במהלך אחת מנסיעותי הארוכות בארה״ב הקשבתי לספר על שקספיר. הפרופסור בספרו אמר שכאשר אדם קורא את שקספיר הוא יכול לראות איך חייו של שקספיר משתקפים במחזותיו, לא כל שכן המשיך הפרופסור, קורא התנ״ך.
אמירה זו הפריעה לי. שנים רבות נוכחתי לדעת שאם אני קורא מכתב אנונימי באורך של יותר מעמוד אחד, אני יכול לקבוע בוודאות את זהות הכותב. יש מי שחושב שאי חתימה על הנייר שומרת על סוד הזהות. אולם עלינו להיות מודעים לעובדה שלכל אדם ואדם יש שפה אישית משלו, שאיננה זהה לשפתו של אדם אחר. במילים אחרות, יש למעשה דנ״א לשוני שמזהה אדם ברמת דיוק מפליאה. מובן שדרוש תוכן של עמוד אחד לפחות כדי להגיע למסקנות לגבי זהות הכותב עד זיהויו המוחלט.
המשפט ״קורא התנ״ך אינו רואה את הכותב בתוך החומר״ המשיך להטריד אותי וגרם לי לקרוא שוב את ספר בראשית. אם ניתוח מכתב באורך של עמוד אחד אורך שעות רבות, שכן כל מילה עשויה לחשוף נקודה אחרת, הרי שניתוח של ספר באורך של חמישים פרקים אורך הרבה יותר. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת (גם אם לא רציפה) אני מציג בפניכם את תוצאות עבודתי.
שפה היא דינמית ומשתנה באופן מתמיד. השפה העברית של היום איננה השפה העברית של תקופת מלחמת העצמאות. מי שקורא עיתונים ישנים של אותה תקופה עשוי להרגיש שהשפה העברית של אז ״מיושנת״ למדי.
גם בימינו אנו ניתן לראות איך מילים משנות משמעות, וביטויים מקבלים משמעות אחרת לגמרי. ידועה הדוגמה של ״חבל על הזמן״. מעניין מה היה אומר דובר עברית של קום המדינה לאחר קריאת חומר הכתוב בשפת העברית של תקופתנו אנו. האם לעתים הוא היה מבין את הכתוב או לא? ומדובר בפער של פחות משבעים שנה.
השפה האנגלית של שקספיר מצריכה תרגום לשפה האנגלית המודרנית. וכל זאת בגלל פער זמנים של ארבע מאות שנה בלבד, מתקופתו של שקספיר לתקופתנו אנו. התנ״ך, לעומת זאת, נכתב לפני אלפי שנים. על דובר השפה העברית של היום להיות מודע לאפשרות שקריאתו את התנ״ך אינה קריאה נכונה, וכדי להבינה הוא משתמש בשפה אחרת לגמרי, השפה העברית של היום.
מטרת הניתוח הנוכחי היא להנגיש את התנ״ך לקורא העברית בן זמננו, או במילים אחרות, להביא את קורא התנ״ך של היום לקרוא את התנ״ך בעברית של העבר, בעברית שהיתה מדוברת לפני שלושת אלפים שנים ויותר.
הניתוח שלפניכם הוא ״ארכיאולוגיה לשונית״. כמו ארכיאולוג המנהל חפירה ארכיאולוגית במטרה לגלות ממצאים שיעידו על תקופה קדומה, כך מבצע הניתוח הנוכחי ״חפירות ארכיאולוגיות״, כדי לגלות את השימוש המקורי של השפה המקראית. להבין את הכתוב כפי שדובר העברית של אז הבין אותה.
ישאל הקורא: האם נכון להיעזר בפרשנויות של התנ״ך שנכתבו לפני אלפי שנים, כגון תרגום אונקלוס לתנ״ך? אונקלוס חי בסוף תקופת בית שני, אלף שנים בערך אחרי כתיבת התנ״ך, אם לא יותר. כלומר גם שפתו שונה מהשפה שבה נכתב התנ״ך.
