קוסמי הנשק

פתח דבר

 

'תעביר לי את המשקפת,' אמר הרמטכ'ל, רב־אלוף בני גנץ, לקצין שלידו. הוא מתח את הרצועה על צווארו, הסיר את מכסי הפלסטיק והרים את העדשות אל עיניו. תמונות ממרחק של קילומטרים מוקדו בחדות, בעודו מאמץ את מבטו בשמש החורפית.

 

גנץ ניצב גבוה על פסגת הר כביר, אומד את השטח שלפניו ועושה משהו שאהב — בחינת כל סנטימטר של הארץ שהופקד על הגנתה. הוא ראה את עצמו בר־מזל החי את חלומו כשהוא מבצע את תפקידו.

 

הוא הסב את מבטו צפונה וקלט תמונה ברורה של פסגתו המושלגת של הר חרמון לאורך גבול ישראל־סוריה. סיבוב על רבע ציר ומזרחה, והוא היה יכול לבחון את ירדן. ממש מתחתיו, תנודה קלה במשקפת והוא התבונן בלב העיר שכם, בית לכ־130 אלף פלסטינים.

 

זו היתה תזכורת מהירה לעובדה שישראל קטנה כל כך. לא קיים עומק אסטרטגי, חשב גנץ בעת שעמד שם. האויב פשוט רובץ ממש לצדנו. 'מה זה, שם?' שאל גנץ את אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ'ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים. 'זה,' אמר גנץ, מצביע, 'הבניין הלבן הגדול עם כל החלונות?'

 

מסיט את נשקו הצידה, כיוונן אלוני את משקפתו־שלו. 'הו,' אמר, 'זה מרכז הקניות.'

 

שכם לא היתה רק עוד עיר פלסטינית. במהלך התסיסה של שנת 2000, הידועה כאינתיפאדה השנייה, הפכה שכם בית לרוב המבוקשים בידי ישראל. באותו הזמן היה גנץ המפקד של אוגדת יהודה ושומרון. מחבלים מן הג'יהאד האסלאמי ומחמאס הקימו מעבדות לייצור פצצות ומפקדות ברחבי מבוך האבן המתפתל של קסבת העיר והעיר העתיקה. הקסבה, שנוסדה על ידי הרומאים ונבנתה אחר כך על ידי הממלוכים והטורקים, נודעה לשמצה ברשת המנהרות ומקומות המסתור שלה, מקום נוח למחבל במנוסה.

 

אחרי מבצע חומת מגן נשלחו חיילי צה'ל לעתים קרובות לפשוט על העיר, לחפש וללכוד את המחבלים. אך בתחילת העשור הנוכחי שיגשגה שכם. רמת הטרור היתה נמוכה מאי־פעם, וצה'ל צימצם באורח ניכר את חדירותיו לתוך העיר.

 

בעקבות סיום האינתיפאדה ניסו ממשלות ישראל שלאחר מכן לשאת ולתת על הסכם שלום עם הפלסטינים. ב־2008 הציע אהוד אולמרט הצעה היסטורית לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, אלא שזו נדחתה. ב־2009 הסכים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות במאמץ להניע מחדש את שיחות השלום. זה היה מהלך חסר תקדים, ואף על פי שהשיחות נפתחו שוב, הן לא הצליחו להניב הסכם.

 

בעת ביקורו של גנץ רשמה הבורסה הפלסטינית, שמקום מושבה בשכם, שיאים של עליות שערים בתקופה שבה סבלו שווקים ברחבי העולם הערבי מירידות שערים. סיבוב חדש של שיחות שלום היה צפוי בקרוב, והתקווה ריחפה באוויר.

 

אבל לסיורו של גנץ בגדה המערבית היתה מטרה אחרת.

 

כמה שנים לפני כן, מה שהחל כמחאות רחוב בטוניסיה, התפשט כאש בשדה קוצים וחולל את מה שנודע כאביב הערבי. מועמר קדאפי נתפס והוצא להורג בלוב, חוסני מובארכ הופל באורח דרמטי במצרים, ובשאר אל־אסאד המשיך להיאבק במורדים בסוריה במלחמה קולנית, עקובה מדם ושנויה במחלוקת, שהיתה עתידה לראות את עליית ארגון המדינה האסלאמית והג'יהאד העולמי. בלבנון המשיך חיזבאללה לצבור כלי נשק מתקדמים ומתוחכמים, כשהוא אינו מאיים עוד על ישראל כארגון גרילה, אלא כצבא במלוא התפתחותו.

 

בקרב חוגים ביטחוניים בישראל גברו החששות שהאי־יציבות תתפשט, וגנץ רצה לוודא שישרור שקט בגדה המערבית ואם לא, שצה'ל יהיה מוכן.

 

'מה שאני הכי אוהב,' הוא נהג לומר לאנשים, 'זה להיות בשטח עם החיילים שלי.'

 

לאחר כמה תדרוכי מודיעין הגיע הסיור לסיומו. גנץ נכנס למושב האחורי של הג'יפ המשוריין שלו לנסיעה למנחת מסוקים קרוב. עוזרו כבר היה עצבני. כרגיל בימים כאלה, גנץ פיגר בהרבה בלוח הזמנים. הג'יפ עזב את הבסיס ופנה לדרך חתחתים צדדית שהתפתלה סביב התנחלות יהודית סמוכה, שבתיה המטויחים לבן וגגותיה האדומים התנוססו על הגבעה ממעל.

 

'עצור את הרכב,' גנץ אמר פתאום לנהג.

 

'מה?' שאל הנהג, מתבונן בדרך השוממה שלפניו, ממש בלב הגדה המערבית.

 

'אמרתי, עצור את הרכב,' חזר הרמטכ'ל ואמר מעט יותר בתקיפות. 'פשוט עצור כאן.'

 

הנהג לחץ בכוח על הבלמים ועצר ליד גשר עילי סמוך.

 

'תשיג לי את נמרוד,' אמר הרמטכ'ל לעוזרו, מתכוון למפקד החטיבה האזורית שליווה אותו לפני כן בסיור. גנץ לקח את הטלפון.

 

'נמרוד, הג'יפ שלי נפגע ממטען צד. אני פצוע ואחד החיילים שהיה איתי נחטף,' אמר וניתק מיד. לאלוני לא היתה הזדמנות לענות.

 

גנץ ירד מן הג'יפ, הציץ בשעון הברייטלינג הכסוף שלו והתיישב על סלע סמוך. הוא הרים זרד, הסיר ממנו את האבק וסובב אותו בידו. 'עכשיו נחכה,' הוא אמר.

 

בתוך דקות ספורות התמלאה הדרך חיילים חמושים בנשק כבד, דרוכים לקראת החיפוש אחר החייל ה'חטוף'. ג'יפֵּי האמר משוריינים, מצוידים במסכי מחשב פלזמה, המראים את מקום כל הכוחות הקרובים, תפסו עמדות על הגבעות ממעל. היה אפשר לשמוע זמזום קל באוויר, שהשמיע סיור מל'טים שריחפו בשמים מעל.

