתברר שזו אותה מסיבה.

מלא אנשים עומדים בתור וכולם מנסים להשיג הזמנות. אורן שפייזר ומיכאל בק אומרים שהם ברשימות. בזמן שהם מדברים עם הדורמן אני מתגנבת פנימה. אורן שפייזר מתגנב אחריי. הגג מפוצץ באנשים וגם בכל מיני סלבס מהטלוויזיה. אני דוחפת את אורן שפייזר לבר, חייבים להשתכר. אני מחפשת את מיכאל בק, ופתאום אני קולטת שהמקום מפוצץ בהומואים. שיט, זאת מסיבת גייז.

הומו זקן במכנסיים לבנים ומגפי בוקרים עומד ליד הומו צעיר שזוף בטירוף עם שפתיים מלאות בוטוקס. אני מבקשת ממנו סיגריה, אבל הוא לא מבין. בטח תייר. אני שמה לב שיש מלא הומואים מזדקנים, וזה מגעיל אותי. בכל מקרה, אני מציעה לאורן שפייזר ולמיכאל בק שנבלה את הערב בסימן הומוסקסואלי. לא אכפת לי לגמור את הערב עם בחורה.

מיכאל בק אומר שגם לו אין בעיה.

אורן שפייזר עושה פרצוף ושותה את הוודקה טוניק שלו כאילו זה מיץ פטל.

אני מורידה דרינק אחרי דרינק ובוהה במיכאל בק מדבר עם שתי לסביות מכוערות. נראה לי שמיכאל בק הומו. הוא אומר שהוא שוכב עם גברים רק כשהוא במצב רוח של הרס עצמי. אני לא קונה את זה, נראה לי שהוא פשוט אוהב למצוץ זין ולזיין בנים. בגלל זה כמעט כל יום הוא שוכב עם בחורה אחרת, חייב להוכיח שהוא אוהב כוס. אף אחד לא קונה את זה, אבל למי אכפת.

אורן שפייזר קורא לי, הוא נראה לחוץ ומספר שהוא ראה את הדילר שלו. הוא מציע שנקנה ממנו אקסטות. אני מתלהבת מייד, אבל עד שהוא זז הוא מאבד אותו בקהל וזה יורד מהפרק. אורן שפייזר יושב בצד ושותה את הוודקה טוניק שלו כאילו הוא מתאבל.

אני מענטזת לו מול הפרצוף ונהנית מזה. לגמרי הייתי שוכבת איתו, אבל כבר שכבתי עם יותר מדי חברים וחברים של חברים ואני לא רוצה להיות זונה, למרות שאני הזונה הכי גדולה בעיר הזאת, אבל אף אחד לא חושב את זה עלי, כי יש לי בגדים יפים וכסף.

אורן שפייזר נעלם. מיכאל בק שותה המון, ואנחנו עוזבים את המסיבה. הוא שיכור ולא זוכר איפה הוא החנה את הקרייזלר קרוזר שלו. הוא רוצה לנסוע לטיפת חלב, הוא בטוח שהוא איבד שם את הסלולרי שלו אתמול באפטר פארטי. איזה לוזר.

אני מזכירה לו שהקרייזלר קרוזר חונה בחנייה של הבניין שלו ושהוא שכח את האורות דולקים כבר יומיים. אבל הוא מתעקש שהוא החנה במקום אחר, והוא גורר אותי ברחובות, עד שבסוף אנחנו חוזרים לבניין שלו והקרוזר שם, כמובן, עם מצבר גמור.

מיכאל בק מזיע כמו חמור. הוא מתקשר לאיתי בק, אחיו הקטן, שמגיע מייד עם החבר החתיך שלו, איזה איתמר פיש אחד. הם מנסים להתניע את האוטו. אני עומדת בצד ומסתכלת עליהם. שלושתם מזיעים ומתניעים את המכוניות שלהם. רק האוטו של מיכאל בק לא מתניע.

כבר ארבע לפנות בוקר ואני עדיין עומדת שם כמו זומבי ומסתכלת עליהם. מכסה המנוע של האוטו של מיכאל בק פתוח וזה נראה לי כמו קרביים של חיה.

* * *

אני מתחילה לנהל רומן עם אדגר. הוא כאילו חכם והכול, אקדמאי כזה שנוסע להרצות בחו"ל בכנסים של פסיכולוגיה. נראה לי שהוא מאוהב בי, כי הוא כותב לי כל מיני שירים. אני לא מבינה כלום, אבל השירים שלו כנראה מחורבנים.

כמו שהיה עבד לרומאים - אלקמן

אני רוצה להיות עבד לך - בקמן

תני לי להלל לך את בתולי הדבש

ואחר כך תלטפי לי את הנחש

ועוד שיט מחורמן מהסוג הזה.

הרומן שלנו זאת הרכילות מספר אחת בעיר, והוא לוקח אותי למסעדות ולחו"ל וקונה לי סיגריות ואלכוהול ונותן לי כסף כשאני צריכה. אז מה אכפת לי.

הזיונים איתו גרועים, אפילו לנשק הוא לא יודע כמו שצריך. הוא תוקע את הלשון שלו בפה שלי ומזיז מצד לצד בפראות, ויש לו את הטעם המתוק הזה של הסיגרים שהוא מעשן. בזיונים עצמם הוא מזיע כמו חמור ומרטיב אותי לגמרי. אני תמיד אוספת את השיער שלי לפני שאני מזדיינת איתו, שלא ייהרס לי הפן.

בגלל שהוא מעשן כבד, אז בזמן הזיון הוא מתנשם והנשימה שלו שורקת. לפני שהוא גומר הוא מתחיל לרעוד ולהשתנק, וכל פעם נדמה לי שהוא הולך לחטוף התקף לב ולמות לי בין הידיים. לפעמים אני ממש מפנטזת על זה. עדיף שימות לי בין הידיים מאשר להמשיך את הזיון הנורא הזה. אחר כך הוא נהיה רך ומאוהב כמו איזה כוסית ורק רוצה לדבר על היחסים בינינו, על התשוקה, על האהבה, על הקשיים ועל היתרונות שבפער הגילאים. אני נהיית עצבנית ומתחילה לשטוף אותו על זה שהוא לא מתייחס אלי מספיק יפה (אני מתכוונת: לא נותן לי מספיק כסף ומתנות).

הוא ממשיך להביא לי רק ספרים מחורבנים. תמיד הוא רוצה להישאר בבית, לקרוא, להתחבק וסתם לדבר. אם היה עולה לו כסף לעשות את הפעולות האלה, אז בטח לא היה אכפת לי. בכלל, כל הרומן עם אדגר התחיל בגלל שהיה לי משעמם עם מיכאל בק ובגלל שרציתי לגרום לו לקנא. הוא באמת קינא, אבל לא אמר שום דבר, חוץ מפעם אחת באולסן סיסטרס, כשאכלנו פיצה עם פירות ים וישבנו בשולחן עם אורי גוטליב, שבעיתונים אומרים עליו שהוא סקסי, אבל במציאות הוא לא משהו. גם עידו רוזנבלום, או דורון רוזנבלום, מהתוכנית המטומטמת הזאת על שידוכים, ישב איתנו. הוא חתיך והתחשק לי לשכב איתו.

