לב מקוון

מבוא

 

קץ נישואי היה אירוע פתאומי ובלתי צפוי, קצת כמו הסצנה ההיא מ׳שובו של הנוסע השמיני׳, כשג׳ון הארט יושב ואוכל לו ספגטי בנחת עם צוות החללית, ופתאום פורצת מתוך חזהו מפלצת תינוקת שמשאירה את כולם המומים ומגואלים בדם. בעלי לשעבר התאהב במישהי אחרת, וזהו זה. עכשיו אני כבר יכולה לומר ״וזהו זה״, אבל לא אעמיד פנים שלא נדרשו לי זמן וגם הרבה מאוד עליות ומורדות כדי להגיע לשלב שבו אצליח להגות את צמד המילים הזה. בזמנו הרגשתי שזה לא אמיתי, כי היינו נשואים המון זמן. אבל אז, כשהתחלתי לצאת לדייטים בתקווה להתעודד, המצב נעשה סוריאליסטי עוד יותר. כמו שעוד תראו, החיים שלי הפכו למעין גרסה של ׳אליס בארץ הפלאות׳. המסע שיצאתי אליו – ומבחינתי זה אכן מסע – היה מוזר, מצחיק, קשה, מטורף, מורט עצבים ובסופו של דבר גם… (אבל בלי ספוילרים). חייתי את עולם ההיכרויות ברשת כמעט שנתיים, ולא אגזים אם אומר שזה עיצב את האישיות שלי ושאני שונה מאוד היום במובנים רבים מהאישה שהייתי פעם, ובמובנים רבים אני גם אוהבת אותה יותר מהאישה שהייתי פעם.

 

ההיכרויות היו תרופה חזקה שבלעתי בתקווה לרכך פינות של עצב וייאוש. לא היה קל לשרטט את קו הגבול בין שנות הנישואים ובין ההכרזה על עצמי כפנויה, ולא שדילגתי על שלב השתייה לשוכרה.

 

כי כשמישהו מכריז שהוא עוזב אותך לעד, זה הלם פיזי. זה רעש אדמה שמתחיל מהמוח ומהדהד לתוך העצמות שלך. זה גרוע כמעט כמו שיאמרו לך שאת חולה במחלה סופנית (גם אם בעצם יש לזה תרופה, ובסופו של דבר אין ספק שתחלימי). זה מתחיל בהכחשה, ממשיך בזעם, ומוביל להשלמה. ההכחשה היא כמו טפיל שמנסה להתיישב בתוכך, והזעם שבא בעקבותיו הוא כמו גוזל רעב תמיד של קוקייה. לאחר מכן מגיעה ההשלמה, ובשלב זה את כבר רוצה למצות את המיטב, לקום בבוקר ולהמשיך בחייך. השלב הבא הוא התחדשות, וזו חוויה כואבת, כי זה אומר שאת צריכה לחיות באמת ובתמים, לבטוח שוב ולהיות פגיעה – וזה עלול לכאוב.

 

אז כבר הגעתי לאותה נקודה לאחר שהחלמתי מספיק, ולאחר שמיציתי את שלב הוודקה בשעות היום – וודקה עם ליטרים של גלידה וגם בכי תוך כדי צפייה בתוכניות של קניית נדל״ן (זה נורא להיות קלישאה, אבל זה מה יש) – כשחשבתי לעצמי, אז מה עכשיו? אז מה עכשיו? וזה כבר היה סימן טוב. כי זה היום הראשון שבו את מביטה קדימה, ולא רק לאחור. זה לא אומר שהפסקתי להתרפק, אבל התחלתי להביט קדימה ולתהות מה צופן לי העתיד. מאז ומתמיד דמיינתי שאחלוק את העתיד שלי עם בעלי, אבל עכשיו עמדו בפני דרכים רבות, התפצלויות רבות, שטיפסו אל מרומי גבעות וצנחו לתוך גאיות והובילו אל הלא־נודע. לראשונה חשבתי לעצמי שלא אוכל להישאר אומללה למשך שארית חיי, ופתאום הבנתי שזה תלוי רק בי. אז העפתי את הוודקה, את הגלידות שערמתי במקפיא ואת תוכניות הזבל בטלוויזיה. עשיתי תספורת וצבע, קניתי שמלה חדשה והלכתי לחנות הספרים. ישבתי על ספסל בפארק עם הספרים שלי בתוך שקית (לא כולם היו ספרי עזרה עצמית, אגב), הפניתי את פני אל שמש ראשית האביב, והחלטתי שאני צריכה לפגוש אנשים חדשים – ובמילים אחרות, גברים.