כדי שלא להיות מוטה בהבנה לא נכונה של הכתוב, השתמשתי אך ורק בכתוב המקראי, ולא בשום מקור חיצוני אחר. בדומה לעיר יריחו בעת המצור שהטיל יהושע על העיר - ״אין יוצא ואין בא״. לא הוספתי לכתוב או גרעתי ממנו אף לא מילה אחת. בו־בזמן מהר מאוד יוכל הקורא להיווכח בעוצמת הניתוח, עקב התעלמותו מכל הרבדים האחרים שנוספו לשפה העברית מאז ועד היום.
לשם גילוי נאות, ברצוני לגלות לקורא שאני אדם מאמין ושומר מצוות. אבל לא זו הסיבה שהביאה אותי לניתוח שלפניכם. אינני בא לניתוח מהעולם הדתי, כפי שאינני בא לניתוח מהעולם האקדמי. לא זה ולא זה. אני בא לניתוח מעולם אחר לגמרי - מעולם החקירות הפליליות והמודיעיניות.
במסגרת שירותי הצבאי שירתי ביחידת המודיעין 8200. לאחר שירות של שנים מספר וסיום לימודי פסיכולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, עברתי לעבוד במשטרת ישראל כבודק פוליגרף (מכונת אמת). עם סיום לימודי תואר שני בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, וכתיבת עבודת המאסטר על ״התשאול במשפט העברי״ התחלתי לעבוד כבודק פוליגרף פרטי והדרכתי חוקרים בריאיון ותשאול. במהלך השנים, מהעיסוק בדרך להשיג את המידע מהאיש, עברתי לניתוח המידע שמוסר האיש. ככלות הכל, כל חוקר שמראיין נחקר רוצה לדעת האם הנחקר דובר אמת או שקר, ואם הוא מסתיר מידע. בפרק זמן של שתים עשרה שנה פיתחתי שיטה לניתוח גרסאות של עדים וחשודים, שיטה המשמשת במשטרות וביחידות צבאיות רבות בארה״ב, ואף במדינות אחרות.
כאשר כתבתי את עבודת המאסטר שלי על ״התשאול במשפט העברי״, אחד המנחים שלי, פרופסור קירשנבאום, הגיב שהדרך שבה אני מפרש את שיטת החקירה הנהוגה במשפט העברי, שונה לחלוטין מהדרך שבה מדענים או רבנים מפרשים אותה. אותו הדבר נכון לגבי ספר בראשית, והניתוח שלפניכם מעיד על עצמו.
בהמשך הדרך יוכל הקורא להיווכח שהניתוח סותר דעה מקובלת בעולם הדתי, כפי שהוא סותר דעה מקובלת בעולם האקדמי. אבל השאלה איננה צריכה להיות האם הניתוח סותר דעה מקובלת, אלא האם הניתוח מביא מספיק הוכחות כדי לתמוך במסקנה הסופית. היושרה המקצועית מחייבת שאיש המקצוע יוכל לבסס את מסקנותיו על בסיס החומר שלפניו. כפי שקובע המשפט העברי - ״אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות״. הדבר אמור גם לגבי הניתוח לפנינו.
הקורא מוזמן למסע לשוני מפתיע ואף מהנה. אני יכול להבטיח לקורא שבסיום הקריאה הוא יראה את ספר בראשית באור שונה לחלוטין.
ברצוני להודות להוצאת ידיעות ספרים, לרונית מיכליס עורכת הלשון, לדיקלה יובל מעצבת העטיפה, לצוות המקצועי של ״טפר״ שעימד והפיק את הספר ובמיוחד לעמיחי ברהולץ שהאמין בספר לכל אורך הדרך.
הקדמה
במהלך עשרים וחמש השנה האחרונות אני עוסק בלימוד ובהכשרה של חוקרים מזרועות ממשל שונות בארה״ב, משטרות וסוכנויות מודיעין וביטחון שונות. ההכשרה באה להדריך את החוקר כיצד לנתח ״גרסאות פתוחות״ (ראה בהמשך הגדרות) הניתנות לו לו על ידי עדים, חשודים, קורבנות או מודיעים משטרתיים. שמה של השיטה, שפיתחתי במהלך השנים, הוא ״ניתוח תוכן מדעי״ או באנגלית SCAN.
