1
5-4 ימים בשבי
שכבתי שם ביום הרביעי ותכננתי את מותו. עברתי בראשי על רשימת הנכסים העומדים לרשותי, והתכנון הביא לי הקלה ...קרש רופף ברצפה, שמיכה סרוגה אדומה, חלון גבוה, קורות תקרה חשופות, חור מנעול, המצב הגופני שלי...
אני זוכרת את מחשבותי אז כאילו אני חיה אותן מחדש עכשיו, כאילו הן מחשבותי בהווה. הנה הוא שוב מחוץ לדלת, אני חושבת, אף על פי שחלפו שבע־עשרה שנה. אולי הימים ההם יהיו לנצח ההווה שלי, כי נאחזתי באופן מוחלט כל כך בפרטים הקטנים של כל שעה וכל שנייה של אסטרטגיה מדוקדקת. בזמן הסבל הבלתי יימחה הזה הייתי לגמרי לבדי. ועלי לומר עכשיו, לא בלי גאווה, שהתוצאה שהשגתי, ניצחוני הבלתי מעורער, היה לא פחות מיצירת מופת.
ביום 4 כבר ערכתי קטלוג נכסים ומתווה גס של נקמה, והכול מבלי להיעזר בעט או בעיפרון, רק הפנקס המנטאלי של צירופי פתרונות אפשריים. פאזל, ללא ספק, אבל כזה שהייתי נחושה לפתור ...קרש רופף ברצפה, שמיכה סרוגה אדומה, חלון גבוה, קורות תקרה חשופות, חור מנעול, המצב הגופני שלי... איך הם מתחברים זה לזה?
שוב ושוב הרכבתי מחדש את החידה הזאת וחיפשתי עוד נכסים. אה, כן, כמובן, הדלי. וכן, כן, כן, ארגז הקפיצים של המיטה היה חדש לגמרי, הוא לא הסיר את הניילון. טוב, עוד פעם, לעבור על זה עוד פעם, למצוא תשובה. קורות חשופות, דלי, ארגז הקפיצים, הניילון, חלון גבוה, קרש רופף ברצפה, שמיכה סרוגה אדומה...
הצמדתי מספרים לרשימה כדי לשוות לזה קצת מדעיוּת ...קרש רופף ברצפה (נכס 4#), שמיכה סרוגה אדומה (נכס 5#), ניילון... האוסף נראה שלם ככל האפשר בתחילת היום הרביעי. אני אזדקק לעוד, זה ברור.
קולות החריקה על רצפת האורן מחוץ לתא הכלא שלי, חדר השינה, נשמעו בצהרי היום. ברור, הוא שם בחוץ. ארוחת צהריים. הבריח נע משמאל לימין, המפתח הסתובב בחור המנעול והוא פרץ פנימה, אפילו בלי הנימוס המינימלי של התעכבות לרגע על הסף.
כמו שעשה בכל ארוחה, הוא שמט על המיטה שלי מגש שתוכנו כבר היה מוכר לי, חלב במאג לבן, מים בספל זעיר של ילדים. בלי סכו״ם. פרוסה של קיש ביצים ובייקון לצד לחם ביתי, שניהם מונחים על צלחת חרסינה שעליה ציור ורוד של אישה עם כד, גבר במגבעת עם נוצה וכלב. שנאתי את הצלחת הזאת שנאת מוות, שנאה עמוקה ומוזרה, ואני מתחלחלת כשאני נזכרת בה. על גב הצלחת נכתב ״וודג'ווד״ ו״סלבאטור״. זאת תהיה הארוחה החמישית שלי בחטיפה הזאת. אני שונאת את הצלחת הזאת. אני אהרוג גם את הצלחת הזאת. הצלחת, המאג והספל נראו כמו אלה שהוגשו בארוחות הבוקר, הצהריים והערב ביום 3 בשבי. את היומיים הראשונים ביליתי בתוך רכב מסחרי.
״עוד מים?״ הוא שאל במונוטוניות הבוטה, העמומה והעמוקה שלו.
״כן, בבקשה.״
הוא התחיל בדפוס הזה ביום 3 וזה, אני חושבת, מה שדרבן אותי לתכנן ברצינות. השאלה נהפכה לחלק מהשגרה. הוא מביא לי את הארוחה ושואל אם אני רוצה עוד מים. החלטתי להגיד ״כן״ כששאל והתכוננתי להגיד ״כן״ בכל פעם שישאל שוב, אף על פי שלא היה שום היגיון ברצף הזה. למה לא להביא ספל מים גדול יותר מלכתחילה? למה חוסר היעילות הזה? הוא יוצא, נועל את הדלת, צינורות משתעלים בקירות המסדרון, קולות יריקה ואז פרץ מים מהכיור, מחוץ לטווח ראייה דרך חור המנעול. הוא חוזר עם ספל פלסטיק מלא מים פושרים. למה? דבר אחד אני יכולה להגיד לכם – לדברים רבים בעולם אין פתרון, כמו ההיגיון שמאחורי ההתנהגות הלא־מוסברת של הסוהר שלי.
״תודה,״ אמרתי כשחזר.
החלטתי משעה 2 של יום 1 להשתדל לזייף אדיבות של ילדה טובה, להיות אסירת תודה, כי עד מהרה התברר לי שאוכל להערים על השובֶה שלי, גבר בשנות הארבעים לחייו. בטח בן ארבעים ומשהו, הוא נראה בגיל של אבא שלי. ידעתי שיש לי שכל ותושייה שיאפשרו לי לגבור על היצור הדוחה והנורא הזה, והייתי בסך הכול בת שש־עשרה.
טעמה של ארוחת הצהריים ביום 4 היה כמו ביום 3. אבל אולי המזון נתן לי את מה שנזקקתי לו, כי הבנתי שיש לי עוד הרבה נכסים: זמן, סבלנות, שנאה יוקדת. וגם שמתי לב, כששתיתי את החלב מהספל העבה, שלדלי יש ידית מתכת ושקצות הידית היו חדים. אני צריכה רק להסיר את הידית. היא יכולה להיות נכס נפרד מהדלי. כמו כן החדר שלי היה גבוה בבניין, ולא מתחת לאדמה – כפי שחששתי שיהיה בימים 1 ו־2. על פי צמרת העץ שמחוץ לחלוני ושלושת גרמי המדרגות שהייתי צריכה לעלות כדי להגיע לכאן, הייתי קרוב לוודאי בקומה השלישית. ראיתי בגובה נכס נוסף.
