פרולוג
הילד בן הארבע מתנועע באי שקט בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית. גופו הזעיר נראה כמו בליטה קטנה מתחת לשמיכה שהוא מכוסה בה, וירכו כואבת במקום שאבזם חגורת הבטיחות לוחץ עליה.
הוא מתיישב, משפשף את עיניו מול אור הבוקר ומביט סביבו, מבולבל.
המכונית עוצרת בצד הדרך ומשתהה ליד גדר מתכת. אביו אוחז בהגה בזרועות רועדות. הזיעה נוטפת במורד העור הסמוק שבעורפו.
הילד מתאמץ לבלוע, כדי להרטיב את גרונו היבש. ״איפה... איפה מאמא?״
אביו נושם בכבדות ופונה אליו בחצי סיבוב, לחייו מכוסות בזיפים שצמחו במהלך יממה. ״היא לא... היא לא יכולה... היא לא כאן.״ ואז הוא מרכין את ראשו ומתחיל לבכות. הוא רוטט כולו ומתנשם בכבדות, בבכי של מי שאינו רגיל לבכות.
מעבר לגדר, ילדים מתרוצצים על האספלט המבוקע ועומדים בתור להתנדנד בנדנדות חלודות. שלט הצמוד לגדר המתכת מכריז: ״בוקר חדש לאמריקה - רונלד רייגן לנשיאות״.
חם לילד. הוא משפיל את עיניו ובוחן את גופו. הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ארוכת שרוולים, לא את הפיג'מה שבה הלך לישון. הוא מנסה להבין מה אבא שלו אמר, לזהות את הרחוב הלא־מוכר, את השמיכה המוטלת בחיקו, אבל הוא לא מצליח להתרכז בדבר מלבד הריקנות שהוא חש בתוכו והרעש הגועש באוזניו.
״זאת לא אשמתך, חמודי,״ קולו של אביו גבוה מהרגיל, רועד. ״אתה מבין אותי? אם יש משהו שאתה חייב לזכור... זה שאתה לא אשם בשום דבר ממה שקרה.״ הוא מזיז את ידיו על ההגה ולוחץ בכוח כזה שידיו מלבינות. קצות השרוולים שלו מוכתמים בעיסה שחורה.
קולות צחוק נישאים עד אליהם. הילדים נתלים על מתקן הטיפוס ומתרוצצים סביב מתקני השעשועים הישנים.
״מה עשיתי?״ שואל הילד.
״אמא שלך ואני אוהבים אותך מאוד. יותר מכל דבר אחר.״
ידיו של אביו ממשיכות לנוע על גבי ההגה. תזוזה. לחיצה. תזוזה. לחיצה. שולי השרוולים מוארים כעת באור ישיר, והילד רואה שהכתם כלל אינו שחור.
הוא בצבע אדום דם.
אביו רוכן קדימה וכתפיו עולות ויורדות בכבדות, אבל הוא אינו משמיע קול. ואז, במאמץ ניכר, הוא חוזר ומזדקף. ״לך לשחק.״
הילד מביט מבעד לחלון בחצר הלא־מוכרת ובילדים הזרים המתרוצצים ומצווחים. ״איפה אני?״
״אני אחזור בעוד כמה שעות.״
״מבטיח?״
אבא שלו עדיין אינו מסתובב, אבל מרים את עיניו אל המראה האחורית, ובפעם הראשונה פוגש את מבטו של הילד. לדמותו שבמראה יש שפתיים חשוקות, קו ישר ועיניו הכחולות הבהירות נחושות וצלולות. ״אני מבטיח,״ הוא אומר.
הילד ממשיך לשבת שם.
הנשימה של אביו נשמעת מוזרה מאוד. ״לך,״ הוא אומר. ״לשחק.״
הילד מטפס אל המושב הקדמי ויוצא מהמכונית. הוא עובר בשער, וכשהוא עוצר כדי להביט לאחור, המכונית איננה.
ילדים מתנדנדים בנדנדות וצונחים בשריקה במורד מוט כבאים. הם נראים כאילו הם מכירים היטב את המקום.
אחד הילדים רץ אל הילד וחובט בזרועו. ״אתה התופס!״ הוא קורא.
הילד משחק עם האחרים בתופסת. הוא מטפס בסולמות וזוחל בתוך תעלת פלסטיק צהובה, נדחף על ידי הילדים הגדולים יותר ועושה כמיטב יכולתו לדחוף בחזרה. פעמון מצלצל בבניין שממול, והילדים נוטשים את כל המתקנים במהירות ונעלמים בבניין.
הילד זוחל מתוך המנהרה ועומד לבדו בחצר המשחקים. הרוח מתגברת, העלים הקמלים חורקים כמו ציפורניים על האספלט. הוא לא יודע מה לעשות ולכן הוא מתיישב על ספסל ומחכה לאביו. ענן מכסה את השמש. אין לו מעיל. הוא בועט בערימת עלים שלרגלי הספסל. עוד עננים מתקבצים מעל. הוא יושב עד שכואב לו הישבן.
בסופו של דבר אישה בשיער חום מאפיר מגיחה מתוך דלתות הבניין. היא ניגשת אליו ומניחה את ידה על ברכיו. ״שלום לך.״
הוא משפיל את עיניו.
״טוב,״ היא אומרת. ״בסדר.״
היא מביטה בחצר המשחקים הנטושה ואז מביטה שוב אל מעבר לגדר המתכת, בוחנת את מקומות החניה הריקים לאורך המדרכה.
היא אומרת, ״אתה יכול לומר לי איפה אמא ואבא?״
.jpg)
