א: אין דבר כזה חופש מוחלט.
ב: ברור שלא.
א: ידעת את זה כבר?
ב: כן, בטח.
א: גם חופש חלקי אין.
ב: לא?
א: לא, אפילו קצת חופש אין.
ב: שום חופש?
א: לא, שום חופש.
ב: ורווחה, יש?
א: כן, רווחה יש, אבל אין בה שום תועלת.
ב: ובמה כן יש תועלת?
א: אין תועלת בשום דבר, ומה שיכול היה להועיל לא קיים.
ב: עד כדי כך?
א: כן.
ב: ואושר, גם אין?
א: לא, ברור שלא.
ב: ושמחה?
א: שמחה כן, אבל היא נמשכת זמן קצר מאוד ומיד נעשית ההפך הגמור.
ב: אז כן קיים משהו שיש בו תועלת.
א: מה?
ב: השמחה.
א: מה אתה אומר... ואיך היא מועילה בדיוק?
ב: היא גורמת לך להרגיש טוב.
א: נו, אז מה?
ב: אתה רמזת ששום דבר טוב לא קיים...
א: לא, אני אמרתי שלא קיים שום דבר שיש בו תועלת.
ב: בסדר, אבל השמחה קיימת והיא דלת הכניסה לאושר, וזה נותן תחושה של חופש.
א: כן, אבל הדלת סגורה ואי אפשר לפתוח אותה, ובנוגע לחופש, כמו שאמרת, זו רק תחושה.
ב: לא יכול להיות שהכול שלילי כל כך.
א: מי אמר שהכול שלילי? כדי שמשהו יהיה שלילי משהו אחר צריך להיות חיובי, וזה לא המצב: מה שאתה מכנה חיובי הוא בסך הכול רעיון, ומה שאתה מכנה שלילי הוא דבר מה קיים, ומכיוון שרק הוא קיים, אי אפשר להגיד שהוא חיובי או שלילי.
ב: אתה מציג תמונה שחורה למדי.
א: לא שחורה ולא תמונה.
ב: אי אפשר לדבר אתך.
א: אה, חשבתי שאנחנו מדברים.
ב: אתה רואה? זה מה שאני אומר, אי אפשר לדבר אתך.
א: אין שום היגיון בדברים שלך.
ב: לא מוצא חן בעיני מה שאתה אומר, וגם לא האופן שבו אתה מגחיך את דברי.
א: אני מגחיך את דבריך?
ב: כן, כל הזמן.
א: תן לי דוגמה.
ב: דוגמה... טוב, אני אמרתי "אי אפשר לדבר אתך" ואתה לעגת לי בזה שאמרת שאנחנו כבר מדברים.
א: אבל אני לא צודק?
ב: במובן מסוים כן ובמובן אחר לא.
א: באיזה מובן לא?
ב: ...
א: ...
ב: אני לא יכול להסביר את זה.
א: סליחה, אבל אני לא מבין אותך ואתה לא ממש עוזר לי.
ב: אתה רואה!?
א: מה?
ב: אתה שוב מגחיך אותי.
א: אני?
ב: כן.
א: מה עשיתי הפעם?
ב: "הפעם" זה כבר מלגלג. אבל קודם אמרת גם "אתה לא ממש עוזר לי".
א: נו? ומה רע בזה?
ב: זו דרך להגחיך את מה שאני אומר.
א: באיזה אופן? אני לא רואה את זה...
ב: אתה לא רואה את זה? אתה אומר "אתה לא ממש עוזר לי", בעוד שברור שאני לא עוזר לך בכלל. הבעיה היא המילה "ממש" במקום המילה "בכלל". זאת הדרך שלך ללעוג לי.
א: בסדר, יכול להיות שהייתי אירוני, אבל זה לא אומר שאני מגחיך אותך.
ב: לא, אתה רק לועג לי.
א: אולי אני לועג לך, אבל אני לא מגחיך אותך.
ב: טוב.
א: ואתה ניסית להסביר לי איך הגחכתי אותך, לא איך לעגתי לך. על זה התווכחתי. אם היית אומר "אתה לועג לי" אולי הייתי אומר שאתה צודק, שאני מסכים אתך. אבל אתה אמרת...
ב: כן, הבנתי, בסדר. בכל אופן, לא מוצא חן בעיני שאתה לועג לי.
א: אבל אני לא צודק?
ב: בזה שאתה לועג לי?
א: לא, ללעוג זה לא בסדר, אבל אתה חייב להודות שאתה עושה הכול כדי שיתחשק לי ללעוג לך.
ב: לא.
א: לא?
ב: לא, אני לא יכול להודות בזה.
