עודף זמן

עודף זמן

 

שישים שניות בדקה, שישים דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה. ריצֶ'ר ביצע את החישוב בראשו והגיע למעט יותר משלושים מיליון שניות בשנים־עשר חודשים. שבמהלכן יבוצעו קרוב לעשרה מיליון פשעים משמעותיים בארצות הברית לבדה. פשע אחד מדי שלוש שניות בערך. לא נדיר. לא בלתי סביר לראות אחד מתרחש לנגד עיניך, מקרוב ובאופן אישי. המיקום הוא כמובן גורם מכריע. הפשע הולך בעקבות אנשים. הסיכויים להיתקל בו במרכז העיר גבוהים יותר מאשר באמצע שדה.

ריצ'ר שהה בעיירה די נידחת במדינת מֵיין. לא על גדת אגם. לא על החוף. שום קשר ללובסטרים. אבל ניכר שפעם, מזמן, היה לה ערך כלשהו. זה היה ברור. הרחובות היו רחבים והמבנים עשויים לבֵנים. אווירת שגשוג שהיה ואיננו. מה שפעם היו אולי חנויות בגדים מפוארות, הפכו לחנויות הכול בדולר. אבל לא הכול היה שחור. לכל הפחות, החנויות היו פתוחות. היה גם סניף של רשת בתי קפה. עם שולחנות בחוץ. הרחובות כמעט המו אדם. מזג האוויר האיר פנים. השמש זרחה ביום הראשון של האביב.

ריצ'ר פנה לרחוב רחב שנסגר לתנועה והפך לכיכר. שולחנות קפה ניצבו בחזיתם של שני מבנים אדומים פשוטים משני צדי הכיכר, וכשלושים איש שוטטו ביניהם. ריצ'ר ראה את המתרחש במו עיניו, כשכל המשתתפים פזורים לפניו באקראי. בהמשך התחוור לו שהמשמעותיים שבהם יצרו יחד צורה גיאומטרית דמוית האות T. הוא ניצב בבסיסה, מביט כלפי מעלה, ובמרחק כארבעים מטרים ממנו, על הקו האופקי של ה־T, חצתה בחורה צעירה את שדה הראייה שלו בקו ישר מימין לשמאל, ממדרכה אחת למדרכה השנייה. היא נשאה תיק בד על כתפה. נראה שמשקלו בינוני, והוא היה בהיר וחיוור על רקע חולצתה הכהה. היא היתה בת כעשרים. או פחות. אולי אפילו שמונה־עשרה. היא התהלכה באיטיות, בראש מורם, נהנית מאור השמש על פניה.

לפתע הגיח בחור צעיר מהקצה השמאלי של הקו האופקי בריצה מהירה היישר לעברה. הוא היה כבן גילה. נעול סניקרס, לבוש מכנסיים שחורים צמודים וסווטשרט עם ברדס על הראש. הוא תלש את התיק מכתפה של האישה. היא נפלה אפיים ארצה, פיה פעור במעין צעקה קצרת נשימה. הבחור עם הברדס תחב את התיק תחת זרועו כמו כדור פוטבול, זינק ימינה ופתח בריצה לאורך גזע ה־T, היישר לעבר ריצ'ר.

בקצה הימני של הקו האופקי צצו פתאום שני גברים בחליפות וצעדו באותו מסלול שעשתה האישה, כעשרים מטרים מאחוריה. הפשע התרחש ממש מולם. הם הגיבו בדומה לרוב האנשים. קפאו לשבריר שנייה, ואז הסתובבו והביטו בבחור הבורח, נופפו בזרועותיהם במרץ אך באופן לא ברור וצעקו משהו, אולי הי, אתה!

אחר כך הם פתחו במרדף. כאילו שמעו יריית זינוק. הם רצו בכוח, בברכיים מפמפמות, כנפי הז'קטים שלהם מתבדרות ברוח. שוטרים, חשב ריצ'ר. מוכרחים להיות. בגלל האחידות האילמת. הם אפילו לא החליפו מבטים. מי עוד מגיב ככה?

במרחק ארבעים מטרים משם נאבקה הבחורה לקום על רגליה, וברחה.

השוטרים המשיכו לסגור על הנמלט. אבל הבחור בסווטשרט השחור כבר פתח יתרון של עשרה מטרים ורץ הרבה יותר מהר מהם. היה ברור שהם לא יתפסו אותו. לא היה להם סיכוי. המרחק ביניהם הלך וגדל.