מוזר, נכון? עדיין לא השתעממתי ביום 4. היה אפשר לחשוב שהישיבה לבד בחדר נעול תערער את הנפש עד שתיכנע לשיטיון או הזיה. אבל היה לי מזל. היומיים הראשונים שלי עברו בנסיעה, ובשל איזו טעות חמורה בשיפוט השתמש השובה שלי ברכב מסחרי לפשע הזה. לרכב הזה היו חלונות צד כהים. מובן שאיש לא היה יכול להביט פנימה, אבל אני יכולתי להביט החוצה. למדתי את הדרך ורשמתי אותה ביומן המסע שבראשי. פרטים שבעצם לא השתמשתי בהם, אבל עבודת ההעתקה וצריבת הנתונים בזיכרון הנצחי העסיקה את מחשבותי ימים ארוכים.
אם הייתם שואלים היום, כעבור שבע־עשרה שנה, איזה פרחים צמחו בצדי הכביש ביציאה 33 הייתי אומרת לכם – מרגניות בר מעורבות בכמות נדיבה של ניסניות. בשבילכם אצבע את השמים בכחול־אפור ערפילי עם מריחות בוץ. אני גם אשחזר את הפעילות הפתאומית, כמו הסערה שפרצה 2.4 דקות לאחר שחלפנו על פני ערוגת הפרחים, כשהמסה הכבדה שמעלינו נפתחה במטח של ברד אביבי. תוכלו לראות את כדורי הקרח בגודל אפונה, שאילצו את החוטף שלי להחנות מתחת לגשר, להגיד ״בן זונה״ שלוש פעמים, לעשן סיגריה אחת, להעיף את הבדל ולחדש את הנסיעה 3.1 דקות אחרי שכדור הברד הראשון התרסק על החרטום של הרכב הנתעב הזה. הפכתי את ארבעים ושמונה השעות של פרטי הנסיעה האלה לסרט שחזרתי והקרנתי לעצמי בכל יום מימי השבי, לומדת כל דקה, כל שנייה, כל תמונה ותמונה, מנתחת ומחפשת קצות חוט.
החלון הצדדי ברכב והעובדה שהוא השאיר אותי יושבת ומסוגלת לעקוב אחר התקדמותנו הובילו אותי למסקנה מהירה: השובה שלי היה קוף מטומטם שפעל על טייס אוטומטי, חייל רובוט. אבל היה לי נוח בכיסא שהוא הבריג לרצפת הרכב. למרות תלונותיו הרבות על כיסוי העיניים הרפוי שלי, הוא היה עצל מדי או מוטרד מדי ולא קשר אותו כראוי. לפיכך, וידאתי את כיוון הנסיעה שלנו על פי השלטים החולפים: מערבה.
הוא ישן 4.3 שעות בלילה הראשון. אני ישנתי 1.2. פנינו ביציאה 74 אחרי נסיעה של שני ימים ולילה אחד. ואפילו אל תשאלו על המבוכה האדירה של הפסקות שירותים בתחנות מנוחה נטושות.
כשהגיע המסלול שלנו אל סופו, הרכב התגלגל לאטו במורד היציאה ואני החלטתי לספור בקבוצות של שישים. אחת מיסיסיפי, שתיים מיסיסיפי, שלוש מיסיסיפי...* כעבור 10.2 קבוצות של מיסיסיפי חנינו, והמנוע נעצר בחריקה פתאומית. 10.2 דקות מהכביש המהיר. מהפינה העליונה של כיסוי העיניים השמוט הצלחתי להעיף מבט כללי באפרוריות הדמדומים המצופה זיגוג לבן של ירח מלא. ענפי עץ דוקרניים עטפו את הרכב. ערבה. כמו אצל ננה. אבל זה לא הבית של ננה.
* שיטה לספירת שניות. הרעיון הוא שהזמן הדרוש לאמירת המספר בתוספת המילה מיסיסיפי מסתכם בשנייה אחת.
הוא נמצא עכשיו בצד של הרכב. הוא בא לקחת אותי. אני אצטרך לעזוב את הרכב. אני לא רוצה לעזוב את הרכב.
קפצתי למשמע חבטה וחיכוך מתכת במתכת של דלת הרכב המוזחת הצידה. הגענו. אני חושבת שהגענו. הגענו. לבי פעם במהירות הרפרוף של כנפי צוּפית. הגענו. זיעה הצטברה בקו השער. הגענו. הזרועות איבדו את גמישותן, והכתפיים התקשחו ויצרו את האות T עם עמוד השדרה. הגענו. ושוב הלב הולם, חזק כל כך עד שיכולתי להרעיד את האדמה תחתי. יכולתי להסעיר את הים לצונאמי בריתמוס הזה.
בריזה כפרית נשבה פתאום, כאילו מיהרה לחלוף על פני השובֶה שלי כדי לנחם אותי. לשנייה מהירה אחת נשטפתי חיבוקים קרירים, אבל נוכחותו המאיימת פיזרה את הקסם כעבור רגע. עד כה לא ראיתי את פניו בברור, כמובן, בהתחשב בכיסוי העיניים החלקי שלי, אבל הרגשתי שהוא מתעכב ונועץ את מבטו. איך אני נראית לך? סתם בחורה צעירה, מוצמדת בסרט דביק לכורסה בחלק האחורי של הוואן הדפוק שלך? זה נורמלי בעיניך? חתיכת אידיוט.
״את לא צועקת או בוכה או מתחננת כמו שהאחרות עשו,״ הוא אמר ונשמע כאילו קלט איזו התגלות שהוא נאבק בה כבר ימים ארוכים.
סובבתי את ראשי במהירות לעבר קולו, כאחוזת דיבוק, בכוונה לערער את ביטחונו בתנועתי. אני לא בטוחה אם הצלחתי, אבל נדמה לי שהוא נסוג מעט.
״זה ייתן לך הרגשה טובה יותר?״ שאלתי.
״סתמי ת'פה, חתיכת כלבה משוגעת. לא אכפת לי מה שאתן עושות, זונות דפוקות,״ הוא אמר בקול רם ובמהירות, כאילו מזכיר לעצמו את עמדת השליטה שלו. מהדציבל הגבוה של התרגשותו הנחתי שאנחנו לבדנו. זה לא יכול להיות טוב. הוא יכול לצעוק כאן בביטחון. אנחנו לבד. רק שנינו.
על פי נטיית הרכב יכולתי לדעת שהוא נאחז בדלת ומרים את עצמו פנימה. הוא נאנח מהמאמץ, ואני רשמתי לפני את התנשפותו הכבדה. התנשפות של מעשן. שלוֹךְ שמן, זבל טיפוסי. צללים וקטעים מתנועתו התקרבו לעברי, וחפץ חד כסוף בידו נצץ באור התקרה. ברגע שהוא פלש למרחב שלי הרחתי אותו. זיעה ישנה, צחנת גוף בת שלושה ימים. נשימתו הייתה כמו מרק מבאיש באוויר. העוויתי את פני, פניתי אל החלון הכהה, ואטמתי את נחירי על ידי עצירת הנשימה.
