חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. אור.
אני פותחת את פי כדי לשאוף את האוויר שהחמצתי במהלך חמש השניות של החישכון, אבל הפעם מרגישה שהוא שונה. כאילו החמצן מהול בעשן סמיך. אני ממצמצת כמה פעמים ומנסה לעכל את המראות שמולי. שמשת החלון מנופצת. החזה שלי צמוד להגה והצלעות שלי כואבות.
אני ממצמצת פעם נוספת ומבחינה שהחלק הקדמי של הרכב שלי ביקע את צידו של הרכב האדום שעצר לפניי ברמזור. טיפות חמות זולגות ממצחי ונוחתות על עפעפיי, מאלצות אותי לעצום את עיניי. אני שומעת צעדי ריצה וצעקות ונדמה לי שמישהו מנסה למשוך אותי החוצה, אך אני כלואה בין המושב להגה.
לצעקות מתווספים קולות של סירנות. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומנסה להיזכר במה שהתרחש לפני שהכול סביבי החשיך. עצרתי ברמזור, שמרתי מרחק בטוח מהרכב האדום שעצר לפניי, החלפתי תחנה ברדיו ולחצתי על דוושת הגז כאשר הרמזור התחלף לירוק. לפתע הבהובי אור סנוורו אותי. ואז חישכון.
חמש שניות ארורות. חמש שניות של חישכון שישנו את חיי לנצח.
פרק 1
אני נשענת על המעקה ובוהה בקצף הלבן שנוצר מהליטוף של הגלים את דופנות האונייה. השקט של הים רק מעצים את הסערה המתחוללת בתוכי. עד לפני כמה ימים הייתי נפש חופשית ונטולת דאגות. סוף סוף הצלחתי להוביל את החיים שלי לנתיב ברור ורגוע. ואז ברגע אחד, בחמש שניות ארורות, הכול התפוצץ לי בפנים.
אני גוחנת קדימה, מרכינה את ראשי לעבר נקודת ההתנפצות של הגלים ונאנחת בתסכול.
"אם את מתכוונת לקפוץ, זה נראה לי כמו רגע טוב לעשות את זה." אני שומעת מאחוריי קול משועשע במבטא דרומי ומזדקפת במהירות.
"למה שאעשה דבר כזה?" אני אומרת ומסתובבת, מביטה בחיוך הגדול של הבחור הגבוה והרחב שעומד מולי. קיסם נעוץ בפיו וכובע בוקרים שחור על ראשו.
הוא מסובב את הקיסם בלשונו ובוחן אותי ארוכות. "ראיתי אותך אתמול בארוחת ערב." הוא ממשיך לחייך ולרגע נדמה לי שכשהגומה על הלחי הימנית שלו מעמיקה, החיוך שלו מסוגל להאיר רחוב שלם. "נראית כל כך אומללה ואבודה. אם הייתי צריך להמר על מישהו שישים כאן קץ לחייו, בוודאות הייתי מהמר עלייך."
"אל תשים על ההימור הזה את כל הכסף שלך." אני מסתובבת חזרה אל המעקה. "אני מתכוונת לסיים לרצות את העונש שלי בשקט ולחזור אל החיים שלי. אף אחד לא יזכור שהייתי כאן ואני לא אזכור אף אחד שהיה איתי. גם לא אותך."
"כמה זמן קיבלת?" הוא נעמד לצידי ומסרב להתייחס לעובדה שכרגע רמזתי לו שאני לא מעוניינת לשהות בקרבתו.
"שלושה חודשים." אני מגלגלת את עיניי כשהוא מרכין את ראשו אל עבר הקצף הלבן, כמנסה להבין במה אני בוהה בריכוז.
"לא מעט..." הוא מזדקף ומניח יד על כתפי. "יהיה בסדר. תתנחמי בזה שאני קיבלתי יותר." הוא לוחץ לי את הכתף ולפני שאני מספיקה לנער אותה שריקה צורמת קוטעת את השקט. הוא מתרחק ממני במהירות ואני מסתובבת ומזדקפת.
"חל איסור מוחלט על מגע!" סוהרת בהירת שיער במדים שחורים מתקרבת אלינו, ונדמה לי שכל הנוכחים על הסיפון מסתכלים ישירות עליי.
"טעות שלי," הבחור אומר בנינוחות ומרים לרגע את הכובע שלו כמברך אותה לשלום, חושף שיער גלי קצר, שחור כפחם. האישה בוחנת אותו במבט קפוא ומבטה עובר אליי.
"מספר אישי?" היא מבקשת בקרירות ואני מציצה לכיוון הבחור בחשש. "מספר אישי שלך!" היא מרימה את קולה ואני חוזרת להביט בה בבהלה.
"אתן לך את שלי." הבחור נשען בגבו על המעקה ושולף מהכיס האחורי של הג'ינס את הכרטיס שחילקו לנו ברציף. "453..."