 

העולם היה מלא זוגות, וגם אני רציתי להיות המחצית של אחד מהם. זו הייתה המשימה. זו הייתה האבחנה שלי, התרופה הנחוצה. לבי נשבר ונזקק לאיחוי. הייתי זקוקה לאיחוי לב. העולם היה מלא זוגות, ונדמה שכולם היו שקועים באושר הפרטי שלהם. הצעירים שבהם לא הטרידו אותי, אלה שמתגפפים בתור לקולנוע, אבל אלה שהיו באמצע החיים דווקא כן הטרידו אותי – במיוחד הזוגות האמידים וכסופי השיער שהחזיקו ידיים באמצע הרחוב. מצאתי דוגמה מושלמת בבית הקפה שאהבתי לשבת בו בסופי שבוע: זוג שחזר זה עתה מחופשה. הם שוחחו על הגעגועים לאור המיוחד של האי ולברכת השחייה שלהם. היא ענדה את הצמיד שהוא קנה לה, שבהק בטורקיז על זרועה השזופה. הטריד אותי לא פחות גם מגזר הפנסיונרים האמידים פחות: נדמה שהעולם היה מלא זוגות מבוגרים, לא שזופים ולא יפים ומרושלים בלבושם, שרק רצו להיות ביחד עד שהמוות יפריד ביניהם. ופתאום הנאמנות הפשוטה הזאת ריגשה אותי עד דמעות. שברון הלב שלי היה כמעט הורמונלי, כמו תסמונת טרום־וסת בלתי פוסקת. התקשיתי להעלות בדעתי שיש איזשהו סיכוי למצוא מישהו שארגיש אתו טבעי כל כך ונכון כל כך כמו שהרגשתי פעם לצד בעלי. אבל ידעתי שעלי לעשות משהו, גם אם יתברר שזה רק שלב ביניים עד שאלמד להיות מאושרת לבד.

 

חברה הציעה לי לנסות היכרויות ברשת. היא עצמה כבר קפצה למים ומצאה מישהו נחמד. לדבריה, רוב הגברים במאגר הרשת הם אנשים משעממים או תימהוניים או מטורפים או חולי אהבה (חשבתי לעצמי שהיא בטח מגזימה). אבל זה נשמע מהנה הרבה יותר מלילות אינסופיים בנעלי בית עם בקבוק שיראז וסודוקו, ורק כלב כבן שיחה. דייטים ברשת! לא ממש בשבילי. לא הייתי הטיפוס המתאים להיכרויות ברשת: לפחות בזה הייתי בטוחה. קראתי כמה מסיפורי הזוועה הנפוצים, וגם שמעתי על שוק הבשר, על פרפרים ושחקנים, על גברים נשואים, על פסיכים ועל רמאים. אבל חשבתי לעצמי שיהיה מטופש לא לחפש, אז גלשתי קצת בכמה אתרים במשך שבוע (הוזמנתי להירשם חינם! אם כי לא לענות למודעות, כפי שהתברר בדיעבד, אחרי שכבר נעניתי להצעה). העברתי את הזמן בהצצה ובצפייה מן הצד, מבועתת ונרגשת בדיוק באותה מידה, אבל העובדה שהייתי נרגשת הפתיעה אותי. היו פרופילים של גברים שסקרנו אותי: גברים שנונים עם פנים חביבות ומקומטות, שצלחו את משוכת הכבוד הכרוכה בשיווק עצמי ונרשמו לאתר. משקפצתי גם אני לתוך המים, ניעורה בי תחושה חזקה שאני חלק ממשהו. היא הייתה מוזרה ונוקבת, התחושה הזאת. הרגשתי שאני חלק מנהר גדול של אנשים שהחיים הלמו בהם, אך הם נותרו אמיצים ונחושים. אנשים שהיו נועזים דיים כדי לצאת ולחפש אהבה בדרך הדיגיטלית והחדשנית הזאת, להסתכן בהשפלה, בכישלון ובלעג ובכל זאת להישאר נחושים ולהמשיך לשחות נגד הזרם. הייתי מודעת היטב לסיכוי שאתקל בכל השלושה – השפלה, כישלון ולעג – אבל הרגשתי בודדה ורעבה, ולא רק לחברה גברית. הרגשתי בודדה באופן כללי. האומללות היא גלמודה, ולא יכולתי להמשיך לדבר על זה או להמשיך לטחון את הנושא בראשי ולהרגיש תקועה. הרגשתי צורך לשבור את המעגל ולהתחיל מהתחלה, לפתוח דף חדש. התהליך המוזר של בחירת מאהב ואולי גם בן זוג לחיים מתוך קטלוג מקוון – בואו נקרא לילד בשמו – לכל הפחות ירחיב את עולמי הצר כעולם נמלה, והרגשתי צורך עז בשינוי רדיקלי או לפחות בהסחת דעת. האם אהבה שנייה בכלל אפשרית? והאם אהבה שנייה שתימצא באתר היכרויות מקוון היא בכלל אפשרית? זה לא נשמע סביר. אבל מה יכולתי לעשות? להמשיך ולהרקיב בבית, לאכול חטיפים ולצפות בשידורים חוזרים של ׳מיס מרפל׳?

