מבוא
חנוך דגן ובנימין פורת
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' (ישעיהו נא, א).
אתגר הצדק החברתי מלווה את האנושות משחר ימיה. הוא צץ ועולה כל אימת שקבוצת אנשים נאלצת להסתפק במשאבים ובטובין מוגבלים שאינם מספיקים כדי למלא את כל מאווייהם של חבריה, כלומר בכל חברה אנושית באשר היא. אכן, הדרך הראויה לחלוקת העושר בחברה, או בניסוחה הפילוסופי — "סוגיית הצדק החלוקתי", היא מן השאלות החברתיות המטרידות ביותר. היא אינה רק סוגיה פוליטית אלא גם מושא עיונם של הוגים ממגוון תחומי מחקר, בכללם פילוסופיה, משפט, מדעי המדינה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה.
המהפכה שחוללה התורה במזרח הקדום מצאה את ביטויה בין השאר בשדה הצדק החברתי, בהציבה אתגר של דאגה כלל-חברתית הממוסדת בחוק לעתידם של העני והגר, היתום והאלמנה.1 ממנה פינה וממנה יתד לספרות ההלכה העשירה שבאה בעקבותיה, החל בספרות חז"ל, עבור ביצירה הבתר-תלמודית וכלה בפסיקת העת החדשה, שהרבו לדון בכלים הלכתיים במגוון הפנים של השאלות הכלכליות-חברתיות. דוגמאות לכך הן לא רק המצוות המקראית המפורסמות של השמיטה והיובל או הלכות צדקה, אלא גם נושאים הלכתיים המזוהים פחות עם סוגיית הצדק החלוקתי, כגון דרכי המימון של תלמודי תורה, אופני הגבייה של מסי הקהילה והלכות הנוגעות לדיני קניין ולסימון גבולותיו של השוק החופשי. ברם גם אם ידם של חז"ל והפוסקים רב להם במישור ההלכתי של יצירת דינים מורכבים בתחום הצדק החברתי, במישור התאוריה החברתית-כלכלית לא התפתחה מסורת יהודית מסודרת.2
אלא שגם אם בעלי ההלכה לא ניסחו תאוריה חברתית-כלכלית, אין פירושו של דבר שהיא אינה מצויה בין השורות של כתיבתם. האסופה מבקשי צדק מוקדשת אפוא לעיון ביסודות של התאוריות הכלכליות-חברתיות כפי שהן עולות מקשת רחבה של יצירות יהודיות וממגוון רחב של נקודות מבט.3 נידונות בה סוגיות הלכתיות ממגוון תחומים כגון זכויות חברתיות, דיני קניין ומשפט מסחרי וכן עיונים בפילוסופיה של ההלכה, תאולוגיה ועוד. בכלל כותבי המאמרים רבנים, הוגים וחוקרים, משפטנים ופילוסופים, היסטוריונים וכלכלנים. כינסנו בה את מיטב הכתיבה שפורסמה בנושא במאה השנים האחרונות וכן מבחר מאמרים שנכתבו במיוחד לאסופה.
אם המקורות היהודיים לדורותיהם אכן לא נתנו דעתם על התאוריות החברתיות-כלכליות שבבסיס המצוות השונות, מה הוליד עיון זה בעת החדשה והפך אותו לאינטנסיבי כל כך? דבר זה לא היה פרי דחף עיוני-אינטלקטואלי גרדא, אלא במידה רבה תוצר של הולדת התנועה הציונית. כבר כשראשוני ההוגים של הציונות ליבנו את השאלה מה דמותה הרצויה של חברת המופת שקום תקום בארץ ישראל, ברור היה להם כי החזון צריך שיתבסס בין השאר על האוצרות הגנוזים במקורות היהודיים. כך למשל ניסו משה הס ובנימין זאב הרצל, נחמן סירקין ואהרן דוד גורדון, זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, להגדיר איש-איש בדרכו את התפיסה הכלכלית-חברתית העולה ובוקעת מתוך שלל המקורות היהודיים. לפיכך בתוך קשת המאמרים המרכיבים אסופה זו שלובים מבחר מכתביהם של הוגי הציונות שעסקו בשאלת הצדק החברתי מנקודת מבטם של המקורות היהודיים.
