קולות מאבק וצרחותיה של אימא הקפיצו אותנו באחת אל המטבח. המחזה שנגלה לעיננו היה מבהיל. אימא, באגרוף קפוץ שסכין אחוזה בו, הולמת בפראות בגבו של אבא ועל חולצת הטריקו הלבנה שלבש מתפשטים אט אט כתמי דם. אבא התפתל וניסה לחמוק מן הסכין, אך הטירוף שבו הייתה שרויה אימא לא הותיר לו סיכוי.
אחותי ואני החלפנו מבטים מפוחדים. 'דודה טובה', קראה אחותי ושתינו זינקנו לרחוב בפיז'מה ובנעלי בית. רצנו כמו רוח, מתעלמות ממבטי העוברים ושבים, מתאמצות לשמור את נעלי הבית על רגלינו. האוויר הקר דקר בריאותיי. הגענו אל הדודה טובה, אחות אימי, קצרות נשימה. לא יכולתי לדבר. הפחד שיתק את קולי. בחצאי משפטים והרבה תנועות ידיים סיפרנו לדודה טובה את המחזה שמתרחש בדקות אלו במטבח ביתנו. דודה טובה הביטה בנו במבט אוהב, ליטפה את ראשנו, הוציאה שתי חפיסות שוקולד מן המזווה ונתנה לכל אחת מאתנו חפיסה (שלמה). 'לכו הביתה ילדות, תיזהרו בכביש ואל תספרו לאף אחד', אמרה והניחה
אצבעה על שפתיים חתומות כדי שלא נטעה בכוונתה.
את הדרך חזרה הביתה הלכנו לאט. פחדנו ממה שאנו עלולות למצוא בשובנו.
בבית לא נמצא סימן לדרמה שהתחוללה שם כמה דקות קודם.
אימא כלל לא הייתה בבית ואבא ישב על הכורסא והאזין לחדשות כשאוזנו צמודה אל הטרנזיסטור הקטן.
אינני יודעת אם הדודה טובה האמינה לסיפורנו, אבל באותו הערב הבנתי שהכי חשוב 'לא לספר לאף אחד'".
מירי עצרה משטף דיבורה, שלחה ידה לאחור וקטפה תפרחת כחולה משיח עופרית הכף שצמח מאחורי הספסל שעליו ישבנו, הפרידה בין הפרחים, לקחה פרח כחול אחד נתון בבסיס ירוק דביק והצמידה
לתנוך אוזנה, בהטיית ראש גנדרנית משהו, ואמרה: "כשהיינו ילדות אהבנו להתהדר ב'עגילים' מן השיח הזה".
"גם אנחנו", אמרתי.
"נראה לי שכל הילדות עשו זאת פעם", אמרה מירי וצחקה צחוק משוחרר. שמחתי, זאת הייתה מירי שהכרתי והיה לי נעים בחברתה.