 

בזמן שהדקות חלפו, צפה גנץ בעניין, עין אחת על החיילים והשנייה מביטה בשעונו. כאשר אלוני הופיע לבסוף, לא היו דברים רבים בפיו של גנץ.

 

'או־קיי. תודה. נתראה בקרוב,' הוא אמר בשעה שנכנס חזרה לג'יפ שלו, מותיר מאחוריו ענן אבק.

 

זה היה יום עבודה רגיל עבור גנץ, אבל גם שעת כושר שהוא ניצל כדי להעביר מסר. המזרח התיכון היה בעיצומה של תהפוכה היסטורית, ומפקדו העליון של צה'ל רצה להבטיח שחייליו ערוכים ומוכנים למלחמה, שהיתה עלולה לפרוץ בהתרעה קצרה ביותר.

 

'ברמה כזאת של אי־ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת,' אמר גנץ. 'אבל אנחנו ננצח, מפני שחיילינו יהיו מוכנים, ותהיה להם הטכנולוגיה הטובה ביותר שתסייע להם.'

 

* * *

 

מה שהתרחש באותו היום אחר הצהריים, במהלך תרגול הפתע של גנץ, היה רק מיקרו־קוסמוס של הטכנולוגיה הצבאית היוצאת מישראל ומציפה את שוק הנשק העולמי.

 

מסכי מחשב הפלזמה בתוך ג'יפֵּי ההאמר שהובהלו לזירה היו חלק מ'צי'ד' (צבא יבשה דיגיטלי), מערכת הפיקוד והבקרה המהפכנית הנמצאת בשימוש של צה'ל. הצי'ד דומה בפעולתו למערכת ניווט ג'י־פי־אס במכונית, אבל במקרה זה הוא מציג את מקומם המדויק של כל הכוחות באזור, מתוך הבחנה בין כוחותינו לכוחות האויב. אם חייל מגלה עמדת אויב, כל שעליו לעשות זה להקיש את המקום במפה הדיגיטלית, והוא מיד יופיע במסכיהם של כל המשתמשים האחרים בצי'ד. השלב הבא יכלול את הפיכת האויב למטרה וכיוון אש מדויקת לעברו על ידי אחד הכוחות באוויר, ביבשה או בים.

 

זה משנה את האופן שבו מלחמות מתנהלות, עם השלכות ברורות על שדה הקרב — קיצור הזמן הנדרש כדי לאתר אויב ולכוון אליו את האש, מה שידוע כמעגל חיישן־אל־היורה. דייקנותו של 'צי'ד' והצלחתו בצה'ל זכו לתשומת לב. ב־2010 שילמה אוסטרליה 300 מיליון דולר עבור המערכת, וב־2014 רכשה אותה מדינה באמריקה הלטינית ב־100 מיליון דולר.

 

החיילים שחשו לזירה להגן על הרמטכ'ל במהלך תרגול החטיפה נשאו איתם תבור, רובה סער חדש שפותח על ידי תעשיות נשק לישראל [IWI]. בגלל משקלו הקל, עמידותו בתנאי שטח מורכבים, רמת הדיוק הגבוהה שלו ואורכו הקצר, החליף התבור את האם־16 כנשק המועדף של צה'ל. מאז שנכנס לשימוש בישראל, מסתובב התבור בכל העולם, מקולומביה עד אזרבייג'אן וממקדוניה עד ברזיל.

 

הג'יפ של גנץ, שהותקף בהפצצה מדומה, היה מוגן בשריון שתיכננה וייצרה פלסן סאסא, חברה ישראלית הממוקמת בקיבוץ הקטן בגליל העליון, בגבולה הלא יציב של ישראל עם לבנון.

 

החברה נוסדה ב־1980 בין בתיו המטויחים לבן של הקיבוץ ומטעי הקיווי שלו. היא זכתה במהירות לתשומת לבו של צה'ל בזכות השריון החדשני שלה, העשוי מתכת מורכבת דחוסה, היכולה להגן על כלי רכב מפני טילים נגד טנקים [אר־פי־ג'י] ומטעני חבלה מאולתרים ללא תוספת משקל ניכרת.

 

כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה באפגניסטן ואחר כך בעיראק, עד מהרה הפכו מטעני חבלה מאולתרים לגורם העיקרי לאבדות. ההזמנות בפלסן הרקיעו שחקים וכך גם רווחי החברה, שקפצו מ־23 מיליון דולר ב־2003 ליותר מ־500 מיליון דולר ב־2011.

 

בשמים שמעל שכם המל'טים של צה'ל פקחו עין מקרוב על העיר הפלסטינית ועל החיילים הישראלים המוצבים בסמוך. קודם לכן באותה שנה השיק צה'ל את 'תוכנית רוכב שמים', שציידה גדודים בשטח במזל'ט 'עפרוני' קל־משקל, המיוצר על ידי אלביט, חברה ביטחונית ישראלית מובילה. הוא משוגר באמצעות כבל שמזכיר חבל בנג'י. הכבל נמתח ותוך שניות הוא מרחף באוויר. העפרוני מספק מודיעין בזמן אמת על הנעשה מעֵבר לגבעה, מודיעין שיש לו חשיבות מכרעת למבצעים של חיל הרגלים. העברתו לצה'ל המשיכה לחזק את מעמדה של ישראל כמובילה עולמית בפיתוח מל'טים ומערכות לא מאוישות.

 

* * *

 

מלוויינים למערכות הגנה מפני טילים וממל'טים ללוחמת סייבר, ישראל נמצאת בקו הראשון של טכנולוגיה צבאית חדשה שפרושה בשדה הקרב המודרני.

 

ספר זה יספר את סיפור הדרכים שבהן הפכה ישראל — אומה זעירה של שמונה מיליון נפשות — לאחת ממעצמות־העל הצבאיות החשובות ביותר בעולם, שמפתחת טכנולוגיה המשנה את הדרך שבה מתנהלות מלחמות ברחבי העולם.

 

הצלחתה של ישראל הביאה לכך שענקי תעשייה אווירית, יצרני נשק ואפילו מדינות זרות ינהרו אליה כדי ללמוד על שילוב יחיד במינו זה של חדשנות, יכולת ביצוע וטכנולוגיה.

 

פרויקטים משותפים נחתמים דרך קבע בין תאגידים גדולים בארצות הברית, צרפת, בריטניה, הודו, רוסיה ואוסטרליה ובין חברות ביטחוניות בישראל, המהוות לעתים שבריר מגודלן של מקבילותיהן הזרות.

 

סיפור זה הופך מרתק אף יותר בהתחשב בכך שלפני 60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות. היום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי.

