יום חמישי, אור לט"ו סיון תשע"ד, 13 ביוני 2014
באותו לילה השעה היתה קרובה לאחת אחר חצות.
סיימתי את ההכנות לשבת, בישולים, ניקיון - דברים שבשגרה,
שגרתי כל כך עד שאיני מצליחה להיזכר במה שעשיתי באותם הרגעים, להיכן נדדו המחשבות באותה השעה, במה היה עסוק ראשי...
בטח שלא דמיינתי את שעלול לקרות.
לפעמים המציאות עולה על כל הזיה.
זה שנים שאני נוהגת לסיים את ההכנות לשבת ביום חמישי כדי לפנות את יום המחרת לזמן של זוגיות, לבילוי או לסידורים. באותו שבוע קבענו פגישה ביום שישי בבוקר בחנות של מוצרי קרמיקה כדי להתקדם בבנייה המעסיקה אותנו תקופה ארוכה.
מותשת מעמל היום נשכבתי במיטה. נים לא נים אני שואלת את אופיר בעלי היכן גיל־עד, הרי אמר שהוא בדרך הביתה.
בעיניים חצי עצומות, כשטרדות היום מנסות לפנות מקום לשינה שתיתן כוח, עונה אופיר שהוא בדרך.
"בדרך? מתי הוא יצא?" אני שואלת.
אופיר עונה שדיבר עם גיל־עד בשעה תשע בערב, וגיל־עד אמר שיצא הביתה לקראת השעה עשר.
שלוש שעות עברו מאז.
"תתקשר אליו," אני מבקשת בפשטות.
"התקשרתי, הוא לא עונה."
משהו בתוכי זע בחוסר מנוחה - גיל־עד לא עונה? תמוה. גיל־עד תמיד עונה או שולח הודעה.
"כדאי לוודא עם אחד החברים, לפני שאנחנו נרדמים, שהוא אכן יצא ולא שינה את התוכניות," אני אומרת וממקמת את עצמי לקראת שינה.
"השעה אחת בלילה, את בטוחה? הוא בוודאי יגיע כל רגע."
"החברים בישיבה ערים, זה בסדר," אני משיבה, רוצה לדעת אם הוא בדרך או החליט להישאר בישיבה.
טלפון לאחד החברים מסיר את הספק הקטן ומעלה ספקות גדולים יותר.
החברים מספרים שגיל־עד אכן יצא מהישיבה בעשר. הזמן הרב שחלף אמנם מדאיג, אבל עדיין סביר; ועם זאת, שנינו מזנקים מהמיטה, מבקשים לחפש את גיל־עד באחד הצמתים, אולי נתקע בדרך.
אנחנו מתלבשים בזריזות ונכנסים לרכב. נוסעים לכיוון צומת שילת המהווה מעבר בלעדי לכל מי שעושה דרכו לטלמון מכיווּן ירושלים וגוש עציון.
אני לא אמא היסטרית, אבל משהו לא התיישב בדעתי.
במציאות הרגילה - בכל דבר צפוי מסתתר הלא צפוי; עד כמה לא צפוי יתברר לנו בשעות, בימים ובשבועות שיבואו.
שיראל בתנו הבכורה, שעוד ערה, פותחת חמ"ל טלפוני. גם אצלה לא מתיישבים הדברים. אולי שינה כיוון? אולי נסע לירושלים? החברים בישיבה חשים שמשהו אינו כשורה. גיל־עד אחראי מאוד ותמיד מעדכן בתוכניות שלו.
מי שלא מעדכן אותנו בתוכניותיו זה בורא העולם.
אילו רק ידעתי, הייתי עותרת על גיל־עד לבית דין של מעלה, מתחננת, מתפללת בתפילה, קורעת את השמים... אבל כדרך בני אנוש, מה שידעתי באותו הלילה לא ידעתי קודם, ומה שאני יודעת היום - לא ידעתי אז. ואולי צריך להפסיק לחשוב שהחיים מובנים מאליהם ולנצל בכל יום את ההזדמנות לבקש מבורא עולם לשמור על ילדינו ועלינו.
בזמן הנסיעה לצומת שילת, שיראל מעדכנת שגיל־עד יצא עם חבר מהכיתה, נפתלי פרנקל, וגם הוא לא עונה לטלפון הנייד.
ובבית של נפתלי?
את נפתלי ואת משפחתו לא הכרנו, שיחה אחת לשירות 144 מלמדת אותנו שיש חמש משפחות בשם פרנקל ביישוב נוף איילון. החברים משיגים את המספר המבוקש, אבל אצל משפחת פרנקל אין מענה. השעה קרובה לשתיים בלילה. גיל־עד לא נמצא בצמתים והעובדה שהנערים לא עונים ולא שוהים אצל אף חבר, לפי הבדיקה שעשינו, מובילה אותנו היישר לתחנת המשטרה במודיעין.