הוא חתך את הסרט הדביק שחיבר את זרועותי אל הכיסא ושׂם שקית נייר על ראשי. אה סרחן מחורבן, הבנת שכיסוי העיניים לא עובד.
כבר התחלתי להרגיש נוח בכיסא הנוסע הזה אחרי שנאלצתי להשלים עם הצרה שנפלה עלי. לא היה לי מושג מה מחכה לי. ואף על פי כן לא מחיתי כשעברנו למשהו שהיה כנראה איזו חווה. על פי ריח הפרות שמילא את האוויר והגבעולים הגבוהים שהצליפו ברגלי, הסקתי שנכנסנו לשדה של חציר או חיטה.
הלילה של יום 2 צינן את זרועותי וחזי אפילו מבעד למעיל הגשם השחור המרופד. למרות השקית וכיסוי העיניים השמוט על פני, אור הירח האיר את דרכנו. כשאקדחו מוצמד לעורפי, ואני צועדת כעיוורת כשרק הירח בעזרי, עשינו את דרכנו בתוך גבעולי תבואה בגובה הברכיים במשך קבוצה אחת של שישים. אני התקדמתי בצעדים גבוהים להדגשת הספירה. הוא גרר רגליים מאחור, בהילוך של אקדוחן. וכזה היה המצעד הזוגי שלנו: אחד, אוושה, שתיים, אוושה, שלוש, אוושה, ארבע.
השוויתי את הצעדה העצובה שלי לזו של ימאים שנידונו למות בטביעה, וחשבתי על הנכס הראשון שלי: אדמה מוצקה. ואז השתנו פני הקרקע וחדלתי להרגיש את נוכחותו של הירח. הקרקע שקעה מעט תחת צעדי המאולצים הכבדים, וכשחשתי נתז אבק סביב קרסולי החשופים הנחתי שעליתי על שביל עפר רך. ענפי עצים שרטו את זרועותי משני הצדדים.
אין אור + אין דשא + שביל עפר + עצים = יער. זה לא טוב.
פעימות הדופק בצווארי והולם לבי נכנסו כמדומה לקצב שונה, כשנזכרתי בדיווח של ״חדשות הלילה״ על נערה אחרת שמצאו אותה ביער במדינה אחרת הרחק ממני. כמה רחוקה נראתה לי אז הטרגדיה שלה, כל כך מנותקת מהמציאות. כפות ידיה נכרתו, תומתה חוללה, גופתה הושלכה לקבר רדוד. החלק הגרוע ביותר היה עדותם של זאבי ערבות ופומות הרים, שנטלו את חלקם מתחת לקריצות מרושעות של עטלפים מפחידים ומבטם העגמומי של ינשופי לילה. תפסיקי את זה... תספרי... תזכרי לספור... תמשיכי לספור... תתמקדי...
המחשבות המפחידות האלה גרמו לי לאבד את מקומי. איבדתי את הספירה. הדפתי את הפחד הצידה, התעשתי, לגמתי ספל אוויר, והרגעתי את הצוּפית המרפרפת שבחזי בדיוק כמו שלימד אותי אבי בשיעורי הג'יו ג'יצו והטאי צ'י המשותפים שלנו, ובדיוק כמו שהנחו השיעורים בספרי הלימוד הרפואיים שאותם החזקתי במעבדה שלי במרתף ביתנו.
בעקבות הלם הפחד הפתאומי עם הכניסה ליער כיילתי מחדש את הספירה שלי בשלוש ספרות. אחרי קבוצה אחת של שישים במעבה היער החלקנו לתוך עשב נמוך ובחזרה לאורו הבלתי מופרע של הירח. זאת בטח קרחת יער. זאת לא קרחת יער. או שכן? זה ריצוף. למה לא חנינו פה? אדמה מוצקה, אדמה מוצקה, אדמה מוצקה.
עלינו על עוד חלקה של עשב נמוך ועצרנו. מפתחות שקשקו; דלת נפתחה; לפני שאשכח את המספרים, חישבתי ורשמתי את סך כול הזמן שעבר מהיציאה מהרכב עד הדלת הזאת: 1.1 דקות הליכה.
לא ניתנה לי הזדמנות לסקור את חיצוניותו של הבניין שנכנסנו אליו, אבל ציירתי לי בדמיוני בית חווה לבן. השובה שלי הוביל אותי מיד במעלה המדרגות. קומה אחת, שתי קומות... כשהגענו לקומה השלישית פנינו 45 מעלות שמאלה, צעדנו שלושה צעדים ועצרנו. המפתחות שקשקו. בריח הוסט. מנעול הסתובב. דלת חרקה. הוא הסיר את השקית ואת כיסוי העיניים ודחף אותי אל תא הכלא שלי, חדר בגודל 4x8 מטרים בלי יציאה החוצה.
החלל היה מואר באור הירח שחדר מבעד לחלון משולש גבוה בקיר שמימין לדלת. על הרצפה הונח ארגז קפיצים ומעליו מזרון, וסביבם מסגרת עץ עם דפנות ורצועות וחישורים והכול. נראה כאילו נגמרה למישהו האנרגיה או כאילו מישהו שכח את לוחות העץ שעליהם יוצבו ארגז הקפיצים והמזרון המרופד. לכן המיטה נראתה בעצם כמו יריעת קנוואס שהונחה, אבל עדיין לא נמתחה, על מסגרת התמונה. כיסוי כותנה לבן, כרית אחת ושמיכה סרוגה אדומה היו מונחים על המיטה המאולתרת. למעלה היו שלוש קורות חשופות, מקבילות לדלת: אחת מעל המפתן, השנייה חוצה את החדר המלבני לשניים, והשלישית מעל המיטה. התקרה נראתה כאילו נלקחה מקתדרלה. אדם היה יכול לתלות את עצמו על הקורות החשופות לוּ רק רצה. לא היה דבר נוסף. הכול היה נקי בצורה מפחידה, דליל בצורה מפחידה, אוושה שקטה הייתה הקישוט היחיד. אפילו נזיר היה מרגיש חשוף בוואקום הזה.