מיכאל בק שאל אותם מה הם חושבים על הרומן שלי עם אדגר וניסה לפתח דיון על פער הגילאים. זה לא הזיז לי, וזה לא הזיז לאף אחד חוץ מלמיכאל בק.

סגרתי את הדיון במשפט "עדיף זקן וחכם על צעיר וטיפש". ניסיתי לתקוע למיכאל בק סכין בלב, אפילו שזה לא נכון. אני מעדיפה צעיר וטיפש, לפחות עומד להם הזין והם מזיינים כמו שצריך. לא כמו אדגר, שמספר לי על כל מיני בנות שאוהבות שהוא מזיין אותן כשלא עומד לו. הוא מספר שהן אומרות שזה רך ונעים, אבל בעיניי זה דוחה. קיוויתי שמיכאל בק יבוא ויחטוף אותי ממנו, אבל זה לא קרה.

אדגר קורא למיכאל בק "עיני עגל" בגלל המבט האטום שלו ו"רגלי הרקולס" בגלל השוקיים השריריות שלו.

למרות שנפרדנו, אני ומיכאל בק מזדיינים על הספה בסלון. הטלוויזיה דלוקה על ערוץ 2 ויש "יורדים בגדול". פעם קרן שלם אמרה לי שמיכאל בק מזיין כל כך טוב בגלל שזה עדיף מלשמוע אותו מדבר. לדעתי, מיכאל בק מזיין בדיוק כמו שהוא צופה בחדשות, כמו שהוא אוכל ביצת עין, כמו שהוא שותה וודקה טוניק, כמו שהוא מתחיל עם בחורה. הכול באותה מידה של התלהבות. הוא מזיין טוב, אבל אני לא גומרת. זה לא בגללו, זה בגללי, אני כנראה עדיין מאוהבת.

הוא הפסיק לארגן מסיבות עם אבי ערמון ועכשיו הוא מובטל, משתכר כל הלילה, ישן כל היום. בהתחלה חשבתי שהוא מדוכא, אבל אחר כך נראה שהוא פשוט שכח מזה.

אני לא מבינה למה הוא לא מתחתן איתי וזהו. אני יודעת לבשל, אני רואה איתו משחקי כדורגל ומתלהבת למרות שזה משעמם אותי למוות, ואני מזדיינת איתו מתי שבא לו.

אני לא מבינה למה הוא לא מתחתן איתי וזהו.

היינו קונים בית גדול עם בריכה, או פנטהאוז עם שומר בכניסה. היינו עושים ילדים, שוכרים או־פר ומשתכרים בצהריים, אבל הוא חושב שמחכה לו אהבה גדולה. אני לא מבינה את הרעיונות שלו על אהבה. נראה לי שהכי רחוק שהוא יגיע בענייני אהבה זה לקנות כלה מאוקראינה. סביר להניח שבסוף מישהי תתחתן איתו בגלל שהוא עשיר. אבל בינתיים אף בחורה לא רוצה אותו. איזה בחורות טיפשות. הוא נראה די טוב ויש לו קרייזלר קרוזר והוא אוהב לאכול במסעדות יוקרה וללכת למסיבות, איזה בחורות טיפשות.

* * *

אני חייבת לפטופ חדש. אני רוצה מקבוק אייר, נמאס לי מהמקבוק הלבן שלי שנראה לי פתאום שמן מדי. בעדינות אני מתחילה לטפטף על זה לאדגר. הוא נוסע ללוס אנג'לס לסדרת הרצאות ולא יהיה פה חודש. אני מתחננת אליו שיקנה לי, ושואלת אותו איך הוא רוצה שנתכתב במיילים אם לא יהיה לי לפטופ חדש? אני מוסיפה עוד קצת אהבה ומחכה שהוא ייתן לי לפטופ בתמורה.

לוקח לו המון זמן עד שהוא מסכים, ואני כבר מאבדת את הסבלנות.

כשאנחנו מזדיינים, אני מלטפת את המצח הקירח והמזיע שלו ומדמיינת שזה הלפטופ שלי. ביני לביני אני קוראת לו "ראש מקבוק". אבל הוא לא מסכים לקנות לי מקבוק אייר, למרות שלו עצמו יש אחד כזה. הוא טוען שזה יקר מדי. בסך הכול 6,500 שקל מחורבנים. הוא אומר לי שאתחיל עם לפטופ פשוט ואז אקנה לפטופ שווה ויוקרתי כשיהיה לי כסף משל עצמי.

יומיים לפני שהוא נוסע ללוס אנג'לס הוא רושם לי צ'ק על סך 4,000 שקל, ואני קונה לעצמי לפטופ 12 אינץ' של דל, למרות שהמקבוק הלבן שלי טוב פי כמה.

אם הוא חושב שבגלל שהוא נתן לי כסף ללפטופ המחורבן אני אהיה משועבדת לו, אז הוא יכול לשכוח מזה. אני לא מתכוונת לכתוב לו מיילים, וגם לא מתכוונת להחזיר לו שקל, למרות שאמרתי לו שכן, ושעשיתי הצגה שלמה על כמה לא נעים לי לקחת ממנו את הכסף, וכמה אני לא רוצה שכסף יהווה גורם במערכת היחסים שלנו. הפקדתי את הצ'ק שבוע אחרי שאדגר נסע ללוס אנג'לס, שיחשוב שאני מתלבטת. עכשיו אני מרגישה מחויבת לכתוב לו כמה מיילים אוהבים, אבל מהר מאוד זה עולה לי על העצבים. הוא כותב לי כמה הוא נהנה שם, ואיך הוא מככב ואוכל במסעדות יוקרה וקונה בגדים שווים במייסיס. הוא תמיד מוסיף שהוא נקרע מגעגועים. אבל אני חושבת שגעגועים נמדדים בחפצים ואני מתחילה לפתח טינה כלפיו.

מחר הוא חוזר מלוס אנג'לס. בא לי למות. אני מחליטה שברגע שהוא נוחת אני גומרת איתו וזהו, אבל אז הוא מציע שניסע ביחד לדירה שלו בברלין, ותוך 24 שעות הוא כבר קונה לנו כרטיסים. אני אכריח אותו לקחת אותי גם לפריז כי ברלין משעממת, ואני בטח רק יעשה שם שורות כל היום. אחרי הטיול אני יעזוב אותו. עכשיו אני פשוט חייבת חופשה.

ביום של הטיסה בא לי להשתכר, אז אני מזמינה את עופר דגן, שבא עם החבר החדש שלו, ואת מאיה גילמן, ואנחנו מתחילים להוריד בקבוקים של יין לבן ומחסלים קופסאות של סיגריות. אני מרגישה שאני מאושרת, החיים שלי טובים.

דניאל, החבר של עופר דגן, הוא בן אדם מתפקד ורציני. הוא לא שותה, לא עושה סמים וגם לא ממש מדבר, אבל אני רואה שהוא מוקסם. אני מנסה לדרדר אותו, לתת לו לשתות, מבטיחה לו כמה שעות של אושר נצחי. אבל הוא לא מתורגל, נראה שההורים שלו מקפצים לו בתוך המוח ואוסרים עליו להשתתף בחגיגה שלנו.

"אם עד סוף השנה אני יצליח לגרום לך לחשוב שלהיות עורך דין זה חרא, ואתה תרד מזה," אני אומרת לו, "אז עשיתי את שלי."