במקביל לעבודתי בהכשרת חוקרים אני משמש ״בעל קורא״ בבית הכנסת. לאחר כעשרים וחמש שנה, הפרשיות השונות מוטמעות במוחי. פעמים רבות במהלך ניתוח הכתוב נעזרתי בזיכרוני כדי למצוא את מראי המקום הנוספים של אותה מילה. לעתים, הלכתי לישון מוטרד בבעיה לשונית מסוימת והתעוררתי עם התשובה. יכולתי לראות את המילים חולפות מול עיני, בדיוק כמו ״תיקון הקוראים״, שבו אני משתמש בשבת בבוקר כדי להתכונן לקריאה.
השילוב של הדרכה וניתוח תוכן במהלך ימות החול עם התכוננות לקריאה בתורה בשבת בבוקר, גרם לי פעמים רבות לשים לב לנושאים לשוניים שונים. בספר זה, אני מנתח את תוכן ספר בראשית באותה שיטה שבה אני מנתח גרסאות הניתנות לי על ידי התלמידים.
כאשר התחלתי לנתח את תוכן ספר בראשית נדהמתי להיווכח עד כמה הפסדתי בהבנת הנקרא בעת היותי ״בעל קורא״. כיום, לאחר שהתחלתי את תהליך הניתוח, וספר זה איננו סוף הדרך, אני מבין שאם אדם רוצה לקרוא את התנ״ך, אל לו לקרוא את התוכן בעברית של היום, שכן ״כותב התוכן״ לא השתמש בה. נהפוך הוא. ישנם מקומות רבים שקריאת הכתוב בעברית של ימינו שולחת את הקורא מרחק שנות אור מכוונת הכתוב.
אלה המצויים באנגלית מוזמנים לקרוא יותר על השיטה באתר האינטרנט - www.lsiscan.com
״ניתוח תוכן מדעי״ - SCAN (Scientific Content Analysis)
העיקרון הבסיסי של השיטה הוא שאין אדם אומר את כל מה שצץ במוחו. לפני שאדם כלשהו ידבר ו/או יכתוב, עליו להחליט מה הוא רוצה לומר. על האיש להחליט, האם להערכתו אותו רעיון או מידע הנמצא במוחו באותו רגע, חשוב דיו כדי להעבירו לשומע או לקורא, או לא ואין טעם לאומרו בקול או לכותבו. זהו ״תהליך העריכה״ - ״The editing process״. גם השומע או הקורא יכול להיכנס לנעליו של המדבר ו/או הכותב, ולהסיק מה עבר במוחו של האיש במהלך הכתיבה.
גם לאחר שהאיש החליט מה חשוב לומר/לכתוב, ומה לא, עדיין המידע לא יגיע לנייר (אם מדובר בגרסה כתובה), או לפה (אם מדובר בגרסה מדוברת). על האיש לעבור שלב נוסף לפני מסירת המידע, ושלב זה עוסק בניסוח הדברים, להפוך את המידע למילים ולמשפטים. על האיש להחליט באיזה סדר יביא את הגרסה, וכיצד יבנה את המשפטים - תהליך הדורש שימוש בתחביר (דקדוק). על האיש גם להחליט באילו מילים ישתמש בתוך המשפטים.
שני תהליכים אלה, תהליך העריכה ותהליך הניסוח, נעשים במהירות גבוהה ביותר. מהירות המוח האנושי נמדדת באלפיות השנייה. במוח האדם יש 300 מיליון תאים היוצרים 100 טריליון קשרים, ואין מקריות כלשהי בקשרים אלה. לאחרונה, הוצהר על מבצע למפות את המוח האנושי, כפי שמופה הקוד הגנטי. הערכות המדענים הן שכ־50 אחוז מהמוח האנושי באים לענות על הצורך לדבר, בעוד שהחצי השני אחראי לכל שאר צורכי החיים, כגון הלב, הריאות, וכ״ו.
לאחרונה נמסר שמדענים צירפו כמה מחשבי־על והצליחו לחקות מוח של חתול. באותה ידיעה נמסר שאותם מדענים אינם חוזים שבעתיד כלשהו ניתן יהיה לחקות מוח של אדם. כל מחשבי־העל לא יספיקו כדי לחקות מוח אנושי אחד.
