מנוחת שבת מבוטלת
יום שבת רגיל. ההורים יצאו לביקור אצל חברים והשאירו את התאומים לבדם בבית.
אלעד ישב בסלון הבית וצפה בחדשות.
על המרקע הופיעו תמונות מאירועי הטרור שהתרחשו בפריז, בירת צרפת. התמונות היו מזעזעות ושידרו מצוקה וחוסר אונים.
לא היה לאלעד כל ספק כי הם ייקראו למשימה בהקדם.
רועי נכנס לחדר והתיישב על אחת הספות, הוא הניח רגליו על שולחן הסלון ואמר: “זה פשוט מזעזע מה שמתרחש שם, זה מזכיר לי את הפעילות שלנו בפריז”.
“כאילו לא עשינו שום דבר, לחמנו נגד אנשי הימין של ז’אן מארי לה-פן בפריז ועכשיו אנו מתמודדים עם טרור בקנה-מידה כלל עולמי. ארגון המדינה האסלאמית הכריז מלחמה על כל העולם החופשי. נראה שנצטרך לצאת לפעולה שוב, ותוריד את הרגליים מן השולחן”, העיר אלעד לרועי.
“בסדר אימא, להעביר גם שואב אבק?” השיב רועי בעוקצנות.
“מה עובר עליך? בסך הכול ביקשתי שתוריד את הרגליים מן השולחן, זה לא נעים לשוחח איתך כך”, העיר אלעד בכעס.
“מה הבעיה שלך?” השיב רועי בכעס.
“מתחילות החפירות, אולי נמצא בסלון באר נפט”, השיב אלעד.
“מהאף שלך אפשר להפיק יהלומים, נשאר לנו רק למצוא נפט ונהיה מסודרים”, התחכם רועי.
“אני מבין שהתחיל השלב הקומי של הבוקר, תיזהר שהקומדיה לא תסתיים בטרגדיה”, הזהיר אלעד.
“שים כאפייה, סע על טנדר פתוח ותצטרף לדאע”ש, אלו איומים”, אמר רועי והשליך לעבר אלעד כרית.
מי יודע איך היה מסתיים הבוקר, לולא צלצל פעמון הדלת.
“אני פותח”, קרא רועי וניגש לדלת.
“כדאי לך לפתוח ומהר, ותתרחק מכאן”, צעק אלעד והוריד מעצמו את הכרית שרועי השליך עליו.
“המפקד, ברוך הבא”, קרא רועי והצדיע ליוחאי שעמד בפתח הדלת.
“לפי הצעקות אני מבין שאתם בשלב של מלחמות הבוקר”, העיר יוחאי באירוניה.
“אתה יודע שאי אפשר איתו ולא בלעדיו”, העיר רועי והצביע על אלעד.
“הצלת אותו מפירוק כללי, הוא לא נותן מנוח, היצור הזה”, הפטיר אלעד וסידר את הסלון.
יוחאי הביט בתמונות שהבהבו על המרקע. התאומים התיישבו לידו ושתקו.
ההלם, התדהמה והפחד שודרו בכל מרקעי הטלוויזיה ברחבי העולם, תמונות מאירועי הטרור האכזרי שהתרחשו בפריז.
דממה שררה בסלון הבית, והבנים המתינו למוצא פיו של יוחאי.
“חברים, כפי שאתם מנחשים, נראה שנצטרך לצאת לפעילות בהקדם הבוקר. שוחח איתי ראש אמ”ן (אגף המודיעין). נקבעה פגישה להיום בארבע אחר הצהריים בבור שבקריה”, פתח יוחאי.
“מי ינכח בפגישה?” שאל רועי.
“דרגי מודיעין בכירים: ראש מוסד, שב”כ וקצינים בשירות המודיעין”, השיב יוחאי והמשיך: “כנסו את החברים לבית שעל הגבעה וצפו להוראות ממני”.
אלעד הכין ארוחת בוקר והם ישבו לאכול בעודם צופים בתמונות הקשות שהופיעו על המרקע.
רועי התקשר לחברים וביקש מהם להתכנס בבית שעל הגבעה בשעה שלוש אחר הצהריים.
לפי החדשות, החברים כמובן הבינו שמשימה חדשה קרבה ובאה, הם הבינו כי בתקופה הקרובה ייעדרו מבית הספר.
חלקם התכנסו בבית כבר בשעות הצהריים המוקדמות. נדב כיכב וצלה בשר על האש, כשחבריו משתוללים ומקימים צעקות.
“מזל שהבית מרוחק מבתי היישוב, אחרת היו מזמינים לנו משטרה”, העירה רונית.
“באיזו עילה, גבירתי?” שאל גדי.
“אתה באמת שואל? הפרעת מנוחה, באיזה עולם אתה חי”, הקניטה מיכל.
“איך נכנסת לשיחה, תולעת, דיברתי עם רונית”, העז גדי והשיב למיכל.
“הילד קיבל כוח? פתח את הפה? מה קרה?”, אמרה מיכל והשליכה לכיוון גדי כדור ספוג, שפגע במשקפיו והסיט אותם ממקומם.
מראה גדי ההמום ומשקפיו העקומים, גרם לרעמי צחוק שהעצימו את ההמולה שכבר שררה בחצר הבית.
“שמחה וששון כמו תמיד. בואו חברים, האוכל מוכן”, הכריז נדב והניח את הבשר על השולחן.
“נתנו לשמן להכין את הבשר, פלא שלא נשאר מה לאכול?” העיר רועי.
“חסר לך אוכל, ילד? בוא, אגיש לך”, אמר נדב ומילא את צלחתו של רועי בכמויות של בשר ועוד כל מיני סלטים.
“אני לא אוכל את הכול”, צרח רועי לקול צחוקם של החברים.
“מי שמתלוצץ יאכל עד שיתפוצץ”, הכריז נדב והמשיך להגיש לרועי אוכל.
“מספיק, ילד, הוא מתנצל, לא יעליב אותך יותר ויקרא לך שמן, נכון?” אמר אלעד ובעט ברגלו של רועי.
“בטח, לא אצחק יותר על חשבונך, נשבע לך באחותי”, הבטיח רועי.
“אבל אין לך אחות!” הפטיר גדי כשצחוקם של החברים רק מתגבר למשמע ההערה שלו.
“חבורה של ליצנים, אל תשים לב אליהם”, טפח אלי על שכמו של גדי הנבוך.
“אוהבים אותך, יא גדי”, אמרה מיכל וניגבה את דמעותיה שזלגו מרוב הצחוק ההיסטרי.
“גמרת את כל המפיות של השולחן בגלל הדמעות שלך. תחליטי, את צוחקת או בוכה?” העיר אריק למיכל.
“היא בוחקת (בוכה וצוחקת)”, העיר נדב.