עופר דגן ומאיה גילמן צוחקים כמו חיות. מאיה גילמן מוזגת עוד יין. עופר דגן מתחיל לדבר על התסכול המיני שלו, למרות שהוא תוקע אינספור בחורים צעירים ויפים כמו מלאכים. "אבל אתה מזיין מלאכים בני חמש־עשרה כל הזמן," אני אומרת ופתאום רואה כמה הוא רזה.

"כן, אבל זה לא מספיק," הוא מסתכל על החבר שלו ואומר, "אני רוצה אהבה."

כולנו שוב צוחקים כמו חיות.

מים נשפכים על השולחן והמאפרה המלאה סיגריות נופלת על הרצפה.

דניאל רץ מייד למטבח, חוזר עם הסמרטוט ומתחיל לנקות.

"עזוב, עזוב," אומרת לו מאיה גילמן וזה בכלל לא הבית שלה.

אני צוחקת, עופר דגן צוחק ודניאל ממשיך לנקות.

כבר הורדנו שלושה בקבוקי יין. אנחנו שיכורים כמו חזירים ועכשיו רק חמש אחרי הצהריים.

"שיט, שכחתי שיש לי תור למספרה עוד חצי שעה," אני נזכרת.

"את לא הולכת לשום מקום," אומר עופר דגן. "אני כל כך שיכור ומפורק. אני לא יכול לצאת מפה. לאן את רוצה שאני אלך ככה בשעה כזאת?"

אנחנו צוחקים.

"תלכי למספרה בברלין," אומרת מאיה גילמן, "מה זה משנה?"

לרגע אני שוקלת את זה ברצינות, אבל מחליטה לעמוד על שלי. "לא, אין סיכוי, בואו נלך לאכול במקדונלד'ס. אתם תחזרו לפה ואני אלך למספרה."

הם מסכימים.

תוך חצי דקה אנחנו מחסלים את מה שהזמנו. מאיה גילמן מורידה את הצ'יפס שלה תוך עשרים שניות. אני מרגישה שכל הפרצוף שלי רדום. אני מדדה למספרה, חוצה את הכביש באור אדום וכמעט נדרסת. בזמן שחופפים לי, מושמע ברקע שיר המועדונים הזה:

My pussy, my pussy, my pussy and my pussy

אני יוצאת מהמספרה והשיער שלי נראה מדהים. אני רחוקה רק חמש דקות מהבית, אבל לוקח לי איזה עשרים דקות להגיע. אני בקושי מטפסת במעלה השדרה ומזמזמת "מיי פוסי, מיי פוסי, מיי פוסי אנד מיי פוסי". בבית, עופר דגן מרוח על הספה וחובש את הכובע הלבן שלי עם השוליים הרחבים. מאיה גילמן שוכבת על הרצפה, התחת שלה גדול.

אני לא רואה את דניאל. אני נשכבת על הספה בסלון, מנסה להיזכר איפה מאיה גילמן ואני הכרנו, אבל מייד נרדמת. רק בעשר אני קמה. עופר דגן כבר לא פה ומאיה גילמן עדיין מרוחה על הרצפה בסלון. הרדיו פתוח, נדמה לי שמשמיעים את "ג'וליה" של יוריתמיקס.

שירלי כספי מגיעה, פיכחת לגמרי שלא כצפוי, והיא תעזור לי לארוז. היא מבינה באופנה, אז יהיה בסדר. מייד היא לוקחת את כל הבגדים לסלון, תולשת את מאיה גילמן מהשטיח ופוקדת עליה לגהץ קודם את החולצות המכופתרות ואחר כך את השמלות.

אחרי שעה הכול ארוז ומוכן. אנחנו יושבות על הרצפה במטבח ואוכלות קרקרים משיפון ועגבניות שרי. שירלי כספי מוציאה ג'וינט מתיק הפנדי שלה.

"איזה זין," היא אומרת, "אני צריכה לנסוע עם אמא שלי לפסטיבל הג'אז באילת ומה־זה לא בא לי. הלוואי שיכולתי לבוא איתך לברלין, היה לי שם את השופינג הכי מדהים שהיה לי בחיים."

* * *

לאדגר יש דירת ארבעה חדרים עם רצפת פרקט, מכונת אספרסו ומרפסת ענקית שמשקיפה על לוכסמבורג פלאץ. הוא יצא לקניות. הוא כזה טיפש, אלוהים. אני שוכבת על המיטה עם הטראנץ' הארוך של מיס סיקסטי ומגפי הרכיבה של מארק ג'ייקובס וקופאת מקור, השיניים שלי נוקשות. אני נזכרת בסרט פורנו שראיתי ברד־טיוב. שתי יפניות מלטפות אחת לשנייה את השדיים, המלאה יותר מוצצת לשנייה את הפטמה הימנית, והיא עושה את זה בקטע יפני פטישיסטי כזה.

היא מלקקת ומוצצת לה את הפטמה. זה כל הסרט, בלי זין, בלי כלום, וזה הכי מחרמן בעולם. אני מקווה שאדגר לא יחזור בקרוב, כי אני מתה לאונן. הסלולרי שלי מצפצף, ובזמן שאני מחפשת אותו בתיק, אני מוצאת חצי כדור אקסטזי. אני בולעת את הכדור ומתכננת לאונן כשאני מסוממת.

אני בורחת מהדירה לפני שהוא חוזר, נכנסת לאייץ' אנד אם וקונה המון בגדים. אני עוברת שלוש פעמים ליד דוכן נקניקיות ומתלבטת. בינתיים אני נכנסת לחנות יד שנייה וקונה נעלי עקב מעור בצבע ליים. עדיף לעשן משהו מלאכול נקניקייה, אני אומרת לעצמי. בסוף אני קונה נקניקיית בראטוורסט, ומחסלת את הכול למרות שזה מגעיל אותי.

אלוהים, אני צריכה עזרה. עזרה מקצועית. אני בברלין, ואף אחד לא מכיר אותי. אדגר כבר בן 52 ואף אחד לא יחשוד אם הוא ימות פתאום. יש שתי אופציות לרצח. עם ניתוח לאחר המוות או בלי ניתוח. אני חושבת שהוא ראוי למוות ביתי. כל אחד ראוי למות כפי שבחר לנהל את חייו. לאדגר יש שלושה ילדים משלוש נשים שונות. הוא אוהב לבשל ולאכול בבית, לקרוא ספרים בשקט ולהקשיב למוזיקת ג'אז. אני מנסה להתיש אותו ולגרום לו למות מוות טבעי. אני מכריחה אותו לרכב איתי על אופניים לאיזה בית קפה מרוחק מהדירה שלו. אני רוכבת מהר ומצווה עליו לרכב בקצב שלי, אבל הוא שורד, ואחרי שעתיים מתישות של רכיבה אנחנו חוזרים הביתה והוא עוד מוכן לזיון.

אני לוקחת אותו למריה מגדלנה, בר קטן שקרוב לדירה, ודוחפת לו ג'וינטים ואלכוהול, מקווה שאולי השילוב בין השניים יהיה קטלני. אבל הבן זונה חזק כמו שור. אם הוא היה יודע שאני מנסה להרוג אותו, בטח היה מציע לי לנסות להתיש אותו עד מוות בזיונים. מוות טבעי לא אפשרי.

