שטיינברגים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 36 דק'

לאה רוזנברג

לאה רוזנברג (נולדה ב-4 בנובמבר 1945 בבולגריה) היא אשת חינוך וסופרת. 

בשנת 2017 הוציאה לאה רוזנברג את ספרה הראשון "שטיינברגים".

תקציר

'שטיינברגים' הוא ספר על בני אדם שמחפשים את המילים שאבדו להם, ועל מילים מעוררות געגוע, שמחפשות לעצמן בני אדם שישמיעו אותן. וכמו גיא, גיבור הסיפור "דרך שתי נקודות", עליהם  ללמוד שדרך שתי נקודות עובר הרבה יותר מקו ישר אחד: עוברים שם לפעמים גם ג'ירפה, שולחן או פומפייה, מלחייה או מעבר חצייה, ולפעמים בדידות או אהבה גדולה.  
 
הדמויות שגודשות את שטיינברגים – שרה שנולדה ללא אוזן שמאל, אסתר שבחרה לגור במעלית, רונית שאי אפשר להחזיר לחנות, וגם גדי והרצל ופרופסור ארמוסה וריבה וציפורה וכל השאר – התייצבו בפני היוצרת שלהם, לאה רוזנברג, ודרשו ממנה לספר את סיפורן: להציב מול כל אחת מהן מראה עשויה ממילים שתפענח את ההיגיון הזר והמוזר של חייהן. 
 
לאה רוזנברג היא מספרת-מכשפת, ולכן סיפוריה דומים לכדורי בדולח ואולי למשקפי פלא, שאפשר לראות דרכם הרבה יותר ממה שניכר על פני השטח. הסיפור מגדיל את הדמות לאין שיעור, או להפך: מקטין אותה, מותח ומכווץ את תוויה, הופך אותה למוזיקה של ורדי או של שנברג, לקו או לצבע, לגיבורה של אגדה או לדמות מסרט מצויר, מתוך תקווה לתפוס את המהות האבודה שנלכדה בה, לשחרר געגוע חנוק או לחשוף יופי פראי שנשכח והושתק.
 
לאה רוזנברג עוסקת בחינוך.

