I
על החוף הנעים של הריביירה הצרפתית, בערך במחצית הדרך בין מרסיי ובין הגבול האיטלקי, ניצב מלון גדול, גאה, שצבעו ורדרד. דקלים הדורים מצננים את חזיתו הסמוקה, וחוף ים קצר ובוהק נמתח לפניו. לאחרונה הפך לאתר נופש לידוענים אופנתיים; לפני עשור כמעט ניטש לאחר שלקוחותיו האנגלים עברו באפריל צפונה. עתה הצטופפו ביתנים רבים בסמוך לו, אולם כאשר סיפור זה מתחיל היו כאן רק כיפותיהן של תריסר וילות ישנות ומרקיבות כמו חבצלות מים בין גושי האורנים שבין מלון גוס דז אטרנג'ה לבין קאן, מרחק שמונה קילומטרים ממנו.
המלון והחוף השזוף כשטיח תפילה זוהר היו לאחד. השכם בבוקר היו דמותה הרחוקה של קאן, גוני הוורוד והשמנת של הביצורים העתיקים וסגול האלפים של גבול איטליה מוטלים על פני המים ומרצדים על האדווה ועל הטבעות שנשלחו מצמחי הים אל המים הרדודים והצלולים. לפני השעה שמונה הגיע לחוף אדם בחלוק רחצה כחול, ואחרי הכנות מקדימות רבות של התזת מים צוננים על גופו, של רטינות ושל נשימות קולניות מרובות, השתכשך דקה בים. משהלך, שקטו החוף והמפרץ למשך שעה. סוחרים הזדחלו להם באופק מערבה; נערי אוטובוס צעקו בחצר המלון; הטל יבש על האורנים. כעבור עוד שעה החלו להישמע צופרי המכוניות מהדרך המתפתלת לאורך רכס מָאוֹרס הנמוך שהפריד בין קו החוף לבין פרובנס הצרפתית, האמתית.
קילומטר וחצי מהים, במקום שבו התחלפו האורנים בעצי צפצפה מאובקים, נמצאת תחנת רכבת מבודדת, שבבוקרו של חודש יוני 1925 הובילה ממנה כרכרת ויקטוריה אישה ובתה למלון גוס. פני האישה היו בעלות יופי דהוי שנימי דם ישובצו בהן בקרוב; הבעתה הייתה בה בעת שלווה ומודעת באורח נעים. אולם מבטו של המתבונן נע במהירות לבתה, שקסם היה בכפותיה הוורודות, ולהבה נחמדה האירה את לחייה באותו סומק מרגש של ילדים אחרי המקלחות הקרות שלהם בערב. מצחה הנאה נטה בעדינות כלפי מעלה, למקום שבו שערה, המקיף אותו כמגן משוריין, פורץ בתלתלים ובגלים ובסלסולים של בלונד עמוק וזהוב. עיניה היו בורקות, גדולות, בהירות, לחות ונוצצות, צבע לחייה היה אמתי, פורץ אל פני השטח ממשאבת הלב הצעירה והחזקה שלה. גופה ריחף בעדנה בשלהי הילדות – היא הייתה כמעט בת עשרים, כמעט מושלמת, אבל הטל עליה טרם נמוג.
כשהים והשמיים הופיעו מתחתיהן בפס דק וחם, אמרה האם:
"משהו אומר לי שהמקום הזה לא ימצא חן בעינינו."
"בכל מקרה אני רוצה הביתה," ענתה הנערה.
שתיהן דיברו בעליצות, אך בלי עניין, ובשעמום ניכר – יתרה מזו, סתם משהו לא יספיק להן. הן רצו התרגשות רבה, לא כזו הנובעת מהצורך לעורר עצבים מרוטים, אלא מתשוקה כמו של ילדי בית ספר שזכו בפרס וראויים לחופשה שלהם.
"נשהה כאן שלושה ימים, ואז נשוב הביתה. מיד אשלח מברק להזמין כרטיסים לספינת הקיטור."
במלון נרשמה הנערה בצרפתית נאותה, אך בסיסית, שנשמעה כמו משהו ששיננה. לאחר שהתמקמו בקומת הקרקע היא צעדה לעבר החלונות הצרפתיים המסנוורים והמשיכה כמה צעדים החוצה אל מרפסת אבן שנמשכה לאורך המלון. כשהלכה, נשאה עצמה כמו רקדנית בלט, לא שמוטה על ירכיה אלא זקופה מגווה התחתון. בחוץ נגס האור החם בצלה, והיא שבה על עקבותיה – הבוהק לא אפשר לראות דבר. כחמישים מטרים משם ויתר הים התיכון, רגע אחר רגע, על גוני גווניו לשמש האכזרית; מתחת למעקה התבשל ביואיק דהוי בכביש הגישה למלון.