 

אז החלטתי לנסות. אחרי הכול, מה היה לי להפסיד? נרשמתי לאתר הגדול ביותר מבין האתרים ללא תשלום, מילאתי את השאלון, העליתי תצלום שרמז על עומק נסתר, והקדשתי שעתיים לכתיבת הפרופיל שלי ולליטושו, לזיקוק ניסיון החיים ותחומי העניין שלי לפיסות קטנות של מידע שהעניקו הצצה מרתקת לעולם הפנימי שלי (כך לפחות חשבתי).

 

למרבה השמחה, כעבור חצי שעה כבר היו לי שתי הודעות. בראשונה נכתב: ״שלום, סקסית. הייתי רוצה למשש אותך. אבל קודם כול, אפשר לשאול – את אוכלת בשר? אין סיכוי שאנשק מישהי שצורכת בשר של בעלי חיים מעונים.״ ובשנייה נכתב: ״היי. אני רואה לפי התמונה שלך שיש צללים בלבך. אולי אוכל לעזור.״ לחצתי על ״השב״ ושאלתי אותו איך הוא מתכוון לעשות את זה. ״אאיר עלייך אור גדול,״ הוא כתב בתגובה. התנתקתי, ואז ישבתי דקות ארוכות ובהיתי במסך. לבסוף התחברתי שוב כדי לראות אם מישהו נוסף שלח לי הודעה. מצאתי הודעה מבחור בשם פרדי. היא כללה רק ״היי״ ותשע נשיקות. הצצתי בפרופיל של פרדי, שכלל רק שני משפטים: ״בחור כן ואכפתי שאוהב מגע ומחפש אישה חושנית. בבקשה – בלי טורפות, בלי רודפות בצע, בלי שקרניות ובלי בוגדניות.״

 

חשבתי לעצמי שאולי אני צריכה אתרים נוספים ומאגר רחב יותר, אז נרשמתי לכל אתר שווה שיכולתי למצוא ולהרשות לעצמי. תשעה אתרים בסך הכול (עם הזמן צמצמתי אותם לארבעה עם גיחות פה ושם לאתר חמישי ושישי. ואז, בשלב השני והנואש משהו, הוספתי עוד שמונה). זה היה פרויקט יקר למדי. היכרויות ברשת הן עסק משתלם ביותר, וקל להבין מדוע. בסיכומו של דבר, זהו רווח קל. אם רק תבנה את האתר, הם כבר יבואו: כל מה שצריך הוא ליצור מנוע חיפוש ומערכת מסרים, ואז לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לאנשים להיות זה עם זה. זה כמו אולם ריקודים גדולים רק בלי הריקודים. או בלי הלהקה. או בלי האולם. ברוב המקרים את משלמת רק על הגישה למסד הנתונים, גם אם בכמה אתרים יטענו שהם עובדים קשה כדי להתאים לך בן זוג בהתאמה ״מדעית״ באמצעות שאלונים של מאות שאלות (כמו שכבר תראו, אצלי זה לא עבד).

 