 

על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר.1

 

על אף גודלה הקטן משקיעה ישראל יותר מכל מדינה אחרת במחקר ובפיתוח — כ־4.5 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי — ועומדת ברציפות בראש הרשימות כמדינה החדשנית ביותר בעולם. בעוד השקעתה של ישראל במחקר ובפיתוח מרשימה כשלעצמה, כ־30 אחוז הולכים למוצרים בעלי אופי צבאי. לעומת זאת, רק 2 אחוזים מן המחקר והפיתוח הגרמניים ו־17 אחוז מן המחקר והפיתוח של ארצות הברית מיועדים לצבא.2

 

כפי שבעל הטור והמנחה ברשת סי־אן־אן פריד זקריה כתב על ישראל: 'כלי הנשק שלה מתוחכמים הרבה יותר, ולעתים מקדימים בדור את אלה הנמצאים בשימוש יריביה. ליתרון הטכנולוגיה של ישראל יש השלכות עמוקות על שדה הקרב המודרני'.

 

* * *

 

אבל מדוע ישראל? כיצד היא עשתה זאת? מה סוד ההצלחה שלה?

 

זוהי התעלומה שספר זה ינסה לפענח באמצעות הסיפורים על הדרכים שבהן פיתחה ישראל את כלי הנשק והטקטיקה המיוחדים במינם שלה. כל כלי נשק הגיע לבגרות בתקופה שונה ובנסיבות שונות. ממציאיהם הונעו בידי שאיפות ומוטיבציות שונות ונעזרו במאפיינים הלאומיים השונים של המדינה, שיחד יצרו את תרבות החדשנות היחידה במינה של ישראל. שום מאפיין תרבותי אינו עומד בפני עצמו, אלא מצרף מאפיינים שמצליחים לתרום להתפתחותה של ישראל כמעצמת־על צבאית. השלם גדול מסך חלקיו.

 

ישראל מתוארת לעתים קרובות כתרבות של סתירות. היא ניסתה לעשות שלום עם הפלסטינים במשך עשרות שנים, אבל עד כה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה שהיתה לה עם מצרים ב־1979 ועם ירדן ב־1994. יש בה שירות חובה בצבא לגברים ולנשים, אבל במקום לכונן משמעת חברתית, הצבא הוא המקור העיקרי לחוסר הרשמיות המאפיין את החברה הישראלית, או במילה אחת: ה'סחבקיות'.

 

ישראל היא מדינה ללא משאבים, הכוללת שמונה מיליון בני אדם בלבד, אבל נמצאת במקום השני המכובד אחרי סין במספר החברות שמדינה זרה רשמה בנסד'ק. היא התמודדה עם מאבקים בכל עשור מאז הקמתה, אבל מושכת כשלושה מיליון תיירים בשנה, הרוצים לבקר בארץ על אף המצב הזה.

 

אחד ההסברים להצלחתה הכלכלית והצבאית של ישראל קשור לתבנית האיומים שהמדינה ניצבת בפניהם ולקרב הבלתי פוסק שלה על הישרדותה מאז עצם ראשיתה.

 

אמו של רב־אלוף גנץ, למשל, היתה אסירה במחנה הריכוז הנאצי ברגן בלזן בזמן השואה והגיעה לישראל אחרי המלחמה. היא היתה אחת מעשרות אלפי פליטים יהודים מאירופה שלאחר המלחמה שחיפשו בית חדש. הצטרפו אליהם מאות אלפים מיהדות ספרד, שנאלצו לעזוב את בתיהם במדינות שמסביב לאחר שהוכרז מעמדה של מדינת ישראל.

 

זה היה מאבק תמידי על הישרדות. ברחבי הארץ הונהג קיצוב במזון, לא היתה קיימת תחבורה ציבורית, ושירותי הרפואה היו לא אמינים. קיומה של ישראל היה מוטל בספק כל הזמן.

 

כשמלחמת העצמאות החלה ב־1948, התקבלו כמה מניצולי השואה הללו ברציפים בפנים קודרות, ניתן להם רובה ושלחו אותם לקווי החזית. הם לא ידעו מילה בשפה העברית, ורבים מהם נהרגו בשדה הקרב. אבל חיילים שלחמו לצדם סיפרו סיפורים על אומץ לבם ועל להיטותם להיות מסוגלים להגן סוף־סוף על עמם ועל מולדתם.

 

ובשעה שהתנאים היו קשים, המצוקה שהישראלים התמודדו איתה כבר בהתחלה אילצה אותם לפתח אמצעים חיוניים — כמו היכולת לאלתר ולהסתגל למציאויות משתנות — שלהם נזקקו כדי לשרוד.

 

'בצבא ההגנה לישראל שנולד לאחרונה, על המגרעות הראשוניות במספרים, בכלי נשק ובהכשרה חיפו מסירות ומוטיבציה, תבונה ואלתור,' הסביר ראובן גל, משנה לשעבר של היועץ לביטחון לאומי. 'אלה היוו בסופו של דבר את התגלמות החייל הישראלי.'3

 

כאשר לרשותם בקושי משאבים כלשהם מעֵבר להון האנושי שהיגר למדינה החדשה, היה על הישראלים להפיק תועלת מרבית מן המעט שהיה להם. המצוקה וקריאות בלתי פוסקות להשמדה מאז הקמת ישראל, ואפילו היום במקומות כמו איראן, מטפחות יצירתיות. במילים אחרות, אם ישראל לא תהיה יצירתית בחשיבתה, היא פשוט לא תשרוד.

 

זוהי משוואה פשוטה, וכפי שחיים אשד, האיש שהעלה את הרעיון לתוכנית לוויינים ישראלית, אמר לנו: 'צל הגיליוטינה מחדד את המחשבה.'

 

אבל זה יכול להיות רק חלק מן התשובה. ישראל איננה המדינה היחידה בעולם המשגשגת על אף מצוקה. לדרום קוריאה, לדוגמה, הניצבת בפני איומים ביטחוניים לאומיים דומים, יש כלכלה הצומחת במהירות, אך היא לא מוכרת בשוק העולמי בזכות התעשייה הביטחונית שלה.

 

מה שהופך את ישראל ליחידה במינה הוא היעדרו המוחלט של מבנה. אף על פי שמוזר לצטט זאת כיתרון, בדיוק אותה התפרקות בהיררכיה החברתית היא זו שמסייעת לדרבן חדשנות.

 

היעדר היררכיה נראה בעליל בכל מקום בישראל — בצבא, ברחובות ובמשרדי ממשלה, שבהם עובדי סגל בדרג נמוך קוראים לשרים בשמות החיבה שלהם.

 

וישראל היא ארץ של שמות חיבה — ראש הממשלה בנימין נתניהו נקרא בציבור 'ביבי'. לשר הביטחון לשעבר משה יעלון פונים כ'בוגי'. נשיא ישראל ראובן ריבלין נקרא 'רובי', וראש האופוזיציה יצחק הרצוג נקרא 'בוז'י'.

 

בחיי היום־יום אנשים בישראל מחפשים קיצורי דרך חברתיים. כתושביה של מדינה קטנה, שלעתים קרובות קיימת בה רק דרגה יחידה של הפרדה, הישראלים מצטיינים בשימוש ב'פרוטקציה' — המילה הפולנית המציינת 'קשרים' — בין שבניסיונם להתקבל לאוניברסיטה ובין שבניסיונם להשיג תור לקרדיולוג מפורסם.

