הספר העתיק
סתיו 1996. קרן אור חדרה מבעד לחרכי התריס אל החדר האפלולי והאירה את ידיו הרועדות של הרב הקשיש. שוב ושוב חלפו הידיים המגוידות על פני הכריכה של הספר העתיק. הוא לקח שקית ניילון ועטף אותו, מהדק בגומיות שהיו על שולחנו. אלו שימצאו את הספר, שלא יפתחו כל כך מהר. דור החוצפה פזיז הוא. ממהר לעשות. יש לעכב אותו, לפני פתיחת הספר, לפני חציית הזמן...
הרב שלמה קרמר עצמו לא פתח את הספר הזה, וגם אביו, שמסר אותו בידו, לא פתח אותו מעולם.
הוא לא ידע אם הספר היה נפתח אילו ניסה. לא אליו הוא מיועד. עדיין הדהדו באוזניו דבריו של אביו זיכרונו לברכה, הרב אברהם קרמר, ממקובלי ירושלים:
״לא לנו בני, הספר הזה. דבר סוד יש בו, חתום וסגור הוא בפנינו. זמנו להיפתח קרוב הוא, 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'. ממתין הוא לדור החוצפה, דור אחרון לפני הגאולה, אז יימצא בידם וייפתח בפניהם, בפני הדור ההוא... אז יחובר דור ראשון לדור אחרון. זמן בזמן ייגע.״
חמישים שנה חלפו מאז ששמע את הדברים. כל השנים שמר את הספר כשהוא טמון עמוק בספרייתו הגדולה. הגיעה העת, הוא ידע, להעלות את הדברים על הכתב. להורות ולהסביר.
עכשיו היה הדף מונח לפניו. לפני שעה קלה סיים לכתוב, מאמץ את ידו הרועדת ומחפש מילים שיבהירו את מה שיתרחש אם ייפתח הספר. במה יהדק את הדף? על שולחנו היה מונח מהדק סיכות. שוב ושוב לחץ, מתאמץ בידיו החלושות לחבר את הדף לכריכה אחרת, גדולה וריקה, עד שנחה דעתו. הדף חובר.
הוא טמן את הספר בתוך הכריכה הגדולה, להסתירו מעיניים זרות. אחר כך העמיד על מדף גבוה את הכריכה עם הספר בתוכה, לצד ספרים אחרים. המשימה הושלמה.