אני חייבת לעשות משהו. אני מעבירה בראש את כל הדברים שיש לברלין להציע, מועדונים, סמים וניאו־נאצים. בגלל שהוא מתעקש כל ערב לבשל לי בבית ומסרב לצאת למסעדות, מגיע למזדיין הגוסס (שעדיין לא יודע שהוא גוסס) למות בבית אחרי ארוחת ערב, בזמן שכל האנשים היפים לבושים בחולצות של הוגו בוס ובחצאיות של איב סן לורן ואוכלים ארוחות גורמה במסעדות יוקרתיות.

הערב אני אבשל. אני יוצאת וקונה פסטה טרייה, שוק טלה, שמן זית, שמפניה וואו קליקו, מלפפונים ועגבניות שרי. וגם פטריות הזיה שאני קונה מדילר כושי ברחוב. אני חוזרת והוא לא בבית. איזה זין. עד שהוא משאיר אותי לבד, אני צריכה לבשל לו ארוחת ערב וגם להיות טרודה בענייני הרצח שלו. בן זונה, יכולתי להיות עכשיו לבד ולעשות מה שבא לי. אפילו כשהוא לא איתי הוא דופק אותי.

אני מרתיחה מים לפסטה, עורכת את השולחן, סוחטת לימונים. אלוהים, למה אני עושה את הדברים האלה בכלל? אה נכון, אני הולכת לרצוח אותו. אני מכינה את הסלט וקוצצת את הפטריות. אני שמה אותן בקערה קטנה בצד. ברגע האמת אשפוך אותן בטבעיות לסלט. אם הוא יאכל הרבה מהסלט, בסוף הארוחה הוא כבר יהיה מספיק מחוק ושקוע בהזיות ולא יבין מה קורה. הוא יהיה בטוח שהוא עומד למות וככה בעצם יקרב את המוות שלו.

אני אשב על הכורסה בסלון, אוציא סיגריה מקופסת הבנסון אנד הדג'ס המוזהבת, והוא יגסוס לי מול העיניים בזמן שאעשן. אצבע אני לא אזיז בשביל החזיר החרמן הזה. הוא ישתנק מולי ויבקש מים ועזרה. אני לא אצחק ולא אגיד שום דבר, רק אסתכל עליו מוריד את הדקות האחרונות של החיים שלו. לפחות הוא ילך לגיהינום עם התמונה שלי בראש, גם זאת מתנה שלא מגיע לו לקבל.

בזמן שאני מדמיינת את המוות שלו, הוא נכנס ומתלהב מהארוחה שהכנתי. הוא מתיישב וישר מתחיל לספר לי בפירוט מה עבר עליו היום, לא מחסיר אף פרט.

"את מי זה מעניין, חתיכת דפוק מזדיין בתחת?" אני צועקת בתוך הראש שלי, אבל הוא לא שומע.

אני מגישה את האוכל ואנחנו מתחילים לאכול. קערת הסלט הגדולה מונחת באמצע השולחן, קערת הפטריות הקטנה מונחת לידי. אני מחכה לרגע טוב, לרגע שבו הוא ממש יעצבן אותי ויגיד את אחד הדברים היותר מטומטמים שהוא אומר, אבל אני שיכורה מכדי להבחין. אני חושבת על שמלת מיני צהובה עם פסים בשחור־לבן בצדדים, כמו של אידי סדג'וויק, וחצאית מיני שחורה עם רוכסן מוזהב ושני כיסים מאחורה, גם הם עם רוכסנים מוזהבים, ומגפי זמש בצבע בז' בגובה הקרסול, ושרשרת כסף עם תליון בצורה של מסרק ראש קטן. אני חושבת על גרביונים סגולים, ורודים, כחולים וכתומים, על חזייה עם פסים כחולים ופפיונים אדומים, על תחתונים רקומים, על חולצה לבנה משיפון עם סרט לקשירה בגב, ועל לק אדום, שחור, ורוד בהיר ולק שקוף לשמירה על ציפורניים חזקות.

אדגר נראה מרוצה, וזה מעצבן אותי. הוא מסתכל על השולחן הערוך וחושב שאני אוהבת אותו. אני ממש יכולה לשמוע את המחשבות האידיוטיות שעוברות לו בראש. בן זונה, תיזהר ממני, אני אשפוך את הפטריות הקצוצות האלה לתוך הפה שלך, ואתה תחטוף התקף לב תוך שניות פה באמצע השטיח. ומי אתה חושב יזמין בשבילך אמבולנס? מי ינסה להציל את חייך? אה, לא אני.

הוא קם ושם דיסק בסטריאו. "זה 'וריאציות גולדברג של באך'," הוא מסביר לי.

פאק, עכשיו הוא יחפור לי במוח על השיט הזה. אני מתאמצת להקשיב למוזיקה רק כדי לברוח מהקשקושים המשעממים שלו.

איך אני מתה שמישהו יזיין אותי כמו שצריך, איזה גרמני חתיך בחולצת פולו. פתאום אני מבינה שהווריאציות האלו של באך, או איך שלא קוראים לזה, מזכירות לי את עצמי, זה הולך ומתעצם במין אופן חסר משמעות כזה ונגמר בכאוס מוזר. לא, אני מתנגדת, זו לא אני, זה אתה. אתה תגמור את החיים המזדיינים שלך ככה.

אני מחזיקה חזק את הקערה של הפטריות. בא לי לרצוח אותו בציפורניים, להוריד לו את כל העור עם השיניים. ואחר כך לקחת מקל גדול ועבה ולהרביץ לו על הראש כשהוא מקופל על הרצפה, ככה בלי עור, רק גוש בשר מצחין של זקנים. דווקא יהלום אותו להיות מחוסר עור. זה ייתן לו מראה הרמוני, כמו של עכבר בן יומו. אני צוחקת.

"מה חמודה, למה את צוחקת?" הוא שואל, בטח חושב שמשהו בסיפורים המשמימים שלו הצחיק אותי, אפס.

"סתם," אני עונה ביובש.

אני תופסת את קערת הפטריות, מחזיקה אותה ממש חזק, מנסה לאזור את כל האומץ שיש לי ולשפוך אותה לתוך הסלט. אני רואה שהסלט מוצא חן בעיניך, חתיכת חרא. הוא מוזג לעצמו עוד ועוד, אני כמעט מרימה את הקערה מהשולחן ושופכת אותה לתוך הסלט. אני מנסה להתרכז בפנים שלו בתקווה שיעוררו בי עוד שנאה. הוא מרים את המזלג, והמזלג נוקש בשיני הפלסטיק שלו. זה כל כך מבחיל שזה מעביר בי רעד.

אני מרימה בכוח את קערת הפטריות, אבל מייד מנחיתה אותה על השולחן והיא מתנפצת לי ביד. אני מדממת על השולחן ומכתימה את שמלת המיני הצהובה שלי עם הפסים בשחור־לבן בצדדים כמו של אידי סדג'וויק.

החזקתי חזק מדי. הוא קם מייד, מלא דאגה. אני לא מרפה משברי הזכוכית. הוא ממהר לשחרר את האחיזה שלי, אבל השרירים שלי קפואים, ריגור־מורטיס או משהו.