 

הסברה היא כי המקור לחוסר רשמיות זה הוא שירות החובה בצה'ל. בצה'ל נעשים הישראלים חדורי משפט קדום חריף נגד היררכיה, ובעלי חוצפה.

 

כמגויסים חדשים, מצטווים חיילי צה'ל לקרוא למפקדיהם 'המפקד'. אבל כעבור חודשים ספורים פותחים המפקדים בתהליך הנקרא 'שבירת מרחק', שאחריו קוראים החיילים למפקדיהם בשמם הפרטי, ואינם מחויבים עוד להצדיע להם.

 

חִשבו על זה לרגע — הצבא הישראלי, גוף שמצופה ממנו לבסס מבנה ומשמעת אצל חייליו, מקיים נוהג שנועד לשבח את ניתוץ ההיררכיות.

 

'שילוב זה של חוסר רשמיות עם היעדר היררכיה הוא היתרון הגדול ביותר שיש לישראל על מדינות מערביות אחרות,' אמר לנו מרטין ון קרפלד, ההיסטוריון הצבאי הנודע. 'ישראל קטנה יחסית וכולם מכירים את כולם, ומכיוון שכמעט כולם משרתים בצה'ל, קל מאוד לגשר על המרחק.'

 

תרבות של חוסר רשמיות החסרה היררכיה עלולה להיראות על פני השטח כמסכנת את יכולתם של מדינה או ארגון לעסוק בחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך. אך בישראל יש לכך השפעה הפוכה. הסרת מחסומים יוצרת אווירה המעודדת ומאפשרת חילופי רעיונות חופשיים. כאשר קצינים בדרגות שונות יכולים לדבר בגובה העיניים ולשוחח בחופשיות זה עם זה, זהו בדיוק סוג הדיון הנחוץ לטיפוח יצירתיות.

 

קחו, לדוגמה, את מה שקורה כאשר מפקד חיל האוויר הישראלי טס במשימת אימון. הייתם מצפים ממנו לטוס עם טייסים בכירים כמוהו. במקום זאת הוא ממלא תפקיד משני אצל טייס צעיר, שגילו לעתים מחצית מגילו־שלו.

 

'אין דרגות בתוך תא הטייס,' אמר לנו האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר לשעבר, לאחר טיסה כזו באף־16 עם סגן בן 25.

 

זה כמו שמפקד חיל האוויר מתאמן בסימולטור, המדמה קרבות אוויר באופן הכי קרוב למציאות, ובתום הטיסה לכאורה הוא יורד מהקוקפיט ומקבל ציון מחיילים בדרגות סמל על אופן הטיסה שלו, כולל הערות טכניות. הציון חשוב מאוד, אבל המנדט שניתן לחיילים בשירות הסדיר כנראה ייחודי רק לצה'ל.

 

הצעירים לומדים מן המבוגרים ולהפך. אחרי הטיסות הללו הטייסים הזוטרים יכולים אפילו לבקר את ביצועיו של מפקדם הבכיר מבלי להסתכן בהורדה בדרגה, באובדן קידום או בכל עונש אחר. למעשה, מעודדים אותם לעשות זאת.

 

'זהו סוג התרבות שאנחנו עובדים באמת קשה כדי ליצור,' הסביר נחושתן. 'כזו של פתיחות, מקצוענות והגינות.'

 

קצינים זרים המבקרים בישראל נפעמים מהתרבות הזאת.

 

זה בדיוק מה שקרה כאשר לוטננט ג'נרל בחיל האוויר האמריקני, רון קדיש, מנהלה לשעבר של הסוכנות של ארצות הברית להגנה מפני טילים, ערך את מסעו הראשון לישראל ב־1992.

 

קדיש שימש בשעתו מנהל תוכנית אף־16 בחיל האוויר של ארצות הברית. מספר ההתרסקויות של מטוסי האף־16 נמצא בעלייה, וקדיש בא להתייעץ עם חיל האוויר הישראלי, שהיה ברשותו אחד הציים הגדולים ביותר של אף־16 מחוץ לארצות הברית.

 

כאשר הוא הגיע לבסיס, לקח אותו מארחו הישראלי לסיור בטייסות השונות והתפאר במטוסים, שברבים מהם היו סימני הפלות — עיגולים אדומים קטנים עם נקודות כחולות — מהלחימה במלחמת לבנון הראשונה עשר שנים לפני כן. אף־16 ישראלי אחד לבדו הפיל שבעה מטוסים סוריים.

 

לאחר הסיור הובא קדיש אל משרדו של מפקד הבסיס לדיון טכני במטוס. על השולחן היו הכיבודים הרגילים — בורקס תפוחי אדמה וגבינה חמים ופריכים לצד קפה טורקי סמיך ומר. שני הצדדים הציגו את הערכותיהם המכניות והטכניות על המטוס.

 

ואז החל אחד המשתתפים להתווכח עם מפקד הבסיס בנוגע לחסרונותיו של המטוס. קדיש ביקש מהמשתתף להזדהות. הוא היה מש'ק, מכונאי נמוך־דרגה, שהתווכח עם תת־אלוף. אבל הוא הציג את טיעונו והקשיבו למוצא פיו, מפני שאם מתעלמים מעניין הדרגות, היה היגיון בדבריו.

 

'ישבתי שם וזה עשה עלי רושם,' נזכר קדיש. 'בארצות הברית זה הרבה יותר מובנה, וצריך לדרבן שם אנשים לומר בגלוי את דעתם. לא ראיתי זאת בצבא הישראלי באופן כללי, ובוודאי שלא בחיל האוויר.'

 

היה אפשר להבין מדוע זה עשה רושם על קדיש. הוא חווה זה עתה מקרה קלאסי של חוצפה ישראלית. בצבא ארצות הברית דיבור מצד מי שאין לו סמכות לדבר הוא חסר תקדים, בייחוד כאשר פירושו של דבר הוא ויכוח עם המפקד שלך בנוכחות קצין אורח זר. אבל בישראל איש אינו חושב במונחים הללו. מה שהמכונאי עשה היה בדיוק מה שהוכשר לעשות ומה שחשב שציפו ממנו — לומר את דעתו בגילוי לב.

 

* * *

 

במילואים של צה'ל המצב אף מושרש יותר. לא זו בלבד שקצינים המעוניינים בקידום צריכים להרשים את הממונים עליהם, אלא הם צריכים למצוא חן גם בעיני הכפופים להם.

 

'אם חייל מילואים אינו מקבל את התשובה שהוא מבקש, הוא ילך ישירות למפקד של המפקד,' אמר לנו תת־אלוף בדימוס שוקי בן־ענת, לשעבר קצין מילואים ראשי של צה'ל. 'הוא אינו עושה זאת כדי לערער את המערכת, אלא כדי להשיג את מבוקשו. להיררכיה אין שום משמעות בעיני חייל המילואים.'

