כפר סבא 2000
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כפר סבא 2000
מכר
מאות
עותקים
כפר סבא 2000
מכר
מאות
עותקים

כפר סבא 2000

3.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ג'וליה פרמנטו

ג'וליה פרמנטו (נולדה ב-1984) הוא שם העט של ג'וליה צייזלר, סופרת ישראלית וד״ר לספרות אמריקאית, זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2016. ספרה "כפר סבא 2000" זכה בתחרות מועדון קריאה של Time Out תל אביב בשיתוף עיריית תל אביב-יפו לשנת 2018.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yrrsu8mn

תקציר

"את קולטת? כפר סבא נהפכה לטווין פיקס. תמיד אמרתי לך ששורצים פה מלא רוצחים!"
 
בדצמבר 2000 מפוענח מקרה רצח שמרעיש את תושבי העיר כפר סבא; רוצחיו של הנער ליאור אופנהיים, שגופתו נמצאה מרוטשת ביער אוסישקין ב־1996, נתפסים ומתגלים בתקשורת כנערים חכמים ורהוטים, הפרחים היפים של אזור השרון. החדשות המסעירות מציתות את דמיונם של תלמידי מגמת הקולנוע בתיכון רבין בעיר, ובמיוחד את דמיונם של דפני ודוד, חברים הכי טובים עוד מגלגולים קודמים. יחד עם זיו, נער מסקרן שהכירו במגמה, הם יוצאים לצלם סרט בעקבות הפרשה. אבל מה שמתחיל כתרגיל בכיתה, עתיד להפוך עליהם את עולמם.
 
כפר סבא 2000 מבקש ללכוד את האלימות המבעבעת מתחת לפני השטח בעיר הקטנה. על רקע חדשות על פיגועים ובני טובים שרוצחים, דפני ודוד משוטטים בין גני העיר, שורצים בקניון ערים, קוראים יותר מדי ספרים ומפנטזים ללא הרף על חיים מקבילים שייקחו אותם כמה שיותר רחוק מכפר סבא.
 
***
 
מנימוקי ועדת פרס משרד התרבות:
 
"כפר סבא 2000 מצליח לאזן בווירטואוזיות מרשימה בין פראות, פתוס ופרודיה. פרמנטו מעצבת בספרה עברית יעילה, קרובה לפני השטח הנפשיים של גיבוריה אך גם גמישה ומרובת הקשרים ואילוזיות, ויוצרת בעזרתה עלילה דחוסה המשרטטת את כמיהתם של גיבוריה לאלימות."
 
מן הביקורות על ספר הביכורים של פרמנטו, ספארי:
 
״ספארי הוא רומן של זיקוקי דינור… אי אפשר להישאר אדישים אליו פשוט מפני שכל פסקה בו מפוצצת באדרנלין." -יותם שווימר , ynet
 
״ברומן הראשון שלה פרמנטו הופכת להיות, אם לא הנציגה של דורה, לפחות לאחת המתעדות שלו.״ -אווה אילוז, "הארץ"

פרק ראשון

הקדמה (דצמבר, 2000)
 