* * *

הוא רוצה לקחת אותי לבית חולים, אני לא מסכימה. אני מעדיפה לדמם על השטיח ולהספיג את הדם בטי־שירט. בסוף הוא מזמין רופא, ותוך 40 דקות מגיע מישהו ממש רזה וממש גבוה, העור שלו נראה כל כך דק שאני מפחדת שעוד שנייה כל הדם שלו יתפרץ החוצה ויכתים לי את הבגדים. אני מתאפקת לא לבכות כשהוא שואל אותי מה קרה לי. הוא חובש לי את היד ונותן לאדגר קופסת משככי כאבים, "רק למקרה חירום," הוא אומר ומסתלק, ומהר מאוד כל האפיזודה הזאת נגמרת.

אני יושבת מדוכדכת על הספה, יש לי פצע חדש ואני אוהבת אותו. תחושת חמימות מציפה אותי ואני מתמלאת רחמים עצמיים נעימים. בא לי להתכרבל לבד עם היד המדממת שלי.

פתאום אני שמה לב שכבר חשוך ושקט. אדגר נראה מאוד מרוצה מהאווירה הביתית. מאז שהגעתי לברלין סירבתי להיות בבית בשעות האלה. הקפדתי לבלות עד שלוש או ארבע לפנות בוקר ולחזור הביתה מחוקה לגמרי. הוא חושב שזה זמן מתאים לשיחה על היחסים שלנו. אני כמובן מסרבת.

"אין לי כוח, תעזוב אותי, כואבת לי היד," אני אומרת והוא יורד מזה. מזל שיש לי יד פצועה וחבושה, אחרת לא היתה לו טיפת רחמים אלי. הלוואי שהיה לי האומץ לבקש ממנו לישון לבד הלילה, אבל אין לי, כי אני חתיכת לוזרית.

אני נכנסת לאמבטיה, ממלאת את המים בקצף לאמבט בריח שקדים שקניתי בלאוקסיטן ובולעת שלושה כדורים של משככי כאבים שהרופא השאיר. אני לא יודעת אילו כדורים אלה כי כתוב על הקופסה בגרמנית. אני יושבת על האסלה ומורידה את התחבושת בזהירות. הפצע עוד טרי וכף היד שלי מלאה דם קרוש. אני לוחצת ומנסה לגרום לדם לזרום שוב, אבל זה לא קורה. ממש בא לי להרגיש דם, אז אני מתחילה ללקק את כף היד שלי. חתיכת דם קרוש נכנסת לי לפה, זה פריך, אני לועסת את זה ובולעת. במים החמים הדם הקרוש מתחיל להתמוסס. משככי הכאבים מתחילים לפעול, הראש שלי מסתובב והדופק שלי עולה.

אני נזכרת באיזה בחור אמריקאי שהכרתי פעם בקאוולי בר במילנו. הוא נורא רצה לשכר אותי ומאוד התאמץ להסתיר את זה. כבר הייתי שיכורה גמורה וזה לא היה משנה, אבל הוא המשיך להזמין עוד ועוד דרינקים. הייתי בטוחה שהוא יגרור אותי לחדר שלו במלון ויזיין לי את הצורה. אם אני לא טועה, אני חושבת שאפילו רציתי את זה, כי הוא היה חתיך ולבש חליפה של ארמאני. יצאנו החוצה והתחלנו ללכת ברגל ואני לא הבנתי למה אנחנו לא לוקחים מונית.

ואז, באיזו סמטה צרה ודי מבודדת, הוא עצר ואמר שהוא רוצה להראות לי משהו. חשבתי שהוא הולך להוציא את הזין שלו, וכבר אספתי את השיער כי הייתי בטוחה שהוא הולך לזיין לי את הפה. הוא פתח את החולצה הלבנה שלו מקום דה גרסון וכל החזה שלו היה מלא בחתכים. הוא סיפר לי שהוא נוהג לחתוך את עצמו עם סכין יפנית, ושכל יום הוא מוסיף כמה חתכים חדשים.

"נו, אז מה את חושבת על זה? את בטח חושבת שזה דוחה ושאני איזה פסיכי, נכון?" הוא אמר, ואחר כך סינן לעצמו, "חתיכת מפונקת מזדיינת."

אבל אני הכי התלהבתי, זה ממש הרשים אותי. חשבתי שהוא בן אדם אמיץ ומיוחד, לא כמו כל האפסים האלה שמסתובבים וחושבים שהם גברים. אפילו לרגע חשבתי שאני קצת מתאהבת בו. פיזרתי חזרה את השיער כי הבנתי שהוא לא הולך לזיין לי את הפה, וידעתי שעם שיער פזור אני נראית טוב יותר.

"זה מגניב," אמרתי לו, "זה ממש יפה בעיניי."

הוא הסתכל עלי והיה לו מבט קטלני כזה בעיניים. חשבתי שזה אומר שאני מוצאת חן בעיניו, שהוא סוף סוף מרגיש שהוא מצא מישהי שמבינה אותו. אבל פתאום הוא הוריד לי סטירה ממש חזקה, ואז נתן לי אגרוף באף והלך.

נשארתי שם כולי בשוק עם אף מדמם. מייד הוצאתי מהתיק את השקית עם השאריות של הקוק והתחלתי להסניף, כבר לא היה אכפת לי שהאף שלי מדמם והייתי משוכנעת שזה קרה בגלל שהסנפתי יותר מדי.

אני מתעוררת ורואה שהאמבטיה מלאה בדם והקצף נצבע בצבע ורדרד והמים כבר קרים. אני ממשיכה לשכב ולבהות בקרמיקות שמעל האמבטיה. פתאום אני קולטת שערת ערווה שחורה דבוקה לקיר. אני יודעת שזה של אדגר, זה מגעיל אותי עד כדי בחילה.

אני יוצאת מהמים, לא טורחת לשטוף את עצמי מהדם ומהקצף ונכנסת למיטה. אני מגלגלת את אטמי האוזניים ומכניסה אותם, שמה את כיסוי העיניים, מכסה את עצמי עד הצוואר ומנסה להירדם. אדגר בטח קורא בחדר העבודה שלו איזה שיט רוסי.

אני נרדמת, ואחרי כמה שעות הוא נכנס למיטה ומתחיל ללטף אותי. אני דוחפת אותו ממני, אבל הוא לא מרפה. בסוף אני מסתובבת אליו, הוא מנשק אותי ומוחץ לי את השדיים. אני תוהה מתי הוא יוריד לי את כיסוי העיניים, אבל הוא משאיר אותו עלי ומזיין אותי ככה. אני מתנחמת בעובדה שאני לא צריכה לראות את הפרצוף שלו כשהוא גומר ולשמוע את האנחות האיטיות שלו. אני מנסה לדמיין איך הוא מרגיש כשהוא מזיין אותי ככה, עם יד חבושה, אטמי אוזניים וכיסוי עיניים. הוא בטח נהנה מזה, נקרופיליה או משהו.

* * *

אני קמה בערך בשמונה, נוסעת באו־באן ויורדת בתחנת אונטר דן לינדן. השדרה כל כך יפה עם העצים והכול. אני מסתובבת לבד, לא מדברת עם אף אחד, אנשים מסתכלים עלי. או שאני תמהונית או שאני מאוד יפה. עדיין אף אחד לא ניגש לדבר איתי. אני מתחילה בשער ברנדנבורג והולכת עד הקצה, ואז חוזרת שוב לכיוון השני. ככה אני מבלה את כל הצהריים באונטר דן לינדן, הולכת וחוזרת, מעשנת בכל כיוון ארבע סיגריות ומחייכת לשני אנשים בלבד.

