קוֹרבּנוּתם – אוּמנוּתם
משיח קורבני לשיח ריבוני
אלון גן
תקציר
דומה שבשנים האחרונות הקורבנוּת הייתה לאופנה. הוגים, סופרים, אמנים, אנשי אקדמיה, קולנוע ותאטרון – כולם הפכו את קורבנותם לקרדום לחפור בו, וכולם מציגים לפני החברה תלי-תלים, גוני-גונים ונימי-נימים של הווייתם הקורבנית. רבים רבים מבקשים להוסיף את חלקם להיכל הקורבנוּת הישראלי, שממדיו הולכים ותופחים עד כדי מגדל בבל של "ניצולים" המתחרים מי סבל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי והמחיקה של הממסד הציוני-הגברי-האירופי-הקולוניאליסטי-האשכנזי, וכולי וכולי. המילים "מכבש הדיכוי", "מנגנוני השליטה", "מחיקה", "תוצר", "קורבנות", "הדרה", "הזרה", "האחר", "הממסד" – כולן חוזרות על עצמן בשיח הקורבני כבטקס כישוף מאגי. כל אחד מוסיף את קיסם דיכויו למדורת הקורבנוּת עד כי שלהבותיה לוחכות שערי שמים. ספר זה מבקש להתחקות על מאפייני סוד הקסם הקורבני ולהצביע על המחיר שהחברה הישראלית משלמת בגין בולטותו הגוברת והולכת של השיח הקורבני בעיצוב הזהות הישראלית.
עידן קץ האידאולוגיות, ובעקבותיו התקופה הפוסט-מודרנית, תרמו רבות לקידום תהליכים ראויים ומבורכים: הניסיון לתת בשיח הציבורי הד ומבע לקולו של האחר; הפניית זרקור תשומת הלב לכל המודרים, המושתקים והמנוחשלים; סימון מִגוון אמצעי השליטה, הדיכוי וההזרה של ההגמוניה והאליטות השולטות בחברה – כל אלה הביאו ברכה למבקשים להפוך את העולם למקום טוב וראוי יותר. אולם דומה שהגולם קם על יוצרו. בשנים האחרונות אנו עדים לכוחו המשתק של קתרזיס הבכיינות המטהרת. התפתח כאן פולחן וידויים מזכך, שגרם לרבים מהקורבנות ולרבים מסנגוריהם המלומדים לנתב את אנרגיית העשייה לתיאורים מרשימים של תחלואי המציאות במקום לנתבה לקבלת אחריות לשינוי המצב. כמו אותו ילד בן 11 שפנה לעזרת הפסיכולוג בגלל בעיית הרטבה, ולאחר טיפול של שנה – כששאלו אותו מה שלומו – ענה "נהדר!". "אתה עדיין מרטיב?", הוא נשאל. "כן", הוא ענה, "אבל אני מרגיש טוב עם זה".
תסמונת הקורבנוּת המשחררת הפכה את השיח הקורבני משיח מתקן לשיח מנציח. הצורך המבורך וההכרחי להמשיג ולהשמיע את קולם של המודרים, המושתקים והקורבנות השתנה והחליף את ייעודו: במקום ליצור תודעה קורבנית כאמצעי להיחלצות מהמצב נוצרה תודעה קורבנית המבקשת ליהנות מפירותיה של הוויה זו ולהתבצר במעמד הקורבן – כאמצעי הנצחה, כבריחה מִקַּבלת אחריות אישית וחברתית לשינוי המצב וכתג יוקרה שבצדו רווחים כלכליים, פסיכולוגיים ופוליטיים.
מתי המחאה נגד העושק וההצבעה על מנגנוני העוול והדיכוי נעשות מאמצעי לתיקון החברה למטרה בפני עצמה, שכמעט שאפשר לומר שהיא זקוקה להישארות העוול כדי לפרנס את יכולתה לתארו? מה יקדם את תיקון החברה – האם תיאור עוצמת העוול של המקרבן או הניסיון להתחקות על כוחותיו של הקורבן לצקת טעם, תוכן ומשמעות לחייו ולהיחלץ בכך מקורבנותו? ברור ששתי הפעולות משלימות זו את זו, אך דומה שהזרם הקורבני מבית מדרשו של הפוסט-מודרניזם העצים את החלק הראשון וכמעט שזנח את החלק השני.