פרק ראשון

עוּבר־מילה
 
היא נתקעה אי שם בתוכה בין הבטן לגרון, כמו כדור גומי צבעוני וקטן שמקפיצים בלי שום סיבה, מוּכרת כמו געגוע ישן, שבר מנגינה שנתקע בראש, נעימה ומטרידה כמו ריח של פלפלים קלויים ביום שישי.
היא יודעת שהיא יודעת מהי, ובכל זאת משהו בה נותר בלתי ממוקד: ההברות אינן מתחברות בסדר הנכון, כמו תמונה מרוחקת במבטו של קצר־רואי.
מילה די קצרה, הברה או שתיים, לכל היותר שלוש.
היא בבטן, המילה. עכשיו היא בטוחה.
לא בראש. לא על השפתיים. בבטן.
והיא מרגישה שהיא חייבת לשלוף אותה משם, חייבת לגעת בה, למשש, לטעום, להריח.
זאת המילה שלה. היא אינה יכולה לוותר עליה. היא כבר יודעת שתזדקק לה בהזדמנויות לא מעטות, כשהמילים יברחו בדיוק כשצריך אותן, ככיסוי למבוכה ואפילו כדי להשלים תשבץ.
והמילה — היא חבויה לה אי שם. במעמקים. ואולי לא חבויה לגמרי אלא מתכרבלת, חשופה בסתר, תקועה. כמו עוּבר חי שהחליט לא לצאת, לא לשנות מצב צבירה, לא להיחשף לאלימות האור.
עובר שאינו רוצה להיות שלב בדרך למשהו אחר, אלא להישאר מה שהוא: עוּבר־מילה.
המילה שלה היא עובר־מילה, עכשיו היא יודעת.
היא פונדקאית של עובר־מילה שאינו רוצה להיות מילה.
היא יודעת שזהו עובר ולא עוברית. עובר־מילה קטן, עקשן, עגלגל, לא כל כך חמוד, דעתן, שמתבצר בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא, ובכל זאת איכשהו מנחם, ״לא מתוכנן אבל רצוי״, כמו שמקובל להציג עוברים כמותו.
היא תקרא לו מנחם, החליטה.
וברגע שקראה לו בשמו נדמה היה לה שעיניו נפקחות, והן מביטות בה מבפנים במבט אוהד, שבע רצון לא רק משמו, אלא גם ממה שהוא רואה.
המנחם הזה מרוצה, היא חושבת. אני מוצאת חן בעיניו.
ובעודה חושבת את המילים, נעצמו עיניו של מנחם והכאב שוב התנחל בבטנה.
מי זה המנחם הזה?
היא יודעת שאילו יכלה לגעת בו, הייתה חשה בקרירותם הנעימה של ה״זהבים״ שעטפו את סוכריות השוקולד בילדותה, ובחמימותו הנעימה של המוך שנתלש ונאסף במיומנות ובאהבה מהסוודרים בצבעי פסטל שהפכו לשטיחים זעירים, אווריריים.
תחושה של עונג מרוכז בכריות האצבעות, בקוטב של העצבים.
כשהיא מנסה לדבר אליו הוא מתכרבל בבטנה, מושך עליו את שמיכת ה״זהבים״ המלאה במוך, והכאב שוב נעשה עמום, כמעט נעים.
אולי היא תפתח לו עמוד־פרופיל ברשת חברתית:
נולד: לא נולד.
מין: זכר.
נמצא: אי שם בבטן.
מרגיש: כואב/נעים.
שם: מנחם.
פקח עיניים לראשונה: כשקראה לו בשם.
צורה: עגלגל כמו כדור צבעוני. גמיש.
מידות: בין הברה לשלוש.
סטטוס: בהמתנה.
תכונות עיקריות: פולש, חצוף, עקשן, מפתיע. שייך במקצת.
אולי יש לה עוד עוברי־מילים כאלה שממתינים לתורם, מתרפקים כמו גורי חתלתולים על גלי כסף, משתובבים ומשתתקים כשמנסים לומר אותם. אבל בכל פעם שהיא מנסה לשלוף אחד מהם, הוא נאחז בציפורניו באחיו הנמלטים וזועק לעזרתם. הוא לא רוצה להפוך מעובר־מילה חי ונושם למילה מתה.
להפוך מבשורה למאובן.
הוא רוצה להישאר אִתם: הבטחה עמומה ומייסרת.
הם רואים מה קורה למנחמים אחרים כאלה כשהם יוצאים מפיה, איך היא משתמשת בהם ואחר כך זורקת, ממש כמו טישיו, למשל:
״ראיתי את... נו, איך קוראים לו... המנחם הזה ברחוב,״ ולפעמים:
״בא לי משהו טעים, לא ממש מתוק אבל... מנחם.״
אולי במקום לנסות ולהוציא אותם החוצה, היא תקפוץ אליהם לביקור, תיכנס פנימה בזינוק אל בריכת עוברי המילים.
כשחשבה על בריכת עוברי המילים ברחמה, הרגישה איך פטמותיה מתמלאות בדם.

לאה רוזנברג

לאה רוזנברג (נולדה ב-4 בנובמבר 1945 בבולגריה) היא אשת חינוך וסופרת. 

בשנת 2017 הוציאה לאה רוזנברג את ספרה הראשון "שטיינברגים".

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 36 דק'
שטיינברגים לאה רוזנברג
עוּבר־מילה
 