לא לכל הנושאים שרצינו לעסוק בהם יכולנו לתת ביטוי הולם. כך למשל, דיני העבודה במשפט העברי ויחסי עובד-מעביד שהם מכוננים, ראויים להיבחן באופן מעמיק ותאורטי, בהקשר של התפיסות החברתיות-כלכליות המשתקפות מהם. דוגמה נוספת היא המאפיינים של דיני המיסוי הקהילתי הנידונים במסכת בבא בתרא, שעיון ביקורתי-חברתי עשוי לגלות שלכאורה הם מיטיבים בבירור עם בעלי היכולות הכלכליות ואינם מפגינים רגישות ועזרה כלפי מעוטי היכולת, שלא כמו החמלה והצדק החברתי, שחז"ל כה אמונים עליהם בדיני הצדקה. אלו דוגמאות למורכבויות נוספות שהמקורות מזמינים לעיון בהם ועדיין מצפות לגואל.
***
הדיון ב"צדק חברתי יהודי" עלול להכתים עצמו בכתם הבנליות. נקל ליטול את כותרות עיתוני האתמול על המחאה החברתית האחרונה, לצרף אליהן פסוקים רושפי אש מנבואת עמוס הזועק נגד "פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים" (עמוס ד, א) או לעטרן בדברי הרמב"ם ש"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יתר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו [...] ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה",4 וכך לייצר תחושה של שיח חברתי הצומח מן המקורות. לא לכך כוונתנו באסופה זו. המקורות אינם עוסקים אך ורק במבעי חמלה כלפי העני, במחוות סמליות שיש לעשות בשבילו;5 בראש ובראשונה דעתם נתונה לשאלת הצדק ולאופני החלוקה הראויים של הטובין בחברה. כאן ביקשנו אפוא להציג את העמדות החברתיות-כלכליות החבויות במקורות ההלכה במלוא מורכבותן ובשלל צבעיהן, ובדרך זו להעניק את האפשרות להאזין לקולן הייחודי, שאינו כבול מראש לתבניות מוכרות בנות זמננו, אלא אדרבה, מאתגר אותן בחשיבה מקורית.
ועדיין העיסוק התאורטי במקורות היהודיים הדנים בצדק חברתי עלול להיתקל בקושי מביך: המקורות נענים, ובשמחה, למגוון רחב של קריאות תאורטיות נוגדות. קוראים מימין ומשמאל כאחד מוצאים בהם את מבוקשם. יש הרואים במקורות היהודיים הד קדום לרעיונות המקדשים תפיסות קולקטיביסטיות של חלוקה שוויונית מחדש של הרכוש, ואחרים מוצאים בהם אישור לעקרונות השוק החופשי והקניין הפרטי. וכמובן יש גם פרשנויות ביניים שנמצאות בנקודות שונות על פני הרצף שבין שני הקטבים. האם הכול בעיני המתבונן? האם יש במקורות משהו של ממש אם הכול יכול להימצא בהם? ואם אכן המקורות מאפשרים מגוון כה רחב של קריאות, מה עושה אותן יהודיות?6
שניוּת זו נמצאת לא רק במקורות היהדות, אלא גם בהיסטוריה של היהודים. כמו שציין מילטון פרידמן:
מעטים האנשים אשר הפיקו תועלת רבה כל כך מהיוזמה החופשית ומהקפיטליזם התחרותי כמו היהודים; ומעטים האנשים אשר התנגדו בצורה כה עיקבית לקפיטליזם ופעלו כה רבות כדי לערער את יסודותיו האידיאולוגיים כמו היהודים.7
מהו אפוא מובנם הכלכלי-חברתי של המקורות היהודיים לסוגותיהם ולתקופותיהם, ומהו מובנה החברתי-כלכלי של ההיסטוריה היהודית?
