תוגת ההתנגדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תוגת ההתנגדות
הוספה למועדפים

תוגת ההתנגדות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לאסלו קרסנהורקאי נולד בעיר ג'ולה שבמזרח הונגריה בשנת 1954. פרסם יצירות בפרוזה, בהן חמישה רומנים, וכתב את התסריטים לסרטיו של הבמאי ההונגרי בלה טאר.
קרסנהורקאי נחשב אחד מחשובי היוצרים בספרות ההונגרית בת-זמננו ובשנת 2004 הוענק לו פרס קושוט, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בהונגריה.‏ ב-2015 זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי.
ספרו "מלחמה ומלחמה" ראה אור בהוצאת בבל ב-2011.

תקציר

האטרקציה היחידה בקרקס הנודד שהגיע העירה היתה גווייתו החנוטה של לווייתן, מעין מפלצת משותקת, אולי סמל לרודני העבר שגוויותיהם מוצגות במוזוליאומים, אבל גם התגלמות מעוררת חלחלה של הטבע החנוט, המסואב, שאין לחיות בו עוד: האדמה הקפואה, הבתים שהביתיות היא מהם והלאה, מקומות העבודה המקרטעים והשמים שאפילו הם חדלו לשמש מחוז כיסופים. קשה לקבוע אם פקדה את העיר אפוקליפסה או שמא היא עודנה מרחפת מעליה, ממתינה להתרחש. באור העכור הזה נאבקות הדמויות המרכזיות, כל אחת בדרכה, בהתפוררות המתמדת: פרופסור למוזיקולוגיה, אשתו לשעבר, וולושקה, שוטה הכפר.
 
"תוגת ההתנגדות" הוא עוד יצירה מבריקה של הסופר לאסלו קרסנהורקאי. הספר עובד לסרט המופת "הרמוניות וורקמייסטר" בבימויו של בלה טאר.

פרק ראשון

מכיוון שרכבת הנוסעים המקשרת בין היישובים שבויי הכפור שבדרום מישור אַלְפֶלְד, החל בנהר הטִיסָה וכלה כמעט במרגלות הרי הקרפטים, לא הגיעה, על אף הסבריו המבולבלים של עובד התחנה שהתרוצץ בחוסר ישע הלוך ושוב לאורך המסילות, ולמרות הבטחותיו ההחלטיות יותר ויותר של מנהל התחנה שיצא עצבני שוב ושוב לרציף (״בחייכם, מה אני יכול לעשות, היא שוב נעלמה...״ משך עובד התחנה בכתפיו בארשת חמוצה ומרושעת), יצאה לדרך באיחור של יותר משעה וחצי, בהתאם ללוח זמנים לא-מחייב שממילא אינו משמש אלא בתור הצהרת כוונות, רכבת חירום, שהיתה מורכבת בסך הכול מקטר מיושן ורעוע, דגם 424, ומשני קרונות מקרטעים, מצוידים בספסלי עץ, שנלקחו לשימוש אך ורק במקרים כאלה, כלומר ״בנסיבות יוצאות דופן״, כך שהמקומיים אשר חיכו לשווא לרכבת שהיתה אמורה להגיע מן המערב, וקיבלו את העיכוב במידת מה של אדישות מהולה בתרעומת חסרת ישע, יוכלו אחרי ככלות הכול להגיע ליעדיהם המפוזרים בנתיב צדדי שאורכו כחמישים קילומטר. למען האמת, כל זה לא עורר עוד פליאה בלבו של אף אחד, מכיוון שניתַן לחוש, מטבע הדברים, את השפעת המצב בפועל על תנועת הרכבות בדיוק כמו על כל דבר אחר: הסדר הנהוג והמקובל הועמד בסימן שאלה, אנדרלמוסיה שהתפשטה באין מעצורים עשתה שמות בהרגלים היומיומיים, העתיד הצטייר מפוקפק, בעבר לא היה עוד אפשר להיזכר כלל ועיקר, ואילו ביחס לתפקודם של חיי היומיום שום תחזית כבר לא באה בחשבון, ולפיכך נגזר על הבריות לקבל הכול בהשלמה ולא לשלול אף את האפשרות ששום דלת לא תיפתח עוד לעולם ושהחיטה הצומחת בשדות תתחב את שיבוליה אל מעמקי האדמה, כי רק תסמיניה של ההתדרדרות ההרסנית היו מורגשים, ואילו גורמיה נשארו סתומים ובלתי-נתפסים, ולפיכך ממילא לא יכלו האנשים אלא להיאחז בכל מה שהיה עדיין נגיש ומוחשי, וכך בדיוק נהגו גם עתה באותה תחנת רכבת כפרית, כאשר, בתקווה לזכות במקומות ישיבה שאמנם הגיעו להם כדין אבל מספרם היה ככלל זעום, הסתערו על דלתות הקרונות שנפתחו בקושי רב מחמת הכפור. במאבק (המיותר, כפי שהתברר חיש מהר, כי בסופו של דבר לא נסע אף אחד בעמידה) נטלה חלק הגון גם הגברת פְּפְלָאוּם, שהתכוונה לחזור לביתה בתום ביקורה החורפי הקבוע אצל קרובות משפחתה, ולאחר שהדפה לצדדים את העומדים לפניה ועצרה את הנדחפים מאחוריה בכוחות שכביכול לא עלו בקנה אחד עם קומתה הנמוכה, הצליחה סוף-סוף להשיג מקום ישיבה ליד החלון בכיוון הנסיעה, אבל במשך שעה ארוכה לא עלה בידה להפריד את סערת הנפש שחשה מחמת המהומה האכזרית שחוללו המצטופפים מתחושה אחרת שנעה ונדה בין כעס לבין מועקה, ונבעה מידיעתה שלכרטיס הנסיעה שלה במחלקה הראשונה אין עוד שום ערך, כי היא אפופה צחנה חריפה שמקורה נקניק מתובל בשום, טבק זול ופָּלִינְקָה העשויה מתערובת פירות,1 ומוקפת בטבעת מאיימת של ״איכרים המוניים״ השואגים ומשהקים בלי הרף, שהרי בסביבה כזאת תיאלץ בעל כורחה להתמודד עם חוסר הוודאות בעניין המענֶה הנכסף על השאלה הבוערת היחידה, שהנסיעה הבעייתית כשלעצמה, בדיוק כמו כל נסיעה בתקופה כזאת, מעוררת, כלומר אם בכלל ייתכן שתגיע הביתה. אחיותיה, שחיו בבידוד מוחלט, ושהניידות היתה מהן והלאה מחמת גילן המופלג, לעולם לא היו מוחלות לה אילו היתה מוותרת על ביקורה אצלן בראשית החורף, ביקור שכבר מזמן היה לשגרה רבת שנים, וכך, אך ורק בגללן, לא השתמטה מן המשימה המסוכנת, אף שבדיוק כמו כל אחד אחר היתה גם היא מודעת לגמרי לשינוי המהותי שהתרחש סביבה, והיטב ידעה כי במצב הנוכחי תנהג אפוא בתבונה אם לא תסתכן כהוא זה. עם זאת, התנהגות נבונה, כלומר הערכה המבוססת על שיקול דעת ביחס לבאות, לא היתה בשום פנים ואופן עניין קל ופשוט, כי בדיוק כשם שאילו בבת אחת היתה מתרחשת במרכיביו הנצחיים של האוויר תמורה יסודית שבכל זאת איננה ניתנת להוכחה, כך גם העיקרון הבלתי-נגיש