פתח דבר
אני רואה זכות בכתיבת ספר על עקיבא בן יוסף בעבור ה-Jewish Publication Society, לא רק בשל חשיבות הנושא, אלא משום שהעבודה החשובה הראשונה על עקיבא באנגלית נכתבה לפני כשמונים שנה בידי מורי ומדריכי הרוחני הדגול, לואיס (אליעזר) פינקלשטיין ז״ל, והודפסה מחדש על-ידי JPS ב-1962 (Akiba: Scholar, Saint and Martyr). אולם חשוב להבהיר שספר זה אינו מיועד בשום פנים ואופן לשמש עדכון או תיקון של מחקר מצוין השריר וקיים עדיין בזכות עצמו. וחשוב מזה, עבודתו ועבודתי שונות במטרותיהן באורח יסודי. פרופסור פינקלשטיין, עם הידע האנציקלופדי ורוחב החזון שלו, לקח את כל המקורות, שילב אותם, ויצר ביוגרפיה שלמה של החכם הגדול, תוך שהוא ממקם את המקורות בהקשרים היסטוריים על-פי הבנתו. בעבודתי, מצד שני, אין שום ניסיון כזה, מכיוון שהמחקר העכשווי שם דגש גדול על הבחנה בין מהימנותם של מקורות שונים.
במהלך חצי המאה האחרונה נעשתה התקדמות גדולה בהבנת תולדות התקופה שבין סוף המרד הגדול לבין מרד בר כוכבא (73-135 לספירה) וכן גם באשר לאופן שבו יש להבין את מקורות חז״ל בנוגע לאותה תקופה. המחקר המודרני ופרשנות חדשה, מתוחכמת יותר, של מקורות חז״ל שינו את הפרספקטיבה שלנו בנוגע להיבטים רבים בחייו ובמורשתו של עקיבא. כפי שניתן לצפות, לא כל המלומדים מסכימים על כל העניינים הללו בנוגע לעקיבא. אחדים מחפשים דרכים לאמת את העובדתיוּת ההיסטורית של לפחות חלק ממה שמופיע בכתבים הללו; אחרים חשים שלכל היותר נוכל לומר שהמקורות הללו מספרים לנו את שמחבריהם האמינו בו ורצו שנדע.
עוד בראשית המאה הקודמת, המלומד הגדול, לוי (לואיס) גינזברג, כתב ש״היסטוריה מלאה של עקיבא, המבוססת על מקורות אותנטיים, לא תיכתב מן הסתם לעולם, אף שהוא, במידה רבה יותר מכל אחד אחר, ראוי להיקרא אבי היהדות הרבנית״.1 כשלושת רבעי המאה אחרי כן, מלומד דגול אחר, יהודה גולדין, טען שאין זה אפשרי ״לכתוב ביוגרפיה במובן הרציני של המילה״ של איש מחכמי התלמוד.2 יש לכך סיבות רבות, ביניהן העובדה שאף מקור מן המקורות, אפילו הקדום שביניהם, אינו בן אותו זמן של חיי נושאיהם, שהמקורות סותרים זה את זה, ושלא תמיד הם מכילים תעתיקים מדויקים של החומר המקורי. יש אפילו ספק מסוים לגבי מקורן של רבות מן האמרות והמסורות הללו.
בחלוף הזמן הפכו המלומדים ספקניים יותר ויותר בנוגע למהימנותם של כתבי חז״ל, עד כדי כך שכמה מהם חשים שאי אפשר לדעת דבר בוודאות מוחלטת על אף אחת מדמויות חז״ל. מאמר מן הזמן האחרון של פרופסור מאוניברסיטת רטג'רס, עזן ידין-ישראל, העלה את הטענה שלמעשה איננו יכולים לדעת דבר על עקיבא כבחור צעיר.3 אביגדור שנאן טוען שלאמתו של דבר איננו יודעים דבר על תולדות חייו של עקיבא פרט למה שכותבי המקורות רצו שנלמד על חייו.4
בספר זה שקלתי ובדקתי בקפדנות את המחקר הזה כדי ליצור הבנה של האיש המבוססת על יותר דקויות, להבחין בין אותם מקורות שהם ללא ספק אגדות מאוחרות יותר לבין המקורות הקדומים יותר, הקרובים יותר לעובדות, בקירוב ככל שניתן לקבוע אותם. השתדלתי להבחין בין המסורות המהימנות והעובדתיות יותר לבין הסיפורים המאוחרים יותר, השוגים בדמיונות, ולספר את כל שניתן ללקט מהם, תוך השארת היתר לדמיוננו. וכך עבודה זו היא לא ואינה יכולה להיות ביוגרפיה מלאה ומפורטת של עקיבא, היות שהיא עוסקת רק באותם חלקים של חייו שיש עליהם מידע מהימן במידה סבירה.
