הקדמה:
ד״ר גיל פרג
״התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק״.
לידתו של ספר זה בחורבן, בכאב ובשבר קשה מנשוא.
בתשעה באב תשע״ד הלך לעולמו אחי הבכור, האהוב, נדב (נדי) והוא בן 49 שנים. נדי אובחן כחולה במחלת הסרטן בערב פסח תשע״ב. במהלך תקופת מחלתו נלחם נדי בכל כוחותיו במחלה שהתפשטה בגופו ויותר מכך בצער ובדאגה שאחזו בכל אוהביו.
בתשעה באב תשע״ג, שנה לפני לכתו של נדי, זכיתי לתרום לו מח עצם. ישבנו שנינו בחדר הבידוד כשאינפוזיה מזלפת לגופו תאי מח עצם חדשים. במהלך ההשתלה ובשעות שאחריה הצליח נדי כדרכו לשמור על רוח של שמחה ואופטימיות. ״לפחות חסכתי לך לצום היום, אחי״, הוא התבדח. ואני חשבתי בלבי באותם רגעים על האגדה במסכת מכות שבה מסופר על התגובה הכואבת של החכמים למראה בית המקדש החרב, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. וכמו באגדה המופלאה ההיא, כמעט שביקשתי לשאול את נדי: ״מפני מה אתה משחק?״
והוא ודאי היה עונה: ״מפני מה אתם בוכים?״
מי שלא ראה את נדי מעודד בשמחה ובצחוק את הצוות הרפואי, לא ראה עוצמת רוח אנושית מימיו.
מי שלא ראה את נדי מתקבל בחיבוק על ידי צוות האחיות והעובדים בכל פעם שהיה נדרש לעבור שוב ושוב מסכת טיפולים קשה, לא ראה אדם אהוב מימיו.
מי שלא ראה את המסירות של נדי להוריו, לילדיו, לרעייתו, לאחיו, לאחיותיו ולכל משפחתו וחבריו, גם בשיא תקופת מחלתו, לא ראה אהבה מימיו.
מי שלא ראה את הצוות הרפואי המיומן בבית החולים בארקנסו שבארה״ב מתייפח כשנחה נפשו, לא ראה דמעות אמת מימיו.
אשרי עין ראתה כל אלה.
בימים ובשבועות שלאחר מותו מצאנו את עצמנו, כל בני משפחתו ואוהביו, מוצפים בכאב בלתי נתפס וברגשי געגוע עזים. גם בשעות הקשות ההן ניסינו כולנו להיאחז במה שנדמה היה לנו כצוואה החשובה ביותר שהשאיר לנו. בתוכנהּ של הצוואה הזו מבקש ספר זה לעסוק.
בחרתי לצאת למסע בעקבות הצוואה של נדי, וכשחיפשתי מפה למסע הזה, היה לי ברור כי יום תשעה באב יהיה המצפן שלי בדרך. תשעה באב, היום שבו נולד נדי מחדש, ותשעה באב, היום שבו, כעבור שנה בדיוק, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
בתשעה באב מקופלים היבטים שונים של חורבן: דתיים, לאומיים, תרבותיים ואישיים. במהלך הדורות ארגה המסורת היהודית משמעויות שונות ומגוונות לאירועי העבר תוך שהיא מבקשת להדהד את מצוקות ההווה ואתגריו אל החורבן ההיסטורי. בבואם לפרש את החורבן, ביקשו מעצבי התרבות היהודית להבין את שורשיו, את פשרו ומתוך כך אולי למצוא גם נחמה, תיקון ובעיקר תקווה.
סוגה תרבותית מרכזית בתוך אוצר המסורות העשיר הזה מוכרת בשם אגדות החורבן. חלק הארי של אגדות אלה מצוי בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, ובמדרש חז״ל למגילת איכה, שירת הקינה על חורבן בית המקדש.
מקצת האגדות עוסקות בתיאור החורבן ובהיקפו ומקצתן מבקשות למצוא סיבה ופשר להתרחשותו. אלה האחרונות מאפשרות מבט אל מחשבות לבם של מחבריהן ואל סולם הערכים שאותו ביקשו לעצב. אגדות אלה, על אף היותן רוויות בכאב מר, מעוררות בלב הקורא אמונה ביכולת לתקן ולבנות מחדש.
האסופה שלפניכם מקבצת תשעה מפגשי שיח ולימוד בחברותא. לימוד בחברותא הוא פרקטיקה יהודית מסורתית המאפשרת מפגש רווי משמעות בין בני אדם. נדמה שכל מי שהכיר את נדי, לא יכול היה שלא לראות בו חברותא, חבר של אמת. הרגעים המתוקים של הגעגוע שבהם אני מוצא נחמה, הם זיכרונותיי כיצד ישבתי כנער צעיר לצד נדי, אחי הגדול, ללימוד חברותא בישיבה הגבוהה אור עציון.
אל לימוד החברותא בעקבות אגדות החורבן הזמנתי אנשי רוח וחברה, העוסקים בחייהם בפועל ביצירה, בתיקון ובתקווה. בשיחות עמם ביקשתי לפענח בצוותא את התבונה העמוקה הגלומה באגדות אלה ולבחון אותן גם דרך הזווית האישית והעכשווית של אתגרי ימינו.
השיחות שבספר נערכו לקראת הבאתן לדפוס ונוספה בסיומן הפניה למחקרים ומאמרים אודות האגדה, לטובת הקוראים המבקשים העמקה נוספת.