החלטתי להיות פרו־אקטיבית וליזום כמה שיחות במקום לשבת ולחכות שהגברים יפנו אלי, כי רוב הגברים פשוט לא פנו אלי. קפצתי למים מתוך ציפייה להכות גלים, אבל נדמה שלא השארתי כמעט שום רושם. זה כמו לדפוק הופעה ולהגיע למסיבה כשאת חמושה בסיפורים מצחיקים, להיכנס לחדר ולצעוק ״טה דה!״ ואז לגלות שכולם מתעלמים ממך (פרט לאותם גברים שמבקשים מכולן תמונות עירום ומציעים להזדיין. לא כללתי אותם באחוזי ההצלחה שלי). משהו היה צריך להיעשות כדי להתניע את התהליך, אז החלטתי ליטול יוזמה. התחלתי עם הגברים תושבי העיר שלי, בני אותו גיל ובעלי השכלה והשקפת עולם דומות לשלי. לא נחלתי הצלחה רבה. הדבר האחרון שרוב הגברים הגרושים מחפשים הוא נשים בנות אותו גיל ובעלות השכלה והשקפת עולם דומות לשלהם. אפשר למחות נחרצות ולומר שזו סתם הכללה פרועה ולא הוגנת, אבל אוכל לומר לכם מניסיוני האישי: הם מגיעים מראש עם ציפיות בשמים, ואם לא די בכך אז גם העובדה שהיצע הנשים עולה על זה של הגברים רק מחריפה את המצב. אבל את כל זה לא ידעתי אז. הרגשתי כמו לברדור שמשחררים בפארק מהרצועה שלו, והוא רץ מאדם לאדם בציפייה להתיידד. שלחתי מייל היכרות פטפטני במיוחד לתריסר מועמדים פוטנציאליים ברדיוס של שמונה קילומטרים. כשלא קיבלתי שום תגובה חשדתי שמשהו לא בסדר בשירות ההודעות של האתר, אלא שאז גיליתי שאחד מאותם לא עונים הסיר מרשימת הפריטים שהוא אוהב או לא סובל את שלושת הפריטים שמניתי כאהובים עלי. הסרט ׳ויתנייל ואני׳, שוקולד מריר וסירות חתירה: הכול נמחק. גבר אחר חסם אותי, כך שלא יכולתי לכתוב לו שוב. אני חייבת להודות שזה פגע בי עמוקות. זה הוציא לי את הרוח מהמפרשים. לא היה לי מושג שכך נראה עולם ההיכרויות ברשת.

 

לאחר שנפגעתי בפעם הראשונה חוויתי גם תחושה ראשונה של תקווה. הייתי בטוחה שמצאתי אותו, את האיש שלי. לגרהם היו פנים חביבות וגם ארשת נאה של רצינות (הוא היה עובד מדינה בכיר). הוא ידע להתנסח, והתגורר במרחק של שמונה קילומטרים בלבד. בפרופיל שלו מצאתי הדים לזה שלי – בדברים שאמר ורצה, באמונות שהביע. הרגשתי שאנחנו מתאימים זה לזה במאת האחוזים, וכטירונית הייתי משוכנעת שגם הוא יבחין בזה ויראה אותי באותה הדרך. חשבתי לעצמי שזהו זה, הצלחתי: הנה הוא. זה נראה כמו זיווג משמים! כתבתי לו מסר ארוך על עצמי – למעשה, מכתב – שבו הדגשתי את נקודות הדמיון בינינו ויזמתי את מה שנראה לי כתחילתה של שיחה ערה. הייתי ממש משותקת מרוב התרגשות. זו הייתה תחילתו של קשר נפלא, בכך הייתי משוכנעת. אבל טעיתי טעות מרה. זו לא הייתה תחילתו של שום דבר. גרהם אפילו לא טרח לענות. כלל לא עלה בדעתי שהתעלמות מוחלטת מאנשים כה מתאימים, ועוד כאלה שטרחו לכתוב מכתב ארוך בן כמה פסקאות, היא בגדר אפשרות (אנשים באמת עושים את זה?). לכן בדקתי את תיבת הדואר הנכנס שלי שוב ושוב בארבעים ושמונה השעות שלאחר מכן. נדמה שעיכוב כזה בתגובה נלהבת יכול לנבוע אך ורק מהסיבות הבאות: א) הוא בנסיעה, או ב) הוא עסוק בטירוף, ואין לו אפילו רגע אחד פנוי לכתוב לי תשובה משתפכת. אבל זה לא היה המקרה. גרהם קרא את ההודעה שלי ופשוט התעלם ממנה. לא שמעתי ממנו אפילו מילה אחת אף שחזר להעיף מבט בפרופיל שלי. פעמיים. הוא הציץ בפרופיל שלי, במה שכתבתי על עצמי ובתמונה שלי, ולאחר מכן הוא הציץ בהם שוב, ולבסוף החליט להתעלם ממני. אז זה השיעור הראשון שלי: גברים שהייתה לי משיכה אליהם ושנראו לי אנשים הגונים מיסודם יכולים להתגלות כאידיוטים מושלמים. זה היה לקח מספר אחת.