הלכתי ישר אל המזרון שעל הרצפה, והוא הצביע על דלי שישמש לי אסלה אם אצטרך ״להשתין או לחרבן״ בלילה. הירח רטט ברגע שעלה, כאילו גם הוא פלט את האוויר שהחזיק בריאותיו הגלקטיות. עכשיו, בחדר מואר יותר, נפלתי לאחור מותשת, בוחנת את רכבת השדים של רגשותי. מהרכב, את עברת מחרדה, לשנאה, להקלה, לפחד, לשום דבר. תחזירי לו כגמולו או שלא תנצחי פה. כמו בכל אחד מהניסויים שלי הייתי זקוקה לקבוּע פיזיקלי, משהו שלא ישתנה. הקבוע היחיד שנשאר זמין עכשיו היה ניתוק יציב שהתאמצתי לשמור עליו, יחד עם כמויות בלתי נדלות של בוז ושנאה, בידיעה שהרכיבים האלה נחוצים כדי לתחזק את הקבוע. בהתחשב בדברים ששמעתי וראיתי בשבי שלי, התוספים האלה היו באמת נחוצים. וקלים להשגה.
אם יש כישרון אחד שאותו חידדתי בשבי, בין שנטמע בי בידי תוכנית אלוהית ובין שפעפע לתוכי מהחיים בעולמה הקשוח של אמי, בין שהגיע מההדרכה שקיבלתי מאבי באמנות ההגנה העצמית, ובין שנבע מהאינסטינקט הטבעי של מצבי הגופני, הכישרון הזה היה דומה לכישרונם של מצביאי צבא גדולים: התנהגות יציבה, אדישה, מחושבת, נקמנית ושקולה.
הרגיעה המאוזנת הזאת לא הייתה חדשה לי. למען האמת, בבית־הספר היסודי התעקשה יועצת אחת לשלוח אותי לבדיקה פסיכולוגית בגלל דאגתה של ההנהלה לנוכח תגובותי השטוחות וחוסר יכולתי לכאורה לחוות פחד. המורה שלי בכיתה א' הייתה מוטרדת כי לא ייללתי או קפצתי, לא צווחתי ולא צרחתי – כמו שעשו כל היתר –
כאשר גבר חמוש פתח באש על הכיתה שלנו. במקום זאת, כמו שהראתה מצלמת האבטחה, שמתי לב לפרצי הצחוק העוויתיים שלו, לכתמי הזיעה, לעורו המחוטט, לאישוניו המורחבים, לתנועות העיניים התזזיתיות, לזרועותיו, לסימני המחטים על זרועותיו – ותודה לאל, להחטאות שלו. אני זוכרת את זה עד היום, התשובה הייתה ברורה, הוא היה מסומם, עצבני, מסטול על כל הראש מאסיד או הרואין או שניהם – כן, הכרתי את הסימפטומים. מאחורי השולחן של המורה היה מגאפון חירום על המדף מתחת לגלאי האש, אז ניגשתי אל שניהם. לפני שהפעלתי את גלאי האש צעקתי במגאפון ״התקפה אווירית״ בקול עמוק ככל שיכולה לגייס ילדה בת שש. המסומם השתטח על הרצפה, מכווץ מפחד בשלולית השתן של עצמו.
סרט הווידאו, שהעלה על סדר היום את הבדיקה הפסיכולוגית שלי, הראה את התלמידים צורחים ומצטופפים, המורה על ברכיה מתחננת לאלוהים שמעליה, ואני על כיסא – מהדקת את המגאפון אל ירכי כשאצבעי ממששת את מתג ההפעלה, מרחפת מעל כאילו מנצחת על המהומה. ראשי המעוטר בשתי צמות היה מוטה הצידה, הזרוע עם המגאפון לרוחב בטני השמנמנה, הזרוע השנייה מורמת אל סנטרי, ועל פני היה חיוך דק שתאם את הקריצה הקלה בעיני, מקבלת בברכה את השוטרים שהסתערו על העבריין.
ואף על פי כן, אחרי סוללה של מבחנים אמר פסיכיאטר הילדים להורי שאני מסוגלת להביע רגשות ברמה גבוהה, אבל גם בעלת יכולת יוצאת דופן להדחקת הסחות דעת ומחשבות לא פוריות. ״סריקת מוח מראה שהאונה הקדמית שלה, התומכת בהיגיון ובתכנון, גדולה מהנורמלי. האחוזון ה־99. כן, בעצם, למען האמת, 101 אחוז אם תשאלו אותי,״ הוא אמר. ״היא לא סוציופתית. היא מבינה ויכולה לבחור להרגיש אמוציה. אבל היא עשויה גם לבחור שלא להרגיש. הבת שלכם מספרת לי שיש לה מפסק פנימי שהיא יכולה להדליק ולכבות בכל רגע כדי לחוש דברים כמו שמחה, פחד ואהבה.״ הוא השתעל ואמר, ״אההם,״ לפני שהמשיך. ״תראו, אף פעם לא היה לי פציינט כמוה. אבל לא צריך לחפש יותר רחוק מאיינשטיין כדי להבין עד כמה אנחנו לא מבינים את גבולות המוח האנושי. יש כאלה שאומרים שאנחנו שולטים רק בשבריר מהפוטנציאל שלנו. הבת שלכם, טוב, היא שולטת במשהו. אם זו ברכה או קללה, אני לא יודע.״ הם לא ידעו שהקשבתי מבעד לסדק בדלת המשרד שלו. תיעדתי כל מילה בכונן הקשיח שבמוחי.
הקטע על המפסק היה נכון ברובו. אולי פישטתי את הדברים. זאת בעיקר בחירה, אבל מאחר שקשה להסביר בחירות מנטאליות, אמרתי מפסק. היה לי מזל שקיבלתי רופא טוב כזה. הוא הקשיב, בלי שיפוט. הוא האמין, בלי ספקנות. היה לו אמון אמיתי בתעלומות רפואיות. ביום שבו סיימתי את הטיפול הרמתי את המפסק וחיבקתי אותו.
הם חקרו אותי כמה שבועות, כתבו כמה מאמרים, והורי שלפו אותי בחזרה לעולם פחות או יותר נורמלי: חזרתי לכיתה א' ובניתי מעבדה במרתף.
---
ביום 3 לשבי – היום הראשון מחוץ לרכב – התחלנו בתהליך של קביעת דפוסים. שלוש ארוחות ביום מוגשות על ידו על צלחת החרסינה המטופשת הזאת, חלב במאג לבן, ספל קטן של מים ואחרי זה ספל גדול יותר של מים פושרים. אחרי כל ארוחה הוא היה לוקח בחזרה את המגש עם הצלחת הריקה, המאג והספלים, ומזכיר לי לדפוק בדלת רק כשאצטרך ללכת לשירותים. אם לא אקבל תשובה בזמן, ״תשתמשי בדלי.״ אף פעם לא השתמשתי בדלי. כלומר, אף פעם לא השתמשתי בדלי למטרה הזאת.