והבלתי-מוגדר שעד אותה העת תפקד למופת - הוא המניע את העולם, כפי שנהוג לומר, ודווקא העולם הוא העדות היחידה לקיומו - בבת אחת כמו התרופף ונחלש, ומשום כך בלתי-נסבלת אף יותר מן הידיעה המציקה בדבר סבירוּת הסכנה נעשתה התחושה הגורפת ששררה ברבים, שמשהו עלול לקרות בקרוב, ודווקא אותו ״משהו״ - החוק שהוכיח את עצמו בהיחלשותו - עורר אי-שקט יותר מכל אסון פרטי, וגזל מהבריות ביתר שאת את האפשרות לנהוג בקור רוח ולהפעיל שיקול דעת. ההתמצאות בסבך האירועים החריגים שנעשו מפחידים יותר ויותר, והתרחשו בתכיפות הולכת וגוברת במרוצת החודשים האחרונים, כלל לא באה עוד בחשבון, לא רק משום שבין הידיעות, הרכילות, השמועות והניסיונות האישיים לא היה עוד קשר מתקבל על הדעת (יצוין, לדוגמה, הקושי למצוא איזושהי זיקה הגיונית בין גל הקור החריף והמוקדם כבר בתחילת נובמבר, הטרגדיות המשפחתיות המסתוריות, רצף התאונות שהרכבות היו מעורבות בהן והדיווחים המדאיגים שהגיעו מהבירה הרחוקה ביחס לעלייה בפעילות של כנופיות נוער עבריין ובמספר המקרים של חילול מצבות זיכרון), אלא גם משום שכל ידיעה כזאת היתה חסרת כל משמעות כשלעצמה, ולפיכך שימשה רק אות מטריד נוסף המבשר מאורע צפוי ונורא שאנשים רבים יותר ויותר כינוהו ״הקטסטרופה הממשמשת ובאה״. הגברת פְּפְלָאוּם אף שמעה שאחדים מהם כבר החלו לדבר על שינויים בולטים כאלה ואחרים בהתנהגותן של החיות, ואם כי נראה שהדיבורים הללו - מן הסתם סברה גרידא - הם, לפי שעה, רק אזעקת שווא המעידה על חוסר אחריות, דבר אחד בטוח: בניגוד לאנשים שעכירוּת הכאוס התאימה להם כמו כפפה ליד, לפחות לפי דעתה של הגברת פְּפְלָאוּם, הרי אדם הגון בקושי העז לצאת מביתו אל הרחוב, כי במקום כזה, שהרכבות עלולות להיעלם בו בזו אחר זו ״ככה סתם״, במקום כזה, אמרה בלבה, ״שום דבר כבר לא משנה״. היא התכוננה אפוא לכך שהדרך הביתה לא תהיה קלה כמו הנסיעה המוגנת לכפר בחסות המחלקה הראשונה, שהרי בעודה יושבת ״ברכבת המקומית המזעזעת הזאת״, חשבה בעצבנות, חובה עליה להביא בחשבון שאפילו הרע מכול עלול לקרות, ומשום כך - בדומה לאדם המשתוקק להיעשות סמוי מן העין - ישבה דרוכה בזקיפות קומה, ברגליים צמודות זו לזו כמו ילדה קטנה, בארשת שאמרה דחייה מחושלת ובמבט שהביע יותר משמץ של בוז, ובשעה שמסביבה הלכה ושככה אט-אט המהומה שחוללו הוויכוחים המתמשכים על מקומות הישיבה, עקבה הגברת פְּפְלָאוּם, מתוחה וחשדנית, אחרי המכלול שנראה לה מאיים, אחרי אוסף הפנים המעומעמות שהשתקפו בשמשת החלון, ובה בעת נעו מחשבותיה ונדו בין מועקה לבין כמיהה, פעם מרפרפות על פני המרחק מבשר הרעות שעודנו לפניה, פעם מרחפות על חמימות ביתה אשר כל כך חסרה לה: על שעות אחר הצהריים הנעימות שנהגה לבלות במחיצת הגברת מָאָדַאי והגברת נוּסְבֶּק, על הטיולים הישָׁנים ברגל, בימי ראשון, בין העצים שופעי העלווה שעמדו לאורך שדרת פַּפְּשׁוֹר, ובסופו של דבר גם על הסדר המרגיע והקורן שהשרו עליה הרהיטים ההדורים והשטיחים הרכים שבביתה, הפרחים שהקפידה לטפח וחפצי המשכית והנוי החביבים והקטנים שאספה, סדר אשר - היטב ידעה זאת - שימש לה אי בלב עולם שהכול בו בלתי-צפוי, אי מרגוע שבּו חי וקיים זִכרם של אותם ימי ראשון ושל אותן שעות אחר הצהריים, המקלט היחיד והנחמה היחידה שבהם יכלה לחסות גברת בודדה כמוה, היא, שכּל רצונה לא היה אלא לחיות בשלווה ובלי שאיש יטרוד את מנוחתה. אטומה למתרחש סביבה, ובמידה מסוימת של קנאה שרחשה בה על אף הבוז שהפגינה, הבחינה כיצד, רועשים וגועשים, הצליחו חבריה למסע - כולם כפי הנראה איכרים מחוספסים החיים מהיד לפה בחוות ובכפרים הנידחים שבמחוז - להסתגל במהירות ובלי קושי לתנאים הירודים שנכפו עליהם: כאילו לא אירע שום דבר יוצא דופן, מסביבה רשרש נייר האריזה שבו נעטפה הצידה לדרך, צליל פקקים שחולצו מפיות בקבוקים נשמע, לשוניות של פחיות בירה הושלכו על הרצפה השמנונית, פה ושם כבר יכלה לשמוע גם את קולות הלעיסה הרועשת שהיו בעיניה ״עלבון לרגישוּת הזולת״ אך לצד זאת גם ״עניין שבשגרה בקרב בריות כאלה״, וכמו לא די בכך, בצד השני של המעבר ודווקא מולה שלפו ארבעה מבּין הנוכחים הרועשים ביותר חפיסת קלפים והחלו לשחק, וכך רק היא הוסיפה לשבת לה על נייר העיתון שפרשה מתחת לפרוות מעילה - בודדה, נוקשה ודמומה - בהמולה ההולכת וגוברת של קולות בני האדם סביבה, הפנתה בהחלטיות את ראשה אל החלון, ובעודה לופתת את תיק היד שלה ומצמידה אותו לבטנה בארשת של חוסר ישע ובחשדנות עקבית ועיקשת, בכלל לא הבחינה שהקטר שבחוץ, לפניה, מטיל על העלטה הקרה אלומות אור אדום משני פנסיו ויוצא בלב ולב לדרך בערב החורפי. הגברת פְּפְלָאוּם אמנם נשמה לרווחה, אבל לא נטלה חלק בשאון, שהביע שביעות רצון וכלל המהומי הקלה ותרועות עליזות לנוכח העובדה שבתום ציפייה ממושכת וסֵבל בעטיו של הקור העַז סוף כל סוף קרה משהו, אלא שהמולת העליצוּת לא ארכה זמן רב, כי אחרי כמה קרטועים מסורבלים, בקושי מאה מטר מתחנת הכפר שהתעטפה בינתיים בדומייה, שבה הרכבת ועצרה, כאילו הורו לנהגהּ במפתיע להחזיר את הקרונות אל נקודת המוצא, ועם כל זאת צעקות התסכול הרועמות היו חיש קל לפרצי צחוק שהביעו בעת ובעונה אחת תמיהה וכעס, מפני שלאחר שהתרגלו הבריות, כעבור שעה קלה, למחשבה שהמצב מן הסתם לא ישתנה בקרוב, ונאלצו להביא בחשבון - כפי הנראה מחמת הכאוס הגובר בגלל צאתה לדרך של הרכבת, שהשימוש בה חרג מלוח הזמנים המקובל - שנסיעתם עתידה לכלול סדרה עגומה ואינסופית של התקדמויות ועצירוֹת, שקעו כולם כאיש אחד בקהות חושים עליזה, באותו אובדן חושים של הטמטום הנובע מן הכורח להשלים בכניעוּת עם הנסיבות, פועל יוצא של הצורך להחניק את הפחד הנובע מן הזעזוע האמיתי שחוֹוה האדם כאשר הוא רואה באנרכיה שבאירועים עדות מציקה לכישלונו להבין את המצב לאשורו, מצב שבו ההתמודדות עם הכישלונות החוזרים ונשנים קוראת לעצמה דרור באמצעות כוחו העוקצני של הלעג. למרות רוח ההלצה ההמונית שאפיינה את ״ההודעות״ שנשמעו בזו אחר זו (״הלוואי שגם אני הייתי יודע לעצור ככה, מדי פעם בפעם, כשאני בבית, במיטה עם אשתי!...