א: אם אתה מסרב להודות בדבר כל כך ברור, אין לי בררה אלא לחשוב שאין לך שום רצון שנבין זה את זה.
ב: זאת רק הפרשנות שלך. בכל אופן, אם הודית בזה שלעגת לי, אתה לא יכול להאשים אותי בכך שאני לא רוצה לנהל אתך שיחה מנומסת.
א: אני לא הודיתי בשום דבר, בסך הכול אמרתי שהייתי עשוי להודות בזה שלעגתי לך ושהתחשק לי ללעוג לך.
ב: נו, ולא לעגתי לי?
א: לא יודע. וחוץ מזה, לא אמרתי שאתה לא רוצה לנהל אתי שיחה מנומסת, אלא שאתה לא רוצה שנבין זה את זה, משהו אחר לגמרי.
ב: מה ההבדל?
א: ההבדל הוא שאנחנו יכולים להבין זה את זה בלי להיות מנומסים.
ב: וואו, נהדר!
א: עכשיו אתה אירוני.
ב: נכון, אבל אתה התחלת עם ההערות האירוניות.
א: מה זה חשוב? אם ההערות האירוניות לא מוצאות חן בעיניך אז עדיף שלא תשתמש בהן. בעיני הן מוצאות חן, אני אוהב הערות אירוניות.
ב: אז למה אתה מאשים אותי בזה שאני אירוני?
א: לא האשמתי אותך, רק הראיתי לך שאתה אירוני.
ב: אה, תודה. באמת הייתי זקוק לעזרה שלך כדי לשים לב לזה.
א: אתה ממשיך עם האירוניה!
ב: זה לא היה אירוניה, זה היה לעג.
א: אה, אתה לועג להערות האירוניות שלי.
ב: לא, סתם נמאס לי מהטון שלך.
א: הטון שלי?
ב: כן, ומזה שאתה סגור כל כך.
א: סגור?
ב: כן, אתה כל הזמן מתאמץ להראות לי שאתה נורא מודע לדברים שאתה אומר.
א: זה שאתה לא שולט בדבריך לא אומר שאני צריך להתאמץ כדי לשלוט בדברי.
ב: אבל אתה כן מתאמץ.
א: איך אתה יודע?
ב: אני מבחין בזה.
א: איך?
ב: לא יכול להסביר.
א: שוב פעם! אתה לא יכול להיות חידתי בכל פעם שאתה מפסיד בוויכוח!
ב: להפסיד? לא ידעתי שמדובר בתחרות.
א: לא מדובר בתחרות.
ב: איך אני יכול להפסיד אם לא מדובר בתחרות?
א: מדי פעם אתה מאשים אותי במשהו ואני מראה לך שאתה טועה. מדובר בוויכוחים קטנים במסגרת ויכוח אחד כללי, לא בתחרות.
ב: ומהו הוויכוח הכללי? על מה אנחנו מדברים? הדבר היחיד שאנחנו עושים הוא להאשים זה את זה ולהתחרות.
א: לא, זה מה שאתה עושה. אני ניסיתי לדבר על חופש מוחלט.
ב: בסדר, אני מקשיב.
א: מה אתה רוצה שאגיד לך?
ב: לא יודע, אתה יודע.
א: לא, עבר לי החשק. אולי תדבר אתה על משהו?
ב: על מה?
א: לא יודע, נושא שמעניין אותך.
ב: נושא?
א: נושא, דאגה, מה שמתחשק לך.
ב: אני לא אוהב את הטון שבו אתה מדבר אלי.
א: הטון? מה הבעיה בו?
ב: יש בו זלזול.
א: זלזול?
ב: כן.
א: נראה לי שאתה קצת רגיש מדי. חוץ מזה, הנושאים שלי לא מעניינים אותך, ולך אין שום נושא. כל מה שאני אומר מפריע לך...
ב: לא אמרתי שהנושאים שלך לא מעניינים אותי.
א: אני דיברתי על חופש ופתאום התחלת לדבר על רווחה ולהגיד לי שכל מה שאני אומר הוא שלילי.
ב: אתה רואה? שוב פעם!
א: שוב פעם מה?
ב: שוב פעם הטון המזלזל! אמרת "שלילי" בטון מזלזל.
א: לא.
ב: כן.
א: טוב, יכול להיות, אבל רק כדי להדגיש שעצם הרעיון שאני אומר דברים שליליים נמצא מאחורינו.
ב: אבל הוא לא מאחורינו.
א: לא? אז בשביל מה הוכחתי לך שלא יכול להיות שאני שלילי אם...?
