קורות חיים

פרק 1: 

שבעת הרקיעים

 

מתוך תשוקה אני כותב לכם אבל גם מתוך ייאוש. אני לא יודע איך בדיוק לספר, איך להתחיל. אשתדל לדייק. הכי חשוב זה לדייק. אני מרגיש איך החשמל זורם אצלי מתחת לעור וניתז מהציפורניים, מקצות האצבעות שמקישות במרץ על המקלדת. הראש קודח ושערות העורף שלי סומרות. מיצי גוף מרים ניגרים בלי הרף. כל גופי פולט זיעה והעור שלי מחמיץ. אדי החמיצה עולים באוויר ואני נידף, מתרוקן ממילים.

אמשיך לכתוב עד שאגמר.

היום ברחתי. ואני גם מפחד. מעצמי.

בא אלי מישהו ברחוב וטפח לי על השכם, וכל כך נבהלתי שברחתי למקום הכי רחוק שיכולתי. ברחתי כדי להתחבא. עבר זמן. לא זוכר מה קרה. הגעתי הביתה ועל חולצתי הרטובה היו כתמים של שמן. אני לא יודע איך הכתמים האלה הגיעו לשם. אולי זחלתי מתחת למשאית? פעם שמעתי חתול קטן מילל בתוך מנוע של משאית ולקח לי אולי שעתיים להוציא אותו משם, וגם הוא וגם אני היינו מלאים בגריז, אבל היינו מחובקים ומאושרים. הוא גרגר לתוך החולצה שלי ועכשיו הוא חי וישן אצלי בבית.

בסוף התברר שמי שטפח לי על השכם היה יוסי. הוא דלק בעקבותי וצעק ״חיים, חיים, חיים!״ ואני לא הבנתי שזה הוא בכלל, ורק רציתי לברוח, כי כל האנשים מסביב נעצו בי מבטים ורצו לגנוב לי את הנשמה. אבל הנשמה שלי כלואה. נעולה בכלא החזה. הצלעות הן סורגים. והיא מפרפרת ומתדפקת, כאילו היא מבקשת לצאת, ואני מתנשם בכבדות ומחפש מוצָא אבל לא מוצא כלום. ואז אני מסתתר כי אני מפחד ממבטים.

אין לי כלום. אני דואג. על כל דבר אני צריך לדאוג. לא יודע. שום דבר כבר לא שייך לי. אני רוצה לחיות. אני לא יודע איך. אני רוצה לאהוב. אני לא יודע איך. אני משתוקק אבל נעול. רוצה לברוח.

ואז, כשאני דואג, אני מבקש עזרה מהכדורים ומסדר לי שקט כזה, כמו מתחת למים. שקט מעיק, צפוף. ציפה נוזלית כזאת. גם שם קשה לי. רוצה לבכות אבל העיניים יבשות. אין לי דמעות.

בסוף אני צועק ורוצה לקפוץ ואז באים ולוקחים אותי בכוח לבית החולים. אני נאבק אבל הידיים שלי חלשות. אני נכנע כמו שה לכל מי שבא לקחת אותי. הם באים לקחת אותי ממני, לקחת אותי מעצמי. ובסוף אני קשור למיטה בחדר לבן. ואז, כשאני קשור, אני מתחיל לרחף. אני לא יודע איך אבל אני מוצא את עצמי משייט במסדרונות הלבנים, עף וחותך באוויר בין החדרים ובתוך השקט. שקט שכאילו מנטרל את הזמן. והזמן שלי והשקט שלי שטים יחד איתי במרחבים. וככה אני מתנדף. ככה אני נעלם. אני כמו כלום, כמו הסוף... אני לא אני. אני אינני. אני לא כאן.

אני כאן, אני כאן, אני כאן!

בואו אלי, בבקשה, בואו אלי!

בואי אלי, אמא שלי, בואי אלי!

אמא, אני קורא לך, אמא, אמא, לאן נעלמת? בואי, תעזרי לי. מי יעזור לי אם לא תעזרי לי את? הרופא הפסיכיאטרי הפסיכי? האחות שמזריקה לי מודיקט? החברים המפוקפקים? הזונות המלוכלכות? כל כך הרבה עזרה שבא לי להקיא. ואז, כשמגיעים החגים הארורים, ראש השנה או פסח, האהובים כל כך על בני ישראל ובני עוולה אחרים, אני חרד.

מי בכלל רוצה ללקק דבש או לאחוז בחתיכת עוף ביד שמאל ולבהות בסכין כהה ביד ימין ולשמוע להג משפחתי נבוב? אני מעדיף להתאשפז בקונכייה מהדהדת באברבנאל. להיות מסומם בין הסירחונות של אדי שיהוק וגיהוק ועשן סיגריות ולא לראות את הראשים המדברים של קרובי המשפחה שלי שמנסים להתקרב אלי בסוג של סימפטיה מאוסה שמהבילה ריחות רעים, קציפות מרוחות בזפת ונוצות.

הם מדברים אלי ואני לא מגיב כי אני אוטם את עצמי וחושב על הניצוץ העילאי ביקום הנפלא ועל נסיך האופל הלוחם בחשכה, רכוב על סוס לבן, צח ומבריק. בישותו הבוהקת, בגלימתו הכחולה ובחרבו הנוצצת הוא מחסל בהינף יד פרשים רעים שבאים אלי בדילוג, באים ללקק דבש או לטעום מרור וללחוש באוזני דברי נועם ואמרות שפר וקלישאות חנף.

אמא שלי אהובה, את מנגבת את אגלי הזיעה שמבצבצים על מצח נעורי אחרי משחק כדורגל בשכונה. פני שקטות וקרובות אלייך, שעה שכל הסביבה צונחת לתוך מנוחת צהריים, בקיץ קדחתני מלא און גברי והורמונים מבוזבזין. כן מבוזבזין, כי אני לפעמים מאזין למנשה שחזר בתשובה ומדבר אלי בסיומות של נון סופית או בארמית מצויה, מצויצת בכתיב כזה מסוגנן.

חזרתי מהמשחק וכולי זיעה, ואמא באה אלי והושיבה אותי על כיסא והגישה כוס מים קרים לפי וליטפה את פני בידה הענוגה וניגבה את האבק המזיע טיפות על עורי הנערי שמבעד לו מבצבצת אדמומיותם של כמה מפצעי בגרותי הענפה ולחשה לי: ״שתה מותק, זה בשבילך, אתה תהיה איש טוב וגבר לעניין!״ ואני האזנתי והתענגתי על הפינוק הלחשני שלא יודע שום דבר על מחלות ועל סבל ועל זריקות ועל קשירות ועל תרופות וכדורים ועל טירופי הממשמש ובא ועל נשמתי שנדחקת להיות חולנית, רמוסה ושבורה.

כעת אני בוכה ומלח הדמעות מזכיר לי את זיעתי המלוחה אחרי משחק הכדורגל. אני מרבה להתאבל על מותם של הנעורים שלי ועל מותו של זמן יקר, קצר ונפלא שלא נשכח. היה זה פרק חיים שהפך לתמצית החיים היפים שחייתי פעם בעולם של חיים. כי כעת אני בעולם של מתים.