בשעה שתיים בצהריים אני מתחילה להיות רעבה. אני שוקלת ללכת לגלרי לאפייט בפרידריכשטראסה ולאכול שם, אבל בדרך אני נעצרת בדיינר הכי מלוכלך שראיתי בחיים שלי, כזה עם תמונות גדולות של המנות השמנוניות תלויות על הקיר. אני מתקשה לבחור, אז אני מזמינה לי פיצה עם פטריות, שווארמה, שניצל עם אורז, פסטה ברוטב עגבניות ובסוף מין מאפה מתוק שנראה כמו בורקס.

שני הבחורים שעובדים שם מסתכלים עלי המומים, לא מבינים איך בחורה רזה כמוני יכולה לאכול כל כך הרבה. אני קורצת ליותר מכוער מביניהם, והוא אומר משהו בטורקית לחבר שלו ושניהם צוחקים. אני קמה לשלם בדלפק, מזמינה שני בקבוקי מים ושותה אותם אחד אחרי השני מול הפרצוף שלהם. זין אני אשאיר לכם טיפ.

אני עומדת בחוץ ומעשנת סיגריה, אבל קר כל כך ואני מכבה אותה. אני קולטת ששני המכוערים מאחורי הדלפק עדיין בוהים בי.

אני ממשיכה לגלרי לאפייט. שם למטה בקפה הפנסי־שמנסי שלהם אף אחד לא יסתכל עלי. אני מזמינה טארט פירות ומקיאטו. עכשיו אני שבעה לחלוטין.

הגרמנים נראים טוב עם משקפיים של טום פורד וצעיפים של ג'יבנשי.

אני יוצאת מגלרי לאפייט ומגלה שכבר החשיך לגמרי. אני ממשיכה להסתובב בפרידריכשטראסה, הולכת את כל הרחוב פעמיים ואז חוזרת לאונטר דן לינדן. אני יושבת על ספסל ומסתכלת בעוברים ושבים והם מסתכלים עלי. אני פותחת חפיסה חדשה של בנסון אנד הדג'ס שקניתי בדיוטי פרי. הגרמנים נראים טוב בסוודר גולף של לקוסט, הגרמניות נראות טוב כשהן אוחזות בתיק של גוצ'י.

אדגר מסמס, שואל איפה אני, אבל אני לא עונה. כבר עשר, היום עובר מהר.

חברה גרמנייה המליצה לי על מועדון באלכסנדרפלאץ, הגוד בוי, שנמצא בקומה ה-12 של בניין סניו, אז אני הולכת לשם. בחצי השעה הראשונה אני יושבת לבד בבר, מזמינה דרינק אחרי דרינק עד שאני משתכרת, ורק אז הולכת לרקוד.

גרמני חתיך בחליפת לא־ארמאני שואל אותי משהו בגרמנית. אני מבקשת ממנו שידבר באנגלית, האנגלית שלו לא משהו. הוא מסתכל עלי ואומר לי שאני מאוד מיוחדת. מאוד, מאוד, הוא מתקשה למצוא את המילה באנגלית, אז הוא מסביר לי עם הידיים. הוא מרים את הראש ואת האף למעלה. סנובית? יוקרתית? איכותית? בלתי ניתנת להשגה? משהו כזה.

הוא שואל מאיפה אני.

"ישראל," אני עונה.

הוא אומר שהיו לו שתי חברות ישראליות, ומוסיף שעם שתיהן הקשר לא החזיק מעמד. אני שואלת למה, אז הוא מכניס את היד שלו מתחת לשמלה שלי ותופס אותי מתחת לתחתונים. "היה להן יותר מדי שער ערווה," הוא מסביר, אני מהנהנת בהבנה בזמן שהיד שלו עדיין בתחתונים שלי. אני מעיפה אותו וממשיכה לרקוד.

המוזיקה אלקטרונית, מונוטונית, אבל מדי פעם כל הקהל קם, צועק ומריע. אני לא מבינה למה. אין שום היי או שינוי בקצב של המוזיקה. הם רוקדים, רוקדים, רוקדים, הגרמנים.

הגוף שלי כואב נורא, כנראה בגלל הקור וההליכות הארוכות. השרירים שלי תפוסים, אני שיכורה והתנועות שלי איטיות. אני מסתכלת על האנשים במועדון, מדברים עם חברים שלהם, שותים בקבוקי בירה, מתחילים עם בחורות, אולי הם לא כמוני, אני חושבת. אולי יש אנשים שהולכים למועדון כדי להיפגש עם חברים, לשתות משהו, לצחוק, ליהנות. ואני, אני הולכת למועדונים כי אין לי שום דבר יותר טוב לעשות. מועדונים מרגישים לי כמו הסביבה הטבעית שלי. הגוד בוי מוקף בחלונות ענקיים ואפשר לראות את כל ברלין מלמעלה. הדי.ג'יי מנגן את השיר מועדונים הזה:

What you see is what you are

הגרמני בחליפת לא־ארמאני נדבק אלי שוב. הפעם הוא בא עם חבר שלו ועורך בינינו היכרות. הוא מספר לי שהיום החבר שלו חוגג יום הולדת 50. החבר שלו מתחיל ללטף אותי. אני רואה שעל הצווארון הוא עונד סיכת פלסטיק שכתוב עליה: "יום הולדת 50 שמח!"

הם מדברים ביניהם בגרמנית וצוחקים. חליפת לא־ארמאני בטח מציע ליום־הולדת־50 שהם ייקחו אותי כמתנת יום ההולדת שלו. הוא מסרסר בי כאילו הוא מכיר אותי, כאילו אני הזונה שלו, למרות שנפגשנו לראשונה רק לפני כמה דקות.

הם בטח מתכננים לקחת אותי לאיזו דירה או חדר במלון ולזיין אותי בתורות, מקדימה, מאחורה ושוב מקדימה ואז שוב מאחורה. ואז כמתנת יום הולדת אמיתית הם יחגגו עלי עם די.פי.

יום־הולדת־50 ממשיך ללטף אותי ולהחזיק לי את היד. אני מעיפה אותו והולכת לרקוד במקום אחר. המוזיקה נהיית יותר ויותר חזקה ויותר ויותר מונוטונית, הגרמנים באקסטזה. העיניים שלי עצומות, מדי פעם אני מסתכלת על הרצפה ורואה שברי זכוכית ובדלי סיגריות.

מישהו עובר, בחור, יש לו מגפי עור שחורים גבוהים, הוא נועל אותם מעל הג'ינס. אני חושבת על נאצים וזה מלהיב אותי. אני מדמיינת איך למטה באלכסנדרפלאץ נערכים מצעדי ראווה ענקיים עם דגלים וצלבי קרס ועם אלפי אנשים שהולכים בשורות מסודרות. אני כמעט יכולה לשמוע את נקישות העקבים שלהם, אם הייתי במצעד כזה, מייד הייתי מצטרפת והולכת עם כולם, לא משנה לאן הם היו הולכים. העיקר להיות יחד עם כולם, העיקר לא להיות לבד.