 

אלוף משנה שלומי כהן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני — אחת מחטיבות העילית של המילואים בחיל הרגלים של צה'ל — חווה זאת בדרך בלתי אמצעית כאשר כינס את חייליו לתחקור לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006.

 

כאשר המלחמה פרצה, התגייסו חיילי המילואים של חטיבת אלכסנדרוני בהמוניהם. שני חיילים נחטפו לפני כן בידי חיזבאללה, וטילים נפלו ברחבי עורף המדינה. זאת היתה מלחמת הישרדות.

 

אך כאשר הפסקת האש נכנסה לתוקפה וחיילי המילואים חצו את הגבול בחזרה לישראל, היו תסכולם וכעסם גדולים מכדי לרסנם. הם נשלחו ללבנון עם ציוד פגום שעבר זמנו. הם גייסו כסף באופן פרטי כדי לקנות שכפ'צים ופנסים. הם היו נסערים גם בגלל הדרך שבה כהן הנהיג אותם בקרב. פקודות השתנו דרך קבע וחסרו החלטיוּת. היו ימים שבהם הם פשוט ישבו בתוך כפרים בדרום לבנון כמו בציפייה למתקפה של חיזבאללה. אספקה חדשה מעולם לא הגיעה לחיילי המילואים, והם נאלצו להיכנס לחנויות מכולת לבנוניות בחיפוש אחר מזון. אחדים חשו אשמים והשאירו צרורות כסף מזומן לפני שעזבו.

 

יומיים לאחר תום המלחמה כינס כהן את חייליו בניסיון ליישב כמה מן המחלוקות. הם נפגשו ביער האורנים מתחת לעיר העתיקה צפת בצפון המדינה, שנפגעה שוב ושוב מטילים של חיזבאללה במהלך המלחמה. כהן הזהיר את חיילי המילואים בנוגע להשלכות של תלונותיהם. בנקודה מסוימת הוא האשים אותם במוטיבציה נמוכה.

 

זה היה יותר מדי עבור חיילי המילואים. אחדים מהם החלו לצעוק. אחרים קראו קריאות בוז, עד שכהן קם לבסוף ועזב. חיילי המילואים רתחו מזעם, וכמה מהם החליטו להעביר את מחאתם למשרד ראש הממשלה בירושלים.

 

ההרגשה השלילית שחשו חייליו של כהן עשתה את דרכה במעלה שרשרת הפיקוד, ובמקום לקבל קידום, נשלח הקצין המבטיח־בעבר לסיים את הקריירה הצבאית שלו כנספח הצבאי של ישראל במדינה מזרח אירופית.

 

צבאות מערביים היו נרתעים מהרעיון של השמעת קריאות כלפי קצין בכיר, אבל בישראל זה נחשב מקובל. מבחינת חיילי המילואים, לא היה שום דבר מוזר במעשה שלהם. קצין עשה טעויות, והם היו נסערים. העובדה שהוא היה הממונה עליהם ושהם עדיין לבשו מדים היתה פרט שולי.

 

בן־ענת זיהה את תחושת התסכול והאכזבה של חיילי המילואים. הוא התנסה באותה תחושה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה אותה מלאה כשלים ושגיאות שיטתיים. אף על פי שהוא עדיין היה בשירות החובה שלו באותו הזמן, המלחמה וכישלונותיה — בשלב מסוים הפלוגה של בן־ענת, שכללה קומץ טנקים בלבד, היתה בנחיתות מספרית של 50 ל־1 — גרמו לו להבין את חשיבותה של השקעה בחיל מילואים, ועד כמה ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מופתעת שוב.

 

אחרי מלחמת יום כיפור הוא החליט להמשיך לשרת למרות ששוחרר רשמית. בעוד רוב אנשי המילואים נקראו ל־14 עד 21 ימי שירות בשנה, בן־ענת שירת 120 ימים, שאיפשרו לו לטפס בסולם הדרגות אפילו מבחוץ. ב־2008 ולאחר 35 שנות שירות הוענקה לו דרגת אלוף משנה, והוא מונה לקצין המילואים הראשי של צה'ל.

 

שלא כמו כמה ממקביליו המערביים, צה'ל הוא צבא הנשען במידה רבה על חיילי מילואים בעתות מלחמה וכן לצורך מבצעים שבשגרה. תלות זו קיימת מאז הקמת צה'ל כ'צבא העם' שיש בו גיוס חובה. בעוד היעד של הקמת חיל מילואים הוא להבטיח שיהיו מספיק חיילים במצבי חירום, בן־ענת טוען שלנוכחותם של חיילי מילואים יש השפעה חיובית על הביורוקרטיה הצבאית.

 

'חיילי מילואים באים לפרק זמן מסוים, והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות הוא לתת להם להרגיש שהם מבזבזים את זמנם,' הוא הסביר. 'יש לזה השפעה מקפת באמצעות הפיכת המערכת כולה ליעילה יותר.'

 

החזקת צבא המבוסס על כוח מילואים — המשמעות היא שאפילו לאחר שחיילים משתחררים, הולכים ללמוד באוניברסיטה ומצטרפים לכוח העבודה, הם ממשיכים לשרת בצבא בכל שנה. טייסים ממשיכים לטוס על פי רוב יום אחד בשבוע, ואילו חיילים קרביים מגויסים למכסות שירות של שבועיים עד שלושה שבועות בשנה — חצי מהזמן לאימונים, והחצי השני לפעילות ביטחון שוטף.

 

פירושו של דבר הוא שמהנדסים העובדים עבור חברות ביטחוניות פוגשים חיילים לא רק כדי לבחון תוכניות חדשות לפיתוח נשק, אלא גם במהלך מכסות מילואים, כאשר הם עצמם לובשים מדים והופכים שוב לחיילים.

 

ניסיונם של מהנדסים ישראלים בשדה הקרב, כמו גם אימוניהם ולחימתם הנמשכים במילואים, מסייעים להם להבין טוב יותר לְמה זקוק צה'ל לקראת המלחמה הבאה וכן כיצד לפתח זאת. פירושו של דבר הוא שכאשר הצבא מוציא 'דרישה מבצעית' למערכת נשק חדשה, היא תמציתית, ברורה ומוגדרת לפרטי־פרטים. האנשים הללו היו במלחמה, ראו קרב ויודעים בדיוק לְמה הם זקוקים.

 

'אנחנו יודעים מה פירושה של ישיבה בכלי רכב,' הסביר עובד מפלסן סאסא, החברה המייצרת מיגון לטנקים של צה'ל ושל צבא ארצות הברית, 'מה זה אומר להיפגע ממטען חבלה או לחטוף מטח יריות.'4 הניסיונות והרגעים הללו יצוקים במוחו של אדם.

 

'קִרבה כמעט בלתי אמצעית זו בין צורכי הביטחון של ישראל למה שהמדע והטכנולוגיה יכולים לספק, אין לה אח ורע במדינות אחרות,' לדברי דן פלד, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה.5

 

זהו יתרון שמדינות אחרות יכולות לנסות להעתיק. ארצות הברית, למשל, מכניסה קציני צבא לצוותי פיתוח בתעשיות ביטחוניות, אבל לעתים קרובות רואים בהם אנשים מבחוץ. בישראל האנשים מבחוץ הם האנשים שבפנים. הניסיון הצבאי הופך לניסיון הנמשך כל החיים. זהות כפולה זו היא נכס לאומי.