ב: זאת הבעיה! אתה חושב שכל טיעון פחות או יותר הגיוני הוא הוכחה ניצחת.
א: וזה לא ככה?
ב: לא, כי אם לא הצלחת לשכנע אותי אז אנחנו ממשיכים לא להסכים.
א: אבל אתה מסרב לנמק.
ב: אני לא מסרב לנמק.
א: אתה לא נותן דוגמאות.
ב: זה נכון, אבל אני לא מאמין בדוגמאות.
א: אה! טיעון אופייני למי שאין לו טיעונים!
ב: אני לא זקוק לטיעונים, אתה זה שרוצה להוכיח משהו, לא אני.
א: אני לא רוצה להוכיח שום דבר.
ב: קודם אמרת שכן.
א: לא, לא אמרתי שכן.
ב: ככה היה נראה לי...
א: אבל לא, לא אמרתי שכן. נו, לענייננו: מדוע מה שאני אומר הוא שלילי?
ב: כי חופש, אושר, רווחה ושמחה לא קיימים.
א: רווחה ושמחה כן.
ב: אבל אין בהן תועלת.
א: לא.
ב: אז זה כאילו הן לא קיימות.
א: יש הבדל בין דבר שלא קיים לדבר שקיים אבל אין בו תועלת.
ב: יכול להיות... בכל אופן, החופש קיים.
א: או, עכשיו זה נהיה מעניין.
ב: שוב הטון המלגלג! אתה כל כך בטוח שאתה יותר חכם ממני, אבל בעצם אתה רק יודע לנמק יותר טוב, דבר שבשבילי הוא חסר משמעות.
א: חה, חה. בוא נגיד ככה: אני מנמק ואתה לא עושה כלום חוץ מלהיעלב. מי בכלל דיבר על חוכמה.
ב: לא, לא דיברנו על חוכמה, אבל הטון שלך...
א: איזה טון?
ב: הטון שאתה משתמש בו.
א: זו סתם תחושה שלך.
ב: בשבילי זה מספיק.
א: ברור, כמו "תחושת החופש" שלך.
ב: זאת דוגמה טובה, כן. איך אפשר לדבר אחרת על חופש? חופש הוא משהו שמרגישים.
א: ו – ?
ב: אם אתה מסרב לנמק רעיונות או להגן עליהם מתוך התחושה, אז אתה בכלל לא יכול לגשת למושג החופש ובטח שלא לשלול את קיומו.
א: אני לא רואה סיבה שלא. אני חושב על מושג החופש, בוחן אותו ומבין שהוא לא קיים.
ב: כי אתה לא מרגיש אותו.
א: ואתה כן?
ב: לפעמים.
א: מתי, למשל?
ב: אין לי דוגמה, אלה רגעים חולפים שאחר כך אני שוכח.
א: אי אפשר לדבר אתך.
ב: לא, אתך אי אפשר לדבר, כי אתה מיסטיקן.
א: אני, מיסטיקן? אתה זה שמדבר על תחושות, על מסתורין.
ב: לא דיברתי על מסתורין.
א: אבל היית קרוב לזה.
ב: אולי, אבל לא הזכרתי את המושג מסתורין.
א: אבל חשבת עליו, לא הזכרת אותו כי לא היה לך כדאי. ולמה אני מיסטיקן? אל תגיד לי שאין לך דוגמאות.
ב: דווקא יש לי דוגמה: אתה מדבר על חופש, אומר שאתה יודע מהו, אבל אתה אף פעם לא מגדיר אותו.
א: ...
ב: חוץ מזה, אם החלטת שמשהו לא קיים, אתה לא יכול לדעת מהו.
א: אני לא רואה סיבה שלא: אני חושב על החופש כמושג, ואחר כך בוחן אם המושג הזה יכול להתקיים במציאות ומבין שזה בלתי אפשרי.
ב: בסדר, אבל מהו המושג?
א: מה זאת אומרת, מהו?
ב: מהו חופש?
א: חופש הוא משהו שלא קיים.
ב: אז מה שאתה אומר הוא שהמהות של החופש הוא לא להתקיים?
א: כן.
ב: ומזה אתה מסיק שהוא לא קיים?
א: בדיוק.
ב: זה טאוטולוגי.
א: נו, אז מה?
ב: כלומר, זאת מחשבה לא נכונה, וחוץ מזה עדיין לא הגדרת את המושג.
א: אי אפשר להגדיר משהו שלא קיים.
ב: אתה סתם מורח, אתה יודע את זה.
א: המממ...
ב: ונעים לי לשמוע איך הטון המזלזל שלך הולך ומתפוגג.
א: טוב...