חתרתי גם להבהיר בכל מקום אפשרי את המתודולוגיה והאידיאולוגיה של עקיבא, מפני שבסופו של דבר, עבודתו הבלתי פוסקת של עקיבא בשימור ובעיצוב ההלכה והאגדה היהודית היא שהפכה אותו לדמות הדגולה שהיה, בעלת השפעה גדולה כל כך על התפתחותה של היהדות הרבנית.
המקורות המספרים על חיי עקיבא, בייחוד אלה הנוגעים לראשית הלמידה היהודית שלו ולשנותיו המאוחרות ומותו, נמצאים בראש ובראשונה בספרות התנאית המוקדמת ואחר כך ביצירות מאוחרות יותר של התלמוד והאגדה. הכתבים המוקדמים יותר חוברו כולם בארץ ישראל. הם כוללים את המשנה - אוסף של בעיקר מסקנות וויכוחים הלכתיים של החכמים שחיו לפני 200 לספירה, כפי שנערך על-ידי רבי יהודה הנשיא; התוספתא, חומר מאת אותם חכמים שלא נכלל במשנה; מדרשים תנאיים, הסברים של טקסטים של ארבעה ספרי התורה - המכילתא (שמות), הסִפרא (ויקרא), ספרֵי במדבר וספרֵי דברים; אבות דרבי נתן, חומר הקשור למסכת אבות במשנה; המסכת הקטנה שמחות, הנוגעת למוות ולאבל - וכולם חוברו בנוסחן הסופי בין המאה השלישית למאה הרביעית לספירה. היצירות מארץ ישראל המאוחרות יותר במידת-מה כוללות את התלמוד הירושלמי (500 לספירה בקירוב), בראשית רבה ואחרות. היצירה העיקרית מבבל היא התלמוד הבבלי, שהושלם בסביבות 600 לספירה.
ניסיתי להפריד את המקורות הללו באמצעות כרונולוגיה. אני רואה את המקורות הקדומים יותר מארץ ישראל כמהימנים יותר, היות שהם קרובים יותר לעקיבא בזמן ובמקום. על-ידי השוואתם לתלמוד הבבלי ניתן לראות את הדרך שבה שימשו המקורות הקדומים יותר בסיס למאוחרים יותר, ושהכתבים המאוחרים יותר הללו הוסיפו חומר אגדי רב ושינו לעתים קרובות את שבא לפני כן. אין פירושו של דבר שהכול בחומר הקדום הוא בהכרח עובדתי. אפילו שם, נוסחים ספרותיים ודמיונות בדויים נכפו לעתים על העובדות הידועות, תהיינה אשר תהיינה. לעומת זאת, לעתים נמצא חומר במקורות מאוחרים יותר, בייחוד בהערות צד אקראיות, שדומה כי הוא משקף מסורות עתיקות, ויש להתייחס אליו ברצינות.
עניינים הלכתיים נחשבים מהימנים יותר מעניינים היסטוריים, היות שהחכמים עשו כל מאמץ אפשרי לשנן ולהעביר הלאה את הלימוד והמסורות בדיוק כפי שנתקבלו מדור אחד למשנהו. אף על פי כן, אפילו שם מומלצת זהירות, שכן לעתים אנו מוצאים את אותן הלכות או אמרות כשהן מיוחסות במקומות שונים לחכמים שונים. יתרה מזו, כתבי-ידי קדומים אינם כתובים תמיד באותה דרך כמו טקסטים מודפסים, מאוחרים יותר.