כן, כעת אני בעולם של מתים, ועולם המוות לא נראה לאחרים כמו שהוא נראה לי. אני רואה הכל מבעד לחרכים של התריס בדירה המסוגרת והמטונפת שלי ויודע שכל מה שאני רואה בחוץ זה מוות בשבילי. אני יכול לגעת בקלות במוות הזה. כי אני נגעתי בחיים.

כשאני רגוע אני חושב: הרבה אנשים שחיים עכשיו ורואים את הדירה שלי מבחוץ לא מבינים שמעבר לתריס עומד חיים הדפוק שמביט החוצה ורואה רק מוות. אבל הם דווקא כן מזהים אותי, וכנראה הם חשים מבעד לתריסים בעמידה הרופסת שלי מאחורי התריסים. והם עומדים ומביטים ומצביעים ואפילו מסוגלים להריח את סירחוני הקיומי. ואז הם מתקרבים ומנסים לגעת בי ואני חייב לברוח לאפלה ולחפש פינה והגנה. ואז אני זוחל מת לתוך החיים ומגיע למרכז השיקומי בדרך ליפו ולאחות שמזריקה לי חומר. עוד ועוד ועוד.

אני שואל אותך אמא, האם אני חי או מת?

כעת אני שט ברקיע נפלא של שמים וכוכבים. אני פה. אני שם. אני בתאוצה אטומית בּיפּולרית. אני חי בין פרודות ורסיסים. רסס מותז של אהבה מעיר אותי. האם זו את, אמא שלי אהובה? הושיטי לי יד, לחיים שלך!

הרופאים סיכמו את הטירוף האחרון של חיים במילים: התקף פסיכוטי. חיים לא מגיב לסביבה באורח שפוי. ניכרת הפרעה ביכולתו לפרש את המציאות.

חיים פגש את יוסי וניסה להסביר לו את קורות חייו כפי שנתפסו בקודקודו הקודח, ובפה מלא שוקולד לעוס למחצה אמר: ״אז אני קיבלתי פקודה ממלך המשיח וצריך לשחרר מכלאם את בני החושך בחזרה לאור!״

וחיים נופף בידו האוחזת במגבת המוכתמת לעבר הרקיע. ״תראה משהו כזה!״ אמר. ״שם עומדת מרכבה והיא תרד למטה ותיקח אותי לשמים! ומי יקבל אותי שם? אליהו יקבל אותי שם. לא מישהו אחר, רק אליהו. כי אני, חיים, נביא הזעם והחורבן אנוכי. ואמת בפי. אמנה כל חטאי, לא אחסיר, לא אכחד. כי אחד אנוכי, אחד מכם, אחד ורק אחד.״

וחיים נשא את נאומו. ״אתם, הפורעים בעלי הבשורה, כאן עלי אדמות, אין לכם ערך! מה כבר יכול המנהיג המתחזה שלכם לבשר? אמונה בשלום? בביטחון? הנה עוד כיווץ של שריר בלב, הנה עוד התכווצות שמספרת כמה נתחי שקרים מבותרים האכיל אתכם המנהיג שלכם עד עכשיו! מה עשה? הקיף עצמו באנשי שלומו! כן! הקיף עצמו בממלאי כיסי משפחתם באגוזי מלך עטופים בשטרות מסריחים! הקיף עצמו במפוטמים, בזחיחים, ביהירים, שובע מלוכלך בבטנם! וכמה, כמה בשורות שקר כאלה בלעתם ולא נודע כי באו אל קרבכם? ואתם לועסים ולועסים, שוברים ומנתצים, בולעים ומכלים!״

וחיים שאל: ״מי אתם? מי אתם? מי אתם? סתם, ריקא. ריקים וריקניים, בנים מפונקים שמפצחים בשיניים קהות את החצצים של אבותיכם! מאופל מערות חצובות בסלע ירושלמי המגיר דמעות היסטוריות תצא תורתו של המנהיג, משנתו המפוקפקת שזללנו עד שובע, עד מיאוס! והשני, המשנה למנהיג, מה הוא אומר? אומר ביטחון ומדבר כסף! משחרר לעיתונות דברי סרק, אמרות כזב, ועל שום מה? כדי להיטיב עם העם! ומי הוא באמת, מי הוא בתמים? מספסר בכספים ומכלה אותם באחוזות הגדורות בתיל זהב!״

וחיים הסביר: ״אתמול התאימו לי את הלהיט. תרופות פלא מודרניות: אריפליי שעוקב אחר אביליפיי שעוקב אחר זיפרקסיה! לאזן את נפשי המשוסעת, הקרועה לאלפי רסיסים. פעם ספגתי אבקות ישנות. מרבצים של לפונקס, הלידול ורספרידל טרפדו את מוחי. ועכשיו, אחרי המפץ, החלקיקים הפנימיים שלי מנותצים והשברים מתפזרים לי בתוך המוח. אני זועק לשמים ואף אחד לא מקשיב וכולם רק מתבוננים בי כאילו אני מטורף חסר תקנה שמפטפט על צדק ומדבר שטויות בלי הכרה. אתם תוהים מי אני, ואני משווע וזועק אל ימים נוראים, עומד כל היום במרפסת טחובה בלב העיר ומרסס נתזים לאוויר הדחוס באדים וצפצופים של כלי תחבורה, צופרים קלגסים כאלה שכועסים על כל העולם! אנשים מוציאים את העכירות הפנימית שלהם על הצופר!״

וחיים שאג: ״חמסנים! מתועבים! נשורת של אסונות תרבות! אתם ממלאים אוויר בפסולת זיהומית! מטמאים את מוחי באדים! מבאישים אותי בגללי הזיהום הקיומי שלכם! אתם חיים בעולם של יום רודף יום רודף שחיתות רודף כסף רודף שלטון! ובתוך הקיום הבסיסי הדמוקרטי המזוהם שלכם יבואו פסקי ועדות. מתי? אחרי מבול של חטאים. אחרי מבול של פסקי ועדות וגזרי ועדים! ועדות שיתאיידו לתוך חלל של יקום אקס־טריטוריאלי. והמסקנות? מסקנות של ועדות שמיושמות רק בכאילו בתוך מערכות שייכשלו שנית ביום בהיר אחד מחר, כשהתותחים ירעמו והטילים יתעופפו לכל עבר, או ביום בהיר אחר מחרתיים, כשיילכד בכיר ממשלתי נוסף בניסיונו להעביר כמה מאות אלפים לכיס של גיסתו או לחשבון בנק סניף וינטרטור בשוויץ (איפה שמשה אוחיון שיחק).״