 

הנחתי לעצמי ליפול חזק ועוד יותר מזה, חשפתי מעצמי יותר מדי במכתב ההיכרות הארוך שלי. לכן החלטתו של גרהם להתעלם כליל ממכתבי הלמה בי קשות. נמצאתי בלתי ראויה לתגובה. זה היה הרמז הראשון לכך שלפחות בהקשר הזה אני נתפסת בעצם כמצרך, ואפילו לא כמצרך מבוקש. הרגשתי פגועה. היו לי רגשות. המצב הסוריאליסטי הזה עורר בי רגשות אמיתיים גם אם לא רציתי בכך. כי זו בעצם אחת הבעיות של ההיכרויות ברשת: היא נוחה לאלו שרוצים לסלק את הממד האנושי מכל התהליך ממש כשם שהיא נוחה לאלה שמחפשים קשר אותנטי ורומנטי. כמו כל מערכת אחרת, גם זו קרה וקשה. אנשים יכולים למצוא בה מפלט, בריחוק ובאלמוניות הגלומים בתוכה מתוך כוונה להגן עליהם. אבל הם יכולים גם לנצל אותה. בתגובה לשתי המהלומות הקשות שקיבלתי התחלתי לצפות להרבה פחות. כתבתי מסרי היכרות קצרים הרבה יותר, גם אם עדיין טרחתי להוסיף להם ממד אישי: ״היי, רק רציתי לומר שנהניתי לקרוא את הפרופיל שלך. וחוץ מזה, הספר ההוא שאף פעם לא נמאס לך ממנו, גם אני קוראת אותו שוב ושוב. קראת את ספר ההמשך?״ הנמען לא ענה לי. מעולם.

 

ולא רק האופן שבו אנשים מתנהגים באתרי היכרויות הדהים אותי אלא גם התיאורים שכמה מהם מספקים. אולי זו אשמתה של המדיה החברתית שאנשים רבים כל כך אימצו את כוחו של ציטוט מעורר השראה. לפעמים הציטוטים הללו מופיעים בכל חתימה (גארי ״אהב את החיים והיאחז בהם מדי יום ביומו XOXO״). לאחרים היה פרופיל שניסחה כנראה אחותם בת הארבע־עשרה. ״הדברים האהובים עלי הם רחש העלים תחת סוליות נעלי בסתיו וציוץ הציפורים אחרי הגשם.״ ואחר כתב, ״יופי לא מעניין אותי. אם הנשמה שלך יפה אני רוצה לשמוע ממך.״ הוקסמתי. כתבתי לו שהוקסמתי. הוא לא ענה. אולי הוא פשוט רצה שכל היופי הפנימי הזה יגיע ארוז בגוף של צעירה בת שלושים. אחד הראשונים שהתכתבתי איתם זעם על החיבה שלי לגברים גבוהים. הוא שלח לי מסר של שורה אחת: ״ההתעקשות שלך על גברים בגובה מטר שמונים ומעלה היא אפליה.״

 

כתבתי לו שבנעליים אני גבוהה יותר ממטר שמונים. ״אני אישה גבוהה,״ הסברתי. ״צר לי אם הרסתי לך את הגישה השוויונית לסקס, אבל אני אוהבת להרים את המבט אל הגבר שלי כשאנחנו מתנשקים. לכן אשמור על ההעדפה הזאת. אני מתנצלת מאוד אם נפגעת.״

 

״את יודעת שהגובה הממוצע של גברים בבריטניה הוא מטר שבעים ושבע, נכון?״ ענה לי בתגובה. ממש במקרה זה היה גם הגובה שלו.

 

״למזלי, אני לא מתעניינת בממוצעים,״ כתבתי לו.

 

״אולי תבקשי גם לבקן מיליארדר,״ השיב לי.

 

לא היה לי מושג איך לענות על זה, אז לא עניתי. הקפדתי לענות לכל מי שפנה אלי, פרט לאלה שכתבו לי דברים מתועבים. אבל לא הרגשתי צורך להגיב לאנשים שהגיבו לתגובה שלי, ובמיוחד לא לאלו שכתבתי להם ״לא, תודה״. אחרת הייתי מסתבכת בשיחות חסרות טעם שלעולם אינן מסתיימות.

 

נעצרתי מול פניו המחייכות של דייב מקנט. ״היי, אני דייב. אני בחור רגיל בן ארבעים ושלוש, ואני מוכן למערכת יחסים רצינית.״ את עיני צדה העובדה שדייב היה בן חמישים ושתיים. הגיל מתעדכן אוטומטית בראש הדף, אבל הוא לא טרח לעדכן את ההצהרה האישית שהופיעה מתחת. התיאור נכתב לפני תשע שנים. ״אוי, אלוהים,״ אמרתי בקול. ״דייב נמצא פה כבר תשע שנים!״ מסכן דייב. ״אני מאוד מקווה שתמצא מישהי בקרוב, דייב,״ אמרתי למסך. ״אלא אם כן אתה איש רע, כמובן. ואם כך הדבר, כנראה המין הנשי מסר את פסק דינו ואולי כדאי שתבין את הרמז.״

 

