פרק 1
המכתב מוורשה הגיע יומיים לפני השביתה הגדולה של היישוב העברי. תמר התיישבה אל שולחן האוכל, שהיה מכוסה מפה פרחונית, מלכסנת את ראשה, וצמתה השחורה נופלת על כתפה. באצבעות זריזות קרעה את המעטפה, מחלצת בזהירות את הנייר שבפנים.
ציור של שושנה היה מודבק בקצה הדף, שהדיף ריח מתוק של בושם. היא קירבה אותו לאפה ורחרחה. כמה נעים!
״בעוד כחודשיים אגיע לירושלים!״ לגיטל, בת־הדוד, היה כתב קטן ועגול: ״כדי לעזוב את פולין פניתי לקבוצת עלייה. סיפרתי שאני רוצה להשתתף בבניין הארץ, והתקבלתי מיד. מנהיגם הגיע להסכם עם השלטון הפולני, והוא מעלים עין מיציאתן של הקבוצות היהודיות. אני כבר מחכה בקוצר רוח לפגוש אתכם. לראות את הכותל. ואת יד אבשלום. כל כך הרבה פעמים סיפרתם לי עליהם במכתביכם! אבל בעיקר אני רוצה לראות היכן אתם חיים. להכיר מקרוב את סבא ואת בני־הדודים!״
תמר התיישבה אל השולחן במטבח. לבה פעם מהתרגשות. עיניה רצו בין השורות, חוששות להחמיץ איזה פרט. גיטל לא שכחה לציין דבר: החל בחבריה לקבוצה ועד לנעלי העור הגבוהות, השחורות, בעלות החרטום העגול.
היא קנתה אותן בחנות קטנה וצדדית.
״תארו לעצמכם!״ כתבה גיטל, ״הסתובבתי שבועות בין חנויות נעלי הנשים בוורשה! נעליים בעלות עקבים גבוהים ונעלי סירה דקות מצאתי בלי סוף, אבל אף לא זוג אחד שמתאים לעבודה חקלאית!״
אותו רגע נכנסה אמא למטבח. היא הכניסה את ידיה לכיסי חלוק הבית שלה, רוכנת מעל לגבה של תמר וקוראת בקול: ״אבל לבסוף מצאתי זוג נעליים גבוהות ולהן שרוכים. הן לא הכי יפות, אבל חזקות ונוחות ומתאימות לחליבת הפרות או לטיפול בגן הירק. המחשבה שאשתתף ביצירת חברה יהודית מסוג חדש מרגשת אותי. לא חברה של סוחרים כמו פה, בוורשה, אלא חברה בריאה ויצרנית!״
אף־על־פי שגיטל לא חשבה לשהות בירושלים יותר משבועיים, נדבקה תמר בהתרגשותה; כמה נפלא יהיה לארח בת־דוד ממקום כל כך רחוק ומרתק! בעיניה נראתה גיטל כמו הנסיכות של בתי המלוכה האירופיים. בתמונות שהתפרסמו מדי פעם בעיתונים נראו הנסיכות לבושות שמלות משי עתירות מלמלות וקפלים, נושאות בידיהן כלבלבים קטנים.
״איך שלאנשים יש אומץ לשלוח ילדה למקום כל כך רחוק!״ אמר אבא כששמע את החדשות בארוחת הערב. הוא נגס מהלחם. ״זה חינוך? הרי הילדה גמרה גימנסיה! אז מה יש לה לחפש בגליל? לסלול כבישים? לייבש ביצות?״
הוא היה כל כך נרגז, ששכח להטביע את המרק במלח, כמו שהוא רגיל.
״את זוכרת, יוכבד, איך זה היה בזמננו?״ נשף על כף המרק המהביל ולגם ממנה בקול. ״ילד לא העז לעזוב בית עד לנישואיו, אבל היום מטיפים להם להקים חברה שתתבסס על עבודה עברית! רק לראות את החלוצים!״ הוא סקר בחומרה את בני הבית. ״חיים זוגות זוגות! ללא חופה וקידושין!״
וסבא הוסיף בקולו הרועד: ״כאילו אין כבר צניעות בעולם!״
״נו, אז אני שואל אותך,״ שיסע אותו אבא, ״שאחי לא יהיה מסוגל להתנגד לקלות הדעת של הילדה?״
״מדוע אינכם אוכלים,״ ניסתה אמא לשנות את הנושא. ״האוכל מתקרר.״
אבא אפילו לא שם לב לדבריה.
״עולם מודרני!״ קרא. בלהט שלו אפשר היה לחמם לא רק את המנה שלו, אלא את הארוחה כולה. ״ההורים אינם יודעים מה לומר, והילדים רשאים לעשות כל קשקוש שהאיש חסר האחריות הזה, אהרון דוד גורדון, רק מכניס להם לראש.״
לא היתה זו הפעם הראשונה ששמו של גורדון הוזכר מסביב לשולחן האוכל. תמר ידעה היטב כמה הֵקֵל אבא בערכו של האיש, שהיה פעיל בתנועה הציונית ומייסד תורת מוסר. תורתו, שזלזלה במצוות עֲשֵׂה והאמינה כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ־ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור, כונתה ״דת העבודה״.