״), ומטבע הדברים פגעה ברגישותה והוציאה אותה מגדרה, הגברת פְּפְלָאוּם הלכה ונרגעה בכל זאת למשמע הרצף שהשתתק בהדרגה, ושבו כל בדיחה התיימרה להיות גסה יותר מקודמתה, וכך, כאשר התגלגלה לאוזניה אמירה שנונה וקולעת במיוחד - מפני המבול של פרצי הצחוק ממילא נבצר ממנה להתגונן - גם היא לא הצליחה לדכא את החיוך המבויש שבצבץ ועלה על שפתיה. בזהירות אף העזה להגניב מבט חטוף או שניים, אמנם לא בשכניה הקרובים, אלא בנוסעים שישבו בריחוק מה ממנה, ובחסות האווירה העמומה שבּה משל בכיפה מצב רוח מרומם ואווילי - משום שבשלב הזה, בעודה יושבת במחיצת גברים הטופחים על ירכיהם ונשים המצחקקות בפה מלא ואין לדעת מה גילן, חשה עדיין מבוהלת במקצת, אבל ההמון שבקרון נראה לה בכל זאת מאיים הרבה פחות מאשר בהתחלה - השתדלה הגברת פְּפְלָאוּם למתֵן קמעה את דמיונה חדור החרדה והתאמצה לשכנע את עצמה כי ייתכן שבכלל לא יהיה עליה להתמודד עם הסכנות הסמויות שלפי תחושתה ארבו לה בקרב אותו עדר קשוח של אספסוף מכוער המקיף אותה, ובמקרה כזה, רק מחמת רגישותה המרובה לאותות מבשרי רעות ורק משום שהיתה כה גלמודה וערירית בקהל הזר והקר, תחזור בסופו של דבר הביתה, אמנם בלי פגע, אבל בעצבים מרוטים ומותשת מרוב דריכוּת ומתח. למען האמת ואחרי ככלות הכול לא היה שום יסוד מוצק לייחל להשתלשלות עניינים חיובית, אבל הגברת פְּפְלָאוּם פשוט לא יכלה עוד להוסיף להתנגד לפיתוי הכוזב שהתקווה טמנה בחובה: אף על פי שהרכבת שבה ועצרה באמצע השממה למשך דקות ארוכות בציפייה לפנס שיאותת לנהגהּ להמשיך בדרך, הסיקה הגברת בקור רוח ש״למרות הכול אנחנו מתקדמים״, ואיכשהו עלה בידה לשכך את חוסר סבלנותה העצבני, אשר נבע מהשילוב בין העצירוֹת התכופות, שחריקת גלגלים נלוותה אליהן, לבין רצף ההמתנות הבטֵלות, אולי הודות לחמימות הנעימה שפשתה באיבריה מאז הדליקו את החימום, ככל הנראה בצאת הרכבת לדרכה, ושאִפשרה לה סוף-סוף לפשוט את מעיל הפרווה שלה בלי לחשוש שמא תקפא אם תצא אל הרוח הקפואה כאשר תגיע ליעדהּ. היא יישרה את קפלי המעיל מאחורי גבה, פרשה בחיקה את הכותפת העשויה פרווה סינתטית, שילבה את ידיה על תיק היד אשר תפח מאוד בגלל צעיף הצמר שתחבה לתוכו, ובלי לשנות כהוא זה את ישיבתה הזקופה ואת תנוחתה הנוקשה שבה והביטה מבעד לחלון החוצה, אלא שאז שמה לב לפתע, דרך ההשתקפות בזגוגית המטונפת, שממש מולה יושב לו גבר לא-מגולח, ״שתקן להפליא״, לוגם פָּלִינְקָה מצחינה ונועץ (בשקיקה!!) מבטים בשדיה האיתנים אשר אולי בלטו עתה, זקורים מדי, מתחת לכסותם הזעומה של חולצתה ושל מקטורן חליפתה. ״ידעתי!״ אמרה בלבה והסיטה את ראשה הצדה במהירות הבזק, ואף על פי שחשה איך גל חום עולה ומציף אותה, העמידה פנים שלא הבחינה בדבר ובחצי דבר. במשך כמה וכמה דקות לא זעה ולא נעה, רק לטשה את עיניה כעיוורת אל העלטה שבחוץ, אבל תכף, לאחר שנוכחה לדעת כי לשווא היא מתאמצת לראות בעיני רוחה את דמות הגבר בהסתמך על המבט המזדמן מלפני רגע (עתה לא זכרה עוד אלא את פניו הלא-מגולחות, את מעיל הבד שלבש והיה ״איכשהו מלוכלך כל כך״ ואת מבטו סר הטעם, הערמומי והחצוף גם יחד, המראֶה שהסעיר אותה עד עמקי נשמתה...), ובהאמינה כי אולי היא כבר יכולה לעשות זאת בלי להסתכן, החליק מבטה אט-אט לאורך הזגוגית, והיא תכף שבה והסיטה את עיניה הלאה משם, כי לא רק ש״הטיפוס ההוא״ הוסיף להתבונן בה ״בחוצפה״, אלא שמבטיהם הצטלבו. כבר כאבו לה הכתפיים, הצוואר והעורף בגלל התנוחה הנוקשה של ראשה, אבל אחרי מה שקרה לא היתה עוד מסוגלת להסתכל לכיוון אחר גם אילו רצתה, כי כך בדיוק הרגישה: היינו הך לאן תפנה את עיניה, אותו מבט מפחיד בעיקשותו חולש על כל הקרון בחופש מוחלט, פרט לתחום הצר של חשכת החלון, וממילא ״ילכוד אותה מיד״. ״ממתי הוא מסתכל עלי?״ תהתה הגברת פְּפְלָאוּם באבחה פתאומית, ועצם האפשרות שהגבר ״שם עליה עין״ כבר בתחילת הנסיעה וטימא אותה במבטו גרמה להתבוננותו להיראות לה מבהילה אף יותר מקודם, ברגע שבו פגשו עיניו את עיניה לשבריר שנייה. מכל מקום, אותו זוג עיניים הביע גם גועל עמוק המסתתר במצולותיה של ״התשוקה הלחה״, ״ואף יותר מזה!