פרולוג
מנדוזה, ארגנטינה
הדלת נפתחת לרווחה. אור בוהק מציף חדר חשוך, וממסגר צללית של איש גדול שעומד שם ללא תנועה.
״מה?״ שואל וויל רודס בתוקפנות ומתיישר על מרפקיו, ממצמץ אל תוך האור האכזרי. ״מה העניין?״
האיש לא עונה.
״מה אתה רוצה?״
עדיין אין תגובה. האיש נשאר בפתח הדלת, ענק אילם ומאיים. הוא סוקר את חדר המלון, את המיטה הסתורה, הבגדים המפוזרים, הנרות הדועכים, בקבוק היין והכוסות.
״que quires?״ מנסה וויל. הוא שוכב במיטה ובוהה בתקרה, דואג, אבל לא מהפולש הפתאומי. ראשו מסתחרר משפע תרחישים סותרים ודרגות החירום המשתנות שלהם: אורח שיכור במלון, שוער לילה מבולבל, איש אבטחה של המלון, בן זוג קנאי, פורץ, רוצח.
החרדה של וויל גואה ועיניו מתרוצצות בחיפוש אחר דרך מילוט. אולי יעשה זאת דרך הדלתות הצרפתיות שפתח לפני כמה דקות, דלתות שפונות אל כרם המשתפל במרחק מן האחוזה, עם הפסגות המושלגות של הרי האנדים ברקע, מתחת לירח הגדול והשמן. הוא עובר לתנוחת ישיבה, נבוך מחזהו החשוף.
״מי אתה?״ הוא שואל בנחרצות, בניסיון להקרין ביטחון. ״מה אתה עושה פה?״
האיש מניד בראשו, צועד צעד אחד קדימה, וסוגר את הדלת מאחוריו.
חשיכה חלקית נופלת על החדר. את התאורה מספקים נרות מהבהבים והצג הזרחני הכחול של השעון, המראה את השעה 2:50 לפנות בוקר. עיניו של וויל מסתגלות מחדש לחשיכה בעוד לבו דוהר ונשימתו נעשית מהירה וחלולה. להיאבק או לברוח? אולי שניהם גם יחד? הדמיון שלו מדלג ברחבי החדר ומנסה כלי נשק שונים. להתנפל עם המנורה העומדת? לשבור את בקבוק היין? ואולי המחתה של האח, שאינה אלא שיפוד ארוך ומושחז? זה יכול היה להיות מושלם לולא המחתה הארורה נמצאת בקצה הרחוק של החדר, מעברו השני של מסיג הגבול הזה, הסכנה הלא ברורה הזו.
״לא,״ שובר האיש את שתיקתו. ״מה אתה עושה פה?״
ידו של האיש מוצאת מתג חשמל. קליק רך לפני שאור עז מציף את החדר.
אישוניו של וויל מתרגלים למצב החדש שבריר שנייה לאט מדי. עכשיו הוא מבין שראה את האיש הזה לפני כן, לא מזמן, אבל לא מצליח להיזכר היכן או מתי בדיוק. ההכרה בכך גורמת לו תחושת תבוסה יותר מאשר הרגשת ניצחון. כאילו גילה שאיבד משהו.
״מי אתה, וויל רודס?״
אין שמץ של מבטא באנגלית של האיש, ארגנטיני או אחר. זה אמריקאי בשרני גדול שממשיך לצעוד לעבר המיטה, לקראת וויל, באיטיות מבשרת רעות.
זה לוקח זמן מה. החדר מרווח, מרוהט להפליא, מקושט ומאובזר במיני פריטים ייצוגיים של אזור הפמפס כמו קרניים תלויות ושטיחונים מעור פרה. החדר הזה נועד להזכיר לאורחים אמידים היכן הם נמצאים ומדוע באו עד הלום, כשיכלו לנסוע לכל מקום אחר. וויל התאכסן בגרסאות רבות של החדר הזה בכל העולם, ותמיד על חשבונו של מישהו אחר.
״אתה שודד אותי?״ וויל אומד במהירות את הדברים בעלי הערך שהוא עלול לאבד. הסיכום אינו מרשים. ״או שאתה חוטף אותי?״ רק חובבנים עם מידע לקוי ביותר ייקחו את הסיכון העצום שבחטיפתו של וויל רודס. במקרה הטוב הם יקבלו סכום זעום, וגם זה לא בטוח. האיש הזה לא נראה חובבן עם מידע לקוי.