מהירות המוח האנושי מביאה למצב שהאיש נותן הגרסה אינו יכול לענות על שאלות הנוגעות לגרסתו הוא. לדוגמה, אם לאחר מתן הגרסה נשאל את נותן הגרסה שתי שאלות: האחת, האם ידעת בעת הכתיבה ששינית את שפתך? והשנייה, האם אתה יודע כעת (לאחר שהראיתי לך את שינוי השפה) את הסיבה לשינוי השפה? ברוב המקרים האיש יענה בשלילה. לעתים, האיש יאמר, ״למדתי בבית הספר שעלי לשנות את שפתי.״ אולם, אם מנתח הגרסה יציע לנותן הגרסה את הסיבה לשינוי השפה, נותן הגרסה יוכל לאשר או להכחיש את הסיבה. במרבית המקרים נותן הגרסה יאשר את נכונות הסיבה המוצעת לו. העובדה היא שאין אנו עומדים בפני הלא־מודע. נותן הגרסה יודע מה קרה בעבר, שכן מידע זה נמצא בזיכרונו. מה שאין נותן הגרסה מסוגל לעשות זה לקשר את השפה שבה הוא השתמש לתת את הגרסה למידע המצוי בזיכרונו. אי יכולת זאת נובעת מהמהירות הגבוהה של המוח בעת מתן הגרסה.
כפי שנותן הגרסה עובר את תהליכי העריכה והניסוח, כך יכול מנתח הגרסה (השומע או הקורא) להיכנס לנעליו של נותן הגרסה, ולהסיק מסקנות לגבי מה שהיה במוחו של נותן הגרסה בעת מסירת המידע.
כלל בניתוח תוכן: האיש מת, הגרסה חיה
יכולת נותן הגרסה להסביר את גרסתו, ויכולת מנתח הגרסה להסביר את אותה גרסה, הן יכולות שוות. ההתמקדות צריכה להיות בגרסה ולא באיש נותן הגרסה. עלינו להבין מדוע בחר נותן הגרסה לבנות אותה בדרך המסוימת הזו (סדר המשפטים, בחירת המילים בתוך המשפטים).
אנשים שאינם מכירים את השיטה שואלים אותי: האם אינך צריך להכיר את האיש, לדעת מיהו, אישיותו, התנהגותו, ולראות את הבעות פניו בעת מסירת הגרסה? התשובה היא שלילית. שיטת הניתוח איננה עוסקת באנשים, אלא בתוכן שאנשים מוסרים. יתר־על־כן, רצוי מאוד שמנתח הגרסה יימנע מלקבל מידע כלשהו מחוץ לגרסה עצמה. הניתוח עוסק רק בתוכן ולא במה שמעבר לזה. זאת הסיבה ששמה של שיטת הניתוח הוא ״ניתוח תוכן מדעי״ ולא ״ניתוח מדעי של אנשים״.
לשם הדגשה, אם נותן הגרסה בוכה בעת מתן הגרסה, או אם יש לנותן הגרסה דמעות בעיניים, אולם אין בכי או דמעות מוזכרים בגרסה, הרי שמנתח הגרסה איננו יכול להחשיב את הבכי או הדמעות בעת הניתוח. אם נותן הגרסה אומר בגרסתו ״בכיתי״ הרי שעלינו להתחשב בכך בעת הניתוח.
לעתים ירצה חוקר המגיש לי גרסה לניתוח לתת לי מידע רקע על המקרה או על האיש נותן הגרסה, אולם איני מסכים. הניתוח עוסק בגרסה לבדה ולא מעבר לכך.
הניתוח בספר זה משתמש בשיטת ״ניתוח תוכן מדעי״, ובאנגלית SCAN. הניתוח איננו משתמש בכל מידע שהוא חיצוני לתנ״ך כולל פרשנות מסורתית, כמו המשנה, התלמוד, המדרש, או כל מקור מדעי כלשהו המתייחס לתנ״ך. מבחינה מקצועית, אל לנו להשתמש בכל מידע הנמצא בתיק החקירה שממנו נלקחה הגרסה. אותו הדבר אמור בניתוח זה. כל מקור (דתי או מדעי) שנוסף במהלך השנים נשאר בצד במהלך ניתוח גרסה. נתעלם ממקורות אלה שהביאו את הקורא היום להבין את הכתוב בצורה מסוימת.