היא נתקעה אי שם בתוכה בין הבטן לגרון, כמו כדור גומי צבעוני וקטן שמקפיצים בלי שום סיבה, מוּכרת כמו געגוע ישן, שבר מנגינה שנתקע בראש, נעימה ומטרידה כמו ריח של פלפלים קלויים ביום שישי.
היא יודעת שהיא יודעת מהי, ובכל זאת משהו בה נותר בלתי ממוקד: ההברות אינן מתחברות בסדר הנכון, כמו תמונה מרוחקת במבטו של קצר־רואי.
מילה די קצרה, הברה או שתיים, לכל היותר שלוש.
היא בבטן, המילה. עכשיו היא בטוחה.
לא בראש. לא על השפתיים. בבטן.
והיא מרגישה שהיא חייבת לשלוף אותה משם, חייבת לגעת בה, למשש, לטעום, להריח.
זאת המילה שלה. היא אינה יכולה לוותר עליה. היא כבר יודעת שתזדקק לה בהזדמנויות לא מעטות, כשהמילים יברחו בדיוק כשצריך אותן, ככיסוי למבוכה ואפילו כדי להשלים תשבץ.
והמילה — היא חבויה לה אי שם. במעמקים. ואולי לא חבויה לגמרי אלא מתכרבלת, חשופה בסתר, תקועה. כמו עוּבר חי שהחליט לא לצאת, לא לשנות מצב צבירה, לא להיחשף לאלימות האור.
עובר שאינו רוצה להיות שלב בדרך למשהו אחר, אלא להישאר מה שהוא: עוּבר־מילה.
המילה שלה היא עובר־מילה, עכשיו היא יודעת.
היא פונדקאית של עובר־מילה שאינו רוצה להיות מילה.
היא יודעת שזהו עובר ולא עוברית. עובר־מילה קטן, עקשן, עגלגל, לא כל כך חמוד, דעתן, שמתבצר בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא, ובכל זאת איכשהו מנחם, ״לא מתוכנן אבל רצוי״, כמו שמקובל להציג עוברים כמותו.
היא תקרא לו מנחם, החליטה.
וברגע שקראה לו בשמו נדמה היה לה שעיניו נפקחות, והן מביטות בה מבפנים במבט אוהד, שבע רצון לא רק משמו, אלא גם ממה שהוא רואה.
המנחם הזה מרוצה, היא חושבת. אני מוצאת חן בעיניו.
ובעודה חושבת את המילים, נעצמו עיניו של מנחם והכאב שוב התנחל בבטנה.
מי זה המנחם הזה?
היא יודעת שאילו יכלה לגעת בו, הייתה חשה בקרירותם הנעימה של ה״זהבים״ שעטפו את סוכריות השוקולד בילדותה, ובחמימותו הנעימה של המוך שנתלש ונאסף במיומנות ובאהבה מהסוודרים בצבעי פסטל שהפכו לשטיחים זעירים, אווריריים.
תחושה של עונג מרוכז בכריות האצבעות, בקוטב של העצבים.
כשהיא מנסה לדבר אליו הוא מתכרבל בבטנה, מושך עליו את שמיכת ה״זהבים״ המלאה במוך, והכאב שוב נעשה עמום, כמעט נעים.
אולי היא תפתח לו עמוד־פרופיל ברשת חברתית:
נולד: לא נולד.
מין: זכר.
נמצא: אי שם בבטן.
מרגיש: כואב/נעים.
שם: מנחם.
פקח עיניים לראשונה: כשקראה לו בשם.
צורה: עגלגל כמו כדור צבעוני. גמיש.
מידות: בין הברה לשלוש.
סטטוס: בהמתנה.
תכונות עיקריות: פולש, חצוף, עקשן, מפתיע. שייך במקצת.
אולי יש לה עוד עוברי־מילים כאלה שממתינים לתורם, מתרפקים כמו גורי חתלתולים על גלי כסף, משתובבים ומשתתקים כשמנסים לומר אותם. אבל בכל פעם שהיא מנסה לשלוף אחד מהם, הוא נאחז בציפורניו באחיו הנמלטים וזועק לעזרתם. הוא לא רוצה להפוך מעובר־מילה חי ונושם למילה מתה.
להפוך מבשורה למאובן.
הוא רוצה להישאר אִתם: הבטחה עמומה ומייסרת.
הם רואים מה קורה למנחמים אחרים כאלה כשהם יוצאים מפיה, איך היא משתמשת בהם ואחר כך זורקת, ממש כמו טישיו, למשל:
״ראיתי את... נו, איך קוראים לו... המנחם הזה ברחוב,״ ולפעמים:
״בא לי משהו טעים, לא ממש מתוק אבל... מנחם.״
אולי במקום לנסות ולהוציא אותם החוצה, היא תקפוץ אליהם לביקור, תיכנס פנימה בזינוק אל בריכת עוברי המילים.
כשחשבה על בריכת עוברי המילים ברחמה, הרגישה איך פטמותיה מתמלאות בדם.