פרק 1 - הרחוב
על המרקע נראית גברת הנושקת לגיל שישים, רוקדת היפ־הופ קצבי על במת הרחוב ומתנועעת במגניבות ייחודית. המסך עובר להראות את תגובת הקהל הצעיר המוחא לה כפיים בהתרגשות, ומזכה אותה בתשואות נלהבות. אני צופה באירוע מחדר הבקרה, בוהה במוניטור לא מכויל המכיל צבעים ניגודיים עזים, ותוהה עד כמה הם יותר צבעוניים מהחיים הקודרים עצמם. הדפיקות בלבי הולמות וגוברות בציפייה להגעת האודישן הנכון. עוזרת הפקה מתלמדת, חייכנית למדי, מכריזה על מעבר לאודישן הבא, ורגע אחר כך קוראת לעברי, ״פז, המפיק מחפש אותך דחוף...״
ודווקא את רגע השידור הזה פספסתי –
הרגע שבו איב מסיימת את האודישן שלה. שקט מוחלט שורר ברחוב.
***
״וואו. זה היה עוצמתי, בהחלט אודישן... יוצא דופן.״ קולו הגברי והעבה של מפיק הרחוב נשמע ברקע מתוך רמקולים מהדהדים. ״ומה חושב הקהל?״ אני שואל בציפייה. רעש אקו חד חודר ממכשיר ההגברה אל החלל. שריקות אהדה חמות מהקהל מציפות את קולו, ושוב שקט ברחוב. ״ללא ספק, ריגשת את הרחוב,״ מוסיף הקול ומכחכח בגרונו, ״אבל, לצערי, לא תוכלי לעמוד עוד על במת הרחוב!״
איב נשמטת על הרצפה במרכז הבמה הרעועה שהוקמה כך סתם ברחוב. נשימתה העמוקה נעצרת בבת אחת. נקודת החן החומה על לחיה צונחת יחד עם חיוכה האחרון. את מבנה גופה המלא עוטפת שמלה ירקרקה, המתואמת בצורה מושלמת לתספורת הקוצים הקצרה שצבעה בירוק זוהר את קצהּ, ומחרוזת עיגולי עץ צבעוניים מקיפה את צווארה השמוט לרצפה. מאחורי הקלעים, תור ארוך של מתמודדים בגילים מגוונים עם דמעות בעיניהם ממתינים לעלות ולהעניק לצופים את אודישן חייהם, והקהל כולו בהלם מההדחה המפתיעה.
״תחזירו אותה עכשיו לבמת הרחוב!״ קורא נער מהקהל בקול צרוד, וצופים משולהבים נוספים מצטרפים בקריאות אהדה לעברה. בין שריקות הבוז העזות המכוונות לעבר הפקת הרחוב לבין השקט הדומם בנשימתם, עוד שברי לחשושים נשמעים מתוך ההמון. איב מתרוממת מהרצפה, מודה לקהל בראשה ויורדת מהבמה.
״החזירו את איב לבמת הרחוב!״ ממשיכות הקריאות להישמע.
האמת, הפורמט החדש הזה היה המצאה מבריקה ופשוטה להפליא. הוצאות התקציב הזולות תאמו לגמרי לשעשועון בשידור חוזר. אין כל צורך במלהקים כמוני, כי באופן טבעי, כיום אנשים חולמים מלהקים את עצמם לדעת כדי לשרוד; ושם התוכנית משקף את אתר הצילומים: רחוב קיים ובנוי.
הפקה רוויית קולות אנונימיים, ללא כל ליהוק – זה היה סגנון טלוויזיוני שעולם הריאליטי ביקש למצוא והמציא בעצמו. עבורנו, חמש־עשרה דקות תהילה הפכו כבר לשחוקות, יגידו גם גיבורי תרבות חולפים, ונדמה כי הערצה עיוורת לדמויות שטוחות מתוכן מזמן עייפה אותנו, הצופים. המציצנות הזו שלנו, הנאבקת וחודרת גבולות אין־סופיים של צנזורה, המראה הטובה ביותר שמשקפת לנו, ולבסוף לא מתנפצת לנו מספיק בפרצוף כי זה גס מדי; עודף של אנשים מוכשרים הנעלמים בעולם הליהוק הנשחק – מכל אלה אני נשחקתי.
הרחוב התיימרה להיות תוכנית המציאות הבלעדית עבור כל אותם חולמי חלומות אבודים. בעצם, כולנו. המציאות השתנתה והתעוררה מתרדמת. עולמות החלומות והריאליטי חתמו הסכם ביניהם, שכבר אין מחפשים אלמונים החולמים להפוך למפורסמים בין רגע בכל מיני תוכניות המצולמות במעגל סגור – עכשיו, מתמודדי הרחוב יבואו בעצמם ויחפשו מסגרת רכה לחלום בה. הרי משרות אבודות הנשכחות מהעולם כבר אינן מחפשות חולמים למיניהם, וגם לא הפוך – אנשים חולמים כבר אינם מחפשים לקום בבוקר, לצאת כך סתם לעבוד. אנשים חולמים מעדיפים להמשיך לחלום חלומות לנצח.