 

פרופ' מרטין ון קרפלד ניסח זאת יותר בבוטות: ״אם 95 אחוזים מאנשיך לא שירתו אף פעם בצבא ולא השתתפו מעולם במבצע צבאי, איך אפשר לצפות ממך להמציא כלי נשק חדשניים?'

 

* * *

 

מה שמשך עוד את תשומת לבו של גנרל קדיש במהלך ביקורו בישראל ב־1992 היה גילם של הטייסים והחיילים שפגש בבסיס חיל האוויר. לא זו בלבד שהם היו צעירים, אלא שהם ביצעו את עבודתם של קצינים אמריקנים ואירופים שגילם כפול לעתים משלהם.

 

בכוחות המזוינים של ארצות הברית, שקדיש בא מהם, הגיל הממוצע הוא 29. בצה'ל הוא מעט יותר מ־20.

 

מבחינה מעשית, פירושו של דבר הוא שקצינים צעירים ואפילו חיילים רגילים מקבלים סמכות ואחריות עצומות בגילים צעירים. לאותם קצינים צעירים יש גם פחות קצינים בכירים מעליהם — ולכן היחס של קצינים בכירים לחיילים קרביים בישראל הוא 1 ל־9, ואילו בארצות הברית הוא 1 ל־5 — כך שלחיילים צעירים לא נותרת בררה אלא לקבל החלטות כבדות משקל ואף גורליות בעצמם.

 

בישראל, למנתחי מודיעין צעירים, הנמצאים בצבא רק לכמה שנים, יש לעתים קרובות גישה ישירה לשר הביטחון ולראש הממשלה. קצינים בני 23 נעשים מפקדי פלוגות, ומוטלת עליהם אחריות לגזרות בגבול או לחלק מן הגדה המערבית. אם מחבל מסתנן דרך השטח שבאחריותם ומבצע מתקפה בקנה מידה גדול, רואים בהם את האחראים.

 

מתן אחריות לחיילים בגיל צעיר כזה תורם להתפתחותם כמנהיגים, לא בצבא בלבד, אלא גם בהמשך החיים. מכיוון שישראל נתונה כמעט תמיד במצב של מאבק, חייליה מתנסים בהתמודדות עם סכנה משלב מוקדם בחייהם ונאלצים לקבל החלטות של חיים־או־מוות ביותר ממקרה אחד.

 

'בוגרי הרווארד יכולים לקבל השכלה ממדרגה ראשונה ותואר דוקטור, אבל כל זה תיאורטי,' אמר לנו דוד עברי, מפקדו לשעבר של חיל האוויר הישראלי ומנכ'ל משרד הביטחון. 'בצה'ל מקבלים החיילים תואר דוקטור בחיים.'

 

להשקעה גדולה כל כך בחיילים יש תוצאה נוספת — רואים בהם בנים שאין ערוך להם של כל הישראלים. החברה פועלת בהתאם. ב־2011 שיחררה ישראל יותר מ־1,000 אסירים פלסטינים בתמורה לחייל אחד ויחיד שהוחזק בשבי החמאס ברצועת עזה. חילופי שבויים כאלה ביצעו ממשלות ישראל מאז שנות ה־80.

 

אין לזה אח ורע לא רק במזרח התיכון, אלא אפילו בצבאות מערביים אחרים. הערך שמייחסים לחייל אחד הופך כל חייל חשוב לא רק למשפחתו, אלא לאומה כולה. כאשר חייל נחטף, כל אזרחי המדינה חשים את הכאב, מכיוון שהם יודעים שאלה יכלו להיות בנם, בתם או אביהם.

 

שירות החובה מחולל דבר נוסף בחברה הישראלית — הוא משמש כור היתוך. לא אלה פני הדברים בצבאות מערביים המבוססים על מתנדבים. בארצות הברית, לפני עשור בערך, 44 אחוז מן החיילים היו מאזורים כפריים, 41 אחוז היו מן הדרום, וכמעט שני שלישים היו ממחוזות שבהם ההכנסה של משק בית ממוצע היתה מתחת לחציון הלאומי.6

 

בישראל כמעט כולם משרתים בצבא. כאשר ילד עשיר מתל אביב מגויס ליחידה קרבית, הוא ימצא את עצמו מתאמן לצדם של עולים חדשים, בני מיעוטים, אוכלוסיות מיוחדות, בני הפריפריה וההתנחלויות, קיבוצניקים, מושבניקים.

 

השירות בצה'ל אינו סובל מחיצות חברתיות. ילדים ישראלים עניים, שלעולם לא היו זוכים להפעיל טכנולוגיה מתוחכמת, מקבלים את ההזדמנות הזאת בצה'ל. ילדים שגדלו ללא סמארטפון מקבלים פתאום הכשרה של מפעילי סייבר. כאשר לובשים מדים, התוויות החברתיות־כלכליות והגזעיות נעלמות.

 

כור היתוך זה הוא חלק מן המתכון לחדשנות. יצירתיות יכולה להתרחש כאשר אנשים מתקבצים ומחליפים רעיונות. כדי לעשות זאת, עליהם להכיר זה את זה ולחלוק את אותן שפה ותרבות. בישראל הם חווים זאת בצבא.

 

צה'ל גם מעודד את קציניו לרכוש 'השכלה רב־תחומית'. הסיבה לכך היא המשאבים המוגבלים העומדים לרשותה של ישראל, לא רק במונחים של חומרי גלם, אלא גם בכוח אדם. בחברות זרות של תעשיות אוויריות, הישראלים אוהבים להתבדח, ישנם מומחים לבורג אחד או לנתיך אחד. בישראל מהנדסים עוברים מתחום לתחום ומתמחים ביותר ממשימה אחת.

 

מסיבה זו לקצינים בכירים ולמנהלים בכירים רבים בחברות ביטחוניות ישראליות יש תארים שונים בתחומים שונים. את קציני צה'ל, למשל, מעודדים לעשות תואר ראשון באלקטרוניקה ותואר שני בתחום אחר, כמו פיזיקה או מדיניות ציבורית.

 

תת־אלוף דני גולד, הגאון שמאחורי פיתוח כיפת ברזל, המערכת המהפכנית להגנה מפני טילים, הוא דוגמה טובה לכך. הוא יצא לשנת שבתון באמצע הקריירה שלו בחיל האוויר ועשה שני תוארי דוקטור — אחד במִנהל עסקים והשני בהנדסת חשמל. כפי שנראה, הוא היה זקוק למיומנויות בשני התחומים על מנת שכיפת הברזל המהפכנית תצא לדרך.

 

* * *

 

אם יש יחידה אחת המייצגת על הצד הטוב ביותר את ההשקעה של צה'ל בכוח אדם ואת ההתמקדות שלו בהשכלה רב־תחומית, הרי זו 'תלפיות', שבה משרתים הטובים והמבריקים ביותר.