״בגיל שבע־עשרה הייתי שופט בני אדם לפי תורת האבולוציה של דרווין, אדם מכוער הוא אדם טיפש. באופן אישי יש לי סלידה מליאור. אני רואה בו אדם מכוער. זלזלתי בו, ולכן לא היתה לי הסתייגות להתנפל עליו.״ הוא שואף מהסיגריה, הלחיים מתכווצות מבפנים, עשן החיים מתפזר בדמו. הנאשם ברצח, הם קוראים לו. הנאשם ברצח אמיתַי יונתן יושב בחדר החקירות עם אזיקי ברזל מסביב לפרקי הידיים, סיגריה בפה יש לו. גופו הארוך והזקוף מכוסה בסווטשרט כחול, על הרגליים מכנסיים כחולים, על כפות הרגליים ניו־באלאנס שנשרכו בעצבנות. כשהוא נוכח בחדר, החלל מיד מתרוקן מכל אדם. הוא מקרב את שתי ידיו הכפותות אל פניו היפות ושולף את הסיגריה מהשפתיים. הוא מקרב את המאפרה, מקרב את הכיסא לשולחן ומתרווח במושבו. אין צורך לשאול אותו שאלות, יא חבורה של אנאלפבתים, אמיתַי יונתן יגיד לכם הכול.
״לפני המעשה היתה לי שנאה עזה לבני אדם, ייחלתי לכך שיגיע קץ לאנושות.״ הסיגריה נמצצה עד תום. מובס הוא מניח את הבדל במאפרת הברזל.
״לדאבוני אני לא יכול לומר לכם מהו המניע. לדאבוני הרב זה התפוגג, היום אני אדם בן עשרים ואחת, אז הייתי אדם אחר, אדם בן שבע־עשרה.״ אמיתי יונתן מפנה את ראשו, עיניו לא נעוצות עוד בעיניו של החוקר, עכשיו הן מונחות על הבלטות. אפשר לראשונה לראות את תווי הפנים שלו. אבל גם כשלא ראו טוב, גם כשדמותו היטשטשה על מסך הטלוויזיה, יכלו לראות כמה הוא יפה, מה שקוראים יפה תואר.
רעמת תלתלים קטנה בצבע חול, ממש להעביר בה אצבעות בלילה זרוע כוכבים בשמים, להסתכל לו בעיניים ולהרגיש איזה רגש. העיניים כחולות כמו מים צלולים ועצובות. הוא לא עצוב, הוא לא עצוב. רק העיניים נראות עצובות, הוא נולד ככה. הזקן שגידל על הלחיים הרכות מגוחך, מגוחך כמו ילד שרוצה להיות מבוגר, כמו ילד שמדבר כאילו הוא מבוגר, כמו ילדה שלובשת ז׳קט שחור לבית ספר.
״אין לי תשובות. יש תשובות למשהו בחיים האלה?״ הוא זורק לחוקר שיושב בשולחן מולו.
אחר כך הם לוקחים אותו לחורשת האיקליפטוסים שכולם מכירים, היער שקוראים לו יער אוסישקין.
כבר אין לו סיגריות, אין לו חיים. הוא מדבר מילה־מילה, הברה־הברה. הוא עושה את זה כמו שצריך, הוא תלמיד מצטיין.
״למה רצחתי? רגשית למה באמת רצחתי את ליאור? לא אהבתי את העיניים שלו. היו לו עיניים של נקבה. כמו שאמרתי, כשאני מסתכל על בני אדם אני שופט אותם לפי העיניים. לפי הפנים. לא לפי הגוף אם הם רזים או שמנים, לא לפי המוצא שלהם, לא לפי העדה שלהם. גם לא לפי הדרך שהם מדברים, בעצם גם לפי הדרך שהם מדברים. לפי הפנים ולפי הדרך שבה הם מדברים. אישית כבן אדם, שנאתי את ליאור. מאותו רגע שעמדתי ביער והסתכלתי עליו, לא יכולתי לסבול אותו.״ הוא מוריד את העיניים מהחוקר, פה ביער אין במה לתלות את המבט. הניו־באלאנס שלו נעוצות באדמה כמו אבן שאין לה הופכין.
״ב־5 בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של ליאור אופנהיים בן השמונה־עשרה. אופנהיים עמד לפני גיוס ליחידה עילית בצה״ל, וגופתו נמצאה מושלכת ומרוטשת ביער אוסישקין בכפר־סבא.״ הפריים נקטע, משתבש, מתפוגג, אמיתי יונתן כבר לא בתוכו. דפני לא בטוחה אם זה בעיניים שלה או במסך, היא מותחת רגליים על השטיח, מיישרת את הגב הדק ונשענת אחורה. היא מכבה את הטלוויזיה ועולה לחדר שלה שבקומה השנייה של ביתה. זה לא סתם בית. זאת וילה רחבת ידיים עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות מול פרדס תפוזים. בערב, כשהרוח נושבת, אפשר להריח את ריח הפרי. היא עוברת ליד חדר השינה של הוריה, אמא שלה במיטה, צופה גם היא בחדשות.
״הייתי בטוח שערבים עשו את זה, לא האמנתי שיהודי יכול לעשות דבר כזה,״ מעיד אדם מן השורה, אדם מן היישוב. העיניים של רונית בושינסקי מתרחבות, מקודם היו מצומצמות, רדומות. עכשיו היא ערה, הגוף נדבק לה למזרן. היא חושבת לעצמה, דברים כאלו לא קורים בישראל, רציחות כמו בסרטים. החרדה מצטרפת לפחד, מה יהיה על העתיד של הבנות שלה? על דפני? על נועה? היא מפחדת פחד מוות שמישהו יעשה להן משהו רע, שמישהו יפה ורהוט כמוהו יפגע בילדות הקטנות שלה. מרוב הפחד הגוף שוקע עמוק במזרן.
דפני מציצה לחדר השינה ורואה רק את קצה כף הרגל של אמא שלה מבצבצת מתחת לשמיכה, לק אדום מנצנץ על הציפורניים.
בחדר שלה היא פותחת את החלון והתריסים שמעל המיטה ונשכבת. מצדה האחד מאפרת ברזל, על הבטן קופסה של מרלבורו לייט. השפתיים מעשנות ומעשנות, מנפחות ריאות קטנות בעשן לבן, גם הלב שלה מתנפח. הפעם האחרונה שהיא עישנה ככה בחדר שלה ללא בושה היתה כשסבא שלה נפטר. הוא מת יום אחד בלי שום התרעה מוקדמת. ההורים ביקשו ממנה לא לבוא להלוויה, פחדו שתעשה בושות, שתספר לכולם. אז אמא שלה, אבא שלה ואחותה הקטנה הלכו להלוויה ודפני לא הלכה לשום מקום. הם אמרו לה להישאר בבית והיא צייתה ונשארה, נשכבה על המיטה בחדר שלה ועישנה חצי קופסת סיגריות כאילו כלום. ועכשיו תכף ירד גשם, ודרך החלון תיכנס רוח קרה שתעביר בה צמרמורת בכל הגוף.