הפרופילים של רוב האנשים באתרי ההיכרויות לא אומרים עליהם כמעט דבר. יש לא מעט אנשים מעניינים בעולם האמיתי שאין להם שמץ של יכולת לתאר את עצמם, ולכן הם נופלים למלכודת הגנרית. אחרים בוחרים להיות תפלים וחסרי ייחוד, מתוך זהירות. ויש כאלה שהם סתם משעממים, בדיוק כמו התיאור שלהם. במבט ראשון, ואפילו שני, קשה לפעמים לנחש עם מי מהשלושה יש לך עסק. יש שנראים כאילו הם אומרים הרבה, אבל למעשה אינם מסגירים מאום. כולם אוהבים את תקופת החגים ומוזיקה וסרטים ואוכל טוב, וכולם רוצים לטייל בעולם. לכל אחד יש חוש הומור, וכולם עובדים קשה ואוהבים לבלות את סוף השבוע בכפר. כולם אוהבים ספה נוחה, סרט טוב בדי־וי־די ובקבוק יין. וקיימת גם בעיית היושרה. אנשים אומרים דברים שמתגלים כלא נכונים: מצב משפחתי, לדוגמה, גיל או מיקום או כוונות כלליות (או גובה). ״אני מחפש את הנפש התאומה שלי,״ אומרים כולם, אבל לא תמיד מתכוונים לזה. לפעמים התרגום המדויק הוא: אני לא באמת מחפש את הנפש התאומה שלי, אבל זה מה שבחורות אוהבות לשמוע. בתוך האנונימיות של מסד הנתונים, אי אפשר לסמוך על דברים כפשוטם. זה לא אומר שיש סיבה לפרנויה מתמדת, אבל למדתי להיות עם היד על הדופק. עוד בימים הראשונים ניהלתי שיחה עם מרצה באוניברסיטה מסוימת, ואז נכנסתי לאתר הקמפוס וגיליתי שהוא לא מרצה שם. כשציינתי זאת בפניו נעלם פתאום הפרופיל שלו מאתר ההיכרויות, והמסרים ששלחתי לא נענו עוד. סיפרתי על זה לחברה – שהייתה גם היא במסע חיפושים משלה – והיא ענתה, ״לחפש גבר יד שנייה זה מסובך. לפעמים יש לי ביטחון בחיפושים, ולפעמים זה כמו ללכת למקלט של צער בעלי חיים ולבחור שם כלב תועה בלי לדעת מה ההיסטוריה האמיתית שלו או איך יגיב בתנאי לחץ.״ לא שבזה מסתכמות החוויות של כולם בחיפוש אחר רומנטיקה ברשת. שמעתי על נישואים בעקבות היכרויות ברשת… נו, שמעתי על מקרה אחד. וכן, האישה המדוברת היא אלילה ממש. האלילות האלה, התמירות עם עצמות הלחיים הגבוהות והשיער המתבדר, הן ודאי מוצפות בהצעות. אבל אני, כל אֵלי הדייטינג (התמירים, הרהוטים, המצליחים, אלו שראו עולם. הם אפילו לא צריכים להיות יפים) פשוט חלפו על פני בלי להעיף מבט.

 

ביקשתי מידיד בשם ג׳ק שיעריך את הפרופיל שלי באתרי ההיכרויות. הוא אמר שהפרופיל שלי מקסים, כמוני. זה עורר בי דאגה. נזקקתי להבהרות.

 

״טוב,״ אמר ג׳ק. ״את מצפה ליותר מדי. את מבהירה מראש שאת רוצה רק גבר חכם, שנון ושאפתן.״

 

״לא כתבתי שאפתן. זה לא כתוב בשום מקום.״

 

״אבל אמרת את זה בלי לומר את המילה, ולגמרי ברור שאת נקבת אלפא. זה מרתיע גברים. אני רק מציין עובדות.״

 

״אז מה אני אמורה לעשות? לטעון שאני דיילת עם חיבה יתרה לגרבוני רשת?״

 

״זה יביא לך הרבה תשומת לב, אבל אז תצטרכי ללכת עם זה עד הסוף.״

 

״אצטרך לשנן את נתיבי הטיסה של בריטיש איירווייס ולדבר על הקפצות חפוזות וחניות ביניים.״

 

״כל גבר בגיל העמידה חולם על איזה חפוז בשחקים,״ ענה לי ג׳ק במבט עורג.