מכל האזור, רק החוף רחש פעילות. שלוש אומנות בריטיות ישבו וסרגו דוגמה מורכבת של אנגליה הוויקטוריאנית, בסגנון שנות הארבעים, השישים והשמונים, לסוודרים ולגרביים, לצלילי רכילות שנשמעו כמו לחש מכושף; קרוב יותר לים ביצעו תריסר אנשים משימות ביתיות מתחת לשמשיות מפוספסות, בעוד תריסר ילדיהם רודפים אחר דג אדיש במים הרדודים או שוכבים בשמש עירומים ובוהקים משמן הקוקוס.
כשהגיעה רוזמרי לחוף, חלף על פניה ילד בן שתים עשרה ומיהר לים בצהלות שמחה. כשחשה את הסקירה הדקדקנית של הפנים הזרות, פשטה את חלוקה והלכה בעקבותיו. היא צפה כמה מטרים, פניה כלפי מטה, וכשמצאה מקום רדוד התייצבה על רגליה והתקדמה במים בגרירת רגלים צנומות כאילו היו משקולות אל מול התנגדות המים. כשהגיעו המים לגובה החזה, הביטה שוב לחוף: גבר קירח עם מונוקל ובגד ים, חזהו השעיר בולט קדימה, טבורו החצוף שאוב פנימה, בחן אותה בעיון. כשרוזמרי השיבה מבט, הוריד האיש את המונוקל שלו, שנבלע בסבך המגוחך של שיער חזהו, ומזג לעצמו משהו מבקבוק שבידו.
רוזמרי הניחה את פניה על המים, ובתנועות קצובות וחדות שחתה בסגנון חתירה לעבר האסדה. המים הגיעו עד אליה, משכו אותה בעדינות אל מחוץ לחום, נספגו בשערה וזרמו לפינות גופה. היא סבה בהם שוב ושוב, חובקת אותם, משתכשכת בהם. כשהגיעה לאסדה הייתה חסרת נשימה, אבל אישה שזופה עם שיניים צחורות מאוד הביטה בה, ורוזמרי, במודעות פתאומית ללובן הטבעי של גופה, התהפכה על גבה ונסחפה לעבר החוף. האיש השעיר שהחזיק בבקבוק דיבר אליה כשיצאה.
"הייתי אומר – יש להם כרישים מאחורי האסדה." הוא היה בן ללאום בלתי מוגדר, אך דיבר אנגלית בניגון אוקספורדי אטי. "אתמול הם טרפו שני מלחים בריטיים מהצי שנמצא בגולף ז'ואן."
"אלוהים אדירים!" קראה רוזמרי.
"הם מגיעים הנה בשביל האשפה של הצי."
עיניו הזדגגו כדי להצביע על כך שהוא דיבר רק כדי להזהירה, הוא נסוג שני צעדים ומזג לעצמו משקה נוסף.
במודעות נעימה למדי, משום שתשומת הלב הופנתה מעט לעברה במהלך השיחה הזו, חיפשה רוזמרי מקום לשבת. ניכר היה שכל משפחה השתלטה על רצועת החול שלפני השמשייה שלה; כמו כן היו הרבה חילופי ביקורים ודברים – ואווירה של קהילה שכל פלישה אליה תהיה יומרנית. מעט רחוק משם, במקום שבו היה החוף זרוע חלוקי אבן ועשבי ים נבולים, ישבה קבוצה של בעלי עור לבן כשלה. הם היו שרועים מתחת לשמשיות יד קטנות במקום שמשיות חוף, וניכר היה שהם פחות מעורים במקום. רוזמרי מצאה מקום בין האנשים הכהים לבהירים ופרשה את חלוקה על החול.
