במקום הקדמה
אבל כדאי לקרוא
...מסביב היה הים חשוך ודומם לעת לילה.
״רד וצלול!״ הדהדה הפקודה בכל הרמקולים של הצוללת. ידעתי. זהו זה! אנחנו מתקרבים לנמל האויב. מתקרבים לביצוע המשימה שלנו.
לאט־לאט, לרחש המים הנפלטים ומבעבעים חרש, ירדה הצוללת ושקעה במעמקי הים. היינו מוכנים: שישה צוללים בבגדי גומי שחורים, סנפירים על הרגליים, מְכַל הנשימה מוכן. מסכת הזכוכית משורבבת על הצוואר, הסכין החדה נעוצה בנדן הכרוך מעל הקרסול. ישבנו בתא השילוח. שותקים, כל אחד מאתנו שקוע בעולמו והרהוריו. על מה חושב אדם בשעה כזו? איני יודע על מה חשבו האחרים; כולם נראו מהורהרים, כל אחד שקוע בעולמו שלו, עולם שבו אין דריסת רגל לזר. אני חשבתי על המלחמה הזו שנכפתה עלינו, מלחמה שלא אנחנו רצינו בה, אך עלינו לעשות הכול כדי לנצח בה. חשבתי על דלית אשתי ועל גל, בני הקטן, שנשארו בבית. על כך שעלינו לפוצץ הלילה את מתקני השילוח וספינות הטילים שבנמל מצרים, כדי שלא יוכלו לצאת לים ולאיים על חופי ישראל.
ההרהורים נשאו אותי אל מרוקו הרחוקה, אל משפחתי. חשבתי על אבי, ומה היה אומר לוּ ידע עד כמה מסוכנת המשימה שהוטלה עלי. מה חשובה, אחראית, משימה שממנה עלולים לא לחזור.
לא רציתי לחשוב על כך. גירשתי מחשבות אלו מלבי.
״עשיתי זאת!״ אמרתי לעצמי, ״הגשמתי את חלומי: הייתי לצולל! אני, טבול ממרוקו, מגן על ארצי!״
״חבר'ה!״ ניתק קולו הסמכותי של יפתח, מפקד החוליה, את חוט הרהוריי, ״המטרה לפנים. מוכנים?״ היינו מוכנים. בדקתי את מכשיר הנשימה שלי. הידקתי את מסכת הצלילה השקופה אל פניי, מקפיד שלא להשאיר אף קווצת שער בפנים, כדי שהמים לא יחדרו פנימה.
הצצתי בשעון הגדול שעל מפרק ידי: עשר דקות לפני עשר. באשנב הקטן הקבוע בקצה השעון התנוצצה הספרה 5 - עשר דקות לפני שעת האפס, יום שני כ״ו באייר, 5 ביוני 1967. היה זה התאריך של המבצע הגדול העומד לפנינו.
בזה אחר זה טיפסנו בסולם הצר אל הפתח המעוגל והמשחיר מלמעלה.
לאחר דקות אחדות נמצאנו במים. פס ירח צר של סוף החודש האיר את השמים באור חיוור. הצוללת לא נראתה. היא ירדה אל קרקעית הים, מחכה לאסוף אותנו כשנחזור מן המשימה. כשנחזור. כמה זמן זה יארך? האם נצליח? לא, לא חשתי פחד. היה זה רגש האחריות, הידיעה כי על שכמנו הוטלה משימה קשה כל כך. יפתח הרים את בהונו כלפי מעלה בסימן המוסכם: מוכנים לצלילה? הורדנו את בהונותינו כלפי מטה בתשובה: מוכנים! צוללים קדימה!
לצדי עמד אסף, חברי הטוב. מפרק ידו קשור בחבל אל ידי שלי. ידעתי: עליו אוכל לסמוך. כשנהיה רחוקים, בשטח האויב, מרוחקים מן האחרים, מן הצוללת, מן הבית - רק אני והוא והמים השחורים מסביב - הוא יהיה לי החבר, הבית, העזרה והכול. כפי שאהיה לו אני.
צללנו. המים היו קרים מאוד ושחורים. חשתי כיצד הם חודרים מבעד חליפת הצלילה שלי. העפתי מבט לעבר מד־העומק שעל מפרק ידי, מאיר אותו בפנסי הקטן, המוארך והדק כמקל. המחוג נע בהתמדה: שני מטרים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה... הצצתי במצפן שעל ידי הימנית. הכיוון היה דרומה, לעבר הנמל המצרי.
המטרה: השמדת מתקני הטילים והטבעת אוניות הטילים. השעה: 17 דקות אחרי חצות, 6 ביוני 1967...
שחר הפסיק לרגע את סיפורו. הוא הביט בנו, השותים בצמא את סיפורו, ואמר:
״אפשר לקבל לשתות משהו?״
״שמע, שחר״, ניצלתי את ההזדמנות של ההפסקה בסיפור, ״אתה מספר לנו סיפור אמיתי על מבצע של אנשי־צפרדע במלחמת ששת הימים?״
״מתי כבר תלמדי״, אמר שחר, ״שקוראים לנו סתם צוללים ולא אנשי־צפרדע?״
הוא גמע ממיץ האשכוליות הצונן שהוגש לו.
״בסדר, בסדר, שיהיה צוללים״, אמרתי, ״זהו סיפור אמיתי?״
״יש בו גם אמת״, חייך שחר חיוך מסתורי, ״והוא בהחלט יכול היה להתרחש ביוני 1967״.
״יכול היה או התרחש?״ רציתי לדעת.
״כרצונך!״ השיב לי קצרות.
ככה זה עם שחר ידידי: בכל הזדמנות הוא מספר סיפורים מרתקים על מבצעי צלילה עוצרי נשימה שהוא וחבריו מבצעים במעמקי הים; על דגים, כרישים, נחשי־ים, סלמנדרות וסתם מפלצות הנקרות להם במעמקים; על אוניות טבועות, על אוצרות הנחים על קרקעית הים; על חדירה לנמלי אויב ומיקוש אוניות שם. הוא מספר סיפורים על עולם אחר, עולם מסעיר ומעניין, עולם תת־ימי.
אנחנו יושבים ומאזינים בנשימה עצורה לסיפורים אלה, אך לעולם אין לדעת מה אמת בסיפוריו ומה דמיון. שחר משנה את שמות גיבורי הפעולות, מקומות, אירועים. ייתכן כי הוא עושה זאת בגלל חוקי הצנזורה המחמירים... אך בעצם, אין זה חשוב כל כך. העיקר הוא שסיפוריו של שחר הם תמיד מרתקים, מותחים ומסעירים.
לאחר אותו ערב, שבו סיפר לנו על עלילות הצוללים במלחמת ששת הימים, החלטתי לעלות על הכתב את סיפוריו אלו שמציאות ודמיון מעורבים בהם. לכתוב הכול מן ההתחלה, עת היה עדיין נער במרוקו וחלם כי כשיגדל יהיה צולל בחיל־הים הישראלי. אספר את הדברים, החלטתי, בדיוק כפי שסיפר לי אותם שחר.