הדפוסים המתגבשים שלנו הופרעו על ידי שני מבקרים. הם כיסו את עיני כמו שצריך לקראת הביקורים, ובגלל זה לא יכולתי לדעת את זהותם המלאה של המבקרים, אבל אחרי מה שקרה ביום 17 התחלתי לקטלג את כל הפרטים כדי שהנקמה שתבוא תחול לא רק על השובה שלי אלא גם עליהם. עוד לא ידעתי מה לעשות עם האנשים במטבח, אבל אני לא רוצה להקדים את המאוחר.
המבקר הראשון שלי בא ביום 3. רופא בלי ספק, היו לו אצבעות קרות. כיניתי אותו ״הדוקטור״. המבקר השני בא ביום 4 בלוויית הדוקטור שהכריז, ״היא בסדר גמור, בהתחשב במצב.״ המבקר השני אמר בקול מהוסה, ״אז זאת היא?״ כיניתי אותו ״מר מובן־מאליו״.
לפני שהדוקטור ומר מובן־מאליו הלכו, הדוקטור יעץ לסוהר שלי לדאוג שאהיה רגועה ושלווה. אבל שום דבר לא השתנה כדי לספק לי רוגע ושלווה עד סופו של יום 4 כאשר ביקשתי את הנכסים #14, #15 ו־16#.
וכך, כשהחל האור לדעוך ביום הרביעי שלי בשבי, נשמעו נקישות על קרשי הרצפה. מבעד לנכס 8#, חור המנעול, סימנתי את הזמן, ארוחת ערב. הוא פתח את הדלת והושיט לי את המגש שעליו הצלחת עם הציור המטופש, מאג חלב וספלון מים. שוב קיש ולחם.
״הנה.״
״תודה.״
״עוד מים?״
״כן, בבקשה.״
נועל את הדלת, צינורות משתעלים, מים זורמים, הוא חוזר: עוד מים. למה, למה, למה הוא עושה את זה?
הוא פונה ללכת.
בראש מורכן לחזה, ובקול הכי תפל וכנוע שהייתי מסוגלת להפיק אמרתי, ״סליחה. אני לא מצליחה לישון ואני שואלת את עצמי אם זה יכול להזיק... בכל אופן, אולי אם אני אצפה בטלוויזיה או אקשיב לרדיו או אקרא או אפילו אצייר, עיפרון וקצת נייר, אולי יוכלו... לעזור?״
הכנתי את עצמי לתוכחה מילולית ואפילו לאלימות פיזית על חוצפתי.
הוא סקר אותי מלמעלה למטה ויצא בלי להגיב לבקשתי.
כארבעים וחמש דקות לאחר מכן שמעתי את הנקישות המוכרות על קרשי הרצפה. שיערתי שהוא חזר על פי השגרה שנקבעה כדי לאסוף את הצלחת, המאג והספלים. אבל כשפתח את הדלת הוא נשא על חזהו הרחב טלוויזיה תשעה־עשר אינטש ישנה, רדיו גדול ממכירת־חצר, בלוק ציור תחוב מתחת לזרועו השמאלית, וקלמר פלסטיק ארוך למדי. הקלמר, ורוד עם שני סוסים מצוירים על הדופן, היה מהסוג שקונים ליום הראשון ללימודים ומאבדים אחרי שבוע. תהיתי אם אני לא נמצאת בבית־ספר. אם כן, זה בטח בית־ספר נטוש.
״אל תבקשי עוד שטויות כאלה״, הוא אמר, חטף את המגש מהמיטה וגרם לצלחת הריקה ולספלים להתנדנד ולשקשק. כשיצא, טרק את הדלת. רעש. תמיד יש רעש לא נעים אתו.
מיתנתי את הציפיות, פתחתי את הרוכסן של הקלמר הוורוד, והתכוננתי לעיפרון קצר אחד.
מה פתאום. לא רק שני עפרונות חדשים, אלא סרגל שנים־עשר אינטש וגם מחדד עפרונות. על צדו של המחדד השחור היה טבוע המספר ״15״. מיד צירפתי את הנכס היקר הזה לרשימת המלאי וקראתי לו נכס 15#, בייחוד לתער שבתוכו. נכס #15 מופיע עם תווית מוכנה. חייכתי למחשבה המשעשעת שהמחדד הצטרף בכוונה תחילה לתוכנית שלי, חייל נאמן שהתייצב לקריאה, והחלטתי ש־״15״ יהיה חלק מהשם שנתתי לתוכנית הבריחה שלי.
וכדי לתת לשובה שלי תחושה של הערכה על מאמציו, נעמדתי מול נכס 14#, הטלוויזיה, והעמדתי פנים שאני צופה בה. מובן שממש לא היה אכפת לי מהאגו היקר שלו, אבל התחבולות האלה נועדו להוליך שולל את אויבינו, להשקיט ולהרגיע אותם ולטעת בהם תחושה כוזבת של ביטחון עד שיגיע הזמן להקפיץ את המלכודת, למשוך בחוט, ולהכות עם ידו המהירה של המוות. טוב, אולי לא כל כך מהירה, אולי טיפ־טיפה מתמשכת. הוא צריך לסבול, רק קצת. פרקתי את הצירים של הדלי והשתמשתי בקצוות החדים של הידית כמו במברג.
שום יצור בבית ובשדות שמסביב לא היה ער יותר ממני בלילה ההוא. אפילו הירח התכווץ לשביב של אור שחר בעת שעבדתי כל לילה 4.
הוא לא הבחין בהבדל הדק בתא הכלא שלי כשהביא לי את ארוחת הבוקר ביום 5, שוב על צלחת החרסינה המגעילה. בארוחת הצהריים החנקתי צחקוק כשהוא שאל אם אני רוצה עוד מים.
״כן, בבקשה.״
לא היה לו מושג מה מחכה לו. הוא גם לא היה מודע למאמצים שאעשה כדי לאכוף צדק, צדק מהסוג שלי.
---
לא אכפת לי מה אמרו על זה בחדשות בזמנו, לא ברחתי מהבית. למה הייתי צריכה לברוח? בטח, הם כעסו. הם רתחו, אבל הם היו תומכים בי. הם היו הורי, ואני הייתי בתם היחידה.
״אבל את תלמידה מצטיינת. מה תעשי עם בית־הספר?״ שאל אבי.
הם היו מבולבלים עוד יותר בביקור במרפאה כשנודע להם שהסתרתי את מצבי במשך שבעה חודשים.
״איך היא יכולה להיות בחודש השביעי להיריון?״ אמרה אמי לרופא הנשים אף על פי שקולה לא תאם את המבט בעיניה נוכח המראה שלי שלא ניתן עוד להכחשה.