״אני ממש מזועזע,״ רעד ראשו של אבא על צווארו.
לשווא ניסתה אמא להרגיע אותו.
כמה טוב שגיטל עדיין לא כאן, הרהרה תמר. לבה היה כבד עליה. נדמה היה לה כי בני משפחתה גורמים לה בושות. אם הם לא מבינים כמה חשוב שיהודי העולם יעלו ארצה, לפחות שישתקו, חשבה בלבה. היא שאלה את עצמה: באיזה אופן חושב אבא להקים יישוב יהודי בארץ ללא עבודה עברית?
אבל גם התנהגותו של אחיה אברם הכעיסה אותה. למזלה לא יכלה גיטל לראות איך שהוא מלקק מן הצלחת את רוטב השעועית. גם היא, תמר, אוהבת את הרוטב, אך לשם כך יש לחם! למה ילד בגילו לא אוכל באופן תרבותי?
תמר שמחה כשאמא הגישה את המנה העיקרית. סוף־סוף! עכשיו השתררה שתיקה, שהופרה רק כשאברם סיים לאכול. ״איזה מין עולם,״ התחיל לפזם. ״החלוצים מוכרים את עצמם. יתחתן עם עקומה, ואפילו צולעת... מה יעשה חלוץ בשביל לעלות לעולם אין לדעת.״
״אברם!״ חתיכת חציל נשרה ממזלגו של אחיה אל מפת השולחן. תודה לאל! לפחות הפעם נעץ בו אבא מבט כל כך כועס, שאפשר היה להשתיק בו את התרנגולות שבחצר. אברם סיים את ארוחתו והחל לשחק במזלגו, מסובב אותו על הצלחת הריקה שוב ושוב, עד שתמר, שקמה ממקומה כדי לאסוף את הכלים מן השולחן, נאלצה לעקור אותו מידיו.
תינוק, חשבה בלבה בכעס, תינוק חסר חינוך.
תמר הניחה את הכלים בקערה של מי סבון. הזעם והבושה התחלפו במחשבה המתוקה על בואה של גיטל. בעוד כמה שבועות תצאנה שתיהן אל ביתו של סבא שמעבר לקיר. תמר תפשיל את כיסוי הבד, ותלמד את גיטל להניח שלוש קוביות סוכר מתחת למיטה, ואחר כך למלא מים בקערת האמייל הקטנה!
יהיה כל כך מרגש לבלות יחד!
בראשה עשתה את החשבון. במקום הפיתה, שהיא קונה מדי בוקר אצל הרוכל הערבי בדרכה לבית הספר, היא תחסוך את כספה. כך תוכלנה שתיהן לבקר בסינמה! זה יהיה בילוי מהנה!
היא סיבנה את הכלים. בלבה חשה צביטת כאב. מה חבל שאין להם כלי אוכל מפוארים לקבל בהם את האורחת, עברה במוחה המחשבה, אבל זה היה מה שיש. תמר שטפה את הצלחות וניגבה אותן עד היות להן ברק.
בוורשה, כך כתבה לה גיטל, יש השוטפים כלים ישר מתוך הברז. המחשבה על כך הפליאה אותה. הייתכן שמים יזרמו במטבח?
ככה זה בעיר היפה ההיא עם השדירות הרחבות, חשבה תמר. היא ראתה אותן בצילומי המגזינים שבדוכני העיתונים ברחוב יפו. היו שם, בצילומים, רחובות הומים ממכוניות ומדרכות מוארות בנורות חשמל!
נעים לטייל בלילות ולהתבונן בחלונות הראווה השטופים אורות ניאון, כתבה לה פעם גיטל, או להתבונן בתיירים היושבים בבתי הקפה ומעשנים מקטרות!
ורשה נראתה לתמר מרתקת ומלאת קסם. היו בה פארקים רחבי ידיים עם ארמונות מלכות ואגמים כחולים, שעליהם שטו עגורים וברבורים וברווזים. גני פרחים ומדשאות צמחו מסביב לארמונות, ועליהם התרוצצו טווסים וסנאים וחיות נוספות שתמר לא ראתה אלא בתמונות בלבד. לעתים נדמה היה לה שכל אלה כאילו יצאו מעולם של אגדות.
לעומתה היתה ירושלים עלובה כל כך בבתי האבן שלה, עם הפלפלים והמלפפונים, הצומחים על חלונותיה מתוך קופסאות של פח, ועם התרנגולות אדומות הכרבולת, המתרוצצות בחצרותיה ומטילות את ביציהן על ערימות הקש.
איך תרגיש גיטל לשהות בעיר כזו? שאלה תמר את עצמה בעודה מחזירה לארון את כלי האוכל הנקיים, הרי כה מעטים בה בתי קפה! אומנם ארץ הקודש היא ארץ הקודש, אבל האין זו חוצפה לצפות מגיטל לחיות את החיים הפשוטים שהם כבר התרגלו אליהם ולוותר על חייה הנוחים?
הייתכן שכאשר היא מקווה שתהיה מרוצה בארץ, היא, תמר, חולמת ואולי הוזה?