 

הוא עזר לי לשכתב את הפרופיל שלי עד שנשמעתי קצת יותר כיפית, אם כי לא מספיק כיפית כמו שג׳ק רצה. התגובות בתיבת הדואר הנכנס היו מיידיות. ״אני קורא בין השורות, ונראה לי שאת מחכה למשהו לא שגרתי,״ כתב לי אחד. ״אני בחור לא שגרתי. קודם כול, אין לי טלוויזיה. כי כשהייתה לי, ביליתי את רוב הזמן בצעקות על המסך.״ עניתי לו שגם אני לא סובלת לצפות בתוכניות אירוח פוליטיות. ״לא, לא,״ ענה האיש. ״תוכניות כמו ׳החיים בכפר׳, לדוגמה. זו תוכנית ממש מעצבנת.״ שאלתי אותו מה הוא עושה בערבים. לדבריו, הוא מעביר את רוב זמנו עם הלטאות שלו.

 

זה היה ליל שלישי עגום במיוחד שלוּוה בגשם שוטף. המשכתי לחפש מישהו חברותי יותר. המון גברים טענו שהם הרוח החיה בכל מסיבה, אבל נראו כמו רוצחים סדרתיים בכרזות של מבוקשים. באופן כללי, שימוש בתמונת דרכון גרועה כתמונת פרופיל זו לא הבחירה הכי מוצלחת. הצצתי בחמשת המועמדים הראשונים שהציעה לי המערכת, ובדקתי מה יש להם לומר. ״עובדות מדעיות תמיד טועות. אם גם את יודעת שעובדות מדעיות תמיד טועות, אולי את הבחורה בשבילי.״ ״עדיין מחפש את האישה שלי, זו שלא תצפה ממני לעמוד לרשותה בכל רגע.״ ״גבר יד שנייה, שמור היטב למרות התעללות מצד הבעלים הקודמים.״ ״אני אדם מורכב, מורכב מכדי להסביר את עצמי בכמה מילים, כמו מאה גברים שונים בגבר אחד. אז אם את מחפשת שעמום, את מבזבזת את זמנך. תתקדמי – אין כאן מה לראות.״ ״מחפש אינטליגנציה, שיתוף פעולה ובלונד טבעי.״ (שיתוף פעולה?)

 

חשבתי לעצמי שאולי עדיף לצמצם את החיפוש ולסמן תחומי עניין משותפים. חיפוש המבוסס על סימון הרובריקה ״אקטואליה״ הניב מפגן של עליונות מוסרית. ״אני מקדיש את חיי לרדיפה אחר הצדק ולתיקון עוולות פוליטיות.״ ״יותר מכול אני שונא שקרנים, רמאות ומלחמה״ (בניגוד לכולנו, אוהבי השקרנים והמלחמות). לאחר מכן ניהלתי שיחה קצרה עם גבר שאמר שהוא אוהב קולנוע עולמי. שלחתי לו מסר, שאלתי איזה סרטים הוא אוהב, ונעניתי בזו הלשון: ״היי תודה לך על השאלה, הסרטים האהובים עלי הם ׳רוצח המקדחה׳, ׳מאורת התולעת הלבנה׳, ׳שואת הקניבלים׳, ׳יומה של אישה׳ (אני יורק על קברך), ׳קברט׳ ו׳כלה מגואלת בדם׳.״

 

את ההצעה הראשונה לצאת לארוחת ערב קיבלתי מטרוור, אמריקאי שמתגורר בלונדון. טרוור כתב לי שבת זוגו עזבה אותו, ושרק כעת הוא יוצא משלב ההכחשה ועובר לשלב הקבלה. הוא עובד על עצמו (מבחינה פסיכולוגית, התכוון לומר), אבל גילה שזה קשה. ההצהרה הזו לוותה בארבעת אלפים מילים של סיפור רקע, ובתמורה חשפתי גם אני את הסיפור שלי. כמה שעות לאחר מכן הגיע מייל ארוך נוסף, כולל התפלספות על החיים וציטוטים של סופרים. זה היה מקסים ושובה לב. הגבתי בכמה מחשבות משלי ובציטוטים של סופרים אחרים. הקרקע הייתה מוכנה. אלא שאז, יום לפני ארוחת הערב, טרוור ביטל. בשורה האחרונה של המייל שלו נכתב: ״האמת, אני לא מעוניין באישה שמשתווה לי אינטלקטואלית״ (אני יודעת, זה לא נשמע אמיתי, אבל צר לי לאכזב אתכם ולומר שזה לגמרי נכון). הוא הוסיף וכתב שהוא מעדיף לומר את הדברים במלוא הכנות. לא רציתי לכתוב לו מה אני הייתי מעדיפה, אך באותו רגע חלפה במוחי מחשבה על ספינת שודדי ים, אוקיינוס שורץ כרישים, מקפצה ומוט ארוך ומחודד.