למען האמת, לא רק ״עליתי קצת במשקל״ אלא צימחתי כדור עגול מושלם מתחת לשדיים שתפחו. אמי, שנבוכה מהאשליה העצמית שלה, הרכינה את ראשה ובכתה. אבי הניח יד חלשה על גבה, לא יודע מה עליו לעשות עם האישה שרק לעתים נדירות הזילה דמעה. הרופא הביט בי וכיווץ את שפתיו, אם כי בחביבות, ושינה את נושא השיחה אל עתידי הקרוב. ״נצטרך לראות אותה שוב בשבוע הבא. אני רוצה לערוך כמה בדיקות. גשו בבקשה לפקידת הקבלה לקבוע תור.״
אילו רק ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו הייתי יותר ערנית וקולטת את הרמז בזמן אמת. במקום זאת הייתי עטופה מדי באכזבתם של הורי, ולא הבנתי את הצביעות שמאחורי מבטה של פקידת הקבלה או את הערפל הכלורופילי שאפף את נוכחותה החריגה. אבל אני זוכרת עכשיו; תיעדתי באופן תת־הכרתי את המידע הזה בזמנו. כשהתקרבנו אל האישה לבנת השער האסוף בפקעת הדוקה, עם העיניים הירוקות והלחיים הוורודות המזויפות, היא פנתה רק אל אמי.
״מתי הרופא אמר שהיא צריכה לבוא לביקור חוזר?״ היא שאלה.
״הוא אמר בשבוע הבא,״ ענתה אמי.
אבי ריחף מעל הסצנה ותקע את ראשו לתוך המרחב של אמי; רגליו השתלבו ברגליה – הם נראו כמו דרקון דו־ראשי.
אימא מיששה בעצבנות את ארנקה ביד אחת ופתחה וסגרה את ידה השנייה סביב כדור־לחץ לא קיים סמוך לירכה. פקידת הקבלה בדקה את יומן הביקורים.
״מה עם יום שלישי הבא בשתיים? אה, רגע, היא תהיה בבית־הספר, נכון? תיכון ׳עתידים׳?״
אימא שונאת דיאלוגים מיותרים. בדרך כלל היא הייתה מתעלמת ואפילו מבטלת בבוז שאלות לא רלוונטיות על התיכון שלי. בדרך כלל היא הייתה עונה על שאלה מיותרת כזו בשאלה נשכנית משלה, ״זה באמת חשוב איפה היא לומדת?״ יש לה פתיל קצר ואין לה סבלנות לטיפשות או לאנשים שמבזבזים את זמנה. רגזנית, יעילה ביותר, דקדקנית, שיטתית ומלאת בוז. אלו הן התכונות שלה. היא עורכת דין שמופיעה בבתי משפט. אבל ביום ההוא היא הייתה רק אימא לחוצה, והיא ענתה בחיפזון על השאלה בזמן שדפדפה ביומן הפגישות שלה.
״כן, כן, תיכון ׳עתידים׳. אפשר בשלוש וחצי?״
״בטח. בואי נרשום אותה בשלוש וחצי, יום שלישי הבא.״
״תודה.״ אימא הקשיבה בקושי רב בשלב הזה, ומיהרה לדחוף אותי ואת אבי אל מחוץ למרפאה. אבל פקידת הקבלה המשיכה להסתכל עלינו ואני הסתכלתי עליה בעודה מסתכלת עלינו. חשבתי אז שהיא אוספת רכילות עירונית על הריונות ״אומללים״ של בנות מ״משפחות טובות״.
היא ידעה את כתובתנו מתוך הניירות שלי, כמובן, והבינה שלא הלכתי לאף אחד מבתי־הספר הפרטיים המקומיים. מה שאמר שגרתי לא הרחק מבית־הספר הציבורי, ומזה היא יכלה להסיק בצדק שהלכתי ברגל לבית־הספר, לאורך כביש כפרי באזור מיוער. כמו מתנה עטופה, הייתי המטרה המושלמת לציידת הזאת. מאחורי עיניה המצומצמות בחישובים קרים ואפה המעוקל, היא בוודאי התחילה להזיז את העניינים בשנייה שעזבנו את המרפאה. אולי זיכרוני בוגד בי ואני מדמיינת את זה, אבל בתמונה שבראשי אני רואה אותה מרימה טלפון ומכסה את שפתיה הצבועות ורוד כדי לדבר. בתמונה הזאת היא ממשיכה לנעוץ בי את עיניה הירוקות.
אימא בוודאי הייתה מבחינה במצבי המתפתח הרבה יותר מוקדם, אילו לא נעדרה מהבית במשך כמעט כל שלושת החודשים שלפני כן בגלל משפט שהתנהל במחוז הדרומי של מדינת ניו יורק. היא חזרה הביתה בסוף שבוע אחד וגם אז דאגה לצאת ל״סקי עם חברה בוורמונט״. אבי נסע פעם אחת ברכבת לבקר אותה. שניהם בטחו בי והשאירו אותי בבית בלי השגחה כדי שאכין שיעורים ואשלים ניסויים במעבדה שבמרתף.
אל תבינו אותי לא נכון, אמי אוהבת אותי. אבל ידענו, אבי ואני, שמוטב לנו לעזוב אותה לנפשה כשהיא ב״מצב משפטי״, מצב של מלחמה. אז היא הייתה ממוקדת כולה במשימה האחת שלה – לזכות במשפט. זה מה שקרה ב־99.8 אחוז מהזמן. הסתברות טובה. תאגידים אהבו אותה. תובעים שנאו אותה. יחידות החקירה של משרד המשפטים, הוועדה לניירות ערך, הוועדה לסחר פדרלי ומשרד התובע הכללי ראו בה את ״השטן בהתגלמותו״. העיתונות הליברלית השמיצה אותה, מה שרק הגדיל את מספר לקוחותיה וחיזק את מעמדה כמחוללת ניסים. ״מרושעת״, ״חסרת רחמים״, ״בלתי נלאית״, ״תככנית אכזרית״. אלו היו המילים שבהן השתמשו, והיא הגדילה אותן ומסגרה אותן ותלתה אותן על קירות משרדה. האם היא מרושעת? אני עצמי מוצאת שהיא די רכה דווקא.