וחיים פירש: ״ומי חולש על הכספים של הכדורגל? מי הם אלה שמרפדים כיסים של פונקציונרים זבי חוטם ומלחכי פנכה? קודם אוליגרכים ועכשיו יושבי ראש, מנהלי קבוצות, כאילו מיטיבים עם עמך ומספקים לו לחם ושעשועים אבל מבחוץ כעורים ומבפנים עכורים! בפועל כמעט לא יוצא מזה כלום. ריקא, שחין וערוב. ובקיצור, שחיתות.״

וחיים סיפר: ״אתמול הלכתי לפגוש את יוסי ברחבה לפני האיצטדיון ואף אחד לא הגיע. אז נכנסתי לבד עם כרטיס כזה שהתקפל והתכווץ וחיפשתי אותו המון זמן כדי להראות לסדרנים, להראות להם שיש לי כרטיס ואני לא מרמה אף אחד ולא מנסה למכור למישהו סיפור באיזשהו רצון עילאי לחמלה מזויפת. כולם הסתכלו עלי כי אני דפוק וראו על החולצה שלי שהיה עליה כתם גדול של חרדל. ואז, כשנכנסתי, שאגו בקהל: אתה בן זונה, יא מזדיין בתחת, יא מניאק, יא הומו לך הביתה, מהמר תתפטר! והביטו בי ונבהלתי ורצתי החוצה בבהלה וכל הסדרנים הביטו בי בפרצוף כזה מלגלג ומעליב.״

וחיים סיכם: ״בפנים אני בוכה אבל אף אחד לא יודע כמה אני נקרע לרסיסים ורק מת לדפוק את הראש בקיר ולשבור אותו ולהגיע ישר לאברבנאל. ושיזריקו לי בוכטה של חומרים משמרים, ככה אני קורא לזה, כי הם מקפיאים ומשמרים את התכולה הנפיצה שלי. ואז אני כבר מנוטרל, כי קודם יכולתי לבוא להם באובדניות משכנעת כזאת ולצנוח לתוך חדר העישון בטירוף, לנתץ הכל ולהתרסק מול כולם ולקחת איתי אחרים. ועכשיו טוב לי. כי אני יושב על המרפסת והרוח הקרה מקררת את אגלי הזיעה שהצטברו על חיישני העור שלי שמתמלאים בזרמים תת־עוריים של מערכת נוירולוגית משובשת ומקווה שהקצר הבא לא יגיע במהרה. כי הזיפרקסיה עושה את שלה, וכל הסימנים החיוביים שלי מאופסנים כעת בקופסת השרצים הפרטית שלי כי הם נכנסו למצב של תרדמת זמנית. ואני מקווה שהסימנים השליליים לא יגיעו כי אחרת אני אמות מדיכאון, והבולמוס המטורף של שארית החיים שלי יצנח וידעך עד לאפס! ואני אפס גמור, אדיש ואפאטי ורק ארצה למות למות ולמות עכשיו. כבר היום. לא מחר ולא מחרתיים.״

ונטע אמרה לחיים: ״אלה החיים שלך, מה אתה כבר יכול לעשות.״

אני אוהב את המוזיקה שברדיו. אנשים אוהבים טלוויזיה אבל אני אוהב רדיו. יש לי טרנזיסטור גדול ואני שומע ובולע הכל. בעיקר אני אוהב להאזין לרוק אלטרנטיבי, ולפעמים גם קצת אנכרוניסטי, כמו זה של לד זפלין מתובל בגאוניות של ג'ימי פייג', או כמו זה של פליטווד מק, במתכונת הישנה, עם פיטר גרין, הגאון התורן של סוף שנות השישים. איך הוא צץ מתוך ההמולה וזעק בעוצמה שקטה! לא הרבה מבינים כמה הוא היה מוכשר.

אומרים שפעם הגיע לארץ והיה מתנדב באיזה קיבוץ בדרום. יואו, איך הייתי מת לפגוש אותו ולנהל איתו שיחה על עולם הצלילים המצמרר שלו! ולפעמים גם בא לי לרחף כסנונית יחד עם דייוויד בּוֹאי או עם בּק, מבשרי האביב. אני מרפרף מולם ויונק מהם כמו צופית, וניזון מהטקסטים המופלאים שלהם שממלאים את בועת העולם בצוף מוזיקלי.

לפעמים אני דופק רדיו הד בווליום בן זונה והשכנים באים ודופקים לי חזק בדלת ואני ישר מכבה, אף פעם לא מנמיך. כי אני, או שאני אוהב חזק או תודה רבה מוותר, שום דבר ולא כלום. בחיים שלי אני לא אצליח למצוא את שביל הזהב הרצוי שינעים לי ולכולם את הזמן. אין לי את המידה האיכותית הזאת, את הנפח הזה, את הכמות הסודית הזאת. וגם אין לי סיבים מקשרים כאלה, שיחברו לי את הקטבים הרחוקים, המנוגדים. אולי בגלל זה גם קבעו שיש לי אישיות בּיפּולרית או מאנית־דפרסיבית כזאת. אני לא חושב שהמונחים שהם משתמשים בהם נכונים אבל בכל אופן אולי באמת חסר לי חומר כזה מקשר, מזין, מוליך, שירפד וירכך את הנוקשות הקוטבית המטמטמת הזו.

השקט כל כך אהוב עלי, אני מקשיב לו, צפיפות דציבלית של ריק, של כלום. ואז בא גל עכור של תפלצתיות שממלא את החלל במפלצות איומות שרק מאיימות ופוקדות עלי: תקפוץ! תקפוץ מהמרפסת! ואז אני נלחץ ונורא רוצה להשתחרר מהמועקה הנוראית ולקפוץ ולעוף ולדאות ולצלול כמו שלדג לתוך המחראה המהבילה הזאת, המחראה של מטה, שמדיפה ריחות בנזין וסירחונות של ביוב. אני רוצה להתיז את כל חלקיקי הרוע של החיים מתחתיות הביצה והסחי, מתחתיות הבריכה העלובה שלכם, אתם, המאוזנים, הנהנתנים! אני רוצה להשליך אתכם רחוק ממני, שחס וחלילה לא תדביקו אותי במחלה שלכם.

כן, לפעמים אני מאשים את כולם. גם את הצדיקים שבסדום כי הם אימפוטנטים ולא יכולים לעזור בכלום ולא יכולים לשנות את כל העוולות שבעולם ולא יכולים לעזור לי לישון. כי אני רוצה כל כך לישון וקשה לי, גם עכשיו קשה לי, ואפילו לקחתי קלונקס שירגיע וישקיט את כל מה שמגיע אלי למרפסת מחלל האוויר והיקום. שיעצים את הישות הלא ברורה, המעורפלת, ההוויה המשיחית הנפלאה הזאת שתעיף אותי למעלה ותיתן לי לשכב ולנוח בתוך כרי השקט הנשגב, האולימפי, שמחכים לי שם למעלה. כבר המון זמן נושפת בעורפי עננת זאוס רוח פלאים, היא תמיד קוראת לי לבוא אליו.

אהיה כנוע במחיצתו. אכרע ברך להדרת הברק והרעם שלו.