מרוב כאב, הגוף שלי כבר איבד כל תחושה. אני רוקדת יותר חזק ויותר מהר. התמונה של המצעד עם הדגלים האדומים של האס.אס. נותנת לי כוח להמשיך. אני מדמיינת איך הבניין מתמוטט ואיך כל האנשים צורחים והקירות מתפוררים, והלבנים מתפקעות מתוך העמודים ואיך העיר כולה נשרפת. אבל המסיבה ממשיכה ואני עומדת בקומה ה-12 של בניין סניו, ומסתכלת דרך החלון הגדול על ברלין שעולה בלהבות.

בחמש בבוקר אני חוזרת הביתה שיכורה. הגוף שלי משותק, המוח שלי בקושי עובד, קר כל כך. אני מתיישבת על המדרגות הקפואות ומחפשת את המפתח בתיק. אלוהים, רק זה חסר לי עכשיו, להעיר את אדגר. אני שופכת את כל מה שיש לי בתיק. שטרות של עשרים יורו ושני ליפסטקים של קליניק מתגלגלים לכביש, אני קמה להרים אותם ומרגישה שאני לא יכולה יותר. אני מקיאה בטירוף, עוד פעם ועוד פעם, פיצה עם פטריות, שווארמה, שניצל עם אורז, פסטה ברוטב עגבניות ובסוף מין משהו שאני לא מזהה. מזל שהגרמנים ישנים בשעות כאלה. בסוף אני מוצאת את המפתח בכיס הפנימי של התיק. אדגר ישן. איזה מזל.

* * *

אני מתעוררת בצהריים ומתה כבר לצאת מהבית. אדגר מנסה לתפוס אותי, אבל אני בורחת לאמבטיה. אני מחפשת את הכדורים שלי, היד שלי מפוצצת מכאבים. אני מוצאת בארון התרופות מיליון בקבוקונים וגלולות, ובולעת כמה באופן אקראי. אני חושבת, למה לא לטחון כמות גדולה של כדורים ולהרוג את הבן זונה?

אני הולכת להכין לנו בראנץ'. אני חותכת ירקות ומטגנת ביצים, ואחר כך מתחילה להכין שייק פירות. באחד הארונות אני מוצאת בלנדר וזורקת לשם בננות, תותים, חלב ואת הכדורים שאני בוחרת בעיקר על פי צבע וצורה. הרעש של הבלנדר מפוצץ לי את המוח. אני מרגישה את הדופק פועם בכף היד שלי. השייק מוכן, אני טועמת קצת וזה די טעים.

אדגר מתעורר לבוש בחלוק הדוחה שלו. מלא ביטחון הוא אומר, "את יודעת, אני חושב שאני הגבר הכי טוב שהיה לך בחיים. אני בטוח שבחיים לא היה לך סקס טוב יותר, אני מרגיש את זה ממך, מהתשוקה שלך."

אלוהים, אני חושבת לעצמי, ודוחפת את הציפורניים ממש חזק לתוך הפצע.

אנחנו יושבים לאכול ואני מוזגת לו מהשייק. הוא מדבר על ג'אז.

בסוף הארוחה אני משאירה אותו לשטוף כלים ובורחת לחדר השינה. אלוהים, זה הולך לקרות. אלוהים, הוא הולך למות. אלוהים, אני הרגתי אותו.

אני מתקשרת לאל על ושואלת מתי הטיסה הקרובה לתל אביב. אני חייבת לעוף מפה, עוד יאשימו אותי ברצח. הטיסה הקרובה מברלין לתל אביב יוצאת רק בעוד שלוש שעות. אני אורזת את הדברים שלי במהירות ומתכננת איך לצאת מהדירה בלי שהוא ישים לב. אני שומעת את המחשב נדלק בחדר העבודה. אני ניגשת אליו, נותנת לו נשיקה ואומרת שאני הולכת להוריד את הזבל. בזהירות אני מגניבה את המזוודה שלי מהדירה ויוצאת לרחוב.

אני מנסה לתפוס מונית, אני חייבת להיכנס לאנשהו, רק שמישהו ייקח אותי מפה, לא אכפת לי מי, מצידי זה יכול להיות איזה טורקי מזדיין שייקח אותי ליער ויאנוס אותי ויפרק לי את הצורה עד שיפלו לי כל השיניים. אני תופסת מונית, מגיעה לשדה התעופה, מחליפה את הכרטיס, עושה צ'ק אין, קונה את הדיפ רד החדש של הוגו בוס ועולה למטוס.

* * *

אני נוחתת בתל אביב אבל לא רוצה לחזור הביתה, אז אני מבקשת מנהג המונית שייקח אותי למלון הילטון. אני נכנסת ללובי של המלון ופתאום מרגישה שזה ממש לא לעניין להזמין חדר במלון ככה סתם, עוד יחשבו שאני זונה או משהו. אני ניגשת לקבלה ומעמידה פנים שאני צרפתייה. לצרפתיות יש מזוודות של מנדרינה דאק, כמוני, אז זה אמין בעיניי להתחזות לצרפתייה.

"קאן איי האב אה רום, פליז?" אני אומרת לפקידת הקבלה במבטא צרפתי שנשמע לי מאוד אמין. היא מחייכת ובודקת במחשב. אני מסתכלת על האנשים בלובי ורואה בחור חתיך. היא עדיין בודקת במחשב, אני מתחילה להילחץ. היא מבקשת ממני לחכות רגע והולכת לחדר האחורי.

אלוהים, אדגר מת והם עלו עלי. אלוהים, עוד שנייה ייכנסו שוטרים ויעצרו אותי. אני רועדת מפחד ושומעת את פקידת הקבלה מצחקקת שם בפנים. בני זונות, פקידים עלובים, אם לא הייתי כל כך מותשת, הייתי מפוצצת לכם את הגולגולות ודוחפת את המפתח של חדר 307 לתוך ארובות העיניים הבוהות שלכם.

פקידת הקבלה חוזרת עם בחור בחליפה שנראה כמו פקיד. אני כמעט מתמוטטת ונשענת על הדלפק כדי לייצב את עצמי.

"קאן איי האב אה רום, פליז?" אני מנסה להסית את תשומת ליבם ממסך המחשב.

היא מקלידה משהו והם מסתכלים יחד על המסך. היא מסתכלת עליו, מחכה לאישור כלשהו, בטח מנסה לשאול אותו מתי להזמין את השוטרים ואם כדאי לתת לי חדר בינתיים עד שהם יגיעו.

היא נותנת לי כרטיס מגנטי עם תמונה של חוף ים ומבקשת כרטיס אשראי.

אני פותחת את הארנק, מוציאה את הכרטיס. פתאום אני קולטת שהשם שלי כתוב על הכרטיס הזה ונבהלת. אני מחטטת בכיסים של התיק ומוצאת מאתיים יורו.

הם שואלים אותי אם אני צריכה עזרה עם המזוודה, אני אומרת שלא. אני נכנסת למעלית ונושמת לרווחה, למרות שאני יודעת שזה יכול להיות סתם טריק משטרתי של בתי מלון ושעוד שנייה יתפסו אותי.

אני מסתכלת על עצמי במראה שבמעלית. אלוהים, אני נראית כמו נרקומנית. העיניים שלי אדומות בטירוף ויש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. אני מוציאה קונסילר של לנקום ומטשטשת מהר. המוזיקה של המעלית מרגיעה אותי וגם השטיחים הכהים מקיר לקיר.