ב: לא, זה חשוב. ככה נוכל אולי להתחיל לדבר שוב.
א: אהה.
ב: חה, חה, זה מביך אותך.
א: טוב די, הבנתי. עכשיו תדבר אתה על משהו.
ב: ...
א: נו?
ב: אני לא יודע על מה לדבר.
א: בוא נדבר על חופש.
ב: לא, לא שוב.
א: אבל לא אמרנו שום דבר!
ב: אה, אז אתה מקבל את זה?
א: ברור שאני מקבל את זה, אמרתי לך כבר. עכשיו תפסיק להתענג על הרגע ותגיד לי מהו חופש, הרי אתה מרגיש אותו, אני לא, או לפחות
מעולם לא קישרתי בין מה שאני מרגיש למושג החופש.
ב: החופש הוא תחושה.
א: כן, הבנתי. ואיך הוא, החופש הזה?
ב: אתה רוצה שאתאר לך את התחושה?
א: בטח, ככה אוכל אולי לקשר את התחושה הזאת עם משהו שהרגשתי.
ב: לא הייתי מדבר על קשר.
א: למה?
ב: הקשר לא קיים, יש רק כל מיני דברים ומה שקורה בכל דבר ודבר, אין קשר בין שני דברים או יותר. הקשר כרעיון הוא חלק מהדבר עצמו.
א: נשמע הגיוני. אז תספר לי על התחושה הזאת כדי שאוכל לבדוק אם הרגשתי פעם משהו דומה.
ב: אין טעם לתאר תחושה, כי סביר להניח שהחופש מעורר תחושות שונות אצל כל אחד.
א: אז החופש הוא דבר חיצוני לבני האדם שגורם להם לכל מיני תחושות.
ב: כן.
א: אם ככה, מה שאמרת קודם לא נכון.
ב: מה?
א: קודם אמרת שהחופש הוא תחושה, אבל עכשיו אתה אומר שהוא משהו חיצוני שמעורר תחושות. מדובר בדבר כלשהו, אם ככה, לא בתחושה.
ב: לא, כי היא רק באה לידי ביטוי בתור תחושה.
א: הממממ... אז איך אתה יכול לומר שמדובר בדבר?
ב: כי מדובר בתחושה שהופכת אחר כך למשהו אחר.
א: מעניין...
ב: שוב פעם הטון המזלזל!
א: מה אתה רוצה, תשמע מה אתה אומר! זה תיאולוגי!
ב: לא נראה לי.
א: אה, לא? החופש הוא דבר, אבל הוא רק יכול להפוך לדבר הזה אחרי שהוא מעורר תחושה כלשהי, כי התחושה גורמת לו להתקיים, אבל למעשה החופש הוא שמעורר את התחושה.
ב: בערך, כן.
א: טוב, אותי זה לא משכנע.
ב: זה לא אמור לשכנע אותך.
א: אה, חשבתי שהבעיה בדברים שאמרתי היא שהם לא משכנעים אותך.
ב: כן... אבל זה לא אותו דבר.
א: למה?
ב: לא יודע, זה שונה.
א: אה, שונה...
ב: אתה לועג לי.
א: לא, אני רק חוזר על מה שאתה אומר.
ב: זה נקרא ללעוג.
א: רק אם מה שהשני אומר הוא שטות גמורה.
ב: לא, תמיד.
א: יכול להיות... אבל... לא, אל תבכה!
ב: ...
א: אל תבכה, למה אתה בוכה?
ב: ...
א: טוב, בסדר, אולי הייתי רשע קצת, אבל...
ב: קצת?
א: ...
ב: ...
א: אנחנו לחוצים מאוד.
ב: כן.
א: אני לא יכול לסבול את זה יותר.
ב: גם אני לא.
א: אבל אנחנו חייבים להגיע להסכמה, אין לנו עוד הרבה זמן.
ב: כן.
א: טוב, מספיק עם ההקנטות.
ב: בסדר. ואני אנסה להסביר את עצמי טוב יותר.
א: יופי. עכשיו, כשהוא יבוא, תן לי לדבר בשביל שנינו.
ב: לא, בוא נדבר שנינו באותו זמן.
א: שנינו באותו זמן?
ב: כן, ככה זה יהיה משכנע יותר.
א: טוב... הנה הוא בא.
ב: אוף.
א: כן, בוא נעשה את זה כמו שצריך כדי שהוא יעזוב אותנו בשקט לכמה שעות.
ב: כן.
ג: היי.
א, ב: היי.
ג: הגעתם להסכמה?
א, ב: כן.
ג: אני מקשיב.