״אם לא תנסה, איך תדע?״ אמר לי שלמה, שחלם להיות גיבור מסומם שאיבד את חייו בלקיחת מנת יתר, אבל ניצל מגל צונאמי ענק של שטיפות בטן איומות בחדר מיון באיכילוב.

ואיך שלמה ניצל? הוא פשוט קפץ מקומה 16, מבניין מגורים מכוער למראה ברחוב ז'בוטינסקי שברמת גן הסואנת. שלמה ריחף באוויר בהנאה צרופה. הוא חווה כמה רגעים נפלאים, שניות שקטות ונקיות כאלה, שברי זמן שמעולם לא היו לו. כמו דפים דקיקים ושטוחים ושוטפים של ספר חלפו מול עיניו קורות חייו. ואז התכנס גופו הצנום והעלוב אל תוכו, נבלע כמו כוכב בחור שחור והתרסק על מדרכה, התנפץ והתפזר על אריחי אקרשטיין שהושחמו משמנוניותם של מי הביבים ומהכתמים של חומרי הניקוי שנזלו מרצפותיהם המצוחצחות של המספרה הסמוכה ובית הקפה שצמוד לה.

ושלמה איננו, כי הוא התרסק והתפזר, ושלמה ישנו, כי הוא כאן, איתי.

כל כך אהבתי לבקר אצל שלמה, שקיבל אותי תמיד במיטה מלוכלכת מלאה בערימות ספרים. שני חתולים דשנים ושלווים היו שרועים על המיטה בין הכריות, מגרגרים בהנאה לצד ראשו הכבד.

שלמה התייתם בגיל צעיר. כבר אז נדחק לשוליים הכי מעופשים בעיר. שלמה נולד בשכונת שפירא וגדל בין כותלי העזובה המקומית, ולימים מצא שם את יצועו ולחמו ואת הסמים שכה אהב. שלמה היה הטיפוס הכי עירוני שאפשר לדמיין ולהכיר. איך הוזנח כל כך הרבה שנים? איש לא ידע. איש לא הבין. שלמה הגיע להוסטל בכוחות עצמו. הבגדים המוכתמים שלו הדיפו ריח כה עז, עד שכל מטפל ומשתקם עיקם את חוטמו מחמת הסירחון, ומייד העבירו אותו לחסותו של ראש הבית החומל, שמיהר ודייר אותו בחדר מלא כל טוב. כל כך הרבה טוב, כזה ששלמה לא חלם עליו מימיו, כי שלמה מעולם לא הכיר שפע שכזה, שנרכש במהירות שכזאת, בהחלטה של רגע הנופלת בראשו של בעל סמכות.

באין כסף בכיסו הכיר שלמה את העולם מתוך דפי הספרים. שלמה אהב לקרוא. שלמה קרא המון ספרים. שלמה היה מוצא ספרים וניירות ועיתונים שהשליכו אנשים ברחוב וקורא אותם במסתור הקריר והמעופש שלו בלב העזובה השכונתית. הוא הפליג לתוך הימים והיבשות של המינגוויי, צלח את המיסיסיפי של פוקנר, ביקר בנוטרדאם של הוגו וצנח במעוף לתוך הבאר של תומאס מאן, ועשה כל זאת בלהט של נביא ומבשר, כדי להבין את שכבות ההיגיון ורובדי המורכבות האנושית המבחילה שמאפילים על חיי האנשים הנבונים, אלה שיודעים דבר או שניים על החיים ועל המוות.

שלמה תמיד סיפר לי כמה היה רוצה לצנוח לבאר ההיא של מאן, אך מכיוון שלא מצא באר כזאת הוא העדיף כנראה לצנוח מלמעלה, ממעקה של גג המשקיף מרחוק על העיר ללא הפסקה, לצנוח על מדרכה ולהתפזר בכל העולם.

אבל בינתיים הוא קרא ספרים. המון ספרים. הוא חצה את נהרות ניגר, וולטה השחורה וסנגל, וטיפס על הרי הרוקי, דשדש במדבריות המונגוליים ושחה באגמים שטופי אור ירח בקומו, ישב בברים בוורה קרוז ורקד על מדרכות פאריז. מתוך הדפים המוכתמים הגיח וכל גופו טבול בזיעה קרה שהדיפה ריח של אבקה לבנה.

כשהגעתי פעם לחדרו בריצה, כולי מתנשף, ראיתי שהוא שוכב שם, אוחז בכר בקצות אצבעותיו הגרמיות, ומפיו מבצבצת שלוחת קיא שהתייבשה. הוא לא חייך אבל ראיתי בעיניו שהוא מאושר. לבטח שמח בליבו המפכה על המנה הנוספת ששייטה במוחו הספוג בחומר זוהר ובתכנים אין סוף של עולמות עד ויקום נצחי.

שלמה העשיר אותי בעולמו השופע. הוא ידע מה הן כוונותיהם הנסתרות של הסופרים המהוללים. הוא אף פעם לא פירש ולא התווכח ולא הייתה בו שום דעתנות מיותרת. הוא לא שפט את הרעים ולא הרעיף מחמאות על הטובים. הוא פשוט קרא וסיפר לי הכל.

ותמיד צחק על עצמו. ואני אהבתי אותו בגלל הצחוק הזה. הרגשתי אותו. זן אנושי נדיר. אדם פלאי. קרומי עור מיוזעים או גידים שסועים או עצמות גרומות כואבות אינם יכולים להגן על הגוף הפנימי, זה ברור, אבל אצל שלמה גלעין עומק של עוצמה הגן איכשהו על הגוף החיצוני השברירי.

לא תמיד, אבל לפעמים.

״איזה עולם נפלא!״ הוא זרק לי פעם באוויר, ״ואני שוכב לי פה ומפליג רחוק מכאן ובאותו זמן גם משתין במכנסיים כי לא בא לי לגשת לשירותים.״

״נדיר, תופעה אנושית מעציבה,״ היה אומר צבי, ראש הבית.

״אני רץ אליך במהירות, כי אני פשוט נורא אוהב אותך,״ אמרתי פעם לשלמה כשהוא זימן אותי אליו בשעת מצוקה. הוא ביקש ממני לאשפז אותו מייד כי הוא חש ברע, חש איום ונורא. הוא לא אכל כבר שבוע ורק צרך סמים כמו מטורף וקרא המון ספרים.

זיקוקי חתונה בחוף הילטון, בתום קיץ מהביל, מאירים את פניו הכחושים בשלל צבעים, ואני מביט לתוך עיניו הכתומות הגדולות ומנסה לעקוב אחר רחשי ליבו השופעים.

״אני לא רוצה למות, אבל יומי מתקרב,״ הוא אומר לי.

כך פירשתי את שלמה.

ועכשיו הוא מת.

החתול דני אוהב את השקט כמוני. הוא מתקרב למרפק שלי ומחכך את זיפי שפמו בקודקוד המרפק.