אני נכנסת לחדר שלי, החדר ענק והמצעים לבנים. אם מסיטים את הווילונות, אפשר לראות את הים, אבל אני לא עושה את זה, אני מפחדת ליפול מהמרפסת ולטבוע.

אני נשכבת על המיטה, משעמם לי. אני מתחילה לאונן, אבל לא מצליחה לחשוב על שום דבר מחרמן וזה מתסכל אותי. אני פותחת טלוויזיה ומחפשת את ערוצי הפורנו בהזמנה. אני רואה שתי כוסיות בלונדיניות מנופחות מתנשקות, אבל מייד עולה כתובית על המסך שדורשת להזין את מספר כרטיס האשראי שלך. אני מזינה מייד, כי בא לי לראות בחור עם זין ענק וביצים רופפות פותח לאיזו ילדונת מסכנה את התחת. ואני רואה את הילדונת הזו נאנחת, שומעים שהיא ממש סובלת וזה ממש מחרמן אותי.

אני גומרת מהר, למרות שבא לי למשוך את זה שעות. הזמנת הסרט תקפה ל-48 שעות, אני מתנחמת. השרירים בכף היד נתפסים לי מהאוננות, ואני נזכרת בפצע שלי. אני מורידה את התחבושת, מעבירה לאם.טי.וי וקושרת את התחבושת על הזרוע כמו שאנשים שמזריקים הרואין קושרים. אף פעם לא יצא לי להזריק הרואין, כנראה בגלל שאני מפחדת ממחטים. מצד שני, אף אחד לא הציע לי אף פעם.

אני מתחילה למרוח לק שחור על האצבעות ברגליים. אני חייבת להעסיק את עצמי כי עוד רגע אני עלולה לבלוע חפצים שנמצאים בחדר ולחנוק את עצמי.

אני צמאה. אני שותה מים מהברז באמבטיה ותוהה אם הייתי שותה מהבידה, אם היה פה אחד. אני שוטפת פנים ומורידה איפור עם מי פנים מספר 2 של קליניק. זה שורף כמו להוריד איפור עם וויילד טרקי. אני מתאפרת ועושה את הפנים שלי ממש לבנות ואת העיניים ממש שחורות ואת השפתיים ממש אדומות. אני מציירת לי גם טיפת דם נוטפת מהשפה התחתונה.

אני מתקשרת לרום סרוויס ומזמינה בקבוק קולה מזכוכית. הבחור מהרום סרוויס אומר שהם לא מגישים בקבוקי זכוכית. אני שואלת למה, והוא אומר שהיה להם בעבר ניסיון רע עם בקבוקי זכוכית. אני שואלת למה הוא מתכוון, והוא מסביר שכמה לקוחות ניסו להתאבד עם שברי הזכוכית, והנהלת הילטון קיבלה תביעות רציניות, אז הם הגיעו להחלטה שהם לא לוקחים סיכונים יותר. אני מבקשת פחית. הוא אומר שגם פחיות לא מגישים, כי אפשר לחתוך עם זה את הוורידים.

"טוב, אז פשוט תביא לי קולה בכוס או משהו," אני אומרת ומנתקת.

שיט, שיט, שיט, אני כזאת מטומטמת, שכחתי לדבר באנגלית.

פתאום יש דפיקה על הדלת. אני מתחילה להילחץ ולרעוד מפחד. אני משותקת, לא יכולה לזוז, הידיים שלי רועדות, אני מחבקת את עצמי, מנסה להרגיע את השרירים הקופצים. עוד דפיקה. אני נבהלת והלב שלי דופק ממש חזק. אני סורקת את החדר בעיניים וחושבת איפה אני יכולה להתחבא. אני נשכבת על הרצפה ונכנסת מתחת למיטה. תנשמי עמוק, הם לא ימצאו אותך פה בחיים. תרגיעי את עצמך כבר, אל תהיי כלבה היסטרית, תירגעי, תנשמי, מה יהיה יום אחד כשתהיי בהיריון ותצטרכי ללדת והכוס שלך ייפתח לממדים ענקיים, כמו פיסטינג רק החוצה?

גל צחוק תוקף אותי. אני תוהה מי בתוכי חושב את המחשבות המגוחכות האלה. אני שמה יד על הפה, מנסה להשתיק את הצחוק. עוד דפיקה על הדלת.

אלוהים תעזור לי, אני מתחננת, תעשה שאני איעלם, תיקח אותי, שמישהו ייקח אותי, לא אכפת לי מי. אני מתקפלת ומצמידה את הברכיים לחזה, הלק ברגליים לא התייבש עדיין. אני שומעת קול קורא משהו לא ברור. איזה שוטרים טיפשים, למה הם לא פורצים את הדלת וזהו?

"שירות אחרים!" מה זה שירות אחרים? מה זה אומר? מה הם מנסים לרמוז לי? הם מנסים לשחק לי במוח, אני יודעת, אני לא אתן להם, אני לא אצא מפה בחיים, אתם לא תיקחו אותי, אני צועקת לעצמי ואז אני מבינה, זה שירות חדרים, הזמנת קולה, חתיכת מטומטמת, לכי תפתחי את הדלת, לפני שהוא ילך ואז שוב תצטרכי לשתות מהבידה.

אני יוצאת והראש שלי נחבט בשלד של המיטה. כשאני מתקרבת לדלת, אני מגלה שאני לובשת רק תחתונים. אני מוציאה מהמזוודה את הקימונו הפרחוני שאדגר קנה לי בלוס אנג'לס ולובשת אותו, המגע של הבד קר ונעים. אני מורידה את הקימונו בפראות, זורקת אותו על המיטה ויורקת. בחיים אני לא ייגע בשום חפץ שקשור לאדגר, לא בקימונו שהוא קנה לי ולא בזין שלו.

הדפיקה על הדלת מתחזקת. תלבשי כבר את הקימונו, אלוהים. אני לובשת אותו שוב ופותחת את הדלת. בחוץ בחור צעיר בחליפה זולה מפוליאסטר שנראית עוקצנית עומד עם מגש כסף, ועליו כוס פלסטיק מלאה בנוזל שחור, כנראה הקולה שהזמנתי. "תוד..." אני ממלמלת, ואז נזכרת שאני לא אמורה לדעת עברית ולוחשת את שארית המילה במבטא צרפתי, "דה..."

הוא נכנס לחדר ומניח את המגש על שולחן העץ שליד הטלוויזיה. באיטיות הוא מוריד את הכוס ומניח אותה בדיוק במרכז השולחן. כל הזמן היד שלו מונחת מאחורי הגב. אני לא מבינה, זה בטח בגלל החורים שיש לו בזרוע שהוא לא רוצה שאני יראה. בכל זאת, אני נראית צרפתייה מטופחת ומכובדת והוא בטח מזריק כל היום בחדר החשוך של השרתים.

ריח ההרואין שנודף מהזרוע שלו מושך אותי, אני מתקדמת לכיוונו. גם אני שמה יד מאחורי הגב.

"בבקשה, הקולה שלך," הוא לא מוריד את העיניים המזדיינות שלו ממני. אם רק היה לי סכין ממש חדה או אולר, הייתי שולפת את היד מאחורי הגב ודוקרת אותו בלב. לא, בעצם עדיף בגרון, אבל בשביל זה צריך להיות ממש מהירים ומיומנים, או שפשוט הייתי שולפת את הסכין ודוקרת אותו איפה שיוצא לי.