אבי לא שאל על משקלי העולה מפני שהוא מבחין בפרטים רק כשמדובר על דברים זערוריים וחמקמקים, כמו קווארקים ופרוטונים. הוא היה בעבר איש חיל הים שהפך לפיזיקאי והתמחה בקרינה רפואית. בתקופה ההיא בחיינו הוא עבד בקדחתנות על ספר שהזמינו אצלו על השימוש בבלון מוקרן לטיפול בסרטן השד. ככל הזכור לי גם הוא היה ממוקד כולו במטרה אחת. אמי במצב רוח משפטי, אבי בתאריך יעד לסיום הספר. בסערה המושלמת הזאת של היעדרות הורית, דבר הריוני חמק מהם בסדר יומם העמוס. אבל אני לא מדברת על האשמה. אני מדברת על המציאות. אני הכנסתי את עצמי למצב הזה. אני ועוד מישהו, כמובן, יצרנו את מצבי. ואני מעולם לא התחרטתי על מה שאולי יהיו כאלה שיכנו ״טעות״. לעולם לא אתחרט, אבל אחרים אולי מתחרטים.
בנסיעה במכונית מהמרפאה הביתה ישבתי בשקט במושב האחורי זמן רב ככל שיכולתי. הורי החזיקו ידיים וניחמו זה את זה, בלי להאשים, במושב הקדמי. הנחתי שאימא התייסרה ברגשות אשמה אימהיים, ואני ניסיתי להגיד לה שלקריירה שלה לא היה שום קשר למצבי המביך. ״אימא, אני לא תכננתי את זה, אבל תאמיני לי, זה היה קורה גם אם היית נשארת בבית ואופה עוגיות כל יום. יש, בממוצע, 0.2 אחוזי כישלון עם קונדום לאטקס, ו... טוב...״ השתתקתי כי אבי ממש התכווץ, אבל המשכתי בכל זאת; בסופו של דבר, המדע הוא אובייקטיבי. ״הביולוגיה תמצא דרך, אפילו עם הסיכויים הכי קטנים. אני עדיין מקבלת מאִיוֹת. אני לא לוקחת סמים. אני מתכוננת לסיים את הלימודים. אני רק זקוקה לעזרה שלכם.״
כצפוי, קיבלתי סדרה של הרצאות על אכזבה, על כמה אני לא מוכנה לאחריות הזאת, ועל איך שסיבכתי לעצמי את החיים בדיוק בזמן שבו אני צריכה ליהנות מהילדות שלי ולהתמקד במציאת קולג' טוב.
״אני לא מבינה למה לא באת אלי קודם – ואיך בחרת לגלות לי את זה. אני פשוט לא מבינה,״ אמרה אימא בעיניים כבויות מדיכאון שאף פעם לא זיהיתי אצלה. נכון, האופן שבו הראיתי לה את הריוני היה קצת, איך לומר, בוטה. אבל אני לא רוצה להקדים את המאוחר.
לא עניתי לה בכל פעם שהיא שאלה למה לא סיפרתי לה קודם מפני שלא ידעתי, בכל הכנות, איך לענות בצורה שתשביע את רצונה. כששוכחים לעתים קרובות להפעיל את הרגשות, פועלים על פי העובדות בלבד, על פי פרטים טכניים. והאמת העירומה הייתה שעובדתית הייתי בהיריון ולא חשבתי שיש טעם להפריע למשפט של אימא. אני מבינה שאולי קשה להבין את זה. אולי הסיפור שלי יעזור להסביר, אפילו לעצמי, את מחשבותי. מה שעשיתי ומה שלא עשיתי.
״אבל אנחנו אוהבים אותך, מאוד־מאוד. אנחנו נעבור את זה. נעבור את זה ביחד,״ היא אמרה. היא חזרה על המנטרה הזאת. ״אנחנו נעבור את זה,״ מלמלה שוב ושוב בעודה מעודדת את עצמה לפעולה בשארית השבוע. וכשנרגעה, הפליגה אל נמל המבטחים שלה: אסטרטגיה מצפונית. היא התקשרה למשרד שלה ואמרה שתחזור רק ביום שני הקרוב. היא אספה את הוויטמינים המתאימים לנשים הרות והפכה את הספרייה לחדר ילדים. עשיתי כל מה שהיא אמרה לי, והרגשתי הקלה והכרת תודה על תמיכתה. ברגעים הפנויים, כששחררתי ובדקתי את מפסק הפחד שלי, יצאתי מדעתי מרוב בעתה.
ביום שני אחרי הביקור במרפאה, יום לפני התור לביקור חוזר אצל הגינקולוג, לבשתי את מעיל הגשם השחור והמרופד שלי ולקחתי מטרייה לפני שיצאתי לבית־הספר. תרמיל הגב שלי היה מלא ספרים, מכנסי סטרץ', חזיית ספורט, גרביים ולבנים להחלפה – כל הדרוש לשיעור יוגה שלא נרשמתי אליו. זה היה פרט זעיר שנשאר לי מחודשים של הטעיה לא מכוונת, משהו שלא סיפרתי להורי, כי לקחתי שיעורי יוגה בעצתו של ספר על היריון שגנבתי מהספרייה. שורה תחתונה, לכל מי שלא ידע, נראה כאילו עזבתי עם בגדים להחלפה.
בכל אופן, העמסתי תרמיל על שכם ויצאתי בדלת הקדמית, ואז עצרתי. לעזאזל, שכחתי את הנעצים וצבע השיער לשיעור אמנות. גם את ארוחת הצהריים. כדאי לי להביא שתי ארוחת צהריים כדי שלא אתעלף אחרי השיעור. בלי לסגור את הדלת, חזרתי אל המטבח לקחת את הנעצים – חפיסה גדולה ממחסן האספקה של המשרד של אמי – והצבע, וזרקתי אותם לתרמיל שהנחתי קודם על השיש. ואז הכנתי ארבעה כריכים מרוחים בחמאת בוטנים וריבה, זרקתי פנימה גם אותם, ובגלל שלא היה לי זמן דחפתי פנימה גם פחית בוטנים, כמה בננות ובקבוק מים של שני ליטר. נסו אתם להיות בת שש־עשרה ובהיריון. אתם תהיו רעבים, אוקיי?
עם החבילה התפוחה הזאת על גבי ובטני הבולטת מלפני נראיתי כמו עיגול משורטט ברישול עם רגלי גפרורים. המשכתי בדרכי עם שיווי משקל רעוע שנבע מהמשקל שנשאתי, והגעתי אל שביל הגישה שלנו המכוסה חצץ. על יד תיבת הדואר, מסיבה כלשהי, אולצתי לעצור ולהביט אחורנית על ביתי. בית חום עם גג דו־שיפועי בצל יער אורנים. דלת קדמית אדומה. אני חושבת שרציתי לראות אם המכוניות של הורי אינן שם ולוודא שהם חזרו לעבודתם, לחייהם הרגילים. אולי מצאתי ביטחון באמונה שהם ממשיכים בשגרת יומם למרות ההפרעה לסדר המשפחתי שלנו.