"ביקשתי את שלה," האישה שואגת, ואני תולשת את תופסן הכרטיס מהגופייה שלי ומקריאה במהירות את המספר שרשום עליו. "זה לא היה כל כך קשה, נכון?" היא שואלת בארסיות ורושמת את המספר בפנקס שלה. היא מחייכת לעצמה וחוזרת להתהלך בין האנשים בסיפון. אף אחד לא פוצה פה, כל אחד חוזר לענייניו.
"שיט. אני מתנצל." הבחור שולח לעברי מבט מנחם ואני מנענעת את ראשי בכעס ומתרחקת ממנו. אני מפלסת את דרכי בין הכיסאות התפוסים ומתיישבת על כיסא פנוי לצד הבריכה המיותמת. כל כך אירוני שאת הדרך למקום שאמור לשמש לנו כלא אנחנו עושים באוניית פאר וחל עלינו איסור מוחלט ליהנות מהמתקנים שלה. כאילו בחרו להציג בפנינו את החיים שיכלו להיות לנו אילולא סטינו מהנתיב הנכון.
אני מרימה את ראשי ומציצה בזהירות לעבר האנשים שעל הסיפון. מדהים כיצד לאחר שלושה ימים בלבד כולם כבר התקהלו בקבוצות קטנות. הם מזכירים לי את החיות בטבע. כל אחד מוצא לעצמו את הלהקה שלו ונצמד אליה כדי ליהנות מהגנה. אילו הם רק היו מבינים שלבני אנוש קל הרבה יותר לשרוד לבד מאשר כחלק מקבוצה שלחבריה יש אינטרסים קצת יותר מורכבים מלצוד את ארוחת הצהריים הבאה שלהם, הבחירה שלהם הייתה שונה.
שריקה נוספת נשמעת וכולם ממהרים לעזוב את הסיפון. אני צועדת לחדר שלי, מתעלמת בהפגנתיות מג'וליה, השותפה הפטפטנית שלי, ומתארגנת לארוחת הערב. בזמן שאני מתלבשת היא יושבת על קצה המיטה ומנדנדת את רגליה בעצבנות. אני רואה עד כמה קשה לה השקט המאולץ ובכל זאת, בכל פעם שהיא פותחת את פיה אני נדה בראשי לשלילה והיא סוגרת אותו חזרה. ביום הראשון כבר שמעתי בעל כורחי את כל סיפור החיים שלה ואת היום השני היא הקדישה כדי לנסות לדלות ממני מידע על החיים שלי. עכשיו, כשהיא כבר הפנימה שאין לי שום כוונה לנהל איתה שיחה, היא נראית מעט אבודה. הדפיקה על הדלת מאשרת שניתן לעזוב את החדרים. ג'וליה מנתרת על רגליה ובוחנת את עצמה במראה.
"רוצה שאני אלווה לך שמלה?" היא מציעה ומסדרת את המחשוף בשמלה הקצרה שלה. יש לה עור בגוון שזוף מושלם ושיער חום גלי שמגיע עד כתפיה. אני די בטוחה שיש בשושלת שלה קשר לאחד השבטים האינדיאנים.
"לא." אני דוחפת את הגופייה הלבנה אל הג'ינס ומכפתרת את הכפתור.
"תנצלי את זה שעדיין אין לנו מדים מכוערים." היא מורחת אודם על שפתיה ומצחקקת. "תוכלי למשוך את תשומת הלב של כל הגברים ההורסים כאן."
"זה לא מעניין אותי." אני ניגשת אל הדלת וממתינה בחוסר סבלנות שהיא תצטרף אליי.
"בטח שלא. כי לך יש מזל, גם עם סחבות תמשכי אלייך את כל תשומת הלב," היא רוטנת. "שלא תחשבי שלא שמתי לב שהקאובוי המושלם הזה התחיל איתך היום."
"לא, הוא לא," אני עונה בעצבים ופותחת את הדלת כדי שתבין שאזל לה הזמן.
"הוא לא מושלם או שהוא לא התחיל איתך?" היא לוחשת כשאנחנו נעמדות בטור שבמסדרון. אני מגלגלת את עיניי ובוחרת שלא לענות לה, ואנחנו מתחילות לצעוד.
הסוהר שהוביל את הטור נעצר בכניסה לאולם המסעדה, וכולם נעצרים אחריו.
שני סוהרים בחליפות שחורות עומדים בכניסה ומכוונים אותנו אל עמדות המזנון. התפאורה מטעה, מדובר באוכל דוחה של בתי כלא. אני מניחה את האוכל על הצלחת ומאתרת שולחן פנוי בצד הימני של האולם. אני מחישה את צעדיי אך עד שאני מגיעה אליו שני בחורים כבר מתיישבים שם. אני מנסה לאתר בעיניי שולחן פנוי אך ללא הצלחה, רוטנת בשקט ומתיישבת בצידו השני של השולחן. הם נראים נבוכים ונרגשים מהנוכחות שלי, הבחור הממושקף תוקע מרפק בשמנמן שיושב לידו ולוחש לו להציג את עצמו.