התלבטות זו ליוותה אותנו לכל אורכה של הדרך להכנת האסופה. דומה כי בנקודה זו מסתמנים שני כיווני חשיבה אפשריים. כיווּן אחד של התרת הסבך הוא במישור הדיון המהותי, אך זאת הפעם באופן מורכב יותר, המשחרר את המקורות היהודיים מן הלפיתה הדיכוטומית שיש בניסיון לכפות עליהם קריאות מודרניות מימין ומשמאל. במקום זאת אפשר להציע הקשבה לקולות הצלולים, המקוריים, שהמקורות היהודיים משמיעים בתחום התאוריות החברתיות-כלכליות ושאינם בהכרח "ימניים" או "שמאליים". אחת ההצעות שהועלו באסופה היא ראיית המושג "אחווה" כעיקרון מארגן המסביר כיצד הקריאות הנוגדות, הימניות והשמאליות, מצליחות למצוא בֵּית אב במקורות.8
כיווּן שני הוא ויתור על ההכרעה המהותית — או במילים אחרות, קבלת הטענה שאין בנמצא תאוריה או מגוון תאוריות חברתיות-כלכליות שהן "יהודיות" על פי תוכנן — והמרתה בחיפוש אחר עיקרון דיוני מארגן. לפי תפיסה זו הגורם ההופך את הקריאות החברתיות-כלכליות ליהודיות הוא הפירוש שהן נותנות למקורות היהודיים העתיקים והיותן נושאות ונותנות בשפת ההלכה ובדרכי חשיבתה. הלוך חשיבה זה מאפשר לראות את מלוא מנעד האפשרויות שהמקורות היהודיים מעלים במלוא מורכבותן ועושרן, ובכך הוא שולל את האפשרות לנכס את המקורות היהודיים לתמיכה בתאוריה אחת, זו או אחרת; מכוחו אפשר לראות כיצד המקורות מכוננים מסורת תרבותית עשירה, המכילה בתוכה גוונים והשקפות שונות.
***
החיים הישראליים מלאי קונפליקטים. הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" ניזונה מן הסתירה הפנימית שאנו מתקיימים בה ובאותה נשימה גם מציעה לה פתרון בדמות וי"ו החיבור. פעמים רבות וי"ו החיבור מתפרשת כנקודת האיזון בין שני היסודות הנפרדים — יהודית ודמוקרטית — מעין ממוצע שלהם, שפעמים עלול להתגלות כמכנה המשותף הנמוך ביניהם (לא לגמרי יהודית, ולא לגמרי דמוקרטית). אבל יש גם אפשרות אחרת: וי"ו החיבור כיצירה תרבותית משותפת, פרי מאמץ משולב יהודי ודמוקרטי. במובן זה החברה הישראלית יכולה לנסח שורה של חזונות לחברת מופת שיירקמו משזירה של חוטים יהודיים ומודרניים. אחד החזונות האלה, ואולי העיקרי שבהם, יכול שיהיה סרטוט דמותה ומאפייניה של חברת מופת ישראלית המגשימה חזון יהודי של צדק חברתי. חזון זה עשוי להיות אבן שואבת שתהפוך את הקיום הישראלי מגזֵרת גורל לחיים של ייעוד. בכוחו לתרום לשחרור השיח הציבורי הישראלי מן הדיונים הדיכוטומיים והסטראוטיפיים שהחברה הישראלית לכודה בהם — עתיד "השטחים", שלום וביטחון, דת ומדינה — הפועלים כחור שחור הבולע לתוכו את כל השיח הציבורי, ולפתוח את הדיון הציבורי לאופקים חדשים שהדיכוטומיות והסטראוטיפים החברתיים מתמוססים בהם. פיתוח תאוריה או תאוריות של צדק חברתי השאובות מן המקורות היהודיים חשוב לא רק לשם הבנה טובה יותר של העבר היהודי, אלא גם לשם כינונו השלם יותר של העתיד הישראלי.