מפעל הדה-קונסטרוקציה מבית המדרש הפוסט-מודרני פירק את האדם והפך אותו ל"קורבן": תוצר פסיבי של נסיבות, אובייקט סביל הנתון למניפולציות והינדוס של ההגמוניה. אותו מפעל שכח, או העלים, את המסורת ההומניסטית שבבסיסה עומד האדם הריבון, מחוקק חוקי עצמו; אותה מסורת שהחלה במקרא ("ובחרת בחיים"), פנתה לאריסטו ("האדם הפוליטי"), המשיכה במחשבת חז"ל ("אדם ועולם על כפות המאזניים"), עברה משם לרנסנס ולפיקו דלה מירנדולה ב"נאום על כבוד האדם" ("אתה – שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר צורתך שלך, אתה תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר") והגיעה לבסוף עד לקרל מרקס הצעיר, שהזכיר לכולנו (בתזות על פוירבך) שהאדם איננו רק תוצר של נסיבות חייו, אלא גם יוצרן.
השיח הקורבני מטיל את מלוא כובד האחריות למצבו על האחר (במקרה זה האחר השולט, ההגמוני, הכובש, המדכא) ויוצר משוואה בעייתית ומסוכנת: "הם" – ה"מקרבנים" – נתפסים תמיד כפעילים, יוצרים ומניפולטיבים, ואילו "אנחנו" – ה"קורבנות" – נתפסים תמיד כסבילים, תוצרים ונתונים למניפולציות. ניתוח לשוני של לקסיקון השיח הקורבני מעלה שהצד המקרבן מעוטר תמיד בפעלים פעילים כגון: "כָּבשׁ", "גרס", "מחק", "פלש", "חיסל" ו"ערך ניסוי"; ולעומתו הצד המקורבן נעטף תדיר בלשון סבילה ההופכת אותו ל"פליט", "תוצר", "נכה", "נחנק", "נמחק" וכמובן – "קורבן". במילים אחרות, אותה מסורת הומניסטית בדבר היות האדם הריבון, צר את צורתו שלו ומחוקק חוקי עצמו לא חלה על הקורבנות אלא רק על המקרבנים.
חלקו הראשון של הספר מנתח את מאפייני היסוד של השיח הקורבני:
1. השיח הקורבני בישראל הוא חלק מתופעה כלל-עולמית הנגזרת ממאפייני השיח הפוסט-מודרני. המעבר ההדרגתי המבורך מ"היסטוריה של מנצחים" ל"היסטוריה של מנוצחים" הפך את השיח הוויקטימולוגי לשיח מכונן זהות בקהילות רבות בעולם. הספר מצביע על הזיקות והקשרים בין השיח הקורבני הישראלי למגמות העולמיות הללו.
2. הספר מבחין בין שני מונחי מפתח בשיח הקורבני – victim ו-sacrifice – ומנתח אותם כמייצגים מצבי הוויה ותודעה משתנים. מתברר שאימוץ תודעה ויקטימולוגית או אימוץ תודעה סקריפייזית הוא תהליך משתנה תלוי תרבות, הנגזר מ"רוח הזמן".
3. יחסה של החברה הישראלית ל"קורבן" מלמד על תהליך הדרגתי שבו הוא הפך ממושא הערצה למושא ביקורת. הספר מנתח את תהליכי הדעיכה והפיחות בכל הקשור לנוכחות האתוס הסקריפייזי ומסביר כיצד השיח הוויקטימולוגי היה לשיח מכונן זהות בקבוצות משנה בחברה הישראלית.