ג'וליה פרמנטו

ג'וליה פרמנטו (נולדה ב-1984) הוא שם העט של ג'וליה צייזלר, סופרת ישראלית וד״ר לספרות אמריקאית, זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2016. ספרה "כפר סבא 2000" זכה בתחרות מועדון קריאה של Time Out תל אביב בשיתוף עיריית תל אביב-יפו לשנת 2018.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yrrsu8mn

סקירות וביקורות

"כפר סבא 2000": מאוויים אפלים של נערים בהשראת רצח אסף שטיירמן יובל אביבי הארץ 22/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מחשבות על רצח: "כפר סבא 2000" מתאר היטב ריק ופאתוס נעורים נועה סוזנה מורג וואלה! 06/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כפר סבא 2000: הקלות הבלתי נסבלת של הקיום לאה רודיטי NRG 19/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשר להוציא את הילדים מכפר סבא? עודד כרמלי Mako 03/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
על "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו אריק גלסנר בלוג: מבקר חופשי 01/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"כפר-סבא 2000" : נבלע במהירות במורד הרחוב יוני ליבנה ynet 28/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"כפר סבא 2000": מאוויים אפלים של נערים בהשראת רצח אסף שטיירמן יובל אביבי הארץ 22/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מחשבות על רצח: "כפר סבא 2000" מתאר היטב ריק ופאתוס נעורים נועה סוזנה מורג וואלה! 06/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כפר סבא 2000: הקלות הבלתי נסבלת של הקיום לאה רודיטי NRG 19/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשר להוציא את הילדים מכפר סבא? עודד כרמלי Mako 03/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
על "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו אריק גלסנר בלוג: מבקר חופשי 01/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"כפר-סבא 2000" : נבלע במהירות במורד הרחוב יוני ליבנה ynet 28/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כפר סבא 2000 ג'וליה פרמנטו
הקדמה (דצמבר, 2000)
 