הוא מביט בי בעין ירוקה, חודרנית, עין שמתיזה פראות שלווה, ותוהה לאיזה צד של המיטה אני מתכוון לעבור, כדי שיוכל להכין את עצמו ולהשתרע ולהצטנף מחדש בין קפלי הסדין. כשהוא נצמד לחזה שלי, אני מרגיש את הגרגור שלו בתוכי ומבין את משימתו החייתית: לרפא את נשמתי הלפותה בסבך קוצים מאיים.

ואני מתחיל להירדם ואני חולם על חתול מדברי שדומה לדני. זה חתול מנומר, עם ציציות אוזן, שפוסע בין שיחים על קרקע בוצית של אחרי השיטפונות במדבר צין. פוסע לאט, ולפתע עוצר ומרחרח ומביט לשמים, תולה את עיניו בחשרת עננים חולפת ובתוכה להקת עגורים שלוחי צוואר. עננה אחת נתלשת ונישאת באוויר הבדידות המדברית המרגיעה. השמש משלחת קרניים סתוויות של אחר צהריים וגו החתול מזהיב. עקבות טלפיו שקועים בחימר. אני מוצא את סימניהם של כריות כף הרגל והטפרים, ושוקע במחשבות על הקדמונים שהילכו פה לפני שנים רבות ופסעו בעקבות הקרקל, יצאו לחפש את טרפו השסוע, ארנב או שפן סלע, לקלף מעליו את הפרווה הרכה לחימום הראש בלילות מדבר צוננים.

כל חושי מחודדים ומכוונים לעבר החתול במדבר. אני מרחף מעליו ומביט בהליכתו האצילית. אביר הערבה, מהודר, בודד, ממתין לחשכה. בטח הוא רעב. אולי אצליח לעזור לו מפה, מלמעלה? אני מתרומם ומפליג למקומות אחרים, רוצה לחפש לו מזון, אולי טרף מזדמן.

הרחק מעל, בין הזרמים הקרירים, מהדהדות כוונותי הטובות. אני מרחף ומתערסל בין שכבות האוויר ומביט על סלעי ערבה רחוקים והרים אדמוניים.

״מה אתה מפטפט, מה קורה לך יא גנוב, לאן הגעת? עוד חלום בלהות?״ יוסי זורק באוויר ומנער את שכמי.

אני קופץ מרבצי ומביט בעיניים רושפות זעם בפניו של יוסי. ״ומה אתה מתערב, יא זרוק,״ אני עונה, ״תן לישון, חתיכת נבלה, ומה אכפת לך שאני חולם?״

״לא, כי פתאום תקפוץ לי מהחלון ותרצה לעוף לכביש כמו שלמה, ואני לא רוצה להיות פה כשזה קורה, הבנת?״

״מה אתה מדבר לי עכשיו על שלמה! גנבת לי את החתול, אידיוט מטומטם! תלך מפה ותביא לי כבר קפה!״

יוסי מחייך וטופח על סדיני המיטה. ״עכשיו אני זז,״ הוא אומר, ״עכשיו. ואני כל כך רגוע שאתה קיים באמת ולא בחלום!״

איפה הייתי? במחוזות האמת? כן, כי החלום הוא האמת. החלום משקף את האמת שלי. בחלום אני זה אני, בחלום אני לגמרי כאן, בלי מחלות ובלי כוונות שווא, בלי חזיונות מזוויעים, בלי שיגעונות וניסיונות אובדניים. ולכן אני אוהב את החלום. אוהב את החלון של השינה, ולתוכו אני מדלג בשמחה, בעליצות ילדותית כזאת, חיוך נסוך על פני.

יוסי הדביל גנב לי חתול מדברי מדהים. חכה חכה יוסי, אני עוד אחלום עליו המון, ועל כל החתולים שבעולם. כי אני מטורף על החושים המדהימים שלהם שעוזרים לי להבין כמה אני דפוק עם החושים האנושיים המפוקפקים שלכם.

פעם אמא שלי אמרה לי: ״חיים, מה לא בסדר איתך, מדוע אתה כל הזמן מחפש את עצמך בעצמך? מדוע אתה לא עם חברים, מדוע אין לך בנות?״

ואני עניתי: ״בנות? לי אין בנות? אני מלך הבנות אני! יש לי חברה שאתמול דיברתי איתה פחות מעשר דקות וכבר היא רצתה אותי, רצתה שאבוא ואשכב איתה בבית שלה. לא אצלי, כי אצלי נורא מלוכלך. אצלי מטונף כמו כל החיים שלי. אצלי הרצפה מכוסה אבק והמסלול של ההליכה שלי קדימה ואחורה עובר ברצפה כמו חריש ותלם, ואני לא מנקה. אין לי שום חשק לנקות ואני עצלן כרוני. אין לי בכלל ראש לדברים הנקיים האלה, כי העולם ממילא כל כך מטונף. אז למה שדווקא אני אנקה?״

מה שאני הכי אוהב זה לצאת קצת מן העיר ולראות שדה חרוש כזה, צבע חום עם פלחים טריים, רגבי עפר טריים כאלה שמוציאים אדי לחות לאוויר. לראות איך האנפות הלבנות מנקרות באדמה.

פעם, לא תאמינו, ראיתי להקה של תוכים מגיעה בכנפי ירוקת בוהקת לשדה ומחפשת תולעים. גם אני לא האמנתי, כי אני יודע שהתוכים מסתובבים בין העצים וצורחים להם בכיף כמו בגני יהושע, אבל ככה, בדרך, בתוך השדות החרושים של שפיים או של געש? לא ראיתי אף פעם תוכים מחפשים תולעים בשדה הפתוח, בתלמים הטריים, וזה הרטיט לי את הלב. לא הבנתי איך זה קורה.

אחר כך חשבתי שאולי הלהקה המטורפת הזאת של התוכים לא הייתה באמת של תוכים, שאולי היא נכנסה לי לזיכרון הקולקטיבי, ובעצם כל להקת ציפורים שראיתי בשדה הייתה בזיכרון הקולקטיבי שלי להקה של תוכים. אולי זה מה שהיה. אבל מה זה משנה? אני כל כך אוהב את החרות המזוקקת של הזיכרון הקולקטיבי שלי, את החופש הצח הזה, כמו בשדה חרוש, כמו בים אינסופי שמשייטות מעליו שחפיות חמסניות שמחפשות איך לדפוק לשלדג את הצורה!

אני מת על הפרפור השלדגי. הוא דואה ונעמד באוויר באמצעות המהירות המדהימה של נפנוף כנפיו, ואז צונח כאבן מחודדת למים ושולה משהו. אולי שולה משהו, אני לא בטוח, אבל איך שאני מקנא בו ובנחישות שלו! הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. ואני, אני לא יודע. אני לא יודע כי אני כן יודע. יודע על כל כך הרבה דברים שחסרים לי, דברים כאלה שגורמים לי בלבול ופחד ותסכול.