בפעם הראשונה בחיי אני מוציאה מפי את המילים "הבן שלי נעדר" ומנסה לתת לשוטר שמולי את התחושה שמדובר באירוע אמת. תחושה שבמשך כל הלילה ננסה להעביר לגורמים השונים הנדרשים להיכנס לפעולה. בתחנה מקבלים את פנייתנו ברצינות רבה, מדווחים על פתיחת אירוע ושולחים ניידת לבית משפחת פרנקל לברר שמא החליטו הנערים לישון הלילה בנוף איילון.
בשעה שלוש לפנות בוקר מעדכנים השוטרים: שלילי, הנערים אינם שם. משפחת פרנקל מתעוררת למציאות כואבת של אי־ודאות בנוגע לבן נפתלי.
היעדרותם של הבנים והעובדה ששניהם אינם זמינים בטלפונים הניידים מובילות לאיכון המכשירים שלהם. כלומר, הפעלת אמצעים אלקטרוניים לאיתור מיקומם האחרון של הניידים במטרה לנסות לאתר את מיקומם של הבנים.
בשעה ארבע לפנות בוקר אנו מיודעים כי האיכון הסלולרי מוביל היישר לצומת יהודה הסמוך לחברון, הממוקם רחוק מאוד מביתנו שבטלמון והפוך מכיוון הנסיעה שלהם. הידיעה המתקבלת מאששת את החשש הכבד לגבי גורל הבנים; חשש שהלך והתעבה אט־אט; חשש שהיה מלווה באופטימיות רבה; חשש שלצערנו הרב הפך למציאות כואבת ביותר.
אופיר מתקשר למוקד בנימין ולמוקד גוש עציון ומבין שהדיווח שלנו עוד לא הגיע לצינורות הנכונים, שהמערכת עוד לא מפנימה את משמעות האירוע.
התחושה פשוט מצמררת - כל דקה משמעותית, וחיי הבן שלנו וחייו של נפתלי (על איל עדיין לא ידענו בשלב זה) תלויים על חוט השערה.
ביום־יום אנחנו אנשים רגילים, אזרחים מן השורה. אין לנו קשרים ומעולם לא נזקקנו להם. כעת אני חשה צער על חסרונם. למי אפשר להתקשר באמצע הלילה, שיתייחס ברצינות לעניין?
עוד שיחה ועוד שיחה, בסך הכול חמישים וארבע שיחות למוקד, למשטרה ולצבא. שעתיים שהן נצח, שעתיים שיתבררו בהמשך כחלק הקל יותר של המסע שניאלץ לעבור.
בשעה שש בבוקר אופיר משתף אותי שהצבא והשב"כ נכנסו לתמונה ושכנראה צריך לדעת עם מי להיחטף, כי אבא של נפתלי עובד במשטרה ועכשיו העניינים מתחילים לזוז.
אנחנו מחליטים להתפצל. אחרי שעות ארוכות של שהייה בתחנת המשטרה במודיעין, אופיר נוסע עם אבי פרנקל, אביו של נפתלי, לאזור גוש עציון כדי לראות שהחיפושים נכנסים להילוך גבוה, ואני עולה על רכב הסעות תלמידים, שמגיע מצומת שילת ליישוב, כדי לחזור הביתה אל הבנות.
אני מתיישבת במרחק כמה כיסאות מהנהג הלא מוכר, מבקשת להיות לבדי עם מחשבותי.
דמעות זולגות על לחיי. אני מסרבת להאמין שהאפשרות שגיל־עד נחטף אכן ממשית. הדאגה גוברת, כובשת לה מקום בתוכי.
חוסר אונים ודמעות.
הנהג פונה אלי ומבקש להרגיע אותי: "גברת, את לא צריכה לדאוג. נשים רבות מצטרפות אלי כשאני מגיע ליישוב משילת, זה בסדר גמור."
המילים מעלות חיוך על שפתי ואני משתפת אותו בדאגה הבלתי־נתפסת: הבן שלי לא חזר הביתה ואיני יודעת את נפשי מרוב דאגה.
המילים אינן מושבות ריקם. מתברר שהנהג ישתף בדאגה שלי את המורות ואת התלמידות בהסעה לבית הספר. בנותי על ההסעה, הן אינן יודעות ממני דבר, ולמרבה המזל לא ישמעו אותו.