ממבט ראשון נראה שמדיניות זו מגבילה את מנתח הגרסה. אולם, מדיניות זו משחררת את המנתח להיצמד לכתוב, ולבנות את הידע מהכתוב עצמו, מבלי להיות מושפע ממידע קודם לגבי האיש או לגבי המקרה. ניתן להגדיר מדיניות זו כ״רק הכתוב עצמו״.
כלל בניתוח תוכן: אמון מלא בכתוב בגרסה
כאשר שואלים אותי, מהי הנקודה הבסיסית ביותר בשיטה של ניתוח תוכן SCAN, מהו הבסיס לכל שאר הכללים, בסיס המאפשר לנתח תוכן, תשובתי: ״אמון מלא בכתוב״.
רוב החוקרים, השומעים לראשונה כלל זה, מקבלים זאת בספקנות מרובה. אנשים האמונים על ריאיון אנשים רבים המשקרים להם, שואלים את עצמם - איך זה יכול להיות? מניסיונם, הם יודעים שרבים שיקרו להם בעבר. אם כן, איך אני יכול לבוא ולומר להם שהגישה צריכה להיות שהגרסה, או הכתוב, מתקבלים מלכתחילה כדברי אמת? אני גם מדגיש להם שכלל זה חייב להיות כלל מנחה, גם כאשר הם יודעים שהאיש משקר. עדיין, אני אסתכל על הכתוב כאמת לאמיתה.
נקודה זו הביאה אותי לעבור מפוליגרף (מכונת אמת) לניתוח גרסאות. די מהר נוכחתי לדעת שבמרבית המקרים, אנשים שנמצאו דוברי שקר בפוליגרף ולאחר מכן הודו באשמתם, ההודאה לא סתרה את הגרסה הראשונית שנתנו לפני הבדיקה בפוליגרף. היו אנשים שאפילו אמרו לי לאחר שהודו: ״אני רוצה שתדע שלא שיקרתי לך במה שאמרתי לך לפני הבדיקה.״ כאשר אני משתף את ניסיוני זה עם תלמידים בקורסים שלי, ביניהם בודקי פוליגרף, הם מנידים בראשם להסכמה. יש מהם שאפילו אומרים בקול שאכן זה גם הניסיון שלהם.
כאשר מבינים שבמקרה הגרוע ביותר, הגרסה הראשונית היא לכל היותר ״גרסת אמת לא־מושלמת״, דהיינו, מה שהאיש אומר זו אמת, אך לא כל האמת, הרי שאנחנו נמצאים בדרכנו לנתח את התוכן.
״אמון מלא בכתוב״ משמעו שלנותן הגרסה יש ״זכויות יוצרים״ על הדברים. ניתן לדמות את הגרסה הראשונית לעיר יריחו בעת המצור בתקופת יהושע - ״אין יוצא ואין בא״. הכתוב הוא יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, ואין לאיש רשות לבחור מה ניתן לקבל, ומה ניתן לדחות.
כאשר הקורא או השומע נתקל ב״גרסה פתוחה״ במשהו שהקורא או השומע אינם מבינים, אין זה אומר בהכרח שנותן הגרסה משקר. לכל היותר, הקורא או השומע יכול לומר שאין הוא מבין את הדברים. ואכן, בהרבה מקרים, על הקורא או השומע להבין את בחירת המילים בשפת הכתוב, לפני שניתן להבין את תוכן הכתוב.
ברוב המקרים על מנתח הגרסה להתמקד לא בנאמר בה, אלא במה שלא נאמר בה. לעתים, מה שלא נאמר עשוי להפוך את הגרסה על פיה ב־180 מעלות. לדוגמה, אישה החשודה ברצח בעלה מסרה גרסה קצרה, ״הייתי בסלון. שמעתי ירייה והלכתי לראות מה קרה וראיתי שהוא מת.״ אם קוראים את הגרסה הזו בצורה נכונה, אנו מבינים שהאישה לא שיקרה כלל וכלל. היא היתה בסלון. היא שמעה ירייה. אם אתה יורה במישהו אתה שומע ירייה. אחר הירי היא הלכה לוודא שהיא אכן הצליחה להרוג אותו. יש רק משפט אחד שהיא לא אמרה. היא לא אמרה, ״אני יריתי בו.״ במקרה זה, החוקר, במשך שש שעות רצופות, האשים את האישה שהיא משקרת. בכל מהלך החקירה היא הגיבה, ״אבל לא שיקרתי לך. כל מה שאמרתי זו אמת לאמיתה.״ ואכן, כל מה שהיא אמרה היה אמת לאמיתה. זו לא היתה כל האמת, אולם מה שהיא אמרה היה אמת מוחלטת.
