*
יום אחד אחר הצהריים הלכתי מהמטבח למזווה, וכשחזרתי הייתי בהלם לגלות שהילדה שלי לא יושבת לשולחן עם חוברת שיעורי בית פתוחה, מתנדנדת על הכיסא, הקוקו המסודר שעשיתי לה בבוקר כבר מתפרק.
השקט הזה היה לא הגיוני. כל השעות הריקות של אחר הצהריים, שעות שבהן הכי נוכח הפער בין מי שהילדים שלו צובעים בטושים את הרצפה והקירות ובין מי שעומד בין ארבעה קירות ומתפלל שלפחות הקירות ידברו, משהו. שעות שבהן ילדים מכינים שיעורי בית, רעש, ועוד יותר רעש, משחקים והופכים ורבים, ומרוקנים חול מהנעליים בדיוק במקומות הלא־נכונים. הילדים של החברות שלי עושים את כל אלה, והם הולכים וגדלים, והן הולכות ויולדות, ואני לעומתן כמו רפסודה שניתקה מחללית האֵם והיא הולכת ומתרחקת מן המציאות הקשורה בחוטים למשהו, לכל דבר.
היה שלב שתהיתי לעצמי בצער: מי יספר את יעילותי? היכולת המופלאה לתקתק ארוחת ערב יחד עם שיעורי בית ומקלחות והקשבה אוהבת. להשכים את כולם בבוקר ולהספיק הכול. ועוד יותר בצער חשבתי: מי ימנה את כל המחשבות הטובות וההגיוניות שלי שיכלו להצמיח ילדים. כמו רצועות הנייר הדקות שמרפדות את תחתית הסלסילה, מילאתי את החיים בכל כך הרבה קשקושים במקום כל ההיגיון הבריא הזה. אני יכולתי להיות דוגמה להורות נהדרת. אני כל כך טובה כשאני זוגית. אבל הטעמים במציאות היו מועטים, היה צריך הרבה נייר־סרק כדי למלא את הריק.
כן, מהכול, שעות אחר הצהריים היו הכי קשות. עוד יום לבד עבר. בכל שעת שקיעה הייתי ריקה קצת יותר מאתמול.
