פרק 1
הפתעה ליום ההולדת
דקל מספר
אני לא מאמין! קוראים לי דקל. ואני ילד... אני לא דג.
אז איך זה שהייתי בתוך אקווריום יחד עם כריש?!
הכול התחיל לפני שבועיים.
ההורים שלי הודיעו לי וללִיה אחותי התאומה, שלכבוד יום הולדת 11 הם קנו לנו מתנה ענקית.
"אני יודעת! טיול לחו"ל...!" קפצה לִיה בפנים סמוקות מהתרגשות. שיערה החלק קיפץ סביב פניה, כאילו היה מסגרת כהה אקטיבית.
"אני יודע! סמרטפון חדש...! הבטחתם לי כבר מזמן..." אמרתי בקול רציני.
"דקל, כבר דיברנו על זה. בטלפון חכם קיימות רשתות חברתיות וזה מסוכן." קבעה אמא.
"לא אכפת לי! אני רוצה סמרטפון" הכרזתי (בפעם המאה, אני חושב).
"דקל, אני מזכירה לך שבכיתה ג' קנינו לך טלפון חכם ונבהלת מכך שמישהו קילל בווטסאפ, בכיתה ד' איבדת חבר כי לטענתו איימת עליו ברשת, ולפני חודשיים גנבו לך את המכשיר."
"אוף. כבר הסברתי לכם. לא איימתי, כתבתי לחבר שיבוא אלי לאקס בוקס, ותיקון השגיאות האוטומטי כתב – בוא אלי לקבל בוקס. זו לא אשמתי, ואני גם לא אשם שגנבו לי"
"דקל, אתה לא שומר על המכשיר, אתה לא שומר על כללי הזהירות ברשת, אתה מעופף! תּוֹדֶה!" אמרה לִיה.
השפלתי מבט. זה נכון. אני לא שומר טוב על כלום. אבל אני חייב סמרטפון. הפעם אשמור עליו טוב כי אני מאוהב. התאהבתי במלכת הכיתה, דריה, ואם יהיה לי סמרטפון היא תהיה איתי כל הזמן. היא תהיה בפייסבוק, בדואר האלקטרוני ובווטסאפ, ואני אשמור עליה ועליו.
"אז מה המתנה? מה המתנה?" המשיכה וקיפצה לִיה ליד אמא.
"טיול לתאילנד." גילה לנו אבא.
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. לרגע שכחתי מה פירוש המילה הזו- תאילנד.
כנראה שבאותו רגע חטפתי בְּלֶקְאָאוּט.
בְּלֶקְאָאוּט זה חישכון. פתאום אני מרגיש מין חושך במוח, כאילו נמחק לי חלק מהזיכרון. זה קורה לי בכל פעם כשאני מופתע או נבהל או מתרגש. זה קורה לי במיוחד במבחנים. אני נבהל מעומס השאלות, נלחץ מקוצר הזמן, ופתאום אני מרגיש שהמוח שלי ריק מתשובות.
בפעם הראשונה זה קרה לי בתחילת כתה א'. נבהלתי מהמורה ומהתלמידים החדשים ומיד חטפתי בְּלֶקְאָאוּט. כשהמורה פנתה אלי ושאלה, "דקל, מה שם משפחתך?" שתקתי כמו דג, כי פשוט שכחתי. אתם קולטים?! איזו בושה! כל הכיתה צחקה עלי וחלק מהתלמידים החלו לקרוא לי 'דקל שכחתי' במקום דקל תמרי.
מאז זה קורה לי שוב ושוב. למה? כי אני כל כך פוחד שיהיה לי שוב בְּלֶקְאָאוּט עד שבאמת זה קורה. לפעמים, גם כשילדה יפה (כמו דריה למשל) שואלת אותי שאלה פשוטה, אני נכנס ללחץ ואופס... בְּלֶקְאָאוּט. בלוק דמיוני חוסם לי את המחשבות, המילים נעלמות, ואחר כך אני צריך לעבוד קשה כל השנה כדי להוכיח שאני לא טיפש.
הייתי אמור להיות ילד שבטוח בעצמו, בגלל שאני די חתיך, יש לי גומות חן ועיניים כחולות, אני גבוה, מנומס וחכם, אבל הבְּלֶקְאָאוּט מוריד לי את הביטחון ומסבך לי את החיים.
"יש!" צווחה לִיה, "בתאילנד אקנה מללללא שמלות, אמרו לי שהכול זול שם."
"מה זה, איפה זה, על מה אתם מדברים...?" מלמלתי.
"היי... המוח של דקל, תתעורר," פרעה אמא את שׂערי, ואבא אמר, "תאילנד נמצאת בסך הכול 11 שעות טיסה מכאן."
11 שעות באוויר?! זה פחד נוראי, גם לילד בן 11! נמלאתי אימה וצווחתי: "תמיד, תמיד אתם עושים רק מה שלִיה רוצה!" ולא רק צווחתי, גם הנפתי זרועות עצבניות והעפתי בלי כוונה את כוס החלב.