עיסוק באגדות
אחדים מחשובי האנשים בהיסטוריה האנושית הפכו לאגדות, אגדות שהפכו במהלך שנים שבהן סופרו שוב ושוב לעובדה ומציאות. הגיבורים אצל הומרוס ובדרמות היווניות הגדולות היו מבוססים אולי על אנשים אמתיים, אבל בלתי אפשרי לדעת מה היה טיבם, מה באמת אמרו ועשו. הם חיים באמצעות האגדות שיצרו. באורח דומה, דמויות דתיות חשובות כמו אברהם, משה והמלך דוד ידועות לנו רק דרך הספרות המחיה אותן. כך נכון הוא גם בנוגע לדמויות המרכזיות הקדומות מאוד של הנצרות והאסלאם. ההפרדה בין מציאות לבין בדיון, בין חיים לבין אגדה, היא אכן מטושטשת. כך גם במקרה של חכמי ישראל הגדולים, בין שאלה יוחנן בן זכאי, הלל ושמאי, או נושאו של ספר זה, עקיבא בן יוסף, שחייהם מוכרים לנו אך ורק באמצעות ספרות חז״ל, שבה מסופרים סיפורים על פעולותיהם ומשנתם ושבה מתועדות אמרות בשמם.
אגדת עקיבא הפכה לחלק בלתי נפרד של המסורת היהודית העממית, עד כדי כך שהיא השפיעה על החיים היהודיים ואפילו על ההלכה והנוהג היהודיים. סיפורו סופר שוב ושוב בצורות שונות מדורות עברו עד עצם היום הזה, בשירה, זֶמֶר וסיפורת, כמו גם בספרים ובמאמרים למדניים רבים. למעֵט אולי הלל הזקן, עקיבא הוא הנודע ביותר מבין כל המורים הקדומים, דמות אהובה שייצגה את טובי המאפיינים של ההנהגה הרבנית ואת הרצון למסור הכול, לרבות החיים עצמם, למען אלוהים והתורה. אין זה פלא ששמו הפך מקושר לתנועות ולמוסדות יהודיים רבים כל כך.
אך אין ספק שקל יותר לספר את סיפורו של עקיבא בסיפורת בדיונית מאשר בפרוזה היסטורית, היות שהמקורות שיש לנו בעבורו אינם שלמים ומפוזרים על פני כמה מאות שנים, ואף אחד מהם אינו קרוב אליו יותר מכמה מאות שנים לאחר מותו. וגרוע מכול, לעתים קרובות הם סותרים זה את זה. כך שה״סיפור״ הנשזר עמוק כל כך בתודעתנו הוא בעצם פישוט ומיזוג של המקורות הללו, התפורים ומוטלאים יחדיו בדרך שהפכה לאגדה שובת-לב. בסופו של דבר, זוהי אידיאליזציה של חכם יותר מסיפור מהימן על עקיבא האיש האמתי. אין ספק שאגדתו תמשיך לחיות, בדומה לאגדות מרתקות רבות כל כך. ובעזרת הכלים הזמינים בעבורנו כעת נוכל להתחיל להבין כיצד נוצרו האגדות עליו ומה הן נועדו להשיג. אם נניח בצד את האגדה, החיפוש אחר האמת והיושר מאלץ אותנו לרצות לערוך הבחנות ולהעריך את עקיבא על מה שהיה ועל מה שהשיג, כמו גם על מה שהפך להיות באגדת חז״ל.
בספר זה שאפתי להפריד מציאות מבדיון בנוגע לחייו, וניסיתי להבחין באמונותיו הבסיסיות ובתרומתו ליהדות הרבנית, ככל שניתן הדבר. עשיתי שימוש למכביר בעבודות הלמדניות הרבות שפורסמו בנושא במהלך עשרות השנים האחרונות, וציינתי בטקסט, וביתר שלמות בהערות הסיום, את שמות המלומדים ועבודותיהם שהשימוש בהן סייע לי ליצור רעיונות משלי. מובן שאני נוטל אחריות מלאה על מה שכתבתי ואני מקווה שהוא יסייע לזרוע אור על חייו ויצירתו של אחד הגדולים ויוצאי הדופן ביותר מבין חכמינו, עקיבא בן יוסף.