״ - הזדעזעה הגברת - ״דומה שבוז צונן רוחש בתוך תוכן״. אם כי לא ממש ראתה בעצמה קשישה ״במלוא מובן המילה״, היטב ידעה כי מזמן עברה את הגיל שבּוֹ התעניינות כזאת בה - למעשה, התעניינות המונית למדי - היתה עדיין יכולה להיראות טבעית, ולפיכך לא רק שחשבה על הגבר בתיעוב (כי איזה מין גבר נתקף תאווה למראה נשים זקנות?), אלא גם אמרה לעצמה בפליאה מבועתת: הפושע הזה שמסריח מפָּלִינְקָה אולי אינו רוצה אלא לחמוד לה לצון, לעשות ממנה צחוק, להשפיל אותה ואחר כך להשליך אותה בצחוק פרוע ״כמו חתיכת סמרטוט״. הרכבת האיצה עתה את קצב הנסיעה בלוויית כמה טלטולים עזים, הגלגלים החלו לחרוק נמרצות לאורך המסילה, וכלימה חריפה, מביכה ונשכחת שבה וקנתה לה אחיזה בלב הגברת פְּפְלָאוּם, בשעה ששדיה המלאים והכבדים הזדקרו ובבת אחת בערו... תחת מבטו הממוסמר, חסר המעצורים והאלים של הגבר. זרועותיה, שבהן יכלה לכל הפחות לכסותם, פשוט סירבו לציית לרצונה: היא דמתה לאדם כבול אשר אינו יכול לעשות מאומה כדי להיפטר מן ההשפלה שבמערומיו, יותר ויותר חשה שהיא חסרת ישע, יותר ויותר מעורטלת, ובחוסר אונים נעשתה גם מודעת בעל כורחה לעובדה שככל שהיא נכספת יותר... להחביא... את עגלגלותה הנשית, הולכים איבריה הנשיים ומתבלטים ביתר שאת. בינתיים הגיע לקצו משחק נוסף בין הקלפנים, והפעם נלווה אליו גם ויכוח גס ומחוספס שנישא בקולי קולות, עד שהמייתו המתמשכת התפוגגה, עוינת ומשתקת, ברעש המקומם - שבו כמו נוצרה פרצה אשר דרכה יוכל להשתחרר רצונה כבול העכבות - בהמולה, שבה בוודאי היתה מצליחה להביס את קהות החושים האומללה שהשתלטה עליה אלמלא התרחש תכף לאחר מכן דבר מה נורא עוד יותר, וזה אך ורק - כך חשבה בייאוש - כדי לגדוש את סאת ייסוריה. כאשר נרכנה קדימה מחמת דחף שמקורו בתחושת הבושה שבּה נתקפה וביֵצר ההתנגדות שהיא עצמה לא היתה מודעת לו, ותוך כדי כך הרכינה את ראשה כדי לסוכך על שדיה בתנועה זהירה ונסתרת, התכופף גבהּ וכתפיה השתוחחו קדימה, או-אז, מבועתת, נוכחה לדעת כי מאחור, אולי מחמת התנועה החריגה של גופה, השתחרר אבזם חזייתה. היא זקפה את מבטה בזוועה ולמען האמת לא התפלאה עוד כלל וכלל לגלות ששתי העיניים עודן נעוצות בה, עיניו של הגבר שאיכשהו כאילו ידע איזה מזל ביש מגוחך נפל בחלקה, ובתגובה לתובנה הזאת קרץ לה במבט של שותף לדבר עבֵרה. הגברת פְּפְלָאוּם ידעה בלי צל של ספק מה עתיד להתרחש בהמשך, אלא שאותה תאונה הרת גורל הציקה לה עד כדי כך, שהיא רק ישבה, משותקת ונוקשה, ברכבת שהתקדמה בקצב הולך וגובר, ובעודה נתונה לטלטלה הלא-עקבית נאלצה לשאת שוב ושוב - בחוסר אונים, בפנים בוערות וביתר שאת - את מבטו של אותו זוג עיניים השמחות לאידה, בוטחות בעצמן ובה בעת משפילות אותה בזחיחות דעת ובהתקבעות עיקשת על שדיה המשוחררים מאחיזת החזייה ומתנועעים בעליצות מעלה-מטה במקביל לקרטועיהם של הקרונות. היא לא העזה לשוב ולשאת את עיניה כדי לוודא את הדבר, ובכל זאת היתה בטוחה: עכשיו לא רק הגבר, אלא גם כל ״אספסוף האיכרים המתועבים״ עוקב אחר התענותה, ובעיני רוחה כבר ראתה הלכה למעשה כיצד כל הפנים המעוותות, החמדניות והלגלגניות האלה מקיפות אותה בהדרגה מכל עבר... סביר להניח שהעינוי המשפיל הזה בכלל לא היה מגיע לקצו אילולי נכנס בדיוק באותו הרגע מן הקרון האחורי הכרטיסן, צעיר בעל פני ילדון מכוסות בפצעי בגרות, ואלמלא שחרר אותה קולו הנערי הצרוד (״את הכרטיסים בבקשה!״) מן המלכודת המבישה והעניק לה את ההזדמנות לשלוף מהר את הכרטיס מתיק היד שלה, ותכף אחר כך לשלב את ידיה בחיקה. הרכבת שוב עצרה, הפעם בדיוק במקום שבו היתה אמורה לעצור, וכאשר - לבל תצטרך להביט בפנים שבשלב זה כבר הטילו עליה אימה - קראה בבלי דעת את שמו של הכפר על השלט שנתלה על גג התחנה המוארת באור קלוש, עמדה קריאת רווחה עליזה לפרוץ מגרונה, כי על סמך לוח הזמנים, שכבר מזמן התוודעה אליו היטב ובכל זאת נהגה לשנן בשקדנות לפני כל נסיעה, הבינה שכעבור דקות ספורות בלבד יגיעו אל בירת הנפה, ושם (״הוא יֵרד! הוא מוכרח לרדת!״ עודדה את עצמה) בוודאי תיפטר מרודפהּ. מתוחה ונסערת עקבה אחרי הכרטיסן: לאט-לאט התקרב למושבה בגלל שאלות עוקצניות שהפנו אליו נוסעים אשר ביקשו לדעת ממה נבע האיחור, אך אף על פי שגמרה אומר לבקש את עזרתו תכף ומיד לכשיגיע אליה, הרי ארשת פני הילדון המבוהלת שלו לנוכח המון האדם הרועש וגועש סביבו נראתה לה רחוקה מרחק שנות אור מן הדמות הסמכותית שהיתה אמורה לייצג את השררה ולטעת ביטחון בלבה, ולפיכך, כאשר נעצר לבסוף לצדה, לא עלה בידה אלא לשאול אותו במבוכה איפה השירותים. ״איפה הם יכולים להיות?״ השיב לה בעצבנות הבחור וניקב את כרטיסה, ״איפה שהם תמיד. גם מקדימה וגם מאחורה.״ ״אהה, כמובן!״ השמיעה הגברת פְּפְלָאוּם מלמול שמחוות התנצלות התלוותה אליו, קמה תכף ומיד ממושבה, הצמידה את תיק היד שלה לגופה ומיהרה במעבר לאחור, מתנודדת ימינה ושמאלה בין המושבים מחמת תנועת הרכבת שזה עתה שוב יצאה לדרך, ורק לאחר שהגיעה אל המדמנה הקרויה שירותים, ומשנכנסה והשעינה את גבה על הדלת הנעולה, נזכרה שהשאירה את מעיל הפרווה שלה תלוי על הוו הסמוך לחלון. היטב ידעה: עליה לפעול מהר ככל שתוכל, ואף על פי כן לפחות דקה עברה - בזמן הזה ויתרה הגברת פְּפְלָאוּם על הרעיון לשעוט בחזרה למקומה כדי לקחת משם את פרוותה היקרה - עד אשר הצליחה להתעשת: מתנודדת מחמת הטלטלה הבלתי-פוסקת נחפזה להסיר מעליה את מקטורן חליפתה, בבת אחת פשטה גם את חולצתה, ובעודה מחזיקה מתחת לבית שֶׁחְיָהּ גם את מקטורנה, גם את חולצתה וגם את תיק היד שלה, משכה והרימה את הקומבינזון הוורוד שלה ממש עד כתפיה. בידיים רועדות מרוב חיפזון עצבני סובבה על גופה את חזייתה, ותכף לאחר שהתברר לה כי האבזם (״תודה לאל!״) לא נשבר, נאנחה אנחת רווחה.