***
בערב, כבר נזרקתי לתוך פיג׳מה, ישבתי על כורסת הטלוויזיה המתכווננת שקניתי לאבא ביום שבו נשלח לאשפוז בכפייה. את קערת הזכוכית המעוטרת, שפעם אימא הגישה בה מטעמים, מילאתי בגרגירי פופקורן נפוחים. האייפון שלי, מדגם 12, מאלה חסרי הסוללה, נטען משקע חשמל צמוד לאוזני. זפזפתי מיד, הנה זה מתחיל.
העלמתי מהמרקע את הפרומו הנוצץ שספר לאחור פחות מעשר דקות לפתיחת תוכנית הבכורה של הרחוב. הערב, על הכתוביות בתום התוכנית, לא יתנוסס עוד שמי: פז פלוק – מלהק ראשי. רולר הסיום היה אחד הדברים שתמיד ציינתי כתגמול חשוב עבורי, אבל בשביל מה? מי שצריך יודע מה אני שווה. יש כמה חברים קרובים שזוכרים, ויחד איתם גם יודעים את קורות החיים השמורים בתיקייה במחשב על המכתבה. הבנתי לגמרי. זו הפקת הריאליטי הראשונה שבה איני שותף באופן רשמי.
זה צריך לצבוט? לא!
הרי מעטים יבחינו בשמי במודע מרצד לעשירית שנייה על כתובית שרצה במהירות על המרקע. כל התפקידים הזוטרים מתנוססים על המסך: עוזרי הפקה, נערות תסריט, קלדניות – החברים המוּכרים של מאחורי הקלעים. עורכי התוכן ובכירים אחרים יקבלו כמובן יחס חם בפונט מוגדל ליותר משנייה וחצי.
ריאליטי, נמאסת! הרגשתי שמיציתי. רציתי לעשות עם עצמי משהו אחר; ביקשתי מעצמי לא לוותר, ובכל זאת לחלום להיות מוצלח יותר מאשר לחפש אנשים מוצלחים.
הפקה של זבלים, מלמלתי בראשי ואז צרחתי, ״הפקה של זונות...״
הפלאפון צלצל ועניתי מיד. באופן טבעי הנמכתי את קולי מתוך מבוכה, אבל הצד השני כבר שמע והשיב, ״ערוץ הבידור, פתחת? תסתכל עכשיו.״ האיש שהפך למכור יותר ממני למסך הטלוויזיה, אבא שלי.
״הי אבא,״ התעשתי מהר והגברתי את הקול כדי לוודא שישמע אותי. והוא שמע אותי מקלל, כמו בהיותי ילד. ״לא התכוונתי לזה...״ התנצלתי בפניו. ״זה לא קשור אליך, אבא.״
״טוב, נו פתחת כבר?״ אבא שאל בשנית.
״כן, פתחתי,״ עניתי והקשבתי. ״כן אבא, בטח שהקלטתי לך את התוכנית ההיא. כן, אני זוכר שאתה לא מפספס אף פרק.״
אבא, בזכותך יש צידוק בטבלת הרייטיג לתוכניות הנישה האלה שאף אחד לא רואה – חשבתי לעצמי.
״בסדר אבא, אני אבוא מחר. נתראה בקרוב.״ הנחתי את האייפון, כיביתי את מסך הטלוויזיה וחוויתי גם בתוכי את החושך.
באותו לילה, בשנתי, הבזיקה בי הארה חדשה:
חשתי רגע שבו הגשמתי את ייעודי – הפקת סרט הוליוודי, זו הסצנה שלי. זהו כל סיפור חיי. יום צילומים ראשון, תקציב של חלליות פאר, תפאורה מלוטשת, אני מקבל הנחיות מהבמאי הדגול מייקל ביי, שמשקפי שמש בגוון מטאלי מונחים על פרצופו השקוע בתוך מוניטור מיניאטורי ההופך לחלק מהמרקם של המסך. הגעתי לפסגת המקצועיות שלי: אני מלהק ומתאים בשלמות את התפקיד לשחקן... ואז, מתוך מקור ההשראה שבי, צורח בגאווה:
״Mom, Stand by…״
על סט הצילום יושבת ומתכוננת סוזנה, אמי המנוחה, לבושה שמלה פרחונית, ממלמלת מול הטקסט שבידה:
״On set, right now,״
אני מזמין שחקן מפורסם לעלות על הסט ולככב לצד אמי בסצנת השיא בסרט. הכוכב ההוליוודי מביט בי, לא זז ממקומו. אני מסמן שוב בידי לשחקן להתקרב. פניו כמו הולוגרמה מטושטשת, נעלמות. הוא לא זז. לפתע, השחקן מתרומם, תופס מצלמה קולנועית מסיבית המונחת במרכז סט הצילום וחובט בפניו. הוא מכה בעוצמה בעדשה הנשברת בעינו, ונופל במקום.