כאן יכול הקורא לשאול: מדוע אדם שהרג איננו משקר? אם מישהו כבר הרג, מה הבעיה לשקר? אולם, העובדה היא שברוב המקרים, אנשים שהורגים מעדיפים לא לשקר. לפחות, לא במובן של לייצר מידע שלא קרה. רוב האנשים מעדיפים להסתיר מידע, אבל לא ״לשקר״.
כאשר אדם נשבע לומר ״את האמת, את כל האמת, אך ורק את האמת״, הוא נשבע תוך שימוש בהגדרה המשפטית של שקר. אולם ההגדרה החברתית של שקר שונה. ישנם מצבים שבהם כאשר מישהו ישאל אותנו, ״למה לא אמרת לי?״ נענה, ״כי לא שאלת אותי. אם היית שואל אותי הייתי אומר לך.״ אנו מגינים על עצמנו בכך ששיקרנו ב״אי־אמירה״ (=הסתרה), אבל לא שיקרנו ב״אמירה״ (אמירת אי־אמת).
בהבנה זו, על קורא ניתוח זה לדעת שמטרת הניתוח היא למצוא מה שהכתוב איננו אומר לנו. אין זה שונה כלל מניתוח כל גרסה בחקירה של היום.
כמו בכל תחום מדעי כלשהו, לא ניתן להגיע למסקנות על בסיס נקודה אחת בלבד. ״שיטות מחקר״ מחייבות שעלינו לאשש את הממצאים שלנו בדרכים שונות, וככל שיהיו לנו יותר הוכחות, כך המסקנה תהיה בטוחה יותר. וכאשר נקודות שונות מוליכות לאותה מסקנה, אנו יכולים לומר שבידינו ״מסקנה ודאית״.
יתר־על־כן, ככל שאנו נכנסים לתוך הכתוב, וככל שאנו מוצאים הוכחות לשוניות לאותה מסקנה, כך אנחנו יודעים שהמסקנה נכונה. אין זה שונה כלל מתשבץ הסודוקו. הכול צריך להתאים. ואם אנחנו נתקלים במשהו שאיננו מתאים, אנו יודעים שאנו טועים. קרוב לוודאי שטעינו זמן רב קודם לכן. שיטת הניתוח SCAN היא למעשה ״סודוקו מילולי״. בסיום הניתוח עדיין נוכל לראות שהכול מתאים.
כאשר חוקר שולח לי גרסה לניתוח, ואני מסיים את הניתוח והכול מתאים, אני יודע שהניתוח נכון. למעשה, לעתים נדירות ביותר, חוקר ידווח לי שהניתוח הוליך אותו בדרך לא נכונה. ובהרבה מקרים, הניתוח יגלה מידע שהחוקר לא ידע עליו קודם לכן, ולאחר קבלת הניתוח, החוקר ימשיך בחקירתו וימצא אישורים למידע שנחשף במהלך הניתוח.
נשאלתי פעם לגבי הניתוח של הכתוב המקראי, ״ואם תמצא מקום אחד הסותר את ההסבר שלך, האם זה אומר שההסבר איננו נכון?״ ותשובתי היתה והיא עדיין, ״כן.״ אם מקום אחד סותר את ההסבר, על מנתח הגרסה לדעת שהניתוח איננו נכון. על מנתח הגרסה למצוא הסבר אחר, או לכייל את ההסבר הנוכחי. אין אנו יכולים להרשות חוסר עקביות בניתוח גרסה על פי SCAN.
לעומת ״הוכחות פיזיות״ המתקבלות בחקירה מדעית, שיטת הניתוח SCAN נותנת הוכחות לשוניות, או, במילים אחרות, הוכחות מתוך הגרסה, ולא מהמציאות החיצונית.