לאסלו קרסנהורקאי נולד בעיר ג'ולה שבמזרח הונגריה בשנת 1954. פרסם יצירות בפרוזה, בהן חמישה רומנים, וכתב את התסריטים לסרטיו של הבמאי ההונגרי בלה טאר.
קרסנהורקאי נחשב אחד מחשובי היוצרים בספרות ההונגרית בת-זמננו ובשנת 2004 הוענק לו פרס קושוט, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בהונגריה.‏ ב-2015 זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי.
ספרו "מלחמה ומלחמה" ראה אור בהוצאת בבל ב-2011.

עוד על הספר

תוגת ההתנגדות לאסלו קרסנהורקאי

מכיוון שרכבת הנוסעים המקשרת בין היישובים שבויי הכפור שבדרום מישור אַלְפֶלְד, החל בנהר הטִיסָה וכלה כמעט במרגלות הרי הקרפטים, לא הגיעה, על אף הסבריו המבולבלים של עובד התחנה שהתרוצץ בחוסר ישע הלוך ושוב לאורך המסילות, ולמרות הבטחותיו ההחלטיות יותר ויותר של מנהל התחנה שיצא עצבני שוב ושוב לרציף (״בחייכם, מה אני יכול לעשות, היא שוב נעלמה...״ משך עובד התחנה בכתפיו בארשת חמוצה ומרושעת), יצאה לדרך באיחור של יותר משעה וחצי, בהתאם ללוח זמנים לא-מחייב שממילא אינו משמש אלא בתור הצהרת כוונות, רכבת חירום, שהיתה מורכבת בסך הכול מקטר מיושן ורעוע, דגם 424, ומשני קרונות מקרטעים, מצוידים בספסלי עץ, שנלקחו לשימוש אך ורק במקרים כאלה, כלומר ״בנסיבות יוצאות דופן״, כך שהמקומיים אשר חיכו לשווא לרכבת שהיתה אמורה להגיע מן המערב, וקיבלו את העיכוב במידת מה של אדישות מהולה בתרעומת חסרת ישע, יוכלו אחרי ככלות הכול להגיע ליעדיהם המפוזרים בנתיב צדדי שאורכו כחמישים קילומטר. למען האמת, כל זה לא עורר עוד פליאה בלבו של אף אחד, מכיוון שניתַן לחוש, מטבע הדברים, את השפעת המצב בפועל על תנועת הרכבות בדיוק כמו על כל דבר אחר: הסדר הנהוג והמקובל הועמד בסימן שאלה, אנדרלמוסיה שהתפשטה באין מעצורים עשתה שמות בהרגלים היומיומיים, העתיד הצטייר מפוקפק, בעבר לא היה עוד אפשר להיזכר כלל ועיקר, ואילו ביחס לתפקודם של חיי היומיום שום תחזית כבר לא באה בחשבון, ולפיכך נגזר על הבריות לקבל הכול בהשלמה ולא לשלול אף את האפשרות ששום דלת לא תיפתח עוד לעולם ושהחיטה הצומחת בשדות תתחב את שיבוליה אל מעמקי האדמה, כי רק תסמיניה של ההתדרדרות ההרסנית היו מורגשים, ואילו גורמיה נשארו סתומים ובלתי-נתפסים, ולפיכך ממילא לא יכלו האנשים אלא להיאחז בכל מה שהיה עדיין נגיש ומוחשי, וכך בדיוק נהגו גם עתה באותה תחנת רכבת כפרית, כאשר, בתקווה לזכות במקומות ישיבה שאמנם הגיעו להם כדין אבל מספרם היה ככלל זעום, הסתערו על דלתות הקרונות שנפתחו בקושי רב מחמת הכפור. במאבק (המיותר, כפי שהתברר חיש מהר, כי בסופו של דבר לא נסע אף אחד בעמידה) נטלה חלק הגון גם הגברת פְּפְלָאוּם, שהתכוונה לחזור לביתה בתום ביקורה החורפי הקבוע אצל קרובות משפחתה, ולאחר שהדפה לצדדים את העומדים לפניה ועצרה את הנדחפים מאחוריה בכוחות שכביכול לא עלו בקנה אחד עם קומתה הנמוכה, הצליחה סוף-סוף להשיג מקום ישיבה ליד החלון בכיוון הנסיעה, אבל במשך שעה ארוכה לא עלה בידה להפריד את סערת הנפש שחשה מחמת המהומה האכזרית שחוללו המצטופפים מתחושה אחרת שנעה ונדה בין כעס לבין מועקה, ונבעה מידיעתה שלכרטיס הנסיעה שלה במחלקה הראשונה אין עוד שום ערך, כי היא אפופה צחנה חריפה שמקורה נקניק מתובל בשום, טבק זול ופָּלִינְקָה העשויה מתערובת פירות,1 ומוקפת בטבעת מאיימת של ״איכרים המוניים״ השואגים ומשהקים בלי הרף, שהרי בסביבה כזאת תיאלץ בעל כורחה להתמודד עם חוסר הוודאות בעניין המענֶה הנכסף על השאלה הבוערת היחידה, שהנסיעה הבעייתית כשלעצמה, בדיוק כמו כל נסיעה בתקופה כזאת, מעוררת, כלומר אם בכלל ייתכן שתגיע הביתה. אחיותיה, שחיו בבידוד מוחלט, ושהניידות היתה מהן והלאה מחמת גילן המופלג, לעולם לא היו מוחלות לה אילו היתה מוותרת על ביקורה אצלן בראשית החורף, ביקור שכבר מזמן היה לשגרה רבת שנים, וכך, אך ורק בגללן, לא השתמטה מן המשימה המסוכנת, אף שבדיוק כמו כל אחד אחר היתה גם היא מודעת לגמרי לשינוי המהותי שהתרחש סביבה, והיטב ידעה כי במצב הנוכחי תנהג אפוא בתבונה אם לא תסתכן כהוא זה. עם זאת, התנהגות נבונה, כלומר הערכה המבוססת על שיקול דעת ביחס לבאות, לא היתה בשום פנים ואופן עניין קל ופשוט, כי בדיוק כשם שאילו בבת אחת היתה מתרחשת במרכיביו הנצחיים של האוויר תמורה יסודית שבכל זאת איננה ניתנת להוכחה, כך גם העיקרון הבלתי-נגיש והבלתי-מוגדר שעד אותה העת תפקד למופת - הוא המניע את העולם, כפי שנהוג לומר, ודווקא העולם הוא העדות היחידה לקיומו - בבת אחת כמו התרופף ונחלש, ומשום כך בלתי-נסבלת אף יותר מן הידיעה המציקה בדבר סבירוּת הסכנה נעשתה התחושה הגורפת ששררה ברבים, שמשהו עלול לקרות בקרוב, ודווקא אותו ״משהו״ - החוק שהוכיח את עצמו בהיחלשותו - עורר אי-שקט יותר מכל אסון פרטי, וגזל מהבריות ביתר שאת את האפשרות לנהוג בקור רוח ולהפעיל שיקול דעת. ההתמצאות בסבך האירועים החריגים שנעשו מפחידים יותר ויותר, והתרחשו בתכיפות הולכת וגוברת במרוצת החודשים האחרונים, כלל לא באה עוד בחשבון, לא רק משום שבין הידיעות, הרכילות, השמועות