אני רוצה חופש ואני רוצה בת זוג, חברה, ואני רוצה... אני רוצה חבר אמיתי, לא את יוסי שרק מבקש ממני סיגריות כל הזמן ומוכן להביא לי בחורה בשביל סיגריה ומסנן קללות כל הזמן עם הטוּרֶט שלו ומשפריץ עלי רוק. אני רוצה חבר כמו שלמה! אני רוצה שהבדידות תעזוב אותי סוף־סוף במנוחה, כי הבדידות שלי עוטפת אותי בהמון שכבות והעצב שלי נקבר עמוק בפנים. זה עצב אבני, שמצטבר כמו גוש ממאיר בתחתית המכל. הוא גולמי, העצב, והוא הולך וגדל ומתעצם כסלע. ואז הוא מתחיל לנוע ולהידרדר ואפילו להתרסק. מסביב גועש נהר הסבל וקוצף, והוא מתחיל לנבוע ממני, ואז אני מתחיל להגיר נהר של בכי ולאבד את עצמי, ומתוך גודש העצב אני כבר רוצה למות. רק למות.

נטע עולה בגרם המדרגות. מחלל חדרי הצמיגי, הטעון בחומרים מבודדים ובבליל של ריחות, אני שומע את טפיחות רגליה הכבדות שעה שהיא מטפסת אלי לאיטה. היא מגיעה ונאנחת ופולטת משהו על הקושי הכרוך בטיפוס. מרבצים של עונג ואון שהוצנעו מאחורי השריון שלי מבעבעים כעת ואני נשכב איתה מייד על המיטה וחופן את שדיה ומלחך את רגליה שנפתחות אלי בשמחה. נטע נאנחת ואומרת: ״כן, כן״ ואומרת: ״עוד, עוד״ ואני ממשיך לרכך וללחלח את גופה בנגיעות ובטעימות ובליטופים והיא ממשיכה להגיד כן, כן ולבקש עוד עוד, והנה אני שוקע, הנה אני נכנס, הנה אני מחליק לתוך מעבה של חום ואהבה מהבילה שעוטף אותי מעור קודקודי הקודח עד נימי האצבעות שבכפות רגלי. פרץ של תשוקה נובע במהירות אל תוך נטע ואני מרגיש כמו כלב שמתחבר צמוד־צמוד לכלבה ופולט את זרעו למען ריבוי הגזע הכלבי. וגם נטע גונחת ואוחזת בראשי ומטלטלת אותו וזועקת: ״מיי גוד אני מתה!״ ואנחנו נמרחים בציפה ובזרמים וצוחקים בינינו על עצמנו.

אני צוחק, כן. אני צוחק ולכן כל כך טוב לי. נטע יודעת ולכן היא מטפסת אלי הרבה פעמים, להרוות את צימאוני ולהשקות אותי ולרפד אותי באריזות חמימות של אהבת גוף.

אהבת גוף היא אהבה גדולה, אהבת אמת! יצריות נשגבת כובשת רגש שנרכן מולה בהכנעה. פסגה מפוצלת של מפלים קוצפים רועמים שמפילים ערגה מלאה עסיס אל תוך קדירת היתוך מבעבעת. בעבוע של המאוויים הפנימיים שרוחש תמיד ולפתע מתפרץ כמו גייזר. גולם שהופך לעיסה גולמית שמזדקפת ומתרוממת ומנתרת והופכת במעופה ליצור דמוני חלקלק ומכונף, ממש כמו הרמס, שליח האלים. אהבה נפרשת מולי כמניפה, נמתחת כקפיץ, נשלחת אלי בדמות ליצן־אקרובט זקור שנפלט מתוך לוע תותח קרקסי, טס בקשת רחבה ונופל לתוך ערסל חובק, לתוך רשת סבוכה שתלויה מעל ביצתיות אנושית מהבילה. והאדים האלה, תאמינו לי, מסממים לי את כל החושים.

זהו, שגם זו אהבה ולא צריך לבטל את ייחודיותה המעניקה חסד, המרפדת בציפה נוזלית את פנימיותם של הבריות. במילים אחרות: זיון.

״זה רק זיון וזה הכל,״ כפי שיוסי נוהג ללעוג לי, כי הוא לא מכיר את המורכבות האטומית של אהבה מתפוצצת כזאת. הוא נע בין מחשכיה של טובה, ידידתו האטומה, לציפוריותה הטהורה של נאהר, ידידתנו היפואית.

נאהר מלמדת את יוסי את רזי האהבה הרכה, אך גם שולחת בו את חיציה המתעופפים אל הלא נודע. בחדרי חדרים הוא מוצא אותה, והיא מלמדת אותו כיצד להתעופף יחד איתה אל השמים הצחים שמעל סלע אנדרומדה. תעוזתו של פרסאוס, שהצליח להפוך את המפלצת לסלע, היא בהחלט מרשימה, אבל היא גם מעציבה מאוד את נאהר, שלא פוסקת לדבר על האהבה הלא ממומשת שלה, ועל הסלעיות המפלצתית שאינה מניחה לה.

״אילו הייתי כפותה לסלע כמו נסיכה במקום להיות מפלצת סלעית כזאת,״ היא מסבירה, ״אז הייתי כבר משתחררת מהכבלים בעזרת איזשהו גואל תורן, אפילו פרסאוס. הלוואי שנסיך אמיתי היה בא להפוך אותי בנשיקתו! אבל אני לא הנסיכה הכפותה אלא המפלצת שהפכה לסלע, סלע של עצב, אני המפלצת! אני לא יכולה לצאת מתוך עצמי, להתפרק מעצמי, והגלים ששוצפים וקוצפים עלי רק מרטיבים את שדרתי המאובנת ולא מצליחים לגעת בתסכול שיורד עמוק עד לאופל הכי קדמוני, זה שטמון ברבדים שמתחת ללבה הרוחשת.״

יוסי מרגיז אותי. ״אילו אתה, יוסי המנוול,״ אני אומר לו, ״אילו רק היית יכול לעזור לנאהר במיסוס סלעיותה!״ ומייד אני מרגיש כמו אוצר של תערוכה שנקראת ״דמותו של פרסאוס בתרבות הארכאית והקלאסית״, אחד כזה שבא פעם בשבוע למוזיאון יווני קטן, בית לבן עטור בשיחי בוגנוויליה סגלגלה שעומד בסמוך לחורבות מקדש דמטר, כדי לסדר שם את המוצגים.

אני רואה את נאהר בין עמודי השיש הלבנים שמזדקרים בלב שדה צהבהב של אי יווני, ואני כועס.

״אז ניחא, מילא, שיהיה,״ אני אומר ליוסי, ״ניחא! אבל אתה רק מבלבל פה את המוח במקום לשחרר את כבליה! אנדרומדה היא לא, אבל סלע היא כן! סלע של עצב ותסכול ויופי קבור עמוק. והיא כל כך רוצה שאתה תמוסס את הסלע ותחשוף את הרכות שמסתתרת בתוכה ותשחרר אותה סוף־סוף!״

יוסי לא עונה.