הפולש מגיע סוף־סוף אל מיטתו של וויל ושולח יד אל כיס הז׳קט שלו. וויל בורח מפני האיום הפוטנציאלי שנשלף מכיסו של האיש הזה, באמצע הלילה, בסוף העולם, רחוק מביתו, מאשתו, מחייו.
אם היו לוויל ספקות לפני כן, הם נעלמו כלא היו. הוא משוכנע כעת שעשה טעות נוראה הערב. כל העניין נראה פשוט מדי, מושלם מדי. הוא היה אידיוט.
״תראה,״ אומר האיש ומושיט את זרועו, מחזיק משהו, מקפיץ קלות את פרק כף היד ומכשיר סמארטפון נופל לתוך כף ידו של וויל.
וויל מציץ במסך. תמונה דוממת. ערפל מטושטש, אור קלוש באפלה, צורות בלתי מזוהות באתר בלתי ידוע. ״מה זה?״ הוא שואל.
״תלחץ על play.״
וויל נוגע במסך וכפתור הפעלה מופיע. השפה החדשה שכולנו כבר דוברים בה. הוא לוחץ על המשולש הקטן וסרטון מתחיל להתנגן: אישה עירומה יושבת בפישוק רגליים על גבר, ירכיה נעות מעלה־מטה כמו עגורן שיצא מכלל שליטה. סיטואציה מסוכנת. וויל צופה בסרטון במשך שתי שניות. זה מספיק לו כדי לפענח את זהות המשתתפים בסרטון שאיכותו דלה, התאורה בו אפסית, זווית הצילום אלכסונית והסאונד מעוות. הוא נוגע בקצה אצבעו בכפתור המרובע והתמונה קופאת. גבה של האישה מקומר, ראשה מוטל לאחור, פיה פעור באקסטזה. ככל הנראה זו אקסטזה.
וויל אינו מופתע לחלוטין מכך שמשהו כזה קרה, אם כי הסוף המסויים הזה נראה לו מוגזם. סוף רע נטול פרופורציות. סוף רע לא הוגן. ואולי זה — מה שלא יהיה עכשיו — זאת בדיוק ההגדרה הנכונה וההולמת של סוף רע ומר.
מוחו עובר במהירות על חופן של אפשרויות, ואז הוא מגיע להחלטה פזיזה בכורח הנסיבות. הוא חוכך בדעתו להתלבש, אבל יודע שעם בגדים הוא עלול להיראות כמו איום. עם מכנסי פיג׳מה בלבד לגופו הוא קורבן שיעורר אהדה אצל איש האבטחה שייקרה בדרכו, יש לקוות. המלון החדש הזה לוקח את ענייני האבטחה ברצינות ושואף להבטיח שקט נפשי ללקוחותיו המגה עשירים, עם שומרים מסביב לשעון וקשר ישיר וקרוב עם המשטרה.
וויל מושיט את ידו כדי להחזיר לאיש הגדול את הטלפון, ומתגלגל לעבר צד המיטה.
המשחק מתחיל.
כאשר האיש שולח יד לאסוף את המכשיר, וויל משליך אותו לצדו השני של החדר. הפולש מסתובב כדי לעקוב אחר מעופו של הטלפון — ונחיתתו בקול תרועה, שבר וסדיקה — בעוד וויל מזדקף, מטיל את כובד משקלו כנגד הזר, מפיל אותו, נוחת מעליו בפישוק רגליים, אגרוף לפנים, עוד אחד, ודם זורם מהאף של הפולש.
וויל מזנק, כמעט שאינו מרגיש את שריריו. מחזור הדם שלו מוצף בהורמונים של הישרדות. הוא טס מבעד לווילונות הפתוחים ומוצא עצמו על מדשאה לאור ירח, יחף וללא חולצה. הוא רץ על הדשא הצונן עם אגלי הטל הנעימים, לעבר האורות הזוהרים של המבנה המרכזי, לקראת שומרי הביטחון עם כלי הנשק ומכשירי הקשר אל המשטרה, שלכל הפחות יעכבו את הפולש בזמן שלוויל תהיה הזדמנות להתקשר למישהו. הוא מרגיש כמעט מלא ביטחון, כמעט שם...
ואז האגרוף מגיע משום מקום.
וויל מועד לאחור, מאבד לגמרי את שיווי משקלו, צונח על אחוריו בעת שרגליו מתנופפות באוויר, ולפתע נדמה לו שהוא רואה אישה — את האישה — עומדת מעליו ומגישה מהלומת מחץ מפוארת.
עורפו של וויל נחבט בקרקע, והכול נעשה שחור משחור.