א, ב: החופש כשלעצמו לא קיים, אבל הוא יכול להתקיים כתחושה.
ג: אה, מעניין.
א, ב: אתה לועג לנו?
ג: לא, בכלל לא. ספרו לי עוד.
א, ב: טוב, הרבה יותר מזה אין. ניסינו להגדיר את התחושה אבל הגענו למסקנה שאצל כל אחד מתעוררים דברים אחרים.
ג: כלומר, החופש הוא התגלמות של דבר מה שקיים רק בתור ההתגלמות עצמה.
א, ב: כן.
ג: זה טיעון תיאולוגי.
א, ב: ...
ג: אבל לא נורא, זה מוצא חן בעיני. עכשיו אני רוצה שתחשבו על המשפט הבא: "ילדים נוטים להיות דומים להורים שלהם, בין שהם אנשים, חיות או צמחים".
א, ב: מה יש לחשוב פה?
ג: כל מיני דברים.
א, ב: הנושא הזה לא מעניין אותנו.
ג: זה לא נושא, זה משפט.
א, ב: בסדר, המשפט הזה לא מעניין אותנו.
ג: אז תחשבו עליו בכל זאת... או שבעצם... מה כן מעניין אתכם?
א, ב: לאחרונה אנחנו מתחילים להבין ששום דבר לא מעניין אותנו.
ג: שום דבר?
א, ב: לא, שום דבר.
ג: טוב, אז תחשבו שוב על חופש.
א, ב: לא!
ג: כן!
א, ב: לא, בבקשה!
ג: כן, תחשבו על זה, בלי זה לא תוכלו לחשוב על שום דבר אחר. אני אחזור עוד מעט, ביי.
א, ב: ...
א: מה עכשיו?
ב: לא יודע.
א: איזה טיפוס!
ב: טיפוס מגעיל.
א: כן, דוחה.
ב: הוא וכל החבורה שלו.
א: כן, הם חושבים את עצמם עליונים.
ב: ובעצם הם עלובים. הם האשמים בזה שהכול הוא כמו שהוא.
א: ואין להם שום כוונה לרדת מהשלטון.
ב: לא, צריך להעיף אותם החוצה.
א: כן, אבל איך?
ב: בבעיטות.
א: אי אפשר.
ב: כן, אני יודע.
א: ונוסף לכך הם כרתו ברית עם המוות.
ב: כן, הם עושים בו ככל העולה על רוחם.
א: כן.
ב: כן.
א: בכל אופן, אנחנו צריכים לחשוב על חופש.
ב: החופש יגיע כשנבעט החוצה את הטיפוסים האלה.
א: כן, זו תהיה התחלה טובה.
ב: כן, וזו תחושה, לא מחשבה.
א: בערך, זו משאלה שהיא גם תחושה וגם מחשבה.
ב: כן, אבל מחשבה שאיש לא חשב.
א: כן, ברור, מחשבה שאיש לא חשב.
ב: כמובן, מחשבה שהיא תוצר של תחושה ולא של תהליך מחשבתי.
א: בטח, מחשבה שיוצרת את האדם ולא להפך.
ב: זה אולי מוגזם קצת.
א: כן, שכח מזה.
ב: עדיף.
א: בזה שהחלטנו לשכוח את המשפט הזה, הגבלנו את עצמנו. אפשר לומר שחופש הוא הגבלה עצמית.
ב: נכון, נכון. עמדתי לומר משהו ולבסוף לא אמרתי אותו.
א: מה?
ב: לא, סתם, הגבלתי את עצמי וזה נתן לי תחושה של חופש.
א: מעולה. אז אפשר לומר שחופש הוא ריכוז.
ב: הממ, מעניין. תסביר את עצמך.
א: אז ככה, רק כשאנחנו מתרכזים בנקודה אחת עומדים לרשותנו הכוח והחוכמה שלנו.
ב: נכון, זאת אומרת שאובדן הריכוז הוא המוות.
א: אם אתה רוצה לנסח את זה ככה...
ב: כן, המוות.
א: מדוע לא. והמוות, מצדו, כל הזמן מפתה אותנו לאבד ריכוז.
ב: נהדר! יש לנו משהו, נקרא לו?
א: עדיף לחכות שהוא יבוא לבד.
ב: ואם לא נגיד לו כלום?
א: כלום?
ב: לא, משהו נגיד לו, אבל את הרעיונות האלה נשמור לעצמנו, הם שלנו.
א: אני מסכים.
ב: הנה הוא בא.
א: לא נראה לי שזה הוא.
ב: אוי לא, זה השני.
א: אוי לא, השני אפילו יותר גרוע. אני שונא אותו.