והניסיונות האישיים לא היה עוד קשר מתקבל על הדעת (יצוין, לדוגמה, הקושי למצוא איזושהי זיקה הגיונית בין גל הקור החריף והמוקדם כבר בתחילת נובמבר, הטרגדיות המשפחתיות המסתוריות, רצף התאונות שהרכבות היו מעורבות בהן והדיווחים המדאיגים שהגיעו מהבירה הרחוקה ביחס לעלייה בפעילות של כנופיות נוער עבריין ובמספר המקרים של חילול מצבות זיכרון), אלא גם משום שכל ידיעה כזאת היתה חסרת כל משמעות כשלעצמה, ולפיכך שימשה רק אות מטריד נוסף המבשר מאורע צפוי ונורא שאנשים רבים יותר ויותר כינוהו ״הקטסטרופה הממשמשת ובאה״. הגברת פְּפְלָאוּם אף שמעה שאחדים מהם כבר החלו לדבר על שינויים בולטים כאלה ואחרים בהתנהגותן של החיות, ואם כי נראה שהדיבורים הללו - מן הסתם סברה גרידא - הם, לפי שעה, רק אזעקת שווא המעידה על חוסר אחריות, דבר אחד בטוח: בניגוד לאנשים שעכירוּת הכאוס התאימה להם כמו כפפה ליד, לפחות לפי דעתה של הגברת פְּפְלָאוּם, הרי אדם הגון בקושי העז לצאת מביתו אל הרחוב, כי במקום כזה, שהרכבות עלולות להיעלם בו בזו אחר זו ״ככה סתם״, במקום כזה, אמרה בלבה, ״שום דבר כבר לא משנה״. היא התכוננה אפוא לכך שהדרך הביתה לא תהיה קלה כמו הנסיעה המוגנת לכפר בחסות המחלקה הראשונה, שהרי בעודה יושבת ״ברכבת המקומית המזעזעת הזאת״, חשבה בעצבנות, חובה עליה להביא בחשבון שאפילו הרע מכול עלול לקרות, ומשום כך - בדומה לאדם המשתוקק להיעשות סמוי מן העין - ישבה דרוכה בזקיפות קומה, ברגליים צמודות זו לזו כמו ילדה קטנה, בארשת שאמרה דחייה מחושלת ובמבט שהביע יותר משמץ של בוז, ובשעה שמסביבה הלכה ושככה אט-אט המהומה שחוללו הוויכוחים המתמשכים על מקומות הישיבה, עקבה הגברת פְּפְלָאוּם, מתוחה וחשדנית, אחרי המכלול שנראה לה מאיים, אחרי אוסף הפנים המעומעמות שהשתקפו בשמשת החלון, ובה בעת נעו מחשבותיה ונדו בין מועקה לבין כמיהה, פעם מרפרפות על פני המרחק מבשר הרעות שעודנו לפניה, פעם מרחפות על חמימות ביתה אשר כל כך חסרה לה: על שעות אחר הצהריים הנעימות שנהגה לבלות במחיצת הגברת מָאָדַאי והגברת נוּסְבֶּק, על הטיולים הישָׁנים ברגל, בימי ראשון, בין העצים שופעי העלווה שעמדו לאורך שדרת פַּפְּשׁוֹר, ובסופו של דבר גם על הסדר המרגיע והקורן שהשרו עליה הרהיטים ההדורים והשטיחים הרכים שבביתה, הפרחים שהקפידה לטפח וחפצי המשכית והנוי החביבים והקטנים שאספה, סדר אשר - היטב ידעה זאת - שימש לה אי בלב עולם שהכול בו בלתי-צפוי, אי מרגוע שבּו חי וקיים זִכרם של אותם ימי ראשון ושל אותן שעות אחר הצהריים, המקלט היחיד והנחמה היחידה שבהם יכלה לחסות גברת בודדה כמוה, היא, שכּל רצונה לא היה אלא לחיות בשלווה ובלי שאיש יטרוד את מנוחתה. אטומה למתרחש סביבה, ובמידה מסוימת של קנאה שרחשה בה על אף הבוז שהפגינה, הבחינה כיצד, רועשים וגועשים, הצליחו חבריה למסע - כולם כפי הנראה איכרים מחוספסים החיים מהיד לפה בחוות ובכפרים הנידחים שבמחוז - להסתגל במהירות ובלי קושי לתנאים הירודים שנכפו עליהם: כאילו לא אירע שום דבר יוצא דופן, מסביבה רשרש נייר האריזה שבו נעטפה הצידה לדרך, צליל פקקים שחולצו מפיות בקבוקים נשמע, לשוניות של פחיות בירה הושלכו על הרצפה השמנונית, פה ושם כבר יכלה לשמוע גם את קולות הלעיסה הרועשת שהיו בעיניה ״עלבון לרגישוּת הזולת״ אך לצד זאת גם ״עניין שבשגרה בקרב בריות כאלה״, וכמו לא די בכך, בצד השני של המעבר ודווקא מולה שלפו ארבעה מבּין הנוכחים הרועשים ביותר חפיסת קלפים והחלו לשחק, וכך רק היא הוסיפה לשבת לה על נייר העיתון שפרשה מתחת לפרוות מעילה - בודדה, נוקשה ודמומה - בהמולה ההולכת וגוברת של קולות בני האדם סביבה, הפנתה בהחלטיות את ראשה אל החלון, ובעודה לופתת את תיק היד שלה ומצמידה אותו לבטנה בארשת של חוסר ישע ובחשדנות עקבית ועיקשת, בכלל לא הבחינה שהקטר שבחוץ, לפניה, מטיל על העלטה הקרה אלומות אור אדום משני פנסיו ויוצא בלב ולב לדרך בערב החורפי. הגברת פְּפְלָאוּם אמנם נשמה לרווחה, אבל לא נטלה חלק בשאון, שהביע שביעות רצון וכלל המהומי הקלה ותרועות עליזות לנוכח העובדה שבתום ציפייה ממושכת וסֵבל בעטיו של הקור העַז סוף כל סוף קרה משהו, אלא שהמולת העליצוּת לא ארכה זמן רב, כי אחרי כמה קרטועים מסורבלים, בקושי מאה מטר מתחנת הכפר שהתעטפה בינתיים בדומייה, שבה הרכבת ועצרה, כאילו הורו לנהגהּ במפתיע להחזיר את הקרונות אל נקודת המוצא, ועם כל זאת צעקות התסכול הרועמות היו חיש קל לפרצי צחוק שהביעו בעת ובעונה אחת תמיהה וכעס, מפני שלאחר שהתרגלו הבריות, כעבור שעה קלה, למחשבה שהמצב מן הסתם לא ישתנה בקרוב, ונאלצו להביא בחשבון - כפי הנראה מחמת הכאוס הגובר בגלל צאתה לדרך של הרכבת, שהשימוש בה חרג מלוח הזמנים המקובל - שנסיעתם עתידה לכלול סדרה עגומה ואינסופית של התקדמויות ועצירוֹת, שקעו כולם כאיש אחד בקהות חושים עליזה, באותו אובדן חושים של הטמטום הנובע מן הכורח להשלים בכניעוּת עם הנסיבות, פועל יוצא של הצורך להחניק את הפחד הנובע מן הזעזוע האמיתי שחוֹוה האדם כאשר הוא רואה באנרכיה שבאירועים עדות מציקה לכישלונו להבין את המצב לאשורו, מצב שבו ההתמודדות עם הכישלונות החוזרים ונשנים קוראת לעצמה דרור באמצעות כוחו העוקצני של הלעג. למרות רוח ההלצה ההמונית שאפיינה את ״ההודעות״ שנשמעו בזו אחר זו (״הלוואי שגם אני הייתי יודע לעצור ככה, מדי פעם בפעם, כשאני בבית, במיטה עם אשתי!...