כינונה של חברת מופת ישראלית המגשימה חזון יהודי של צדק חברתי הוא אתגר מורכב מאין כמותו, שכן הפיכתם של המקורות היהודיים העוסקים בשאלות חברתיות-כלכליות לגורמים בעלי השפעה בשיח הישראלי המודרני מחייבת להישיר מבט אל שאלות לא פשוטות, הדורשות תשובות לא שגרתיות. אסופה זו עשויה לעוררן, אך בוודאי איננה יכולה להתיימר למצותן.
כך למשל, הניסיון לפרש את מקורות ההלכה בתוך ההקשר של השיח המודרני בדבר הצדק החלוקתי אגב השוואתם למגוון תאוריות בנות זמננו והנגדה ביניהם מזמין חשיבה רחבה יותר על הקשרים הסימביוטיים, הדו-כיווניים, בין מעגלי החשיבה הפנים-יהודיים ובין העולם החיצוני הסובב, כלומר על יהדות ואנושיות. האם המחשבה על תחום הצדק החברתי היהודי עדיפה כשהוא בגדר קול קורא במדבר, כלומר במנותק מן השיח המודרני שאנו חיים בו, אולי גם במנותק מן הסביבה העתיקה שבה הוא נוצר? או שמא הבנת התחום עדיפה כשהוא נתפס כיצירה המשמיעה את קולה הייחודי בתוך רב-שיח של מסורות ותרבויות והיא מעניקה ומקבלת כאחד?9
מתח זה בין פנים לחוץ קשור גם למערכת היחסים בין יהודים ללא יהודים בישראל. כמעט מיותר לומר שכדי להפוך את המקורות היהודיים העוסקים בשאלות חברתיות-כלכליות לגורמים בעלי השפעה בשיח הישראלי המודרני, הדיון בהם חייב לעבור תהליך של התאזרחות. כלומר, הלכות ופרקטיקות שבמקורן היו בעלות תחולה פרטיקולרית אך ורק כלפי "אחיך" בן עמך, ייבחנו כעת מבחינת השפעתן האפשרית על החברה הישראלית הכוללת את כל אזרחיה, יהודים ולא יהודים כאחד.10 בעקבות זאת עשוי להיפתח שער לשילוב עמוק אפילו יותר של קבוצות לא יהודיות בהוויה הישראלית: לא רק כנמענים של חזון הצדק החברתי היהודי-ישראלי, אלא גם כמשתתפים בעיצובו ובניסוחו, אגב הבאת המטען התרבותי הייחודי שהם נושאים במסורותיהם אל שולחן הדיון הציבורי.
אבל השאלות הנוקבות שהדיון בצדק החברתי היהודי מעורר מצויות לא פחות, ואפילו יותר, במישור הפנים-יהודי. תחום זה מזמן לדתיים ולשאינם דתיים עיון משותף במקורות התורה וההלכה. האם יוכל השיח הדתי לקיים דיאלוג פורה עם פרשנויות לא דתיות למושגים היהודיים של צדק חברתי, שאמנם אינן מתיימרות לפסוק הלכה, אך שואפות להשתתף בעיצוב הפרהסיה הישראלית? ובמישור הפשטה גבוה יותר — האם אפשר לייחס ערך דתי אינטרינזי לדיון בצדק החברתי היהודי גם כשהדנים אינם מקבלים את רעיון ההתגלות בסיני?11
באחת מנבואותיו קרא הנביא ישעיהו: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' " (ישעיה נא, א), והתקבולת שיצר מעוררת את שאלת היחס בין רדיפת הצדק ובין בקשת ה': האם משמעותה שמבקשי ה' הם על פי טבעם רודפי צדק,12 או שמא יש לקוראה הפוך, במשמעות מפתיעה יותר, שרודפי צדק הם על פי טיבם מבקשי ה'?13 האם מכאן נלמד שרדיפת צדק היא-היא אחד ממובניה העמוקים של בקשת אלוהים? עיסוק ישראלי מודרני בתאוריות יהודיות של צדק חברתי יכול לפתוח צוהר למחשבות מורכבות על משמעותה של דתיות יהודית בעת החדשה.