ב: גם אני, הוא נבזי וטיפש.
ד: היי.
א, ב: היי.
ד: יש לכם משהו?
א, ב: לא.
ד: שום דבר? אם ככה נאלץ להעניש אתכם...
א, ב: לא, לא, יש לנו משהו.
ד: קדימה...
א, ב: החופש הוא שק של אהבה.
ד: שק של אהבה?
א, ב: כן, וגם משהו אבסורדי.
ד: זה הכול?
א, ב: לא, החופש הוא ברייה של יער?
ד: יער?
א, ב: כן, והוא גם הטירוף של תחושת החירות.
ד: החופש הוא הטירוף של תחושת החירות?
א, ב: כן, כי הוא מתגלה כמו רוח רפאים רברבנית ועט על אישוננו בליל הצללים האפל.
ד: לילה אפל?
א, ב: כן, לילה אפל.
ד: מה פתאום לילה אפל?
א, ב: הלילה האפל שהולך ליפול עליך עכשיו!
ד: איי, תעזבו אותי! אני אהרוג אתכם!
א, ב: אתה זה שהולך למות!
ד: אחחח!
א, ב: קבל!
ד: אחחח!
ב: תפוס לו את הזרוע!
א: ככה, כן!
ב: איי, הוא הרביץ לי! קבל!
ד: אחחח! תעזבו אותי!
א: מגיע לך! על כל מה שעשית לנו!
ב: קדימה! תכניס לו!
ד: אחחח... אחחח... אח.
א: זהו, נגמר.
ב: הוא מת?
א: כן, נראה לי שכן.
ב: בוא נראה... כן, הוא מת.
א: ...
ב: ...
א: מה עשינו?
ב: מעשה טירוף.
א: כן, אבל הרגשתי את החופש.
ב: אתה רואה? גם אני.
א: חוץ מזה, הגיע לו.
ב: כן, זה בטוח. בשביל כל החברים שלנו.
א: בשבילם ובשביל אלה שיבואו אחריהם.
ב: עכשיו אנחנו חייבים לברוח.
א: כן. המפתחות בדרך כלל אצלו. הנה הם. בוא נבדוק...
ב: זה נפתח?
א: כן!
ב: קדימה.
א: קדימה.
ב: לאן?
א: לאן שלא יהיה.
ב: אני לא חושב שיש לנו הרבה זמן.
א: קדימה, מהר, חייבים לרוץ!
ב: איפה היציאה?
א: אין לי מושג. אנחנו אפילו לא יודעים איך הגענו הנה.
ב: משם?
א: לא יודע... המקום הזה מוזר נורא, אי אפשר להבין אותו.
ב: בוא נלך במסדרון הזה.
א: לא, עדיף מפה.
ב: טוב.
א: ...
ב: ...
א: מה זה?
ב: איזה גועל!
א: כן, עדיף שנלך מהצד השני.
ב: חכה... אני שומע אותם, נראה לי שהם מצאו אותו.
א: לא, לא נראה לי.
ב: ומה הם צועקים שם?
א: הם רואים טלוויזיה.
ב: אתה חושב?
א: כן, הם תמיד רואים טלוויזיה. בוא, נלך מפה.
ב: לא, משם לא.
א: כן, קדימה, חייבים לחצות את האזור הזה.
ב: אבל זה גועל נפש.
א: לא חשוב, תעצום עיניים.
ב: אבל אני מריח את זה.
א: אז תנסה לאטום את האף.
ב: אני לא יכול.
א: אתה כן יכול.
ב: אה, כן, הצלחתי.
א: קדימה.
ב: איכס.
א: קדימה, בוא.
ב: תן לי יד.
א: למה?
ב: העיניים שלי עצומות.
א: בסדר, תפוס לי בחולצה.
ב: יופי, לאט לאט.
א: ...
ב: ...
א: קדימה, אין עוד הרבה.
ב: דרכתי על משהו!
א: גם אני, לא חשוב.
ב: על מה דרכתי?
א: עדיף שלא תדע.
ב: איכס, שוב דרכתי על משהו.
א: קדימה, נו.
ב: אני לא מסוגל.
א: אתה רוצה להישאר פה?
ב: לא, לא. קדימה. אין עוד הרבה, נכון?
א: די הרבה.
ב: ...
א: אל תפקח עיניים.
ב: הריח נורא.
א: אל תריח.
ב: אני נחנק.
א: תנשום מהפה.
ב: לא, זה מגעיל אותי עוד יותר.
א: אז תעצור את הנשימה.
ב: ...
א: הנה, הגענו... קפוץ.
ב: איכס. אפשר לפקוח עיניים?