״), ומטבע הדברים פגעה ברגישותה והוציאה אותה מגדרה, הגברת פְּפְלָאוּם הלכה ונרגעה בכל זאת למשמע הרצף שהשתתק בהדרגה, ושבו כל בדיחה התיימרה להיות גסה יותר מקודמתה, וכך, כאשר התגלגלה לאוזניה אמירה שנונה וקולעת במיוחד - מפני המבול של פרצי הצחוק ממילא נבצר ממנה להתגונן - גם היא לא הצליחה לדכא את החיוך המבויש שבצבץ ועלה על שפתיה. בזהירות אף העזה להגניב מבט חטוף או שניים, אמנם לא בשכניה הקרובים, אלא בנוסעים שישבו בריחוק מה ממנה, ובחסות האווירה העמומה שבּה משל בכיפה מצב רוח מרומם ואווילי - משום שבשלב הזה, בעודה יושבת במחיצת גברים הטופחים על ירכיהם ונשים המצחקקות בפה מלא ואין לדעת מה גילן, חשה עדיין מבוהלת במקצת, אבל ההמון שבקרון נראה לה בכל זאת מאיים הרבה פחות מאשר בהתחלה - השתדלה הגברת פְּפְלָאוּם למתֵן קמעה את דמיונה חדור החרדה והתאמצה לשכנע את עצמה כי ייתכן שבכלל לא יהיה עליה להתמודד עם הסכנות הסמויות שלפי תחושתה ארבו לה בקרב אותו עדר קשוח של אספסוף מכוער המקיף אותה, ובמקרה כזה, רק מחמת רגישותה המרובה לאותות מבשרי רעות ורק משום שהיתה כה גלמודה וערירית בקהל הזר והקר, תחזור בסופו של דבר הביתה, אמנם בלי פגע, אבל בעצבים מרוטים ומותשת מרוב דריכוּת ומתח. למען האמת ואחרי ככלות הכול לא היה שום יסוד מוצק לייחל להשתלשלות עניינים חיובית, אבל הגברת פְּפְלָאוּם פשוט לא יכלה עוד להוסיף להתנגד לפיתוי הכוזב שהתקווה טמנה בחובה: אף על פי שהרכבת שבה ועצרה באמצע השממה למשך דקות ארוכות בציפייה לפנס שיאותת לנהגהּ להמשיך בדרך, הסיקה הגברת בקור רוח ש״למרות הכול אנחנו מתקדמים״, ואיכשהו עלה בידה לשכך את חוסר סבלנותה העצבני, אשר נבע מהשילוב בין העצירוֹת התכופות, שחריקת גלגלים נלוותה אליהן, לבין רצף ההמתנות הבטֵלות, אולי הודות לחמימות הנעימה שפשתה באיבריה מאז הדליקו את החימום, ככל הנראה בצאת הרכבת לדרכה, ושאִפשרה לה סוף-סוף לפשוט את מעיל הפרווה שלה בלי לחשוש שמא תקפא אם תצא אל הרוח הקפואה כאשר תגיע ליעדהּ. היא יישרה את קפלי המעיל מאחורי גבה, פרשה בחיקה את הכותפת העשויה פרווה סינתטית, שילבה את ידיה על תיק היד אשר תפח מאוד בגלל צעיף הצמר שתחבה לתוכו, ובלי לשנות כהוא זה את ישיבתה הזקופה ואת תנוחתה הנוקשה שבה והביטה מבעד לחלון החוצה, אלא שאז שמה לב לפתע, דרך ההשתקפות בזגוגית המטונפת, שממש מולה יושב לו גבר לא-מגולח, ״שתקן להפליא״, לוגם פָּלִינְקָה מצחינה ונועץ (בשקיקה!!) מבטים בשדיה האיתנים אשר אולי בלטו עתה, זקורים מדי, מתחת לכסותם הזעומה של חולצתה ושל מקטורן חליפתה. ״ידעתי!״ אמרה בלבה והסיטה את ראשה הצדה במהירות הבזק, ואף על פי שחשה איך גל חום עולה ומציף אותה, העמידה פנים שלא הבחינה בדבר ובחצי דבר. במשך כמה וכמה דקות לא זעה ולא נעה, רק לטשה את עיניה כעיוורת אל העלטה שבחוץ, אבל תכף, לאחר שנוכחה לדעת כי לשווא היא מתאמצת לראות בעיני רוחה את דמות הגבר בהסתמך על המבט המזדמן מלפני רגע (עתה לא זכרה עוד אלא את פניו הלא-מגולחות, את מעיל הבד שלבש והיה ״איכשהו מלוכלך כל כך״ ואת מבטו סר הטעם, הערמומי והחצוף גם יחד, המראֶה שהסעיר אותה עד עמקי נשמתה...), ובהאמינה כי אולי היא כבר יכולה לעשות זאת בלי להסתכן, החליק מבטה אט-אט לאורך הזגוגית, והיא תכף שבה והסיטה את עיניה הלאה משם, כי לא רק ש״הטיפוס ההוא״ הוסיף להתבונן בה ״בחוצפה״, אלא שמבטיהם הצטלבו. כבר כאבו לה הכתפיים, הצוואר והעורף בגלל התנוחה הנוקשה של ראשה, אבל אחרי מה שקרה לא היתה עוד מסוגלת להסתכל לכיוון אחר גם אילו רצתה, כי כך בדיוק הרגישה: היינו הך לאן תפנה את עיניה, אותו מבט מפחיד בעיקשותו חולש על כל הקרון בחופש מוחלט, פרט לתחום הצר של חשכת החלון, וממילא ״ילכוד אותה מיד״. ״ממתי הוא מסתכל עלי?״ תהתה הגברת פְּפְלָאוּם באבחה פתאומית, ועצם האפשרות שהגבר ״שם עליה עין״ כבר בתחילת הנסיעה וטימא אותה במבטו גרמה להתבוננותו להיראות לה מבהילה אף יותר מקודם, ברגע שבו פגשו עיניו את עיניה לשבריר שנייה. מכל מקום, אותו זוג עיניים הביע גם גועל עמוק המסתתר במצולותיה של ״התשוקה הלחה״, ״ואף יותר מזה!