נקודה נוספת היא אחידות הכתוב ואחידות הניתוח. מנתח הגרסה אינו יכול להסביר מילה מסוימת במקום מסוים בדרך אחת, ובמקום אחר בצורה שונה. לכתוב יש ״זכויות יוצרים״ על התוכן, ואל למנתח הגרסה להוסיף או להחסיר דבר כלשהו מהכתוב. כפי שהכתוב הוא ״קדוש״, כך הניתוח צריך להיות. או, במילים אחרות, על מנתח הגרסה המשתמש בשיטת SCAN לשמור על עקביות בהבנת המילים.
מושגי יסוד
״גרסה פתוחה״ - כאשר אדם מוסר מידע, מבלי שהשומע מכוון אותו בשאלות הנוטות להטות את הסיפור לכיוון מסוים. השאלה היחידה שניתן לשאול היא ״מה קרה?״. מבחינה זאת, ספר בראשית עונה על הדרישה של היותו ״גרסה פתוחה״, שכן הקורא או השומע לא כיוון את מוסר הגרסה בעת נתינתה.
״היכרות חברתית״ - דין ״גרסה פתוחה״ כדין החיים מחוץ לנייר או לתוכן. דהיינו, כאשר אני ואשתי הולכים בדרך, ופוגשים אדם שאני מכיר ואשתי אינה מכירה, כאן נדרש ממני מטעמי נימוס לערוך ״היכרות״ בין אשתי לבין אותו אדם שאיתו נפגשנו. השאלה היא - איך אנסח את ״ההיכרות החברתית״ הזו? האם אומר - ״בבקשה, הכר את אשתי״ או ״בבקשה הכר את אשתי לאה״ או ״בבקשה, הכר את לאה״.
הדרך שבה אני אעשה את ״ההכרה החברתית״ הזאת מלמדת על מערכת היחסים ביני לבין אשתי. אותו הדבר ישים ב״גרסה פתוחה״ (ובמקרה שלנו ספר בראשית). כיצד ״נותן הגרסה״ עושה את ״ההיכרות החברתית״ עם הנפשות הפועלות.
כיצד להסתכל על ״גרסה פתוחה״
השפה או הלשון שבה משתמשים ב״גרסה פתוחה״ מהווה מראה לשונית של המציאות, או במילים אחרות, אם משווים את השפה ל״עדשה״ של ״המצלמה״ המראה תמונה של המציאות, הרי ששפת הכתוב מהווה את ״העדשה הלשונית״ - כיצד נותן הגרסה רואה את המציאות.
גרסה בנויה מכמה מרכיבים: אנשים, עצמים, אירועים (מבחינה לשונית - פעלים), מקומות וזמנים. מבין חמישה מרכיבים אלה, האנשים הם הגורם החשוב ביותר בגרסה, בהיותם המנוע מאחורי כל אירוע. הדרך המילולית שבה נותן הגרסה עורך לנו את ״ההיכרות החברתית״ עם האנשים שלקחו חלק באירוע, מהווה מרכיב חשוב ביותר בניתוח התוכן. לא ניתן לנתח גרסה כלשהי מבלי לבדוק את הדרך שבה הכותב משתמש בשפתו לתאר אנשים.
ב״היכרות חברתית״ בתוך ה״גרסה הפתוחה״ ישנם ארבעה מרכיבים חשובים. האחד, הוא ״התואר״ שמעניק נותן הגרסה לאותו אדם. לדוגמה, האם נותן הגרסה מכנה את אותו אדם ״בן״ או אולי ״נער״ או אפילו ״ילד״? האם נותן הגרסה מכנה את אותו אדם ״איש״, ״בחור״ או ״גבר״?.
המרכיב השני הוא ״השייכות״. האם נותן הגרסה מכנה את אותו אדם ״הבן״ או אולי ״בני״? ״האישה״ או ״אשתי״?
המרכיב השלישי הוא שם האיש. האם נותן הגרסה מכנה את אותו אדם ״האישה״, ״אשתי״ או ״אשתי רחל״ - הוספת השם למרכיב התואר.
המרכיב הרביעי הוא סדר ההופעה של המרכיבים השונים של ״ההיכרות החברתית״. האם ״נותן הגרסה״ יאמר ״אשתי לאה״ או ״לאה אשתי״.
ספר זה מוקדש לכל ההיבטים של ״היכרות חברתית״ ב״גרסה פתוחה״ ובמקרה שלפנינו - ספר בראשית. ננסה אפוא לחשוף את צפונות הידע של ״נותן הגרסה״ של ספר בראשית.