 

תלפיות — מקור המילה בפסוק משיר השירים, ומשמעותה ביצור של טירה — היא היחידה הטכנולוגית הראשונה במעלה של צה'ל. מדי שנה בשנה נבחנים אלפים, אבל רק כ־30 אחוז מתקבלים אליה, זכות מיוחדת הכרוכה בחתימה לתשע שנות שירות, פי שלושה מהתקופה הרגילה.

 

לחיילים הללו יש על פי רוב מיומנויות העושות אותם מתאימים להיות טייסים או לוחמים ביחידות עילית. אבל תלפיות עולה על כל אלה ובוחרת את מי שהיא רוצה. זה חשוב עד כדי כך.

 

היחידה נולדה על רקע לקחי מלחמת יום הכיפורים. במלחמה שהתחוללה ב־1973 ישראל נתפסה לא מוכנה, כאשר סוריה ומצרים תקפו ביום הצום. יותר מ־2,000 חיילים נהרגו, ומספר עצום של מטוסים וטנקים הושמדו. אם עד אז חשבה ישראל שיש לה עליונות צבאית, מסקנה שהתבססה על תוצאות מלחמת ששת הימים, הרי עכשיו היתה לה תחושת פגיעוּת שלא הורגשה מאז הקמת המדינה.

 

אף על פי שישראל החזיקה בשטחה בסופו של דבר, המלחמה הטראומתית היתה תזכורת קשה לכך שלא די בטקטיקה חדשנית כדי לשמור על עליונות צבאית. ישראל היתה זקוקה ליתרון טכנולוגי. השאלה היתה כיצד להשיג אותו.

 

זמן קצר לאחר המלחמה קיבל אלוף משנה אהרן בית־הלחמי, ראש מחלקת הטכנולוגיה של חיל האוויר בשעתו, שיחת טלפון משאול יציב, פיזיקאי באוניברסיטה העברית, שאותו פגש קודם לכן באותה שנה, כאשר ביקר באוניברסיטה כדי לראות לייזר רב־עוצמה שהפיזיקאים פיתחו. הסובייטים והאמריקנים עבדו גם הם על פיתוח לייזרים, ובית־הלחמי חשב שגם צה'ל צריך להשקיע בטכנולוגיה דומה. את היישומים הצבאיים יהיה אפשר למצוא אחר כך.

 

יציב אמר שיש לו משהו חשוב לדבר עליו, ושיביא איתו את פליקס דותן, פיזיקאי נוסף. לבית־הלחמי היתה תחושה שהוא פוגש גרסה מודרנית של משה ואהרון המקראיים — בדומה למשה, דותן התקשה בדיבור. יציב שימש דוברו.

 

דותן, אמר יציב, כתב מסמך שבו הציע לממסד להקים מכון שייקרא 'תלפיות'. התוכנית, כך אמרו, נועדה במפורש לגאונים. החיילים הללו יעברו תוכנית הכשרה של 40 חודשים — הארוכה ביותר בצה'ל — ויקבלו תואר בפיזיקה, במתמטיקה או במדעי המחשב תוך השלמת אימון קרבי עם צנחני עילית.

 

הבוגרים יתנסו אחר כך במשך פרק זמן מסוים בכל אחד מענפי הצבא השונים. בתום 40 החודשים יוחלט באיזו יחידה הם יוצבו, מתוך דגש בחיל האוויר ובחיל המודיעין.

 

בית־הלחמי היה מסוקרן. גם הוא נמלא צער כשנחשף לביצועיה של ישראל במלחמה, והוא חיפש דרכים לשיפור יכולותיו הטכנולוגיות של צה'ל. הוא הסכים להעביר את ההצעה לממונים עליו.

 

מה שהפך את תוכנית תלפיות ליחידה במינה היה המוקד שלה. במקום ללמוד מיומנות אחת, ירכשו המשתתפים השכלה רב־תחומית ויתוודעו אל כל הקשת הרחבה של היכולות הטכנולוגיות של צה'ל. הרעיון היה לצייד אותם במיומנויות הדרושות כדי להעלות פתרונות החוצים גבולות ביורוקרטיים ומתגברים על מגבלות טכנולוגיות.

 

אבל לא כולם התרגשו מהרעיון. קצינים בחיל האוויר ובחיל המודיעין התנגדו לתוכנית. הם רצו שטובי המתגייסים ישרתו כטייסים וכמפקדי שדה. 'זה יהיה בזבוז לשלוח אותם למקום אחר,' היתה התגובה הטיפוסית שבית־הלחמי שמע במטה הכללי. מעמדו בחיל האוויר לא איפשר לו לעשות הרבה. היה עליו להמתין.

 

כעבור כמה שנים קודם בית־הלחמי לתפקיד ראש המחקר והפיתוח של צה'ל וקיבל מושב משלו ליד שולחן המטה הכללי. פירושו של דבר שהיתה לו גישה חופשית לרמטכ'ל רפאל (רפול) איתן. באחת הפגישות השבועיות שלהם הציג בית־הלחמי את רעיון תלפיות, ורפול קנה את הרעיון. הוא לא טרח אפילו לכנס ישיבה. בתוך שלושה חודשים הופעל שלב ניסיוני של התוכנית.

 

לא עבר זמן רב, ובית־הלחמי הבחין שהתוכנית הוכתרה כהצלחה. שנים אחדות לאחר ייסודה כינס ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט הביטחוני כדי לדון בתוכנית. כמה קצינים בכירים התלוננו על כך שבוגריה לא הוקצו בהגינות בין כל ענפי הצבא השונים. כולם, לרבות סוכנויות המודיעין השונות של ישראל, רצו שיהיה בקרבם 'תלפיון', כפי שהבוגרים כונו. זאת היתה ישיבה קשה, שבעקבותיה פסק ראש הממשלה שיש להקצות תלפיונים לכל גופי הביטחון של המדינה, לרבות המשטרה. כיום מתחרות כמה יחידות על כל תלפיון.

 

'מה שהוכחנו הוא שאין צורך באנשים רבים להשגת פריצות דרך,' אמר לנו בית־הלחמי. 'כל מה שנזקקנו לו היה האנשים הנכונים בעלי ההכשרה הנכונה.'

 

סיפורי ההצלחה רבים, ולרוב הם נשארים מסווגים. תלפיון אחד פיתח דרך שבה יוכלו טילים לנוע במהירות גדולה פי עשרה ממהירותם הרגילה, על ידי הנעתם באנרגיה חשמלית ולא כימית.