בקצה שביל הגישה עמדתי מול ברירה שוות־מרחק, לפנות שמאלה או ימינה: הכניסה האחורית לבית־הספר הייתה משמאלי והכניסה הקדמית מימיני. תזמנתי את המרחק פעם אחת. הפנייה שמאלה לקחה 3.5 דקות והפנייה ימינה 3.8 דקות, דלת לדלת. באמת, ההחלטה לפנות שמאלה או ימינה הייתה תלויה בגחמה היומית שלי. הגחמה שלי טעתה בבחירה שלה ביום שני ההוא.
פניתי ימינה והמשכתי תחת חופת המטרייה השחורה שלי בכיוון התנועה. טיפות גשם שמנות נחתו על המטרייה ועל האדמה סביבי, כאילו התחילה מתקפת אוויר או שהאיש היורה חזר. בכל פעם שאני שומעת מטחים כאלה אני חושבת על כיתה א', אז באופן טבעי חשבתי על פעמוני האזעקה ועל המראה המשמח של שוטרים משתלטים על האיש. כיוון שדעתי הייתה מוסחת באופן כזה ושקועה בזיכרון מקאברי, לא שמתי לב שהבוקר האפור הקשה והלח לא היה אלא פרלוד, סימן ראשון למזל רע.
אילו פניתי שמאלה הוא לא היה יכול לעצור את הרכב לצדי ולהפתיע אותי. הוא היה יוצר אז סצנה דרמטית מדי, כי היו לו רק חמש שניות לגרור אותי פנימה מבלי שיבחינו בו. הם תכננו את זה. התאמנו, אני חושבת. בהתחלה שיערתי שהם חשבו שאני שווה את המאמץ. נערה בלונדינית צעירה ובריאה עם תינוק זכר בריא בבטנה. נערה אמריקאית, תלמידה מצטיינת, ממשפחה אמידה ועם פוטנציאל מבטיח של קריירה במדע. קיבלתי פרסים על הניסויים, המצגות, הדגמים והחיבורים שלי. כל קיץ מאז שהייתי בת שש הלכתי לקייטנות מדע, ובכל שנה השתתפתי בתחרויות פרטיות. בעזרת הורי בניתי במרתף שלנו מעבדה עם ציוד משוכלל. למיקרוסקופ שנקנה בחנות לא היה מקום בעולמי. הציוד שלי בא מקטלוג ששימש אוניברסיטאות חשובות ותאגידי מדע בינלאומיים. בדקתי, מדדתי, ספרתי, חישבתי, הכול. אם זה פיזיקה או כימיה, רפואה או מיקרוביולוגיה, אהבתי את כל המקצועות שדורשים סדר והשוואה, חישובים ותיאוריות ניתנות להוכחה. פונקתי בתחביב המדעי הזה, והורי העסוקים פיצו אותי בעודף כסף. MIT, המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס, היה מסקנה מתבקשת. התינוק שלי ואני כנראה שווים הון, חשבתי כשאירעה החטיפה. אבל לדאבוני, כעבור זמן קצר למדתי לקח מר: היינו מבוקשים לא בגלל המוחות שלנו או בגלל כופר נפש.
כעבור עשרים צעדים בדרך לבית־הספר, רכב מסחרי בצבע חום־אדמדם כהה הופיע בלחישה, מוּסווה בנפץ רעם. הדלת הצדדית החליקה ונפתחה. גבר מכריס משך אותי פנימה מצד שמאל שלי. פשוט ככה. במהירות כזו. הוא הטיל אותי לתוך כיסא עם משענות לידיים שהיה מוברג לרצפת המתכת הגלית של הרכב. הוא תקע אקדח קרוב לפני, הפלדה פגעה בשיני. הרגשתי כאילו לא בכוונה נשכתי מזלג, והטעם נשאר בפי זמן רב אחר כך. מכונית אחת חלפה ביעף, מתיזה שלוליות על המדרכה, מתעלמת ממצוקתי. אינסטינקטיבית, הצלבתי את זרועותי על בטני. עיניו עקבו אחרי; הוא העביר את לוע האקדח אל טבורי.
״אם תזוזי אני תוקע כדור לתינוק הזה.״
הייתי המומה, משותקת וקפואה. השתנקתי ואיבדתי את נשימתי. לבי נדם לרגע למרות פעימותיו הפראיות. בדרך כלל אינני מזדעזעת בצורה כזו – רק במקרים של הלם רציני אני עלולה להיות מופתעת, ולבי מתחיל אז לדהור. על פי רוב שלטתי בפגם האישי הזה בזכות ביטחוני העצמי. אבל ברכב הזה סבלתי מחולשה של הבזק רגש. ישבתי חסרת תנועה בזמן שהוא דחף אותי לפנים, תולש את התרמיל מכתפי וזורק אותו אל הרצפה על יד המטרייה הפתוחה שלי. הוא הניח את האקדח על תנור בצבע זית שהיה מוצמד לקיר הנגדי של הרכב בכמה חבלי בנג'י. ואז הוא תלש את זרועותי מבטני והצמיד בסרט דביק את מפרקי הידיים אל מסעדי הכיסא. מסיבה לא מוסברת כלשהי, שלא ממש הבנתי, הוא הפך סחבה ירוקה לכיסוי עיניים רופף. אבל כבר ראיתי את הפרצוף שלך, את העיניים השחורות הזעירות שלך, את הפנים התפוחות עם כתמי הזיפים והעור המחוטט.
נחטפתי במהירות עצומה. נחטפתי בגלל שפניתי ימינה. הותקפתי מצד שמאל שלי.
הוא סגר את המטרייה, העיף אותה לאחורי הרכב, לקח את האקדח והתקדם בשפיפה אל מושב הנהג. את כל זה לא ראיתי, אבל הרגשתי או שמעתי במיקרו־סיבים שבאוויר, במיקרו־דציבלים מושעים בשברירי תזמון. החלקיקים התת־אטומיים האלה נקהלים עכשיו בזיכרוני במעגלים.
״לאן אתה לוקח אותי?״ צרחתי אליו.
הוא לא אמר דבר.
״כמה אתה רוצה? ההורים שלי ישלמו. בבקשה תן לי ללכת.״
״אנחנו לא רוצים את הכסף שלך, מטומטמת. את הולכת ללדת לנו את התינוק הזה, ואני הולך לזרוק אותך למחצבה עם כל שאר הבנות שלא שוות כלום. עכשיו סתמי או שאני הורג אותך על המקום. אני לא רוצה לשמוע שום דבר. שמעת אותי?!״
לא עניתי.
״שמעת אותי?!״
״כן.״
ואלה היו העובדות. הנחתי את הרגל על התרמיל כדי למנוע ממנו להחליק.