 

הדייט הראשון שלי בעולם האמיתי היה קפה במרכז העיר בשעות אחר הצהריים עם מנהל משאבי אנוש שזימן אותי לפגישה בין ישיבות: זה היה ריאיון חד ותמציתי, ואני נכשלתי. זה לא ממש הטריד אותי. הוא היה קפוץ שפתיים, שתקן, עם שיער שחור צבוע והתנהגות של ערפד. אני, לעומת זאת, הייתי נחושה לגרש את שֵדי הדייט הגרוע, והסכמתי לדייט נוסף – הפעם עם בחור שופע ביטחון ומומחה למיסוי. הוא עמד לפני בתור, הזמין קפוצ׳ינו ועוגה רק לעצמו, והשאיר אותי לבד כדי לאסוף את ההזמנה שלי. לאחר מכן, במשך עשרים דקות, שמעתי הכול על אינספור ההופעות של יו-2 שהוא צפה בהן אי־פעם, בזו אחר זו. בשלב ההוא הספל שלי כבר נותר ריק. הספל שלי נותר ריק בכל מובן אפשרי.

 

אבל לא היו רק דייטים גרועים שנגמרו רע. היו גם דייטים טובים שנגמרו רע: הצלחה מסחררת כל כך – ערב שהוביל לריקודים, ולאחר מכן לטיול לגדת הנהר, ולבסוף לנשיקה לוהטת – שלאחריה לא הצלחתי להירדם, ורק שכבתי במיטה ודמיינתי את החיים שלנו יחד, עד שהוא ניתק כל קשר ופוצץ את בועת הפנטזיה שלי. יש אנשים שמעדיפים רק דייט אחד נפלא עם מישהי, וזה מספיק להם. יש המעוניינים רק בסדרה של דייטים ראשונים ומוצלחים, ויותר מזה הם לא צריכים. רק שאני לא ציפיתי אפילו למשהו שמתקרב לזה. הגעתי מתרבות דייטים מסורתית וישירה הרבה יותר שבה אנשים הכירו בדיסקוטקים ובמסיבות ובאמצעות חברים של חברים, ונשארו יחד הרבה מאוד זמן. היינו פתוחים זה עם זה באותם ימים, וגם האהבה הייתה פשוטה למדי.

 

החלטתי לבסס חברויות אמיתיות עם גברים במייל ובמסרונים ולפעמים אפילו בטלפון (מעולם לא אהבתי לשוחח בטלפון) לפני שאסכים להיפגש איתם. לעורר עניין באנשים עוד לפני הפגישה – הייתם מצפים שלפחות בזה האינטרנט ידע להצטיין. הייתם מצפים שזה יפעל לטובתה של אישה בגיל העמידה, ישכך את ההלם הפיזי אצל הגבר שיפגוש אותה לראשונה פנים אל פנים. אין ספק שכמה מהגברים שפגשתי היו בהלם, ואני לא היחידה שזה קרה לה (לא שאני נראית נורא). שוחחתי עם נשים אחרות בנות גילי שנתקלו באותה תגובה בדיוק. הסכמנו שיש כמה חריגים בולטים (ונאצלים), אבל ככלל גברים מצפים לכך שאישה ״שמחפשת״ תקדיש קצת זמן, מאמץ וכסף לשיפור הופעתה כדי להתחרות. יש גברים שחושבים שכל קיומה הפיזי של אישה על פני האדמה, מאל״ף ועד תי״ו, מסתכם בניסיון לרצות אותם, ושכולנו נמצאות בתחרות מטורפת זו עם זו. יש גברים שחושבים שזהו ייעודו היחיד של השפתון. יש צהובונים שרומזים שזהו ייעודם היחיד של בגדים, ומסווגים את הנשים לשני מחנות – עזים וכבשים, מרושלות וראוותניות. לאורך המסע היו גם גברים שהזדעזעו בגלוי מהיעדר המסירות שלי לשמירה על מראה צעיר. אבל כמו שג׳ק אמר, ״גברים הם יצורים חזותיים.״ הוא הטיל ספק באסטרטגיית שחרזדה שכוללת סיפורי אלף לילה ולילה וכישוף מבוסס מיילים. ובכל זאת, החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית שלי. החלטתי להיות מוזרה ומבריקה וגם קצת נקבת אלפא, ולהמשיך לחשוף את הגיל האמיתי שלי עד כמה שאפשר. החלטתי שאכזבות ראשוניות לא ירתיעו אותי. התכוונתי לנצח את המערכת ולמצוא את האיש שארצה לבלות אתו את שארית חיי. רק קיוויתי שלא יידרשו עוד אלף לילה ולילה.