אני מתעורר וקולי מיד נחנק.
נו, אני לא... ״איך קוראים לו״, אני לא מאמין, ״נו, הכוכב הזה...״ אני ממלמל מתוך הרהור, זה ששיחק עם ההיא, אוף!
אני פוקח את עיניי בבהלה, משליך מעליי שמיכת פוך עבה, ספוגה בזיעה קרה, קופץ מהמיטה בשניות אל המחשב ומגולל שמות ותמונות של שחקנים מפורסמים באתר IMDB . אני פשוט לא מצליח להיזכר בשם, בתווי פניו, באיזשהו קמט מלווה מבט. אני עוצם את עיניי לדמיין צורת קלסתרון קולנועי כלשהו: גבר גבוה, רזה, זיפים על הפנים? לא, לא היו.
אני מרגיש שהדמות מביטה בי מאחור. אני מסתכל במראה, עיניים ירוקות, שיער חום מתולתל ונפוח, זיפים אלכסוניים, זו רק ההבעה המיסטית שלי. תסכול איום הולם בי. אני לא מצליח לזכור את מי ליהקתי לסרט.
אני חייב לחזור אל תוך החלום הארור הזה...
***
מה כל כך בער להם אתמול? חשבתי לעצמי.
״פגישת הפקה בזמן צילום פרק הבכורה?״ שאלתי את עוזרת ההפקה, ומיד אחרי שקראה לי, נכנסתי אל משרדו של המפיק הראשי באולפני הפאר National Dreams Productions .
מסך טלוויזיה ענק שידר בזמן אמת את תוכנית הפיילוט, אודישן אחר אודישן. סמל הפורמט שהתנוסס בקביעות בתחתית המרקע בצורת מטבע מוזהב מסתובב, הזכיר מיהו בעל הממון ובעל הבית.
מבט אל מאחורי הקלעים. איב היא האודישן הבא.
״הפיילוט בהחלט מרשים, פז,״ נימה חיובית נשמעה מקולו המנוכר של מפיק הרחוב. כיאה לג׳נטלמן הוליוודי, מר פרדי בראון לבש חליפה מחויטת לבנה, אשר הבליטה את עורו השחור. זקן תיש מאפיר על סנטרו האיר מעט את פניו הקודרים.
התיישבתי על כיסא מול פרדי, בחולצה אדמונית מכופתרת ופשוטה, מגבעת זולה לראשי ומכנסי ג׳ינס גדולים ממבנה גופי הצנום במידה אחת לפחות. ככה תמיד רציתי לקרוא לו, פרדי, כמו חבר.
״מר בראון, קראת לי?״ שאלתי בנימוס.
״כן, תיכנס,״ השיב המפיק. הנחתי לדלת להיסגר לאִטה.
מיד אחריי, בלא כל בקשת רשות, התפרץ אל החדר, במראהו המרושל ובהליכה תזזיתית, עידן לידר, לבוש טי־שרט גזורה עם כיתוב של הפקת הרחוב. צופה מן הצד היה רואה בו מעריץ מזדמן מהקהל, ובטח לא היה מנחש כי הוא במאי התוכנית.
״הגעתי. יאללה, מה קורה?״ אמר עידן והתיישב בצד החדר, הניח את רגליו על כורסת עור עתיקה שנתלשה מתוך צילומי סרט ערבי מרופט ונשמרה בחדר המפיק כפריט אספנות. ״חברים, אנחנו בשידור... למה אתם מוציאים אותי ככה מהקונטרול?״ עידן גירד את מצחו תוך כדי השתהות מהורהרת. הבטתי בבמאי המוזר שחיפש את המילים הנכונות.
מר בראון הרים יד באוויר כסימן שימשיך מכאן. ״יש שינוי משמעותי בתוכניות שלנו, נכון לרגע זה,״ אמר, ואני צחקקתי לעצמי, ״איזה שינוי? הרייטינג של התוכנית בשמים. מה, האם מר בראון ונשיונל דרימס פרודקשנס החליטו ללכת פתאום על סיטקום?״ ניסיתי להתבדח.
על מסך הטלוויזיה, החל האודישן של איב.
מר בראון הניף ידו באוויר מול המסך וכיבה את המרקע באמצעות קימוץ אגרוף ובעזרת טכנולוגיית אל־מגע חדישה יחסית.