״בגיל שבע־עשרה הייתי שופט בני אדם לפי תורת האבולוציה של דרווין, אדם מכוער הוא אדם טיפש. באופן אישי יש לי סלידה מליאור. אני רואה בו אדם מכוער. זלזלתי בו, ולכן לא היתה לי הסתייגות להתנפל עליו.״ הוא שואף מהסיגריה, הלחיים מתכווצות מבפנים, עשן החיים מתפזר בדמו. הנאשם ברצח, הם קוראים לו. הנאשם ברצח אמיתַי יונתן יושב בחדר החקירות עם אזיקי ברזל מסביב לפרקי הידיים, סיגריה בפה יש לו. גופו הארוך והזקוף מכוסה בסווטשרט כחול, על הרגליים מכנסיים כחולים, על כפות הרגליים ניו־באלאנס שנשרכו בעצבנות. כשהוא נוכח בחדר, החלל מיד מתרוקן מכל אדם. הוא מקרב את שתי ידיו הכפותות אל פניו היפות ושולף את הסיגריה מהשפתיים. הוא מקרב את המאפרה, מקרב את הכיסא לשולחן ומתרווח במושבו. אין צורך לשאול אותו שאלות, יא חבורה של אנאלפבתים, אמיתַי יונתן יגיד לכם הכול.
״לפני המעשה היתה לי שנאה עזה לבני אדם, ייחלתי לכך שיגיע קץ לאנושות.״ הסיגריה נמצצה עד תום. מובס הוא מניח את הבדל במאפרת הברזל.
״לדאבוני אני לא יכול לומר לכם מהו המניע. לדאבוני הרב זה התפוגג, היום אני אדם בן עשרים ואחת, אז הייתי אדם אחר, אדם בן שבע־עשרה.״ אמיתי יונתן מפנה את ראשו, עיניו לא נעוצות עוד בעיניו של החוקר, עכשיו הן מונחות על הבלטות. אפשר לראשונה לראות את תווי הפנים שלו. אבל גם כשלא ראו טוב, גם כשדמותו היטשטשה על מסך הטלוויזיה, יכלו לראות כמה הוא יפה, מה שקוראים יפה תואר.
רעמת תלתלים קטנה בצבע חול, ממש להעביר בה אצבעות בלילה זרוע כוכבים בשמים, להסתכל לו בעיניים ולהרגיש איזה רגש. העיניים כחולות כמו מים צלולים ועצובות. הוא לא עצוב, הוא לא עצוב. רק העיניים נראות עצובות, הוא נולד ככה. הזקן שגידל על הלחיים הרכות מגוחך, מגוחך כמו ילד שרוצה להיות מבוגר, כמו ילד שמדבר כאילו הוא מבוגר, כמו ילדה שלובשת ז׳קט שחור לבית ספר.
״אין לי תשובות. יש תשובות למשהו בחיים האלה?״ הוא זורק לחוקר שיושב בשולחן מולו.
אחר כך הם לוקחים אותו לחורשת האיקליפטוסים שכולם מכירים, היער שקוראים לו יער אוסישקין.
כבר אין לו סיגריות, אין לו חיים. הוא מדבר מילה־מילה, הברה־הברה. הוא עושה את זה כמו שצריך, הוא תלמיד מצטיין.
״למה רצחתי? רגשית למה באמת רצחתי את ליאור? לא אהבתי את העיניים שלו. היו לו עיניים של נקבה. כמו שאמרתי, כשאני מסתכל על בני אדם אני שופט אותם לפי העיניים. לפי הפנים. לא לפי הגוף אם הם רזים או שמנים, לא לפי המוצא שלהם, לא לפי העדה שלהם. גם לא לפי הדרך שהם מדברים, בעצם גם לפי הדרך שהם מדברים. לפי הפנים ולפי הדרך שבה הם מדברים. אישית כבן אדם, שנאתי את ליאור. מאותו רגע שעמדתי ביער והסתכלתי עליו, לא יכולתי לסבול אותו.״ הוא מוריד את העיניים מהחוקר, פה ביער אין במה לתלות את המבט. הניו־באלאנס שלו נעוצות באדמה כמו אבן שאין לה הופכין.
״ב־5 בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של ליאור אופנהיים בן השמונה־עשרה. אופנהיים עמד לפני גיוס ליחידה עילית בצה״ל, וגופתו נמצאה מושלכת ומרוטשת ביער אוסישקין בכפר־סבא.״ הפריים נקטע, משתבש, מתפוגג, אמיתי יונתן כבר לא בתוכו. דפני לא בטוחה אם זה בעיניים שלה או במסך, היא מותחת רגליים על השטיח, מיישרת את הגב הדק ונשענת אחורה. היא מכבה את הטלוויזיה ועולה לחדר שלה שבקומה השנייה של ביתה. זה לא סתם בית. זאת וילה רחבת ידיים עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות מול פרדס תפוזים. בערב, כשהרוח נושבת, אפשר להריח את ריח הפרי. היא עוברת ליד חדר השינה של הוריה, אמא שלה במיטה, צופה גם היא בחדשות.
״הייתי בטוח שערבים עשו את זה, לא האמנתי שיהודי יכול לעשות דבר כזה,״ מעיד אדם מן השורה, אדם מן היישוב. העיניים של רונית בושינסקי מתרחבות, מקודם היו מצומצמות, רדומות. עכשיו היא ערה, הגוף נדבק לה למזרן. היא חושבת לעצמה, דברים כאלו לא קורים בישראל, רציחות כמו בסרטים. החרדה מצטרפת לפחד, מה יהיה על העתיד של הבנות שלה? על דפני? על נועה? היא מפחדת פחד מוות שמישהו יעשה להן משהו רע, שמישהו יפה ורהוט כמוהו יפגע בילדות הקטנות שלה. מרוב הפחד הגוף שוקע עמוק במזרן.
דפני מציצה לחדר השינה ורואה רק את קצה כף הרגל של אמא שלה מבצבצת מתחת לשמיכה, לק אדום מנצנץ על הציפורניים.
בחדר שלה היא פותחת את החלון והתריסים שמעל המיטה ונשכבת. מצדה האחד מאפרת ברזל, על הבטן קופסה של מרלבורו לייט. השפתיים מעשנות ומעשנות, מנפחות ריאות קטנות בעשן לבן, גם הלב שלה מתנפח. הפעם האחרונה שהיא עישנה ככה בחדר שלה ללא בושה היתה כשסבא שלה נפטר. הוא מת יום אחד בלי שום התרעה מוקדמת. ההורים ביקשו ממנה לא לבוא להלוויה, פחדו שתעשה בושות, שתספר לכולם. אז אמא שלה, אבא שלה ואחותה הקטנה הלכו להלוויה ודפני לא הלכה לשום מקום. הם אמרו לה להישאר בבית והיא צייתה ונשארה, נשכבה על המיטה בחדר שלה ועישנה חצי קופסת סיגריות כאילו כלום. ועכשיו תכף ירד גשם, ודרך החלון תיכנס רוח קרה שתעביר בה צמרמורת בכל הגוף.