״לא ראיתי בכל אברבנאל יצור כל כך ציפורי!״ אני מנסה להסביר לו, להלהיב אותו, שיבין. ״ציפור שיר עם לב קטנטן, חמים כזה, שפועם במהירות בכף ידך החופנת, דרורית שחושבת מרחבים ומגיעה במעופה הכלוא עד לירכתיה של ספינת עונג מפוקפק, גולשת ומתדפקת בחוזקה על הסיפון הרטוב, סיפון כזה שרק אתה, יוסי, מסוגל לחוות. ביצריך המשולחים אתה עובד עליה כמו מַלָּח, אחד כזה שמתעסק בניקיון הסיפון, ממרק אותו עם מברשת, מטלית ודלי. אתה נהנה ממירוק חלציך אבל לא מפנים, אתה פשוט לא מצליח להפנים! כל מה שאתה עושה זה רק לנתר בגחמנות מעיקה ממני אל נאהר, ומנאהר אלי, וממני אל טובה הדשנה והמאובקת שחוזרת מנהריה, מביקור אצל אמה ניצולת השואה.״

ציפור בלי כנפיים זה נורא, וכנראה רק אני חושב על זה. אבל יום יבוא ונאהר תיצוק שמן על ראשו של יוסי ותהפוך אותו למשיח. או לפחות לנסיך האופל. ויוסי הנסיך יישאר חרוך על תילו, או שיקום בבהלה, ויכה בסלע כמשה, ויוציא את הציפור לחופשי!

נאהר ויוסי פוסעים על חול שפת הים ביפו בלילה של ירח סהרוני. החול מצנן את כפות הרגליים, והידיים משולבות ומעבירות זרימה חמה וצמרמורות נעימות של אהבה. יוסי פונה לנאהר ושואל: ״אם ניסע לקפריסין נוכל למצוא מרגוע ואז... התינשאי לי?״

נאהר מסובבת את ראשה לעברו ולוחשת: ״כן.״

״כן?״ שואל יוסי.

״כן,״ עונה נאהר.

יוסי משתתק ושולח מבט בחול. במים קמה אוושה ומסביב לסלעים מתנגשים כמה גלים קטנים ומעלים קצף לבנבן.

״תגיד לי את האמת,״ אומרת נאהר, ״למה אתה מתבייש בי? למה לא תחליט כבר וזהו? עוד פעם הכאילו־ניסיונות האלה. התרחיש הקפריסאי הנוכחי אולי עונה על הצרכים המוגבלים שלך, אבל לי הוא לא משנה כלום. למה שלא פשוט תיקח אותי אליך הביתה? אני לא מספיק יפה בשבילך? לא מספיק חכמה? מה, אני מסגירה אותך במבטי הערגה היפואיים שלי? אני אולי משוגעת, אבל אני מבינה טוב־טוב עם מי יש לי עסק!״

כמה תרחישים כבר יצרתי בשביל הזוג המעופף הזה. די, כבר אין לי כוח לפנטז עליהם.

״אתן לך את גופי ונהרוג את הלילה בזלילת החושים,״ נטע לוחשת לי בימים מהבילים של קיץ, כשאדים של לחלוחית החדר זולגים בטיפות על החלון. טיפות של גורל ערפילי ניבטות על זכוכית ואני משפשף ומורח אותן בחלון בגרמי אצבעותי כדי למצוא אור של עצב בלב החשכה. ואולי ההילה החיוורת, מאחור ומסביב, האור הכחלחל והחלבי הזה יפיח בי תקווה? כי אני כבר עייף כל כך, וחפץ בכל ליבי לצאת לחופשי.

איאחז בכל מה שיש.

ואני תוהה: איזו שמש תעיר אותי מחר?

ואני יודע שזו שאלה עלובה, שאני תמיד שואל את עצמי לפני שאני מכבה את העולם שלי.

והמחר הפך בינתיים ליום של חלום. אני יושב עירום כמו מת'יו מודין על אדן החלון ומביט בשמים שמחוץ ומחפש ציפור אחת, ציפור אחת בלבד, את זו שנוסקת כל בוקר במעוף חתרני כלפי מעלה.

אני לא חש בצינת האוויר החורפי. אני חש רק בחידודים ובדקירות בגב של חפץ שהגיח פתאום מאחור. אני מסתובב לאט ורואה את המדריך עידו שמנסה להעיר אותי במטאטא קטן כי לא שמעתי את צלילי הבוקר הקדחתניים: ״תרופות תרופות, מי רוצה תה ומי קפה ובואו לחדר אוכל!״

רציתי פעם להגיע לירקון כדי לשבת על ספסל במגרש החניה ליד באבא. כשהגעתי הערב כבר ירד אבל הספקתי לראות יצור שעיר לא גדול ששחה במים העכורים וחשבתי שזאת נוטריה. חיכיתי לה בשקט כמו צלם מתעד מהנשיונל ג'יאוגרפיק. ישבתי, כולי דרוך, עיני מרוכזות בחיה. גוף החיה שהתקרב למדשאה המשתפלת למים היה נוקשה. משום מה הנוטריה לא הניעה את איבריה. רק כשהיא התקרבה לקנים השחורים ראיתי שמה ששוחה לו שם זה ראש מטאטא וצחקתי כל כך: מטאטא חבוט כזה שוחה לו בירקון המזוהם!

כעת אני מנתח את האמנות שלי: המטאטא הוא סמל לשיא הדקדנטיות העכשווית. המטאטא הוא המיצג האבסולוטי של הפסולת האנושית. מטאטא שוחה בליל אפל בירקון לעבר הים: האם רחל או לאה גולדברג או אפילו טשרניחובסקי היו חולמים על סצינה לילית הרת משמעות שכזאת? אני מנסה לעוף. ובמעוף הציפור, בלב עננת היצירה הפואטית, קשה למשורר, קשה לו לשיר את תמונת המטאטא השעיר הצף הזה. יהיה עליו להיות רשע מרושע ולהפגין עוינות לנושא האומלל:

ירד הליל על הנהר

נצנוצים מתוך האופל המימי

הבזקי שפעה זרחנית

צהוב ירקרק נע לאט

בין הירק והקנה צף מטאטא

את הנסתר כבר לא ינקה

שט בסבך אולי יצא

יתנקז בשקט קדורני

אל הים הרחב

אלף תעתועים, כן, כן. אלף ורבבה ומיליון. האם עוולות האדם לסביבה יעסיקו את המשוררים הפוסט־מודרנים? ומה בעצם אכפת לי מה יעסיק את משוררי ההווה האולטימטיבי? כרגע יש לי שפע של כדורים ביד, ואני בולע את האבקות המכודררות בשלוק אחד של מיץ פטל מתקתק!

שלמה מגיע, חצה את הגבולות והופיע משום מקום, ואני מחייך לקראתו ושוחה במסדרון של רצפות חלקלקות ושואג לעברו: ״יששש!!!״

״הפכת למשורר פוסט־מודרניסטי או פוסט טראומטי או פוסט מורטם!״ טופח לי שלמה על הכתף, ״משהו פוסט כזה של אחרית הימים או של שארית החיים.״

שלמה מכסה את כל הפינות.