דפיקה נשמעה בדלת. ״תיכנסי,״ אישר המפיק.
עוזרת ההפקה החייכנית נכנסה לחדר, עמוסה בקלסר עבה שעליו ערמות דפים והתיישבה ליד מחשב אפל בצדו הרחוק של החדר. היא חייכה אליי וחשפה את הגשר בפיה ואת שיניה העקומות. במהירות היא החלה להקליד פרוטוקול של הפגישה. ״תהיו רציניים,״ דרש פרדי והתכוון בטח אליי.
עידן הבמאי המשיך לתאר את קו העלילה המתקדם אל סיבוך כלשהו. ״תראה, פז, ההומלסית הזו שהבאת, המפענחת שלך, איך שלא תקרא לה, היא מבלפת את הקהל, היא לא אמתית. הדבר הזה לא מחזיק תוכנית.״
״איב? אתה לא רציני. על מה אתם מדברים?״
״היא לא עוברת מסך,״ אמר פרדי בקול נחרץ.
״...ויש לה גם ריח לא טוב כזה...״ צחקק עידן, ״אבל סתם, זה לא קשור, הצופים בבית לא מריחים את זה... למזלם.״
הבמאי נכנס למצב שטותי שבשגרה, ובכל זאת, לא היו לי הרבה ברירות והמשכתי להקשיב לשיחה. ״אז מה קורה הלאה?״ לקחתי נשימה קלה וביקשתי להבין לאן נושבות רוחות ההפקה הקרירות.
מר בראון הרים את גבותיו בעיוות פנים מרשים. ״העובדות הן שהרחוב לא יצולם שוב,״ אמר המפיק כשורה אחרונה וחרץ את הדין על דיון שכלל לא הושלם מבחינתי.
״הוא לגמרי רציני, פז. זה יורד מהמסך. הזכיין חתם על זה,״ אישר עידן לידר והצביע על פרדי בראון. ״רק שתדע... בחדשות הערב זה אייטם בכל הערוצים,״ הוסיף הבמאי להתבדח. שתקתי והקשבתי.
ואז התפרצתי. ״שטויות! מה, אלה כל תירוצי ההפקה שלכם?!״ הרמתי את קולי יתר על המידה, ״באמת, פרדי, אתה יודע שהיא דמות מעולה,״ אמרתי בקול משכנע לטעמי, בעודי מצביע על איב במסך הטלוויזיה הכבוי, כנער מתבגר המבקש מהוריו לצפות בסרט שאינו מיועד לגילו. ״אנשים בחוץ אוהבים אותה.״
פרדי המתין בדיוק שנייה ושלף מיד תשובה מוכנה מראש, ״ידידי, אני יודע על שיקולים תקציביים כאלה ואחרים, שאתה לא מודע אליהם.״
נעמדתי על רגליי.
״תגיד לי, איזה תקציבים חסרים להפקה כמו שלכם?״ התחלתי לכעוס באמת.
עידן לידר קרץ קריצה אל עבר פרדי, ניגש אל עוזרת ההפקה, סגר את המחשב על ידה בעודה מתמללת את תחושת הבלבול ששררה בגופי. ״זה מספיק,״ אמר וסימן לה לעזוב את החדר. לאחר מכן חזר על צעדיו, הניח יד על כתפי הרזה וניסה להרגיע אותי. הדפתי את ידו מתוך יצר בסיסי של התגוננות. ״עזוב אותי!״ צעקתי.
עידן שמר על אדישות ואמר פתאום ברכוּת, ״אני בצד שלך, גם אני מפסיד פה הרבה כסף, ואתה יודע שאני לא אוהב להפסיד.״
״התעשייה רוויה,״ הוסיף פרדי, הדליק סיגר עבה בפיו ועישן להנאתו. ״תפקיד המלהק נשחק, כמו שאתה מבין. אני די משוכנע שתדע להתמודד עם המצב.״
הנדתי את ראשי לצדדים.
״אז לקחתם אותי בשביל רעיון מבריק, מצצתם תוכן, וכשמיציתם... אתם מעלימים אותי.״ התקדמתי שני צעדים לכיוון הדלת.
ואז החל שלב הרחמים.
״תראה, זה לא אישי. הדברים לא ברורים כרגע בתעשייה. צריך לתת לזה קצת זמן. יש לך ותק מעולה. תשתמש בו,״ אמר לי עידן הבמאי בטון מזלזל.
כבר פתחתי את הדלת מוכן לטריקה הדרמטית ביותר שתועדה במשרד המפיק. ״ותק, אתה אומר לי? הבנתי, ככה זה עובד אצלכם. אני לא אחכה שתשלחו לי מכתב פיטורים הביתה!״ עד לסוף המשפט כבר לא הייתי שם.
הייתי חייב להספיק לאודישן של איב. רצתי אל במת הרחוב.