ארבעה מקרי מבחן של שיח קורבני במובנו הוויקטימולוגי עומדים כאן במוקד הדיון: קורבנות הלינה המשותפת – השיח הקורבני בתנועה הקיבוצית; קורבנות ההגמוניה האשכנזית-ציונית – השיח הקורבני המזרחי; קורבנות "המכה ה-81" – השיח הקורבני סביב שארית הפלטה; וקורבנות הנכּבה – השיח הקורבני בחברה הפלסטינית בכלל ואצל ערביי ישראל בפרט. ניתוח מקרי מבחן אלה מאפשר לאבחן את קווי הדמיון שבין קהילות שונות בכל הנוגע לאימוץ שיח קורבני והפיכתו למעין "עמוד אש זהותי".
בעקבות הניתוח של ארבעת מקרי המבחן וההצגה של השיח הקורבני הישראלי כחוליה בשרשרת הולכת ומתעצמת של "תרבות התלונה" בעולם נבחנים השפה הקורבנית והערכים המוספים הנגזרים מאימוץ תודעה קורבנית. השאלה הנשאלת היא מהם מקורות הכוח של סוד הקסם הקורבני ומדוע יחידים וקבוצות מבקשים לאמץ לעצמם זהות קורבנית.
חלקו השני של הספר עובר מניתוח המצוי לעיצוב הראוי ומציע את השיח הריבוני כאלטרנטיבה לשיח הקורבני. החלופה הריבונית היא החלופה שראוי לטפח, לפתח ולהטמיע בשיח הציבורי הישראלי כדי לממש את הפוטנציאל המשחרר הגלום בהנכחת המוטיב הריבוני במגוון שדות שיח, כגון הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות, הפדגוגיה, הפוליטיקה, ההגות והזהות הריבונית. גישה זו היא מעין קריאת כיוון ליצירת מפת דרכים ריבונית לכינון הזהות האישית, החברתית והלאומית על ידי החלפת המשקפיים הקורבניים במשקפיים ריבוניים.
הספר מתמקד בשבעה סוגי ריבונות:
1. הגות ריבונית. החירות, הבחירה והאחריות כעקרונות יסוד המופיעים הן בארון הספרים היהודי והן בארון הספרים ההומניסטי.
2. פסיכולוגיה ריבונית. גישות פסיכולוגיות המדגישות את אחריות האדם לעיצוב חייו והכוחות הגנוזים בו המאפשרים לו לשנות בהדרגה את הווייתו מזו של קורבן לזו של ריבון.
3. היסטוריוגרפיה ריבונית. אימוץ גישתו ההיסטוריוגרפית של שלום בארון שעיקרה ביקורתו על "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית" והחלת גישה זו על ניתוח מקרי מבחן היסטוריים.
4. ספרות ריבונית. ניתוח ביקורתי של ניצחון דמותו של האנטי-גיבור בשדה הספרות הישראלית והדגמה בעזרת יצירות ספרותיות המבקשות להחזיר לזירה הספרותית את ה"גיבור".
5. פדגוגיה ריבונית. פיתוח אקלים ריבוני בית ספרי הרואה בבית הספר אתר פעולה חיוני בחניכה לחיים דמוקרטיים מלאים, שבהם החניך נדרש לתרגל כל הזמן את רכיבי היסוד של התרבות הריבונית-דמוקרטית-הומניסטית ואף להתנסות בהם.
6. פוליטיקה ריבונית. הדגשת הצורך במעבר מפוליטיקה קורבנית ו"פוליטיקה של עלבון" לפוליטיקה ריבונית, זו היוצרת כלים ומנגנונים שבהם אזרחי המדינה מקבלים אחריות על עיצוב חייהם.
7. זהות ריבונית. ניתוח מקרי מבחן שבהם יחידים וקבוצות הצליחו להמיר הוויה קורבנית בתודעה ריבונית והצגת האפשרות של עיצוב זהות ריבונית גם במציאות מורכבת וקשה.
בביקורתו החריפה על חשכת הגטו ועל הוויית החיים הגלותית ביקש יוסף ברדיצ'בסקי: "השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם". דומה שהגיע הזמן לומר: הבה נשיב את האדם הריבון! הבה נחזיר לשיח הציבורי את האחריות והבחירה! חִדלו מן השיח הקורבני ומפולחן הבכיינות המטהרת ופַנו מקום למלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם! הניחו לקורבנות להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מְממשי מוֹתר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת!