״ - הזדעזעה הגברת - ״דומה שבוז צונן רוחש בתוך תוכן״. אם כי לא ממש ראתה בעצמה קשישה ״במלוא מובן המילה״, היטב ידעה כי מזמן עברה את הגיל שבּוֹ התעניינות כזאת בה - למעשה, התעניינות המונית למדי - היתה עדיין יכולה להיראות טבעית, ולפיכך לא רק שחשבה על הגבר בתיעוב (כי איזה מין גבר נתקף תאווה למראה נשים זקנות?), אלא גם אמרה לעצמה בפליאה מבועתת: הפושע הזה שמסריח מפָּלִינְקָה אולי אינו רוצה אלא לחמוד לה לצון, לעשות ממנה צחוק, להשפיל אותה ואחר כך להשליך אותה בצחוק פרוע ״כמו חתיכת סמרטוט״. הרכבת האיצה עתה את קצב הנסיעה בלוויית כמה טלטולים עזים, הגלגלים החלו לחרוק נמרצות לאורך המסילה, וכלימה חריפה, מביכה ונשכחת שבה וקנתה לה אחיזה בלב הגברת פְּפְלָאוּם, בשעה ששדיה המלאים והכבדים הזדקרו ובבת אחת בערו... תחת מבטו הממוסמר, חסר המעצורים והאלים של הגבר. זרועותיה, שבהן יכלה לכל הפחות לכסותם, פשוט סירבו לציית לרצונה: היא דמתה לאדם כבול אשר אינו יכול לעשות מאומה כדי להיפטר מן ההשפלה שבמערומיו, יותר ויותר חשה שהיא חסרת ישע, יותר ויותר מעורטלת, ובחוסר אונים נעשתה גם מודעת בעל כורחה לעובדה שככל שהיא נכספת יותר... להחביא... את עגלגלותה הנשית, הולכים איבריה הנשיים ומתבלטים ביתר שאת. בינתיים הגיע לקצו משחק נוסף בין הקלפנים, והפעם נלווה אליו גם ויכוח גס ומחוספס שנישא בקולי קולות, עד שהמייתו המתמשכת התפוגגה, עוינת ומשתקת, ברעש המקומם - שבו כמו נוצרה פרצה אשר דרכה יוכל להשתחרר רצונה כבול העכבות - בהמולה, שבה בוודאי היתה מצליחה להביס את קהות החושים האומללה שהשתלטה עליה אלמלא התרחש תכף לאחר מכן דבר מה נורא עוד יותר, וזה אך ורק - כך חשבה בייאוש - כדי לגדוש את סאת ייסוריה. כאשר נרכנה קדימה מחמת דחף שמקורו בתחושת הבושה שבּה נתקפה וביֵצר ההתנגדות שהיא עצמה לא היתה מודעת לו, ותוך כדי כך הרכינה את ראשה כדי לסוכך על שדיה בתנועה זהירה ונסתרת, התכופף גבהּ וכתפיה השתוחחו קדימה, או-אז, מבועתת, נוכחה לדעת כי מאחור, אולי מחמת התנועה החריגה של גופה, השתחרר אבזם חזייתה. היא זקפה את מבטה בזוועה ולמען האמת לא התפלאה עוד כלל וכלל לגלות ששתי העיניים עודן נעוצות בה, עיניו של הגבר שאיכשהו כאילו ידע איזה מזל ביש מגוחך נפל בחלקה, ובתגובה לתובנה הזאת קרץ לה במבט של שותף לדבר עבֵרה. הגברת פְּפְלָאוּם ידעה בלי צל של ספק מה עתיד להתרחש בהמשך, אלא שאותה תאונה הרת גורל הציקה לה עד כדי כך, שהיא רק ישבה, משותקת ונוקשה, ברכבת שהתקדמה בקצב הולך וגובר, ובעודה נתונה לטלטלה הלא-עקבית נאלצה לשאת שוב ושוב - בחוסר אונים, בפנים בוערות וביתר שאת - את מבטו של אותו זוג עיניים השמחות לאידה, בוטחות בעצמן ובה בעת משפילות אותה בזחיחות דעת ובהתקבעות עיקשת על שדיה המשוחררים מאחיזת החזייה ומתנועעים בעליצות מעלה-מטה במקביל לקרטועיהם של הקרונות. היא לא העזה לשוב ולשאת את עיניה כדי לוודא את הדבר, ובכל זאת היתה בטוחה: עכשיו לא רק הגבר, אלא גם כל ״אספסוף האיכרים המתועבים״ עוקב אחר התענותה, ובעיני רוחה כבר ראתה הלכה למעשה כיצד כל הפנים המעוותות, החמדניות והלגלגניות האלה מקיפות אותה בהדרגה מכל עבר... סביר להניח שהעינוי המשפיל הזה בכלל לא היה מגיע לקצו אילולי נכנס בדיוק באותו הרגע מן הקרון האחורי הכרטיסן, צעיר בעל פני ילדון מכוסות בפצעי בגרות, ואלמלא שחרר אותה קולו הנערי הצרוד (״את הכרטיסים בבקשה!״) מן המלכודת המבישה והעניק לה את ההזדמנות לשלוף מהר את הכרטיס מתיק היד שלה, ותכף אחר כך לשלב את ידיה בחיקה. הרכבת שוב עצרה, הפעם בדיוק במקום שבו היתה אמורה לעצור, וכאשר - לבל תצטרך להביט בפנים שבשלב זה כבר הטילו עליה אימה - קראה בבלי דעת את שמו של הכפר על השלט שנתלה על גג התחנה המוארת באור קלוש, עמדה קריאת רווחה עליזה לפרוץ מגרונה, כי על סמך לוח הזמנים, שכבר מזמן התוודעה אליו היטב ובכל זאת נהגה לשנן בשקדנות לפני כל נסיעה, הבינה שכעבור דקות ספורות בלבד יגיעו אל בירת הנפה, ושם (״הוא יֵרד! הוא מוכרח לרדת!״ עודדה את עצמה) בוודאי תיפטר מרודפהּ. מתוחה ונסערת עקבה אחרי הכרטיסן: לאט-לאט התקרב למושבה בגלל שאלות עוקצניות שהפנו אליו נוסעים אשר ביקשו לדעת ממה נבע האיחור, אך אף על פי שגמרה אומר לבקש את עזרתו תכף ומיד לכשיגיע אליה, הרי ארשת פני הילדון המבוהלת שלו לנוכח המון האדם הרועש וגועש סביבו נראתה לה רחוקה מרחק שנות אור מן הדמות הסמכותית שהיתה אמורה לייצג את השררה ולטעת ביטחון בלבה, ולפיכך, כאשר נעצר לבסוף לצדה, לא עלה בידה אלא לשאול אותו במבוכה איפה השירותים. ״איפה הם יכולים להיות?״ השיב לה בעצבנות הבחור וניקב את כרטיסה, ״איפה שהם תמיד. גם מקדימה וגם מאחורה.״ ״אהה, כמובן!״ השמיעה הגברת פְּפְלָאוּם מלמול שמחוות התנצלות התלוותה אליו, קמה תכף ומיד ממושבה, הצמידה את תיק היד שלה לגופה ומיהרה במעבר לאחור, מתנודדת ימינה ושמאלה בין המושבים מחמת תנועת הרכבת שזה עתה שוב יצאה לדרך, ורק לאחר שהגיעה אל המדמנה הקרויה שירותים, ומשנכנסה והשעינה את גבה על הדלת הנעולה, נזכרה שהשאירה את מעיל הפרווה שלה תלוי על הוו הסמוך לחלון. היטב ידעה: עליה לפעול מהר ככל שתוכל, ואף על פי כן לפחות דקה עברה - בזמן הזה ויתרה הגברת פְּפְלָאוּם על הרעיון לשעוט בחזרה למקומה כדי לקחת משם את פרוותה היקרה - עד אשר הצליחה להתעשת: מתנודדת מחמת הטלטלה הבלתי-פוסקת נחפזה להסיר מעליה את מקטורן חליפתה, בבת אחת פשטה גם את חולצתה, ובעודה מחזיקה מתחת לבית שֶׁחְיָהּ גם את מקטורנה, גם את חולצתה וגם את תיק היד שלה, משכה והרימה את הקומבינזון הוורוד שלה ממש עד כתפיה. בידיים רועדות מרוב חיפזון עצבני סובבה על גופה את חזייתה, ותכף לאחר שהתברר לה כי האבזם (״תודה לאל!״) לא נשבר, נאנחה אנחת רווחה.