א: חכה.
ב: למה?
א: עדיף שלא תדע.
ב: איכככס.
א: אוי, המסדרון הזה גרוע יותר מהקודם.
ב: אההההה!
א: תעצום עיניים!
ב: אבל ראיתי כבר!
א: אז תשכח מזה.
ב: אני לא יכול.
א: קדימה.
ב: לא, אני לא יכול להתקדם עוד, אני דורך על דברים.
א: ...
ב: אולי תעשה לי שק קמח?
א: הממממ...
ב: בבקשה...
א: בסדר.
ב: תודה.
א: אתה כבד מאוד!
ב: ...
א: אוי, איפפפפ.
ב: יש עוד הרבה?
א: כן, מלא.
ב: תודיע לי כשאני יכול לרדת.
א: עדיין לא.
ב: מה קורה?
א: עדיף שלא תדע.
ב: אחחח. ראיתי את זה!
א: תעצום עיניים!
ב: איזה גועל!
א: אם תמשיך לדבר אני אוריד אותך.
ב: לא, אל תוריד אותי!
א: כשאתה מדבר אתה נהיה כבד יותר.
ב: סליחה.
א: ששש!
ב: ...
א: זה תכף נגמר...
ב: ...
א: אוופפפ...
ב: ...
א: קפיצה...
ב: ...
א: רק עוד קצת...
ב: ...
א: תפקח עיניים, אתה יכול לרדת.
ב: איפה אנחנו?
א: אין לי מושג.
ב: יפה המקום הזה.
א: כן, ומוזר מאוד... איזה גועל המגפיים שלי.
ב: אחח.
א: המממ, ככה יותר טוב לא?
ב: עדיין נשאר קצת מאחור.
א: ועכשיו?
ב: יופי, מעולה.
א: טוב, נראה לי שאנחנו בחוץ. אבל אני לא יודע איפה.
ב: זה לא משנה.
א: מה זאת אומרת זה לא משנה?
ב: לפחות עכשיו אף אחד לא מאלץ אותנו למצוא נושאי שיחה.
א: זה נכון.
ב: ואנחנו יכולים לדבר על מה שאנחנו רוצים.
א: על מה?
ב: לא יודע, מה זה משנה.
א: לא משנה, אבל לא צריך לחשוב על לדבר, אלא לדבר.
ב: הפירות האלה טובים לדעתך? אני רעב.
א: אני מניח שכן, בוא נראה...
ב: וואו! טעים!
א: כן, ממש.
ב: הם יעשו לנו כאב בטן?
א: לא נראה לי.
ב: היי, תראה את זה.
א: מה זה?
ב: אין לי מושג. זה נראה טעים. לטעום את זה?
א: אני לא הייתי טועם את זה.
ב: אני כן, מממ, טעים! תטעם את זה!
א: לא, תודה, אני לא רוצה.
ב: למה?
א: לא יודע, זה לא נראה לי טוב. אני מעדיף להמשיך עם הפירות האלה.
ב: אבל זה טעים יותר.
א: כן, אבל לא, תודה.
ב: אבל תראה, זה לא עושה לי כלום.
א: בינתיים...
ב: מה, אתה חושב שזה יעשה לי רע?
א: לא, אין לי מושג.
ב: אז למה אתה לא אוכל את זה?
א: כי אני לא רוצה.
ב: אתה מתנהג בצורה לא הגיונית.
א: ברור, אנחנו מדברים פה על אוכל.
ב: לא, אבל במובן אחר: אתה אומר שאתה לא רואה בזה שום דבר רע ושאין שום סיבה שאני לא אוכל את זה, אבל אתה בעצמך לא רוצה. אתה מפחד ומשתמש בטיעונים חסרי היגיון.
א: לא, אני לא מפחד ולא משתמש בטיעונים, ואם אני משתמש בהם זה רק בגלל העיקשות שלך. משהו אומר לי לא לאכול את זה ואני בוטח באינסטינקט שלי.
ב: אז למה אני אוכל את זה!
א: כי האינסטינקט שלך אומר לך לאכול את זה, אני מניח.
ב: לא, האינסטינקט שלי לא אומר לי שום דבר.
א: לא יכול להיות, הוא תמיד אומר משהו.
ב: לי הוא לא אומר כלום.
א: בטוח?
ב: כן.
א: אז אם שלך לא אומר לך כלום ושלי כן, כדאי שנקשיב לשלי. אל תאכל את זה.
ב: אבל אכלתי כבר די הרבה. וחוץ מזה האינסטינקט שלך יכול לדבר בשמך, לא בשמי.
