יום ראשון, ה-1
יומני הסודי ביותר,
אתה מכיר את הצליל שמשמיע אגוז קוקוס שפוגע בסרט הגומי שעוטף חזיר שניצח בתחרות?
רגע אחד.
אני מקדימה את המאוחר.
קודם אתאר לך את יום שישי.
נניח שיש לך חברה טובה שהשם שלה נשמע בערך כמו שְׁמִיזָבֶּלָה. טוב, אז שְׁמִיזָבֶּלָה לומדת נגינה בבנג'ו. זה מה שהיא סיפרה לך, וכדי להוכיח את זה היא הראתה לך את נרתיק הבנג'ו שלה. היא אפילו השמיעה כמה מהמנגינות המיוחדות לבנג'ו שיש לה באַייפּוֹד. "אני ממש בקטע של בנג'ו," אמרה שְׁמִיזָבֶּלָה, אבל בעצם זה הסיפור: לשְׁמִיזָבֶּלָה אין שום עניין בבנג'ו, בשום דרך ובשום צורה. הבעיה היא שאתם עוד לא יודעים את זה.
אולי היית בארוחת צהריים שבוע קודם לכן והחברה שלך הזכירה שפעם היא הביאה קנגורו הביתה מגן החיות.
אתה, כמובן, יודע ששְׁמִיזָבֶּלָה באמת עשתה את זה, כי היא החביאה את הקנגורו במוסך הפרטי שלך עד שהיא זחלה לתוך הכיס של הקנגורו ואתה היית צריך לגלות הכול להורים שלך כדי שהם יקראו לפרמדיקים שיבואו ויוציאו אותה מהקנגורו.
אבל ילדה אחרת בשולחן, יוֹלַנְדָּה, שהיא בן אדם מעודן — אתה מכיר את הטיפוס: אחת כזאת שאוכלת את הפופקורן אחד־אחד, שלובשת בגדים עם כפתורים כאלה קטנטנים שאנשים עם ידיים אנושיות בגודל רגיל לא מסוגלים לפתוח או לסגור — השמיעה צליל פפפט שקט ועדין כדי לסמן שלדעתה החברה שלך משקרת.
מכיוון ששְׁמִיזָבֶּלָה לא הגיבה לצליל הפפפט תיארת לעצמך שכנראה לא אכפת לה, או שהיא פשוט התעלמה ממנו.
ונחש מה? טעות. היא בהחלט שמה לב אליו.
אתה בטח חושב שהמורה למדעים, מדאם קִירִי, נהייתה חולה כי מורים בדרך־כלל נהיים חולים. כאילו שהם קיבלו הרעלה מהדיו האדומה שהם משתמשים בה כדי לתת ציונים, או שהנושא שהם מלמדים הפך לערמה מהבילה של שעמום שבסופו של דבר חנקה אותם.
אבל בשום אופן לא תחשוב שאולי שְׁמִיזָבֶּלָה איכשהו ארגנה את זה שהמורה לא תגיע לשיעור הבוקר, שאולי היא התקשרה אליה הביתה ואמרה לה שחבילה גדולה היתה אמורה להגיע אליה אבל בטעות נשלחה אל הדואר בעיר השכנה.
כל הדברים האלה לא מסתדרים יחד עד...
...עד שפתאום הכול נראה הגיוני כשהמורה המחליפה מתכופפת כדי להרים כמה ניירות שהתעופפו מהשולחן שלה כי מישהו שם אותם בערמה קרוב לקצה השולחן והשאיר את החלון פתוח.
ואז שְׁמִיזָבֶּלָה הולכת קדימה, מניחה את מחבט הטניס שלה, שהיה שמור בתוך נרתיק הבנג'ו, בידיה המעודנות של יוֹלַנְדָּה ומשליכה כדור שעף אל החלק האחורי הרחב של המורה המחליפה במהירות של 100 קמ"ש ומשמיע קול שמזכיר צליל של אגוז קוקוס שפוגע בסרט גומי שעוטף חזיר שניצח בתחרות. (אתה בטח זוכר שכתבתי על זה קודם.)
יוֹלַנְדָּה הבינה מיד איך זה נראה, ומכיוון שהיא עדינה היא מסוגלת להחליק בזריזות דברים כמו מחבטי טניס אל ידיים של מישהו אחר, בעיקר אם המישהו הזה הוא קצת ישנוני ושהמישהו הזה הוא בעצם אני.
מורה מחליפה היא בדיוק כמו מורה רגילה למדעים בהרבה מובנים: שתיהן מתכופפות, כשחובטים בישבנים שלהן זה נשמע כמו חזיר שזכה בפרס והן טובות בלהבין דברים באופן מדעי, כמו להחליט שלאדם שמחזיק במחבט הטניס יש כנראה קשר למשחה המרגיעה שהמורה המחליפה תמרח על החלק האחורי שלה בשעת הפסקת הצהריים.
אבל הנה ההפתעה: ה"שְׁמִיזָבֶּלָה" הזאת שסיפרתי לך עליה היא בעצם אִיזָבֶּלָה, וכל הדברים האלה באמת קרו. היא ניסתה לסגור חשבונות עם יוֹלַנְדָּה על תגובת הפפפט לסיפור הקנגורו שלה, ודווקא אותי, משקיפה מהצד מקסימה ותמימה, האשימו בשערורייה.
המחליפה שלחה אותי אל המזכירות, לסגן המנהל, אבל הוא לא היה שם אז אני צריכה להגיע אליו מחר על הבוקר. אני ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש הולכת להלשין על אִיזָבֶּלָה.