 

תלפיון אחר, שדחה הצעה ללמוד בבית הספר לרפואה כדי להתגייס ליחידה, המציא מושב חדש לטייסי מסוקים. במהלך שירותו הצבאי בשנות ה־80 המאוחרות נודע לתלפיון שמספר רב של טייסים סובלים מכאבי גב. לפיכך הוא תיכנן מושב חדש, הרכיב אותו במתקן הדמיה של מסוקים, קדח חור במשענת הגב שלו וכיוון עט אל גבו של הטייס באמצעותו ביצעו את מדידת תנודות הכיסא. אחר כך, תוך שימוש במצלמה בעלת מהירות גבוהה, הוא תיעד את ההשפעה שהיתה לתנודות על גבם של הטייסים.7

 

תלפיון אחר מילא תפקיד מפתח בפיתוח מערכת לאיתור מנהרת טרור חוצת גבול, שנחפרה לתוך ישראל לאורך גבולה עם רצועת עזה.

 

אף על פי שתלפיות היא יחידה קטנה — היא הצמיחה רק כ־1,000 בוגרים בארבעה עשורים — השפעתה מורגשת בכל צה'ל ומעֵבר לו. בוגרים מצאו את דרכם אל הדרגים הגבוהים של האקדמיה הישראלית ושל תעשיית ההיי־טק שבמדינה. קצתם ייסדו חברות או איישו עמדות בכירות ביותר בעשרות חברות, שרבות מהן רשומות בנסד'ק.

 

'אין עוד תוכנית כזאת בעולם,' אמר אביתר מתניה, תלפיון לשעבר, שהפך לראש מטה הסייבר של ישראל. 'תלפיון מחולל לעתים קרובות מהפכה ביחידה בכוחות עצמו בלבד. שניים או שלושה ביחידה אחת, זה כבר עולם אחר.'8

 

* * *

 

אנחנו סבורים שסוד ההצלחה של ישראל הוא שילוב של כל הנאמר לעיל, אך הוא חודר עמוק יותר אל גרעין האופי הלאומי של ישראל, שכולל תמהיל מגוון של עדות ותרבויות. קיבוץ גלויות, שיחד הופך לפורמולה.

 

מדינות ספורות בעולם, אם בכלל, היו מעורבות במאבק כה ממושך או נמרץ כמו ישראל. יש מעט מקום לטעויות כאשר האויב שאתה נלחם בו נמצא במרחק דקות נסיעה ספורות מדלת ביתך; כאשר קבוצות הטרור לאורך גבולותיך יורות דרך קבע טילים על בתיך ועל בתי הספר שלך ומשגרות מחבלים מתאבדים למרכזי הקניות או לעורקי התחבורה הראשיים במדינה.

 

מדינה שחיה על חרבּה מיום הקמתה. זוהי מציאות שבה לעולם לא מתייחסים לביטחון כאל דבר מובן מאליו. לאחר כמעט 70 שנה של מאבק בלתי פוסק הפכה ישראל לדוגמה ולמופת של מעצמת־על במאה ה־21.

 

ישראל היתה המדינה המערבית הראשונה שלחמה נגד כלי נשק צבאיים סובייטיים במצרים ובסוריה, והמדינה המודרנית הראשונה שניצבה מול טרור של מתאבדים ברחובותיה, שנים לפני לונדון, ניו יורק ומדריד. מתקיפה צבאית אפשרית נגד איראן עד למצוד מזדמן אחר חשוד בטרור בגדה המערבית — ישראל ניצבת מול יותר איומים מאשר רוב המדינות, והיא מפתחת דרך קבע טכנולוגיה צבאית מתקדמת ביותר כדי להתמודד עם איומים מגוונים, כמו שאומרים במטה הכללי : 'מהסכין ועד הגרעין…'

 

'מה שפועל לטובתנו הוא השילוב של שלושה יסודות,' סיפר לנו אודי שני, המנכ'ל לשעבר של משרד הביטחון, כאשר נפגשנו בתל אביב. 'יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק.'

 

אך בעוד פיתוח כלי הנשק של ישראל מביא למהפכה בלוחמה המודרנית, הוא לא מתחולל בחלל ריק, אלא דווקא במזרח התיכון, שהוא קרוב לוודאי האזור ההפכפך ביותר בעולם. ישראל יכולה לראות את הצורך שלה בכלי נשק מתקדמים מן השורה הראשונה כתגובה על איומים חיצוניים, אבל בדיוק יכולת טכנולוגית מרשימה זו, היא שמלבה את אותו מרוץ חימוש שהיא מנסה למנוע.

 

ב־2010, למשל, פתחה ישראל, לפי פרסומים זרים, באחת ממתקפות הסייבר הצבאיות הראשונות הידועות בעולם. היא נקראה סטוקסנט. וירוס המחשבים היה יעיל כל כך, עד שהשמיד כ־1,000 צנטריפוגות במתקן הראשי של איראן להעשרת אורניום, ועל פי הערכות שונות, עיכב את תוכנית הגרעין הלא חוקית של מדינה זו בשנתיים כמעט. אך מאז הקימה איראן יחידת סייבר משלה בהשקעה של יותר ממיליארד דולר בשנה, ליצירת יכולות התקפיות יעילות. עושה רושם שמלחמת סייבר במלוא עוצמתה היא רק עניין של זמן.

 

בשעה שהאי־יציבות מתפשטת ברחבי המזרח התיכון ובמדינות נוספות בעולם, בייחוד באירופה הניצבת מול איומים של טרור אורבני מצד ארגון המדינה האסלאמית וקבוצות טרור אחרות, לטקטיקה ולטכנולוגיה ששוכללו בישראל יש ביקוש גבוה.

 

מערכת כיפת ברזל להגנה מפני טילים בטווח קצר, למשל, מסייעת לישראל להפוך איום אסטרטגי — ירי רקטות מרצועת עזה — לבעיה טקטית שניתן להתמודד איתה. בשל יירוט רקטות המשוגרות מעזה, צה'ל אינו מקבל תכתיבים מאש החמאס והג'יהאד האסלאמי. כיפת ברזל מעניקה למנהיגי ישראל את האפשרות להישאר ממוקדים באתגרים ובאיומים הגדולים יותר שניצבים מול המדינה.

 

מערכת המיגון האקטיבית 'מעיל רוח', המותקנת בטנקים מסוג מרכבה של צה'ל והמסוגלת ליירט טילי נ'ט מתקרבים, מאפשרת למכונות לחימה גדולות אלה מפלדה להישאר רלוונטיות בעידן של לוחמה אורבנית ולא־סימטרית. בתקופה שבה רוב המדינות מבטלות בשלבים את החילות המשוריינים שלהן, ישראל עושה את ההפך הגמור.

 

קורות חייה של ישראל תמיד עוררו פליאה ברחבי העולם. זהו סיפור על עם עתיק וחלש ששב אל ארץ מולדתו, הקים מדינה כנגד כל הסיכויים, ולא רק שרד אלא שיגשג והצליח.

 

ספר זה יוסיף נדבך לסיפור הזה. הוא אינו עוסק רק בטכנולוגיה שהביאה לישראל ניצחון והצלחה בשדה הקרב, אלא יתמקד גם באנשים ובתרבות הישראלית היחידה במינה שאיפשרו זאת.

 

בעולם מלא חוסר ודאות וסכנה זהו סיפור שכולנו צריכים לשים לב אליו.