א: נכון. בכל אופן, אם הוא לא אומר לך שלא תאכל את זה, כנראה שאין בעיה.
ב: אתה חושב שהגוף שלי שונה משלך?
א: בטח, רואים את זה מיד.
ב: למה אתה מתכוון?
א: ...
ב: אתה לועג לי.
א: קצת, כן.
ב: זה לא מצחיק אותי, אני לא אוהב שמדברים על המראה החיצוני שלי.
א: סליחה.
ב: באמת, זה לא לעניין.
א: כן, סליחה.
ב: אחח!
א: מה קרה?
ב: כואבת לי הבטן... אחח, אחח, אחח!
א: איפה כואב לך?
ב: בבטן, אמרתי לך! אחחח!
א: חה, חה.
ב: מה אתה צוחק! זה יכול להרוג אותי.
א: לא נראה לי.
ב: למה?
א: כי מה שאכלת לא נראה רעיל.
ב: אבל אנחנו אפילו לא יודעים מה זה! אחחח! אחחח!
א: כואב לך מאוד?
ב: כן, בחיים לא כאבה לי הבטן ככה!
א: אף פעם לא אכלת משהו רעיל...
ב: לא, מה פתאום... אחחח!
א: אז אולי זה היה רעיל.
ב: למה נתת לי לאכול את זה!
א: אני נתתי לך לאכול את זה?
ב: בלי ויכוחים, אני מרגיש נורא... אני הולך לשכב פה.
א: לא, חכה, עדיף שתהיה פעיל.
ב: לא, אני מרגיש עייף, אני מרגיש את הגוף שלי נרדם...
א: לא! חכה!
ב: המממ...
א: אתה שומע אותי?
ב: ...
א: ועכשיו?
ב: אני לא רואה כלום.
א: בטוח?
ב: המממ... נעשיתי עיוור. באשמתך.
א: באשמתי?
ב: כן, כי נתת לי לאכול את הדבר הזה.
א: ...
ב: זה עונש על זה שרצחתי את...
א: מה פתאום עונש? עונש ממי?
ב: אאאחחח! כואב לי כל הגוף. נראה לי שאני עומד למות.
א: ...
ב: שלום...
א: ...
ב: אני שומע מוזיקה...
א: ...
ב: אני רואה אור...
א: אני לא מאמין לך.
ב: אתה לא מאמין לי?
א: לא, רואים שאתה מרגיש יותר טוב.
ב: אבל אני לא רואה כלום.
א: לא מאמין לך. אתה כבר נראה יותר טוב.
ב: ...
א: אתה מרגיש יותר טוב?
ב: כן, קצת.
א: אף אחד לא מעניש אותך.
ב: אבל למה הרגנו אותו?
א: עכשיו אתה שואל?
ב: לא, לא.
א: חזרה לך הראייה?
ב: כן. אני מרגיש יותר טוב.
א: טוב, בוא נמשיך.
ב: לא, חכה, אני רוצה לנוח פה.
א: לא, לא.
ב: אני רוצה לספר לך משהו.
א: ...
ב: מה שאמרתי לך אז על אשתך – זה שקר.
א: מה? אתה מתכוון להגיד ש...
ב: כן.
א: באמת?
ב: כן, סליחה, אבל לא ידעתי איך לספר לך.
א: ...
ב: לאן אתה הולך?
א: אני חותך, תעשה מה שאתה רוצה.
ב: לא, חכה.
א: עזוב אותי, אני הולך.
ב: אבל אפילו לא הכרתי אותך אז.
א: אז מה?
ב: אז אתה לא יכול להתרגז על משהו שעשיתי לפני שהכרנו.
א: אל תתווכח, זה בכלל לא קשור לשום טיעון. בכל אופן, אתה צודק, אבל אני הולך לבד.
ב: אבל אנחנו לא יודעים איפה אנחנו.
א: זה בכלל לא קשור.
ב: עדיף שנלך יחד.
א: כן, אבל אני לא רוצה.
ב: אבל אני כן.
א: כדי שנלך ביחד שנינו צריכים לרצות. אני חותך.
ב: טוב, אבל אני בא אתך.
א: לא, אל תבוא אתי.
ב: אתה לא יכול לעצור בעדי.
א: קבל!
ב: אחח!
א: בכל פעם שתתקרב תחטוף מכה.
ב: אז אני אשמור על מרחק.
א: ...
ב: אל תלך משם.
א: אני אלך מאיפה שבא לי, אני לא מתווכח אתך יותר. אם אתה רוצה ללכת אחרי, תעשה את זה, אבל אני לא מקשיב לך, מבחינתי זה כאילו אני לבד.