"ערב טוב לכולם," מכריזה בחורה גבוהה ושחומה ומתיישבת בנינוחות לצידי. שני הבחורים מברכים אותה חזרה ואני מניחה שיש ביניהם היכרות מוקדמת.
"איזבל, שמרת לי מקום לידך?" בחור שחור עור, שרירי וגבוה קורץ לה. הוא מניח את כובע הבוקרים הלבן שלו במרכז השולחן.
"ברור." היא מצחקקת. "רק תזכור, בלי מגע," היא מחקה את הקול הנוקשה של הסוהרת ומנופפת באצבעה באיום.
"אני רואה שהחלטת להצטרף אל פשוטי העם." אני שומעת את הקול הגברי המוכר מאחוריי ומגלגלת את עיניי בייאוש. הוא מושך את הכיסא שלצדי ומתיישב. "איזבל." הוא מרים את כובעו ומברך אותה לשלום, ונד בראשו לעבר שני הבחורים.
"מה היה הסיפור שלכם עם הנאצית היום?" הבחור הממושקף עם הנמשים שואל בלחש.
"מספר 4515 פשוט לא הצליחה להתאפק ועברה על חוק איסור המגע." הוא צוחק, ואני מבינה בחלחלה שהוא מדבר עליי.
"קינן, אי אפשר להאשים אותה." איזבל מושכת בכתפיה. "יש כאן עוד כמה בחורות שמתכננות להפר את החוקים בגללך." היא מצביעה לעבר שולחן סמוך, ושתי הבחורות שבהו בו עד עכשיו מצחקקות ומרימות אליו את כוסות השתייה שלהן.
הוא נוחר בבוז ומתחיל לאכול.
"קוראים לי איזבל." עכשיו היא פונה אליי ומאלצת אותי להרים את ראשי מהצלחת ולהנהן.
"טום וג'ייקוב." הממושקף המנומש מצביע על עצמו ואז על חברו השמנמן שלועס מהבשר ללא הפוגה, ואני מהנהנת שוב בחוסר אכפתיות.
"סמואל." הבחור השחור מרים לעברי את הכוס שלו ואני לוגמת מכוס המים שלי.
"את אילמת?" טום שואל באיטיות וממחיש את השאלה שלו בשפת הסימנים.
קינן פורץ בצחוק. אני מסובבת את ראשי לכיוון הסוהרים שעומדים בכניסה ומייחלת לשמוע את השריקה לסיום ארוחת הערב, אך כשזו לא מגיעה אני מבינה שעדיף שאציג את עצמי כדי לסיים את הדיון המעיק שסובב סביבי.
"ארט," אני אומרת ודוחסת את הסלט לפי, מתפללת שהם יסתפקו בזה ויעברו לשוחח על נושאים שאינם קשורים אליי.
"ארט?" איזבל שואלת בהפתעה.
"זה בטח קיצור של משהו." טום נראה נלהב. "תני לנו שלושה ניחושים."
"זה קיצור של ארטמיס," אני עונה מייד ומסמיקה. אני שונאת את השם שלי ומתנחמת בכך שהסיכוי שהם יכירו את המשמעות שלו קלוש.
"וואוו." ג'ייקוב מרים את ראשו מהצלחת ופוער את עיניו בהפתעה. "קראו לך על שם ארטמיס, אלת הציד, חיות הבר והירח?" הוא משתעל ואני מרכינה את ראשי בניסיון לברוח מהמבטים של הסובבים אותי. "האמת היא שככה בדיוק דמיינתי אותה," הוא מכריז בהתרגשות ומתעלם מהמבוכה שלי. "רעמת תלתלים אדמונית, פני חרסינה וגוף..." הוא משתתק לרגע ומגרד בראשו. "תעמדי רגע כדי שאוכל לראות את הגוף שלך."
"זה לא יקרה." אני מתחלחלת. "ואשמח מאוד אם תמצאו נושא אחר לדבר עליו."
"תסלחי לאח שלי על חוסר הנימוס." טום צוחק. "יש לו אובססיה מטורפת לאלות יווניות. החדר שלו מפוצץ באיורים ארוטיים שלהן."
"סמוך עליי, הגוף שלה לא רע בכלל," קינן אומר ומוזג לעצמו כוס מים. "מי היה מאמין שדווקא כאן אני אפגוש אלה אמיתית." הוא מניח בטבעיות את הזרוע שלו על משענת הכיסא שלי והיא נצמדת לעורף שלי. אני מושכת בבהלה את הכיסא הצידה, אך השריקה הצורמת כבר מזעזעת לי את עור התוף.
באולם משתררת דממה.
.jpg)