״הנהר בדרך כלל זורם,״ שלמה אומר לי, ״אבל כאן הוא אטום ואוטם ומזהם, וכשאני מביט בו הוא חוסם אצלי את הזרימה ומאותת לי באדום ומשמש לי גבול אזהרה. ואתה כבר יודע כמה אני שונא גבולות. כי כשהגבול מתקרב אלי אני מתחיל להיחנק. כן, תחושת יובש בפה וחנק מתחילים להשתלט על גופי ומוחי שואף לחמצן!״

כן, אני יודע כמה שלמה שונא גבולות, איך הוא פורץ אותם, איך הוא עף.

״ואני נחנק ולא מצליח לבלוע אפילו את הרוק שבפה שלי,״ ממשיך שלמה, ״כאילו אבן קלע רומית פורצת ממעמקי ישותי ונתקעת לי באזור הגרוגרת ואומרת: עצור, גבול לפניך! ואני עוצר בחריקה ומביט באימה ומנתח אפשרויות מילוט אל האופק הפתוח, המשקיט, המרגיע, המעכל את הנחוץ למציאות המשתנה שלי. המקום האלוהי הטהור יביא לי את השקט. למעשה הוא קיים בפנים, בתוכי. אני יודע שהוא לא קיים באמת בחוץ. אין כמעט דבר שהוא לגמרי טהור, אפילו צחות היקום, אפילו תוככי המעמקים. אבל כשאקבל את הבזק האותות הנדרש מבחוץ, הקודים הפנימיים שבתוכי יעוררו אותי ויביאו אלי את הטוהר.״

״עצור! גבול לפניך!״ אני משתף פעולה עם שלמה.

״בכל אופן, כשאגיע לגבול אצטרך לפרוץ אותו. לבתק, לנתק את הכבל הכובל ולא משנה מה אופיו. גבול של שפה או גבולות בין עמים. גבול המסגרת המוסדית. אפילו מסגרת שמעתירה תארים וכיבודים, ואפילו גבולות נודדים. כן, ישנם גבולות גמישים שנודדים ונמתחים ומשנים צורה כמו דיונה אלג'ירית ארוכת גב בסהל הדרומי.״

אני מקשיב לשלמה ומתמוגג מהסדין המתבדר ברוח, מרוח החופש המדברי הפורצת מגרונו הניחר.

״אני, כיצור אמורפי,״ ממשיך שלמה, ״שונא גבולות צורניים. חומות, גדרות של אבן או ברזל, בטון או פלסטיק. כל איטום כזה — לצורך הפרדה, הגנה או הרתעה — מרתיע אותי. ולא שאין לי הערכה לחומת אדריאנוס. ברור שיש לה ערך היסטורי. גם לאבני הורדוס המפוארות יש אצלי מקום של כבוד, ולא רק כעדות ארכיאולוגית למה שהיה והווה ויהיה אלא גם כיופי ארכיטקטוני נאצל. אף על פי כן, המסך האוטם מזרז לי את הנוירוזה ומשבש את המערכות ויוצר אצלי דריכות פנימית.״

״קח כוס מים,״ אני מציע לשלמה. ״תירגע.״

״אני מתלבט בין נסיגה ובריחה לבין התקפה או פריצת דרך לאוויר ולחופש. פריצה אל החופש הנשגב. אל האור הצהבהב והשדה הפתוח ומרחבי המדבר, תחת תכול שמים ומסרקות עננים דוקרות. חופת העליון מרחיבה את היריעה הכחולה עד לנצח, ומסוככת מעל לזוגות הזעירים שבטבע. חסות של ניסים ונפלאות. ואנחנו עומדים, משתאים ובוהים בעיניים לחות ומנצנצות ברכותה האינסופית של ההשגחה העליונה. תבין, חבר שלי, העולם הגולמי הנוקשה הפך רך. יריעת משי מחכה לי!״

״תתאר לעצמך,״ אני אומר לשלמה, ״שאנחנו מתבוננים בפריחה הזרחנית הצהובה שבענפי השיטה הנרכנת בצידי הדרך לאשדוד או נתניה. וואו! איך שאני מביט מבעד לזגוגית הרכב הווירטואלי שלי השועט על הכביש, אני מייד מתרגם את השפע הצהוב הבוהק הזה לאותות ומופתים על הפסח הקרב ובא. מייד אני חושב על השחרור הנחשק והחמסינים המטרפים והריחות המדהימים של האביב שמתבשל בחוץ.״

״ששש...״ מרגיע אותי שלמה, ״אני שומע צלילים. משהו טהור.״

אולי האסירים, החוסים בין כותלי המוסד, שיושבים ומקשיבים לצלילי עוּד המסלסל את קולו של עבד אל ווהאב , מבינים לאן נגיע בסופו של דבר. מתוך הצינוק של החיים יכולה להגיע בינה כזאת של מצוקה, שאין להשיגה בשום מקום אחר, רק כאן. אני יושב בחצר הפנימית באברבנאל ומאזין לצלילים ומרגיש כאסיר בתא תל כבירי כזה, שמנקז לתוכו ניואנסים ודקויות של חיים שאין לאף אחד. לא כרגע, לא בראש. אני חש שרק אצלי זורמים כרגע מים טהורים כאלה, של מעיינות ישועה פנימיים. הם מתערבלים יחד עם הצלילים שבאים מבחוץ, הצלילים שחודרים לקונכייה שלי, ואני מפענח אותם בתוכי. אבל הם כל כך דקים ועדינים, משהו כמו צפצופי דולפינים בשפע תת־ימי. שפה סודית שלא יכולה להתפענח על ידי אחרים. אפילו מדענים לא יצליחו להבין את המרקם העדין והשביר והטהור הזה.

הצלילים נשמעים בתוכי, ואני מעבד אותם בתהליך פנימי של הבנה והפנמה. עוד רגע, רק עוד רגע, אפענח את היופי הזה ואנצור ואשמור אותו, ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני. גם לא בכפייה!

בפנים אני חש אולי כמו מין בטהובן כזה שלא שומע את מה שבחוץ, אבל משכיל לעבד את מה שבפנים לדרגה כה גבוהה של איכות, שיש בכוחה להעשיר דורות רבים של אנושות סובלת וברוכה. אני מפענח! טוב לי! יש טוב ברע. יש טוב זך שנובע מתוך הסבל.

והנה עוד מעיין מתגלה לי, מעיין של יופי וחסד. זה שיר פנימי שלי: בתוך מעיין הסבל מבעבעת לה לבה געשית. היא זו ששוחקת את פנימיותי. היא מתנקזת בגופיפים הפנימיים שלה, ויוצאת החוצה כחומר פוסט־געשי, משובח כזה, מעולה! ממש כמו המים המתנקזים שמבקיעים את דרכם מתוך אבן טוף אוורירית.

כל הרעל יצא, ואני נקי, עד ללגימת הקוקטייל הבא.