כששכבה כך, שמעה תחילה את קולותיהם וחשה ברגליהם העוקפות את רגליה ובדמויותיהם החולפות בין השמש לבינה. נשימתו של כלב חקרני נשפה חום ועצבנות על צווארה; היא יכלה לחוש בעורה שנצרב מעט בחום ולשמוע את הווא-וואא הנמוג לאטו של הגלים הנסוגים. עתה קלטה אוזנה קולות של יחידים והייתה מודעת לכך שמישהו, שכונה בבוז "הבחור הזה נורת'", חטף בלילה הקודם מלצר מבית קפה בקאן כדי לנסר אותו לשניים. בעלת הסיפור הייתה אישה לבנת שיער בשמלת ערב ארוכה, שנשארה ללא ספק מהלילה הקודם, שכן הנזר עדיין היה צמוד לראשה וסחלב נואש היה שמוט ללא חיוּת מכתפה. רוזמרי, בתחושה של חוסר אהדה כלפיה וכלפי מלוויה, נפנתה מהם.
בסמוך לה, מהעבר האחר, שכבה אישה צעירה מתחת לגג של שמשיות וערכה רשימה של דברים מִסֵפֶר שהיה פתוח על החול. בגד הים שלה היה משוך מכתפיה, וגבה, חום-כתום אדמוני שהיה מתוחם בשרשרת פנינים בגון שמנת, נצץ בשמש. פניה היו קשות וחמודות ומעוררות חמלה. עיניה פגשו את עיניה של רוזמרי, אבל לא ראו אותה. מעבר לה היה גבר נאה עם כובע רכיבה ומכנסי גוף אדומים מפוספסים; ואז האישה שרוזמרי ראתה על האסדה ואשר התבוננה בה וראתה אותה; וכן גבר עם פנים ארוכים וראש ליש זהוב, במכנסי גוף כחולים ובלי כובע, ששוחח ברצינות רבה עם גבר צעיר, לטיני ללא ספק, במכנסי גוף שחורים, תוך כדי ליקוט פיסות קטנות של עשב ים מהחול. היא חשבה שרובם אמריקאים, אבל משהו גרם להם לא להיראות דומים לאמריקאים שהכירה לאחרונה.
לאחר זמן מה הבחינה שהגבר החובש כובע רכיבה עורך הצגה קטנה ושקטה לקבוצה זו; הוא נע בכובד ראש עם מגרפה, מסיר כביכול חצץ ותוך כדי כך מפתח איזה חיקוי סתום שיוצר מתח בשל הבעת פניו הרצינית. הדימוי הקלוש ביותר שלו הפך למצחיק ביותר, עד כדי כך שכל דבר שאמר שחרר פרץ של צחוק. גם אלה אשר היו רחוקים מכדי לשמוע, כמוה, הפנו אליו את תשומת לבם, עד כי היחידה על החוף שלא נכבשה במחזה הייתה האישה הצעירה עם מחרוזת הפנינים. אולי מפאת הצניעות שבתחושת הבעלות, היא הגיבה לכל פרץ צחוק ברכינה נוספת לעבר הרשימה שלה.
האיש עם המונוקל והבקבוק דיבר לפתע מהשמיים שמעל רוזמרי.
"את שחיינית מצוינת."
היא מחתה.
"ממש טובה. שמי קמפיון. יש כאן גברת שאומרת שהיא ראתה אותך בשבוע שעבר בסוֹרֵנטוֹ ויודעת מי את ולכן הייתה רוצה לפגוש אותך."
רוזמרי הציצה סביבה במורת רוח סמויה וראתה את האנשים שאינם שזופים ממתינים. באי-חשק קמה וצעדה לעברם.
"גברת אברמס – גברת מק-קיסקו – מר מק-קיסקו – מר דאמפרי –"
"אנו יודעים מי את," אמרה האישה בשמלת הערב. "את רוזמרי הויט ואני זיהיתי אותך בסורנטו ושאלתי את פקיד המלון וכולנו חושבים שאת נפלאה לגמרי, ואנחנו רוצים לדעת למה לא חזרת לאמריקה לעשות עוד סרט נפלא."
הם הלכו לעברה במחווה מוגזמת של כבוד. האישה שזיהתה אותה לא הייתה יהודייה, חרף שמה. היא הייתה אחת מאותם "חבר'ה טובים" קשישים שהיו שמורים היטב מכיוון שהיו אטומים להתנסויות ובשל מערכת עיכול טובה של דור אחר.
"רצינו להזהיר אותך מפני כווייה ביום הראשון," המשיכה בעליצות, משום שהעור שלך חשוב, אבל נדמה שיש כאן כל כך הרבה רשמיות ארורה בחוף הזה ולא ידענו אם זה יטריד אותך."
